כשדינה הלכה לבקר חברות
יום ב', 08/12/2008 שעה 22:45
הייתה זו פרשת מזעזעת. נערה ממשפחת רועים נודדת שהתמקמה על אחת הגבעות הסמוכות לעיר שדה קטנה, ירדה העירה כדי לפגוש כמה חברות מקומיות. מי ששם עליה עין היה דווקא הנסיך המקומי, בן למשפחה עתירת נכסים ולאב שנחשב למנהיג המקומי, שם עליה עין. הדברים התגלגלו כך שהבחור הצעיר חטף אותה, התעלל בה וביצע בגופה אונס אכזרי. אחר כך כלא את הנערה הבוכיה בביתו, וכשמוחו הצטלל והוא הבין את אשר עשה הלך אצל אביו וביקש ממנו למצוא דרך להשפיע על בני משפחת הנערה להסכים לעיסקה שבמסגרתה ייסלח לו פשעו בתמורה לכך שיישא את הנערה לאישה ויעביר לידי משפחתה פיצוי עצום. כתמורה לסליחתם תבעו אחיה של הנערה לקיים תנאי משפיל במיוחד: שהאנס, אביו וכל זכרי העיר יעברו ניתוח במקום רגיש במיוחד. לאחר שבוצע התנאי המשפיל, הלכו שניים מהאחים וביצעו בעיר טבח מזעזע.









וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל-לֵב הַנַּעֲרָ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה. וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת-מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד-בֹּאָם. וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם אֶל-יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ. וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה. וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ-לָנוּ וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-אָבִיהָ וְאֶל-אַחֶיהָ אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ-לִי אֶת-הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה. וַיַּעֲנוּ בְנֵי-יַעֲקֹב אֶת-שְׁכֶם וְאֶת-חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָה כִּי-חֶרְפָּה הִוא לָנוּ. אַךְ-בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר. וְנָתַנּוּ אֶת-בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח-לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד. וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת-בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ. וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר. וְלֹא-אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת-יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו. וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל-שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל-אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר. הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת-בְּנֹתָם נִקַּח-לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם. אַךְ-בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל-זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים. מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל-בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ. וַיִּשְׁמְעוּ אֶל-חֲמוֹר וְאֶל-שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל-יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל-זָכָר כָּל-יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ. וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר. וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. אֶת-צֹאנָם וְאֶת-בְּקָרָם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. וְאֶת-כָּל-חֵילָם וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ. (בראשית, פרק ל''ד, פסוקים 1-31)









קראו נא את הטקסט הזה. בשלושים ואחד פסוקים קצרים פורש בפנינו הסופר המקראי את פירוט הפרשה הקשה בה היו מעורבים חטיפה, אונס, תרמית ורצח. המעורבים בו הם יעקב אבינו ותריסר בניו וכן נשיא העיר שכם ונתיניו.

דינה בת יעקב בציור של קארלה גודאון. בעיני חז''ל לא סימלה צניעות (מקור תמונה 1).

וזה דבר המקרה. דינה הייתה ביתו היחידה של יעקב ואחותם של תריסר הבנים. מסופר כאן היה יצאה ''לראות בבנות הארץ''. יציאה זו זכתה ללא מעט פרשנויות אצל חז''ל, וחלק מפרשנויות אלה אף הדביקו לפעולה זו קונוטציה של הפקרות מינית, שלא לומר יצאנות. אבל לפי רוח הפרשנות המועדפת עלי, זו המנסה לבחון דברים במבט אישי מדוקדק ותוך התעלמות מהפרשנויות, דומה כי דינה יצאה בפשטות לפגוש בנות אחרות, אולי כמה מחברותיה הקרובות. יתכן, לעומת זאת, שהשתמשה ב''לראות בבנות הארץ'' כתירוץ להיעדרותה מבית אביה. לפי הנורמה המקובלת גם במקומותינו מספרות לא מעט נערות להוריהן שהן הולכות לבקר חברה, בעוד שבפועל הן ממהרות לפגוש בנער או בבחור המוצא חן בעיניהן - ביודען שההיכרות אימו לא תהיה לרצון להוריהן.

יתכן שזה בדיוק מה שקרה כאן. דינה, שלפי הרמיזות בטקסט לא הייתה רעת מראה כלל וכלל, הכירה בחור אחר. לפי הנורמות שהיו מקובלות אז היה קשר כזה, שנולד ללא ידיעת אביה של הנערה, בלתי קביל בעליל. יתכן שהיו לדינה סיבות להניח שגם אם תספר עליו לאביה לא תהיה תגובתו של האחרון חיובית לגביו. מאחר והבחור מצא חן בעיניה יצאה לפגוש בו בסתר. אין לנו כל מושג לגבי זהותו של הבחור. יתכן שמדובר בצעיר בן דלת העם; יתכן, מצד שני, שהבחור אינו אלא הצעיר העשיר ביותר בסביבה.

שכם בן חמור הוא הנסיך המקומי. אביב, חמור, מוגדר כ''נשיא הארץ'', כלומר האיש בחשוב ביותר באותו חבל ארץ, אדם שחשיבותו חורגת, כנראה, מגבולות העיר שכם שבה הוא מתגורר. סביר להניח שמדובר באדם אמיד למדי, כזה שפרנסתם של רבים מיושבי העיר תלויה בו. שכם הוא, לפיכך, רווק מבוקש ביותר. ודווקא בחור זה, שיכול להשיג כל בחורה בשכם, נמשך אל דינה בת יעקב.

כל האירועים הללו מובילים אותי למסקנה הבאה: בנקודת זמן כלשהי ובנסיבות שאין לדעתן התקיים המפגש הראשון בהשתתפות שכם ודינה. שכם ראה בה בחורה הראויה לפחות לחיזור, אבל המוטיבציה העיקרית שלו כלפיה הייתה מינית. דינה, לעומת זאת, הוחמאה מאוד מהעובדה שהרווק המבוקש הזה חושק דווקא בה. היא רצתה ששכם יחזר אחריה, נהנתה מהפלירט ההדדי, אבל לא עלה על דעתה שמה שמעניין את שכם הוא רק להכניס אותה למיטה. פגישתם השנייה הייתה, מבחינת דינה, ניסיון לפתח את הקשר הראשוני לכדי יחסים רומנטיים בעלי משמעות. מבחינת שכם, לעומת זאת, היה בואה של דינה אליו אות ועדות לכך שהיא להוטה אחריו. ואם כך הדבר, סבר, גם לא תסרב לקיים איתו מגע מיני. אולי זה אף סימן לכך שהיא רוצה במגע כזה.

בנקודה הזו החלה הפרשה להסתבך. המלים ''וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ'' לא מותירות מקום לספק שמדובר באונס. דינה סירבה לניסיונותיו לשכנע אותו לקיים עימה מגע מיני מרצון. ככל הנראה הכירה היטב את עמדתם של אביה ואחיה לגבי אקט מסוג זה. יתכן שאף חששה מידם הרעה של אלה. כפי שנראה מאוחר יותר, לפחות שניים מאותם אחים – שמעון ולוי – נחשבו לאלימים במיוחד. באווירה ששררה אז יתכן שדינה חששה שהללו יפרשו את אותו מגע מיני כפוי כנובע מניסיון של דינה לפתות את שכם ולפיכך ירצו לגאול את כבוד המשפחה האבוד באמצעות רציחתה שלה. אשמת הקורבן היא עניין המתרחש בימינו דרך קבע בחברה המוסלמית, כמו גם במקרים בהם מתבצעות עבירות מין בחברה החרדית – ולא מן הנמנע שזה היה המצב גם אז.

שכם לא התחשב בתחנוני דינה ואנס אותה באכזריות, תוך שהוא מכה אותה קשות. דינה הבוכייה הודיעה לו שאחיה ינקמו את כבודה המחולל. האנס, שמוחו הצטלל בעקבות הפורקן המהיר, חשב עתה בהיגיון. גם הוא חשש מתגרת ידם של בני יעקב ולפיכך היה עליו לפעול במהירות כדי למזער נזקים. ראשית חוכמה, עליו לייצר לגיטימציה כלשהי למגע המיני שלו עם דינה. לגיטימציה כזו תיתכן רק אם יישא אותה לאישה. מצד שני, אם יעז להופיע בעצמו בפני יעקב ובניו ולבקש את הסכמתם לכך, עלולים אלה לרצוח אותו נפש. אולי יוכל לשלוח לשם את דינה בעצמה. אבל כשיגלו הללו שדינה נכלאה ונאנסה – ובכן, תגובתם לא תהיה נעימה ביותר. אחרי שיכלו את זעמם בנערה הנפחדת הם ייצאו לקראתו ואז יהיה סופו רע ומר. דינה עצמה לא הייתה מוכנה לשמוע על האופציה שתצא לבדה אל בית אביה. היא העדיפה להישאר בבית שכם שעה שזה ינהל בעצמו את המשא ומתן.

שכם, שככל הנראה לא היה גבר אמיץ במיוחד, החליט לשגר אל יעקב את אביו. היה בזה היגיון מסוים. יעקב לא יוכל להשיב את פני הגביר המקומי ריקם, שכן זה האחרון מסוגל להפוך את שהותו בסביבת שכם לבעייתית ביותר, בעיקר בכל הנוגע ליחסי המסחר בין הצדדים. שכם עצמו עדיין לא רכש מעמד דומה, ולו בשל העובדה שהוא אינו בעל רכוש רב בזכות עצמו. לפיכך, עדיף שהאב יעשה כן. ממילא יתייחס יעקב ביתר רצינות לבקשה הבאה מאת חמור מאשר לכזו הבאה מפי הצעיר הפוחז.

השיחה בין שכם לבין חמור היא עניין מרתק כשלעצמו. הסופר האלמוני שתיעד את הפרשה משמיט את הקטע בו מתוודה שכם באוזני אביו על האונס שביצע בדינה. מצד שני, העובדה שדבר האונס הברוטאלי הגיעה לאוזני יעקב, שישב את משפחתו מחוץ לתחומי העיר, מעידה ע כך שהסביבה כולה כבר ידעה על כך. עניין מסוג זה לא ניתן היה לשמור בסוד זמן רב באיזור מצומצם כל כך שבו הכירו הכול איש את שכנו. יתכן ששכם התרברב באוזני חבריו ומכריו על הכיבוש המהיר שביצע בנערה. אפשרות אחרת היא שאותם חברים ומכרים אף היו עדים לאונס (בדומה לבאי הפאב הצופים באונס שמבצע צעיר מקומי בשרה טוביאס בסרט ''הנאשמים'') ולכן לא היה צורך לבשר להם על כך רשמית. מכל מקום, ברור כי השמועה עשתה לה כנפיים ואם הגיעה במהרה גם לאוזני יעקב, קל וחומר שידועה הייתה בשכם העיר עוד קודם לכן. הסופר גם אינו מספר לנו כיצד הגיב חמור – שבהמשך הפרשה מצטייר כאדם הגון ביסודו – על התעלול האכזרי שביצע בנו. ניתן להניח שכבר נתקל בעבר במעשיו הנאלחים של הבן, המעדיף להקדים מעשה למחשבה לאחר מכן בא לבקש פתרונות מאביו הקשיש.

חמור אינו מצליח לחשוב על פתרון טוב יותר עבור בנו מאשר לשאת את דינה המחוללת לאישה. הוא יוצא, חושש לנפשו ולכבודו, אל בית יעקב. לא ברור אם הוא מוצא אותו לבדו או בחברה בניו השבים מעמל היום; ברור רק כי כל המשפחה שומעת ממנו על מעשה האונס. חמור אינו מסתיר דבר. יתכן שהוא מדלג על פרט או שניים הקשור לאלימות שהפעיל בנו כנגד דינה, אבל את עצם קיום המגע המיני הוא אינו יכול להסתיר, שכן זו, בעצם, הסיבה שבשלה הוא מבקש בשם בו את ידה של דינה מאת אביה.

תגובתם של יעקב ובניו לבשורה הזאת קשה: ''וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה''. חלק מבני המשפחה התעצבו. האחרים רתחו. מותר להניח ששמעון ולוי, האח השני והשלישי, נמנו על הרתחנים. הרבה שנים לאחר מכן, כשירדו בני יעקב מצרימה ופגשו במשנה למלך (שלא ידעו אז כי הוא אחיהם יוסף, אותו מכרו לסוחרים ישמעאלים), הורה להם יוסף לשוב לכנען, להביא אליו את האח הצעיר בנימין – ובינתיים השאיר אצלו את שמעון בתור בן ערובה לשובם. בחירתו של יוסף בשמעון דווקא עשויה ללמד על כך שאולי היה לזה האחרון חלק משמעותי בתוכניתם של האחים לרצחו נפש ואילו יוסף, מצידו, ביקש לפחות להפחידו כנקמה על אותה התעלות בו בצעירותו. ההנחה ששמעון ולוי נמנו על שואפי הנקם נגזרת גם מקרבת המשפחה שלהם לדינה. יחד עם ראובן, יהודה, יששכר וזבולון נמנו השניים הללו על בני לאה ויעקב, כלומר הייתה ביניהם קרבת דם מלאה. יתכן שקשר דם זה הידק גם את המחויבות המשפחתית לבת האחת שעימה גדלו.

פגישת יעקב ועשיו בציור פרי מכחולו של גוסטב דורה. לפי המדרש הסתיר יעקב את ביתו דינה מחשש פן יחשוק בה אחיו התאום (מקור תמונה 2).

נוכח התגובה הזו, שאינה בלתי צפויה אך עלולה לצמוח לממדים בלתי רצויים, מבריק בחמור רעיון חדש: להרחיב את טווח הכדאיות של הקשר בין בנו לבין דינה. ''שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה'', פותח חמור בהצעתו, ומייד ממשיך: ''וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ-לָנוּ וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ''. זוהי הצעה שקשה לסרב לה: אם תינתן לו רשות המשפחה לחתן את דינה עם שכם יותר להם להתחתן באוכלוסיה המקומית וליהנות מאינטגרציה איתה, כמו גם לקבל רשיון קבע להתנחל בה וליהנות מתנאי סחר משופרים. נוסף על כך מציע חמור – כזכור, האיש העשיר ביותר בסביבה – להעניק למשפחה סכום עצום בתשלום מיידי: ''הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ-לִי אֶת-הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה''. עושרו של חמור רב במידה כזו שהוא מוכן לעמוד בכל סכום שינקבו יעקב ובניו. קשה מאוד למשפחת רועים לסרב להצעה שכזו.

(לפי מנהגי הזמן, כפי שתועדו בלוחות שעליהם נחרתו חוקים מתקופת ממלכת אשור, ניתן היה לכפות על גבר שאנס בתולה לשאת אותה לאישה ולשלם מוהר כבד לאביה. האב, מצידו, יכול היה לדחות את הצעת הנישואין, להסתפק בכופר ולהשיא אותה לכל גבר שבו יבחר. מנהג כזה מאפשר, אפוא, את השאת הנאנסת לאנס. במקרה כזה המתואר לפנינו יתכן בהחלט שהופעל לחץ על אביה של דינה לקבל את ההצעה להפוך את שכם לחתנו, משום שבעיני תושבי הסביבה נחשבה דינה ממילא כ''סחורה פגומה'' עבור כל גבר אחר לבד ממי שנטל ממנה את בתוליה).

עד כמה קשה לעמוד בהצעה מסוג זה ניתן ללמוד ממקרה שאירע אך לפני שנים ספורות. בשנת 1993 טען ג'ורדן צ'נדלר בן ה-‏13 שכוכב הפופ מייקל ג'קסון נגע באיבר מינו, נשק לו וקיים עימו מגע מיני אוראלי. התקשורת דיווחה על כך בהרחבה ומכאן ואילך החלה הפרשה להתגלגל ללא מעצורים. לאחר שפורסמו עשרות כתבות על מנהגיו של ג'קסון בחברת ילדים, נערך חיפוש בחוותו והוא הופשט וגופו נבדק כדי לראות אם קיימת התאמה בין תיאוריו של צ'נדלר לבין איברים מוצנעים בגופו – לאחר כל אלה העדיף ג'קסון שלא יוגש נגדו כתב אישום פלילי. לפי דיוחים שונים הוא שילם למשפחת צ'נדלר 22 מיליון דולר. מייד לאחר מכן הפסיק הילד לשתף פעולה עם חוקריו. כתב אישום נגד ג'קסון לא הוגש מעולם.

שלושת אלפים וחמש מאות שנה לפני פרשת ג'קסון-צ'נדלר הבין חמור נשיא שכם שכדאי לו להציע תמורה כספית הולמת תמורת השתקת הפרשה. ממילא כבר הפך האונס לשיחת היום באיזור כולו והתוצאות היו עלולות להיות כרוכות בהשפלה פומבית למשפחת חמור ובפגיעה במעמדה החברתית. איום על חיי שכם עלול היה ליצור מצב בו עליו לברוח מהאיזור ולחפש מקלט מרודפיו הרחק משם, באופן דומה למה שעבר על יעקב עצמו כשנמלט מידי אחיו הנזעם עשיו לאחר שגזל ממנו את הבכורה ואת ברכת אביו. לא ברור אם שכם היה בנו היחיד של חמור או שהיה הבן המועדף עליו. מכל מקום, כדי לשמור על שכם בחיים ולאפשר לו להוסיף ולהתגורר בסביבה היה על חמור לעשות ויתורים מסוימים.










כאמור, למשפחת רועים קשה מאוד לסרב להצעה שכזו. ואכן, יעקב ובניו דנו בה בכובד ראש. על אף שהדבר אינו מצוין במפורש, אפשר ללמוד עליו מהפסוק ''וַיַּעֲנוּ בְנֵי-יַעֲקֹב אֶת-שְׁכֶם וְאֶת-חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם''. שימו לב, למרות שנאמר בטקסט במפורש שרק חמור יצא לשוחח עם יעקב, ניתנת תשובת המשפחה לחמור ולשכם גם יחד. מאחר ולא נאמר בשום מקום ששכם היה חלק ממעמד ההצעה ולעומת זה נכח במעמד התשובה, ברור כי זו ניתנה לאחר זמן מה. בין אם שלח חמור לקרוא לבנו ובין אם לאחר זמן מה נקראו השניים יחדיו אל בית יעקב כדי לשמוע את התשובה, המסקנה היא אחת: הזמן שחלף בין ההצעה לבין התשובה שימש את יעקב ובניו להתייעצות.

דומני כי קל לתאר את קווי המיתאר של ההתייעצות הזו. מחד גיסא, אחיה הביולוגיים של דינה התובעים לקחת נקם ושילם מהאנס המתועב הזה בטענה שלא זו בלבד שהאיש הכאיב לאחותם הקטנה אלא שאם יבליגו עלולים כל תושבי הסביבה ללעוג להם ולחולשתם. מצד שני, החבורה השקולה יותר, זו המבקשת להימנע מאקט אלים ולקבל את הצעתו הנדיבה של הגביר המקומי. יעקב עצמו מצטייר בפרשה הזו כאיש חלש. הוא אולי כואב את כאבה של בתו, אבל האיש כבר הראה שבכל הנוגע ללאה ולצאצאיה רגישותו, איך לומר בעדינות, לוקה בחסר. סביר להניח שלא רצה בהסלמת העימות. עובדה היא שכאשר ניתנה התשובה לשכם ולחמור היא לא באה מפי יעקב אלא מפי בניו. יתר על כן, הללו דיברו על דינה כעל ''בתנו'' ולא כעל ''אחותנו''. קול המון כקול שדי, וקולו של יעקב השתתק מול המון בניו הזועמים.

הקו שהציגו בני יעקב היה קו של השפלה. הנחת המוצא שלהם הייתה שכדי להצטייר כאנשים הגונים עליהם לפחות לנהל משא ומתן, ומשזה ייכשל תיסלל דרכם לביצוע נקמה אלימה. לפיכך הם נוקטים שיטה מעניינת: הצבת תנאי שאי אפשר לעמוד בו. אחרי שהם מציינים את החרפה שהמיט שכם על ראש משפחתם כאשר טימא את אחותם, הם מסבירים ש''לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָה כִּי-חֶרְפָּה הִוא לָנו''. אבל, הם מוסיפים, ''אַךְ-בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר. וְנָתַנּוּ אֶת-בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח-לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד''.

מדובר בדרישה קשה מאין כמוה, אולי אף חסרת תקדים. בני יעקב תובעים משכם וחמור שיכפו על כל גברי העיר למול את עצמם כתנאי לנכונותם לקבל את הפיצוי המוצע. זוהי השפלה ברורה. כל אדם סביר בעל כבוד עצמי מינימאלי לא יסכים לעבור ניתוח באיבר הזכרות שלו רק כדי להשביע את רצונם של כמה רועים נודדים. יתכן מאוד שחלק מאותם תושבים בשכם אף ראו במילה הטלת מום, אקט הפוגע בשלמותו של האדם. במידה רבה מזכירה התביעה הזו את הימים שקדמו למלחמת העולם הראשונה ואת הדרישות שהגישה אוסטריה לשכנתה סרביה – דרישות שנראו על פניהן כחסרות כל סיכוי להתממש.

(הנה תזכורת קצרה: ב-‏28 ביוני נרצח בסרייבו הארכידוכס פרנץ-פרדיננד, יורש העצר של אוסטריה-הונגריה, בידי סטודנט בוסני שהיה חבר בארגון הטרור ''היד השחורה''. ממשלת אוסטריה-הונגריה חשדה שיוזמת הרצח נולדה בחוגי ממשלת סרביה. אוסטריה ביקשה את עצתה של בעלת-בריתה גרמניה. זו האחרונה רצתה לנצל את הרצח כדי לפגוע במדינות ''ההסכמה'' (שיתוף הפעולה המשולש בין אנגליה, צרפת ורוסיה) באמצעות פגיעה בסרביה, בת-חסותה של רוסיה. בהשפעת גרמניה תכננה אוסטריה להציב לסרביה אולטימאטום שיציג תנאים שאין לקבלם ודחייתו תאפשר לאוסטריה-הונגריה ליישב את החשבון עם סרביה, מוקד הלאומנית הסלאווית הדרומית שסיכנה את קיום הקיסרות ההבסבורגית רבת-הלאומים. תנאי האולטימאטום היו חמורים ביותר: ועדת חקירה של אוסטריה-הונגריה הגיעה למסקנה שהרצח אמנם תוכנן בסרביה וממשלתה חייבת לאסור תעמולה נגד אוסטריה, לפזר אגודות אנטי-אוסטריות ולשתף סוכנים אוסטריים בדיכוי התנועה האנטי-אוסטרית בסרביה. תחת לחץ רוסי השיבה סרביה בחיוב לכל הדרישות ורק התביעה לשתף סוכנים אוסטריים בדיכוי התנועה האנטי-אוסטרית לוותה בהסתייגות: סרביה הודיעה שתסכים לכך במידה שהדבר עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט הבינלאומי. אוסטריה-הונגריה הסבירה את תשובת סרביה כדחיית האולטימאטום. הדרך למלחמה הייתה סלולה. זו פרצה בתוך ימים ספורים וגבתה את חייהם של מיליוני אנשים).

יותר מכולם חש חמור במתח העצום שבאוויר. כמו רבים מאנשי העסקים האמידים שהשיגו את הונם במסחר בימי שלום, העדיף שקט שיאפשר לו להמשיך בעסקיו כרגיל. בדומה לצד הרוסי-סרבי במלחמת העולם הראשונה, לחץ חמור על בנו ועל נתיניו לקבל כל תביעה מצד יעקב ומשפחתו ובלבד שלא יפרוץ שם סכסוך אלים. בנקודת הזמן הזו הפכה דינה לדמות כמעט שולית. על הפרק היה מונח עתה עתיד האזור כולו. ממש כהלנה מטרויה בשעתה, הייתה דינה עילתו של סכסוך שהיה גדול הרבה מכפי מידותיה.

''האוהל האדום'', ספרה של אניטה דיאמנט. עיבוד לסיפור האונס והרצח בשכם (מקור תמונה 3).

חמור הבין גם את האיום המוסווה בדברים שהשלימו את תשובת האחים. את הפיצוי הכספי שהציע חמור אפילו לא טרחו להזכיר. ''וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל'', אמרו לו ולשכם בנו, ''וְלָקַחְנוּ אֶת-בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ''. חששו מהאחים היה תולדה של מוניטין אלים במיוחד שיצא להם באיזור, ולפיכך הבין כי בתשובה זו לא יכול להיות טמון דבר אמת והיא נאמרה בלשון סגי נהור בלבד. האחים לא יכלו בשום אופן להשלים עם עיסקה שבמסגרתה לא יקבלו שום פיצוי שישיב את כבודה האבוד של משפחתם. בלתי מתקבל על הדעת שיסתפקו בנטילת אחותם ובהסתלקות דוממת מהעיר. חמור תפס את העניין: האחים מחפשים עילה להיפרע מבנו, ויתכן מאוד שגם ממנו עצמו. אולי הם אף מבקשים להשתלט על רכושו העצום מתוך תפיסה שיוכלו להשיג הרבה יותר באמצעות חיסולו מאשר בדרך של משא ומתן עימו. כמו ממשלת סרביה בזמנו, הגיע השליט המקומי הזה למסקנה שאין לתת בידם כל עילה כלשהי לצאת למלחמה.

כל הפרשה הזו מעלה תהייה באשר ליחסי הכוחות בסביבה. ברור כי בני יעקב היו מיעוט קטן באיזור בעל דומיננטיות דמוגרפית חיווית ופריזית. ככל הנראה גם שכם לא הייתה יותר מכפר ובו מספר משפחות לא גדול. אם גברי שכם לא יכלו להתמודד כשווים מול שווים עם בני יעקב, הרי שיש בידינו קנה מידה מסוים ביחס למאזן הכוחות הכללי. זה מתחיל להזכיר את ''שבעת המופלאים'': כנופיה לא גדולה אך אלימה ומאורגנת היטב משליטה טרור מתמשך על ישוב קטן, מרוחק ושלו. אין פלא, אפוא, שחמור חשש לגורל בני ביתו ושכניו.

מכל הסיבות הללו הלכו חמור ובנו שכם וביצעו את אחד ממסעות השכנוע הביזאריים ביותר בדברי ימי המקרא. השניים התייצבו בשער העיר, מקום בו קיימת תעבורה סואנת ואנשים יוצאים מן העיר לשדותיהם וחוזרים אליה ממסחרם ודיברו אל העוברים והשבים. ''הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה'', אמרו והחוו בידיהם בכיוון אתר מגוריהם של יעקב ובניו, ''שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת-בְּנֹתָם נִקַּח-לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם''. בכך מבטיחים האב ובנו לקהילה הקטנה שיש בכוחה להתרחב ולהתעצם. לאחר מכן בא תג המחיר: '' אַךְ-בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל-זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים''. ושוב, אחרי המחיר באה התמורה: ''מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל-בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנו''. לא רק גידול דמוגרפי תרוויח שכם הקטנה אלא גם התעצמות כלכלית. וכל שנדרש כדי להבטיח זאת אינו אלא ניתוח קטן בעורלה.

סביר מאוד להניח שהצעתם של השניים חוללה במקום פולמוס קולני. אצל כל גבר סטנדרטי מתעוררת התנגדות אוטומטית, חד-משמעית, הצעה להסיר חתיכת בשר משמעותית מהמקום הרגיש ביותר בגופו. ולא עוד אלא שאת החיתוך המדמם הזה יש לבצע על מנת למלא את מבוקשה של משפחת רועים עצבנית שהתנחלה על אחת הגבעות הסמוכות. ניתן להניח שהוויכוחים נמשכו שעות ארוכות וששני שליטי העיר ספגו בהם לא מעט ביקורת. כשקוראים את הקטע הזה נזכרים באותו ספר מזעזע בו טענה ג'וּן סטיבנסון שהפשע הוא בעיקרו בעיה זכרית ובין השאר העלתה את הטענה ש''חוויות כגון ברית מילה בשלב המוקדם של החיים הן הגורמות להתנהגות אלימה''. על כך העיר מאוחר יותר ההומוריסט דייב בארי בספרו המדריך השלם לגברים אמיתיים ש''אם אתם רוצים לראות התנהגות אלימה של גבר , נסו לעשות לו ברית מילה בשלבים המאוחרים יותר של חייו''.

אבל לחמור ולשכם היה כנראה כוח שכנוע משמעותי, שכן ''וַיִּשְׁמְעוּ אֶל-חֲמוֹר וְאֶל-שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל-יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל-זָכָר כָּל-יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ''. מעניין מה הייתה תגובתם של בני יעקב כששמעו (ואולי אף צפו בעצמם) על הריטואל הסדרתי הזה שבוצע במספר רב כל כך של גברים בוגרים בזה אחר זה. מעניין גם מה הייתה עמדת נשותיהם של אלה, אבל זה כבר עניין למאמר נפרד.

שכם וחמור עמדו, אפוא, בהתחייבותם. הם ביצעו מילה המונית בעצמם ובבני עירם. עתה הייתה הדרך סלולה להתקשרות משפחתית וכלכלית עם חמולת יעקב.









ברית מילה היא עניין כואב. פצע מדמם נפער באיבר המין. קצות עצבים נחתכים באופן סופי, בלא שיוכלו אי פעם לצמוח מחדש. עצבים אלה מחוברים למרכזי ההנאה במוח, כך שהנימולים עתידים ליהנות פחות מהערלים מקיום יחסי מין. המילה גורמת תכופות לדימום, העלול להתפתח לדימום חזק המצריך קבלת מנות דם; לעתים יכול להיגרם אפילו הלם. סיכון נוסף הוא זיהום, בייחוד אם המילה נעשתה אז בתנאים בלתי-סטריליים. הזיהום עלול לפגוע באופן כללי בנימול הוא מתפתח, למשל, לזיהום במערכת הדם או השתן. הוא עלול גם לגרום לפגיעה תמידית בפין, ואף להתפתחות נמק המחייב כריתת חלק מהאיבר. הזקפה עלולה להיות לא סימטרית. אם הוסר יותר מדי עור, יהיה העור בעת הזקפה מתוח מאוד והיא תלווה בכאבים, והמגע המיני עלול לגרום לדימום. בדרך-כלל מלווה הברית בתופעות לוואי כגון נפיחות ובצקתיות בעטרת של הפין, כתמי שטפי דם על גבי הפין והפרשה צהובה-לבנה לא מוגלתית. מספרים שבאותה תקופה האמינו שהכאב מגיע לשיאו ביום השלישי לאחר ביצוע המילה.

המתקפה באה בדיוק ביום הזה. התוקפים היו שמעון ולוי, חמומי המוח של החמולה. מבחינתם, לא תיתכן נקמה צודקת יותר מאשר שחיטת האנסים ומקורביהם. צדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות ואין צודק מנקמה ישירה בחוטף ובאנס ובאותם גברים משכם שנתנו לו גיבוי ושירתו אותו בצאתו ובבואו. יתכן מאוד שבינם לבין עצמם העלו שני הגברתנים השערות על הביזוי וההשפלה שעברה אחותם החטופה. כיצד התגוללה על הרצפה הקרה והמלוכלכת, גופה מחולל, בגדיה קרועים ומוכתמים, פניה נפוחות מבכי. כיצד התפר שכם בן חמור באוזני חבריו ומקורביו על התעלול האלים אותו ביצע. כיצד לגלגו הללו על הנערה המופקרת ההיא שמסתובבת בעיר בגפה, לבושה בגדים נאים ומשדרת לכל גברבר בעל און שהיא זמינה לחיזור וניתנת להשגה. יתכן שאף העלו על דעתם ששכם התחלק בשלל הזה עם חבריו והללו ביצעו בה אונס קבוצתי. עוד אחזור להשערה אחרונה זו.

מעניין אם בסערת זעמם העלו על דעתם שמעון ולוי את התוצאות האפשריות של פעילותם. יתכן שידעו היטב שלא יקבלו שיתוף פעולה מאחיהם האחרים, שהעדיפו את המשא ומתן הישיר על פיצוי כלכלי או, למצער, להותיר את ההחלטה על הענישה לאביהם. יתכן שרתחנותם האיצה בהם לגשת מייד לעיר ו''לסגור עניין'' מבלי שבכלל העלו על דעתם להתייעץ עם המשפחה המורחבת. אבל כל הספקולציות הללו אינן מתיישבות עם תיזמון ההתקפה, דהיינו ''בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים'', שעה שכל גברי שכם חלשים מכדי להילחם בהם והתנגדותם רופפת בשל המחושים באותו מקום רגיש. עיתוי ההתקפה (כמו גם המילה ''בטח'', מלשון ביטחון, העידה על כך שלא חששו לבוא העירה) מרמז על כך שהייתה זו פעולה מחושבת היטב, שתוכננה על ידי הצמד זמן רב מראש.

השניים נטלו את חרבותיהם ''וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר''. לא קשה לדמיין את הרצח ההמוני הזה. השניים אמנם רצחו כל גבר שבו הבחינו, אבל את החשבון רצו לסגור קודם כל עם נשיא הארץ ועם בנו ההולל ''וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב''. לאחר מכן פרצו אל בית שכם, שחררו את אחותם הכלואה ''וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ''.

שמעון ולוי משחררים את דינה בהורגם אחד מאנשי שכם. צייר בלתי ידוע (מקור תמונה 4).

האם היה בהילולת הדמים הזו די כדי לספק את תאוות הנקם של שמעון ולוי? כנראה שלא. הפסוק הבא מתאר לנו את מעשיהם לאחר השחיטה. ''בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם''. קצת קשה לי להאמין שהתיבה ''באו על החללים'', שאפשר לפרשה בכמה אופנים, מכוונת לכך שהשניים קיימו מגע בלתי אמצעי עם גופות הנרצחים. סביר יותר להניח שאנסו את נשות שכם לאחר שאומללות אלו נאלצו לצפות ברצח בעליהן (בבראשית, פרק מ''ו, פסוק י', נאמר כי אחד מצאצאי שמעון הוא ''שאול בן הכנענית''. מעניין אם נולד לו בן זה מאחת מאותן נשים שכמיות שלקח לעצמו).

אגב, יש בטקסט הזה בעיה תחבירית. קראו אותו שוב. לו הייתי חופשי לשחק עם הטקסט הייתי מחליף בין המלים ''חללים'' ו''העיר'', כך שהיה יוצא שהם ''באו על העיר ויבוזו החללים אשר טמאו אחותם''. מאחר ואינני רשאי לעשות כן, אסתפק בהערכתי הפרטית: השניים ליסטמו כל דבר שיכלו להניח עליו את דים. הם לא בחלו בבזיזת גופות. המעשה הנבזי והמכוער הזה לא הרתיע אותם כלל. כל טבח שכם לא היה מכוון רק להציל את דינה ולגאות את כבודה האבוד אלא גם לשדוד את רכוש תושביה.

לפני מספר פיסקאות העליתי את ההשערה ששמעון ולוי סברו שבאחותם בוצע אונס קבוצתי. השערה זו מקבלת גיבוי ממילה אחת באחד המשפטים. שוב: '' בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם''. לא ברור אם המטמאים היו החללים או שמא הייתה זו העיר, אבל ברור ששמעון ולוי לא ייחסו את האשמה לשכם בן חמור לבדו. לדידם היו האחרים שותפים לטימוא גופה של דינה ולכן היה עליהם להיענש.

שני האחים לא התכוונו לפסוח על שום חפץ. הטקסט מספר לנו כי הם שדדו ''אֶת-צֹאנָם וְאֶת-בְּקָרָם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. וְאֶת-כָּל-חֵילָם וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת''. הנקמה לא יכולה הייתה להיות שלמה אילולא כפו גם על נשות שכם וילדיהם ללכת עימם. למעשה, הכחידו השניים את החיים בשכם העתיקה כמעט כליל: את הגברים רצחו, את הנשים והילדים לקחו וכך הדבר גם לגבי הצאן והבקר, שלא לדבר על רכוש נוסף. התכנון המוקדם, בחירת המועד, הביזה המחושבת, שביית הנשים – כל אלה מצביעים על כך ששמעון ולוי החליטו ללמד לקח את כל העיר כולה למען יראו וייראו המקומיים האחרים ולא יוסיפו עוד להתגרות במשפחת יעקב.

במידה רבה מזכירה בריונותם הקטלנית של שמעון ולוי אנשים אחרים בני זמננו המצויים במיעוט מספרי קטן בקרב הרוב האתני השולט בסביבת מגוריהם. הללו בוטחים בכוחם שלהם ומפעילים אלימות בוטה כלפי שכניהם. שכנות טובה אינה מעניינת אותם. העיקר מבחינתם הוא להראות מי כאן החזק, השולט, בעל הבית.









מי שהבין שפעולתם של שני הטיפוסים הללו אינה יכולה להתבצע בחלל ריק היה אביהם, יעקב. הוא חש בושה גדולה על שבניו הפרו את ההסכם שהושג בין הצדדים. עתה יצא לו ולמשפחתו שם של אנשים שאין לסמוך עליהם, פראי אדם, שידם בכל, שמילה שלהם אינה מילה והסכם אינו הסכם. שלא לדבר על כך שיעקב ידע היטב שבני הארץ לא יסבלו התנהגות רצחנית שכזו ויקומו עליהם. יתר על כן, היותה של חמולת יעקב גורם מתסיס ואלים באיזור שכם הייתה עלולה לאחד נגדם שבטים ועמים שונים שהיו בקשרים עם בני העיר שכם ואף היו להם בה חברים, מכרים וקרובי משפחה. ''עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי'', רתח האב הקשיש. השניים ניסו להתגונן במלים: ''הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ?''. אבל יעקב המשיך: ''וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי''. יעקב חשש שהטבח בשכם יביא על משפחתו את קיצה.

בפרק הבא כבר עוקרת חמולת יעקב משכם ונודדת לבית אל, ובהמשך גם לבית לחם ולחברון. לפי אותו פרק הטיל אלוהים מורא על תושבי הסביבה והללו נמנעו מלרדוף ולזנב בבני יעקב. זה אותו האלוהים שאיפשר לשכם בן חמור להתעלל בדינה והמיט על אנשים חפים מפשע בעיר שנקראה על שמו שחיטה המונית חסרת כל טעם והיגיון. סביר להניח שחשו הקלה גדולה כשהבינו שהמשפחה הזו, ששמה נקשר לדורות במעשה אלים ומזעזע, עוזבת. בערך כמו שחשו רבים באיזור השפלה כאשר משפחת הפשע קראג'ה עזבה את העיר רמלה ועברה לחבל ארץ אחר.

יעקב לא שכח את הביזיון ואת הסכנה שהמיטו בניו על ראשו ועל ראש משפחתו. את סלידתו ממעשיהם של שמעון ולוי הביע בברכתו לבניו, שבה אמר: ''שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור''.









ואילו חז''ל, כרגיל, השתדלו לעקם את התמונה כולה בהתאם להנחות המוצא שלהם לגבי צדיקים ורשעים. חכמי המדרש שהאמינו שרעה כזו לא מתחוללת סתם, במיוחד לא על אדם צדיק כיעקב, ניסו להסביר את אונס דינה, כעונש על כך שיעקב הסתיר ומנע את דינה מעשיו אחיו, על סמך הפסוקים שמראים, כי דינה לא הייתה נוכחת במפגש בין יעקב לעשו. הם גם השוו בין יציאת לאה לקראת יעקב ליציאת דינה לראות בבנות הארץ, וראו במעשים אלה ביטויים של חוסר צניעותן (מה שמחזיר אותנו לנטייה הבלתי נפסקת לטפול על הנאנסת את אשמת הפיתוי – מה שלא פסק עד ימינו אלה). בכלל, העיסוק של חז''ל במיניותה של דינה הוא כמעט אובססיבי. למשל זה: ''ויקחו את דינה ר' יודן אמר גוררין בה ויוצאין א''ר הונא הנבעלת לערל קשה לפרו''. במלים אחרות, דינה נהנתה עד כדי כך מיחסי המין שקיימה עם שכם הערל ששני אחיה המושיעים פשוט נאלצו לגרור אותה מהמיטה. קיימת גם דעה במדרש שדינה הנכלמת הסתגרה בביתה ולא יצאה עד שנשבע לה שמעון שיסייע לה להתחתן. לפי מדרש רבה לפרשת ''וישלח'' אף נשא אותה שמעון עצמו לאישה, מה שאומר שבמשפחת יעקב התבצע גילוי עריות גלוי.

ומאחר ובפרשת דינה הרגו בני יעקב גויים (שכם היה ממוצא חיווי) נמצאו בכתבי חז''לינו גם לא מעט צידוקים לפשע הזה. במאמרו ''האמנם מעשי אבות סימן לבנים??'' מזכיר ישראל קנטור שכבר בטקסט המקראי עצמו ''עצמת הסכמת אנשי שכם למול כל זכר בעירם, הוקהתה על ידי הבלטת ציפיית בני שכם להשתלט על רכושם וקניינם של בני יעקב'' ומכך נובעת התפיסה ש''כך מתמתנת קמעה הפגיעה בהם ממעשה התרמית של שמעון ולוי ומתקהה עוקצה של מחשבה אפשרית שמא התכוונו אנשי שכם לקבל בתמימות את הצעת בני יעקב כרוחה וכלשונה, וראו במילתם מעשה כפרה על עוון שכם.'' במקורות אחרים משתקפת הבנה למעשי הנקמה האכזריים של שמעון ולוי, ואולי גם תמיכה ואהדה: כבודה של דינה נגאל במחיר ראוי. אונקלוס מתרגם את ''במרמה'', הנזכרת בתשובת בני יעקב להצעת ההסדר של חמור ושכם בנו, ''חכמתא'' בלשון ''חכמה'', וכן עשה גם רש''י, כנראה בהשפעת הסיפא של הפסוק המאזנת את המרמה: ''אשר טימא את דינה אחתם'' (בראשית ל''ד). מדרש רבא מצדיק את מעשה הנקמה כהולם את מעשה האונס: ''מה הם נוהגים בנו כבני אדם של הפקר... ולא היה יעקב רוצה, שיעשו בניו אותו מעשה. וכיוון שעשו בניו אותו מעשה, אמר: מה אני מניח בניי ליפול בידי אומות העולם. מה עשה? נטל חרבו וקשתו ועמד על פתחה של שכם. אמר: אם יבואו אומות העולם להזדווג להם לבניי, אני אלחם כנגדן'' (בראשית רבא, פרשת וישלח). על פי מדרש זה, הכריז יעקב על הזדהותו עם בניו לאחר המעשה, הואיל וכבר נעשה המעשה, כי לא רצה להתנכר להם. את חשבונו עמם, עשה לפני מותו, לא לעיני בני שכם.

מסעות יעקב ובני משפחתו ברחבי הארץ. לאחר טבח שכם נמלטה המשפחה לבית אל מאימת נקמתם של בני המקום (מקור תמונה 5).









אבל מה עלתה לה, לדינה עצמה? בפעם האחרונה פגשנו בה כשנלקחה על ידי שמעון ולוי חזרה לביתה. המקרא שוב אינו מזכיר לנו את הקורות אותה. האם נישאה לאיש? האם נותרה רווקה והזדקנה בקרב משפחתה מבלי שהצליחה להקים בית ומשפחה? ומדוע לא סופר עליה דבר בהמשך?

בפרק מ''ו של ספר בראשית מפרט הכותב את שמות צאצאי יעקב שירדו עימו מצרימה. באותה תקופה כבר גדל מאוד מספר הנמנים על חמולת יעקב ואחרי כל שם של אחד מבניו מפורטים צאצאי הבן: בני ראובן, בני לוי, בני שמעון, בני יהודה וכן הלאה. דינה, לעומת זאת, מוזכרת רק בצמוד לאיזכור אימה: ''אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל-נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ''. במלים אחרות, דינה אפילו אינה נזכרת כאחת היורדות מצרימה אלא רק כביתה של אשת יעקב (ולא של יעקב עצמו).

היעלמותה של דינה בהמשך העלילה המקראית נראית מוזרה משהו משום שדינה הייתה צעירה מחלק מאחיה וההסתברות שמתה מוות טבעי בגיל צעיר יחסית נמוכה למדי. ובכן, לאן נעלמה?

יש לי כמה השערות בעניין זה, אבל אני הראשון שאודה שהללו אינן יותר מאשר – ובכן, השערות בלבד. אני יכול לחשוב על שתי סיבות שיכלו למנוע מדינה להצטרף אל אביה ואל אחיה בלכתם לפגוש את יוסף בארץ הפירמידות. האחת היא שעלה בידה להינשא לגבר כלשהו בכנען והיא נותרה עימו בארץ ואולי אף ילדה לו צאצאים. האפשרות האחרת, המזעזעת יותר, היא שדינה לא הייתה בחיים בשעת ההגירה משום שנרצחה על ידי בני משפחתה לאחר שהואשמה על ידם בפיתוי שכם. היום קוראים לזה רצח על רקע חילול כבוד המשפחה. אינני שולל על הסף את האפשרות ששמעון ולוי, שניים שידיהם גואלו בדם נקיים, ביצעו גם מעשה כזה.









ברבות השנים הלכה דינה ונשכחה. שייכותה למין הנקבי מנעה את האפשרות שצאצאיה (אם היו כאלה) ישאו את התואר ''שבט דינה''. מעניין היה לראות מה היו מאפייניו של שבט כזה והיכן הייתה משתרעת נחלתו לו היה קיים. גם מקום קבורתה של דינה לא נודע מעולם. לפי מסורת קבלית כלשהי מצוי קברה בהר ארבל, סמוך לקברו של ניתאי הארבלי. והנה, באופן פרדוכסלי, דווקא את ה''קבר'' הזה לא פוקדים חסידי ההשתטחויות על אבני המתים. לעומת זאת, מעדיפים רבים מהם להתגנב דווקא אל האתר אותו הם מזהים כמקום קבורת אחיה של דינה, יוסף. והאתר הזה, כמה אירוני, מצוי בעיר שכם. אותה עיר שבה התחוללו המאורעות שהביאו על אותה נערה אומללה את צרותיה וסבלותיה.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
סתם אסוציאטיבי   הרב השובב   יום ב', 08/12/2008 שעה 23:20   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   דפנה   יום ג', 09/12/2008 שעה 4:17   [הצג]   [2 תגובות]
רצח על כבוד המשפחה ביהדות   משה שרף   יום ג', 09/12/2008 שעה 9:35   [הצג]   [3 תגובות]
הרבה ניחושים בעלמא   אבי   יום ג', 09/12/2008 שעה 11:56   [הצג]   [2 תגובות]
יחסי הכוחות   אינגסוק   יום ג', 09/12/2008 שעה 21:55   [הצג]   [2 תגובות]
דו שיח חרשים   בצלאל כהן   יום ג', 09/12/2008 שעה 22:31   [הצג]   [9 תגובות]
משהו מטריד בטקסט   קואלה   יום ו', 12/12/2008 שעה 4:00   [הצג]   [2 תגובות]
כתיבה יפה...   יוסי שובד   יום ג', 03/02/2009 שעה 20:26   [הצג]
גילוי עריות?   אחד שחושב קצת   יום א', 02/05/2010 שעה 19:37   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©