מג'קסון עד פאלמר: כמה הערות על תוצאות הבחירות לנשיאות בארצות הברית
יום ד', 05/11/2008 שעה 9:42
ברק אובאמה הוא הנשיא החדש של ארצות הברית. לתוצאות הללו, שאיש אינו מחמיץ את המימד ההיסטורי שלהן, אחראיות כמה תופעות מיוחדות במינן, שחלקן אף לא היו בשליטתו של המנצח אבל בהחלט פעלו לטובתו. המשבר הפיננסי העצום הפוקד בימים אלה את אמריקה (ועתיד להביא לגידל דרמאטי בשיעורי האבטלה ולקפאון ארוך בצמיחה) השפיע על התוצאות על אף שלא נגרם על ידי מי מהמתמודדים. סדרת טלוויזיה שהציגה נשיא שחור המעביר קדנציה בצורה מבריקה סייעה להעביר את המסר שלפיו תרחיש כזה בכלל אפשרי. אובאמה עצמו השתדל, בסיוע גישתו הכריזמטית והידידותית לסביבה, לפרק את האנטגוניזם ממיליוני חשדנים שתהו כיצד תשפיע הביוגרפיה הססגונית שלו על כהונתו. אבל הדבר החזק ביותר שעשה היה הצלחתו לנגן על מיתר ה''נמאס'' ולעורר בקרב רבים את התחושה שלא שלא מדובר רק בנשיא שחור ראשון אלא גם במי שישקם את אמריקה בעיניהם ובעיני העולם כולו.









1. האיש שלא איים. בניגוד לרושם הכללי, העיתונאים שכיסו את מערכת הבחירות התקשו מאוד למצוא את הלבנים שיספקו להם את הציטוט הנכסף לפיו שחור אינו יכול להיות נשיא. אמריקה השתחררה זה מכבר מהתפיסה האומרת שיש להגביל את תפקידי המפתח במימשל ללבנים ולפרוטסטנטים בלבד ובחרה במושלים ובסנאטורים שחורים, שלא לדבר על רמטכ''ל ומזכירת מדינה. נגד איש מכל אלה לא נטען שהוא מילא את תפקידו פחות טוב מאחרים בשל שיוכו הגזעי. אפשר לטעון, ובצדק, שההתפתחות הזו לא התבצעה בקצב שעליו חלמו לוחמי זכויות האזרח בשנות החמישים והששים – אבל זה לא ישנה דבר. אנחנו כבר שם.

אובאמה. חיבור של כריזמה אישית, יכולת לפרק אנטגוניזם וניצול נכון של נסיבות בלתי תלויות (מקור תמונה 1).

קל ונכון להסביר שהגברת המודעות לזכויות השחורים באמריקה של חמישים השנים האחרונות היא זו שהביאה את הניצחון לאובאמה. קל, אבל לא הכי מדויק. ברור ששום ניצחון של מועמד שחור לא היה מתאפשר ללא התפתחות המבורכת הזו, אבל היא אינה הגורם היחיד. ברק אובאמה זכה לתמיכה עצומה מבוחרים לבנים משום שהם לא חשו שהוא מאיים עליהם.

מועמדים שחורים התמודדו עוד קודם לכן בפריימריז הדמוקרטיים והבולט שבהם היה ג'סי ג'קסון, שהיסטורית, לפחות, מיצב את עצמו כפוליטיקאי השחור הבולט ביותר באמריקה של שנות השמונים. אבל ג'קסון (ובמידה לא פחותה גם הכומר המיליטנטי השחור אל שארפטון, אף הוא מתמודד בבחירות המקדימות של הדמוקרטים) נטה להיכנס לעימותים מיותרים עם פוליטיקאים לבנים, כולל רבים במפלגתו שלו, תוך שהוא נוטה להכתיר כל אמירה ביקורתית מצידם כגזענית. על וולטר מונדייל, סגן הנשיא ממינסוטה שנגדו התמודד עם המועמדות, אמר ש''יוברט האמפרי היה הפוליטיקאי האחרון מאזור מיניאפוליס-סנט פול''. בעקבות הערה זו הוא נתפס כמי שלא יצטער במיוחד על כישלון מונדייל (שאמנם הפסיד לרונלד רייגן). את מינויה של חברת הקונגרס המוערכת ג'ראלדין פרארו למועמדת לסגנות הנשיא כינה ''מצעד יחסי ציבור של פוליטיקאים''. לו הייתה פרארו נבחרת, היה זה רגע היסטורי בפוליטיקה ובחברה של אמריקה. הערתו של ג'קסון, כמו גם עמדותיו הישנות נגד הפלות מלאכותיות (שהתרככה מאוחר יותר) גרמה לניכור עצום של נשים כלפיו. וכמובן היו ההערות שלו על היהודים. את הקולר לחוסר העניין היחסי של הנשיא ניקסון בבעיית העוני תלה בכך שבין יועציו הקרובים ''ארבעה מתוך חמישה הם יהודים גרמנים וסדר העדיפויות שלהם הוא באירופה ובאסיה''. אחר כך אמר שהוא ''עייף ונלאה מלשמוע על השואה'' וכן ש''יש מעט מאוד עיתונאים שבכלל מסוגלים להיות אובייקטיביים בעניינים ערביים''. את ניו יורק כינה פעם ''היימיטאון'', כלומר עירו של חיים, היהודי. היהודים היו בעיניו ''היימיס''. ג'קסון הכחיש בתחילה את האמירות האלה ואחר כך טען שהיהודים ממציאים אותן כדי להכפישו ולהביא לתבוסתו. בקיצור, מי שראה את עצמו כמנהיג האמריקני השחור הראשון במעלה הפך את עצמו לנציג מגזרי שנוי במחלוקת, סידר לעצמו דימוי אנטישמי מובהק והצליח לקומם נגדו אפילו דמוקרטים סובלניים במיוחד.

אובאמה נהג בצורה הפוכה לחלוטין. האיש שלא הציג את עצמו כמנהיגם של שחורים בלבד אלא כמי שמסמל את מה שאמריקה אוהבת לראות בעצמה: המהגר שבא להיטמע בחברה האמריקנית ולאמץ את האתוס ההיסטורי והמוסרי שלה אל חיקו (ולא ליצור בה גטו אתני). הרבה אמריקנים לבנים יכלו לראות בכך השתקפות של זהותם שלהם. אחרי ככלות הכול, צאצאי המהגרים באמריקה עדיין זוכרים כיצד אימם או סבם הגיעו עם מיטלטליהם לאליס איילנד או לנמל התעופה קנדי כשבליבם החלטה נחושה להשתלב בחברה האדירה הזו ולשדרג את חייהם הקודמים. יתר על כן, אובאמה, בניגוד מוחלט לג'קסון, השתדל להתקרב אל הקהילות שנרתעו ממנו ולא להתעמת עימן. הבסיס האיתן של התמיכה השחורה סייע לו לבנות ראש גשר בקרב פועלי הצווארון הכחול, כולל הלבנים שבהם. רהיטותו והשיוך הבורגני המובהק שלו דיברו אל המעמד הבינוני. המסר הפייסני שלו, הן בתחומי הפנים ואת במישור הבינלאומי (לרבות ההבנה שאם יבטא עמדה תוקפנית כלפי איראן לא יוכל לטעון שהוא מהווה אלטרנטיבה למדיניות הבינלאומית של משפחת בוש) דיבר אל האליטה הדמוקרטית האמידה.

יש להניח שהיחסים ההיסטוריים בין הגזעים מעניינים אותו מאוד, אבל הוא לא הפך אותם למרכז הקמפיין. הוא התרכז לא בעשיית היסטוריה אלא בשיווק מנהיגות ובתביעה לשינוי. שינוי היא מילה חזקה. היא מנגנת על מיתר ה''נמאס''. במקרה הזה, ה''נמאס'' האדיר משלטון בוש. ועדיין, אם נחזור אל ה''נמאס'', אובאמה טרח להזכיר שוב ושוב את המלים ''בוש'' ו''מקיין'' בסמיכות. לעתים באותו המשפט עצמו. זה עבד.


2. החיפוש אחר מנהיגות רעננה. אחרי שמונה שנים של הסתבכות בלתי נגמרת בעיראק ובאפגניסטן, כישלון במאמץ ללכידת אוסאמה בן-לאדן ותפקוד לקוי בטיפול בנזקי ההוריקנים ובמשבר שוקי ההון – אחרי כל אלה, אמריקה חשה שהיא זקוקה למנהיג חדש.

אבל עצם החיפוש אחר מנהיג רציני ומנוסה לא הפך את אובאמה בהכרח לבחירה האולטימטיבית. אם מדברים על ותק ועל ניסיון ניהולי ומנהיגותי כקריטריון רצוי לנשיא, אובאמה עומד בשורה השנייה, אולי אפילו השלישית, של המועמדים – הן הדמוקרטים והן הרפובליקנים. הוא לא נבחר מעולם למשרה בה היה עליו לטפל בעיר גדולה או באחת ממדינות ארצות הברית. גם כמחוקק פדראלי הוא נחשב צעיר. הילארי קלינטון סנאטורית ותיקה ממנו וכמחוקקת נחשבת לטובה בהרבה. גם פרד תומפסון מנוסה בהרבה ממנו, הן בסנאט והן במסדרונות הבית הלבן. רודי ג'וליאני ניהל את העיר הגדולה בעולם במשך שמונה שנים, כולל בתקופה בה ספגה העיר את אחד מפיגועי הטרור הקשים בהיסטוריה, והצליח להוריד את עקומת הפשיעה בה באופן שהפך למודל לחיקוי בעולם כולו. מיט רומני היה מושל מצליח במסצ'וסטס. מייק האקבי משל בארקנסו במשך למעלה מעשור.

ובכן, מה הפך את אובאמה למנהיג פוטנציאלי בעיני ההמונים? ובכן, הוא קלט מהר את הצורך האמריקני בשינוי. אמריקה הייתה צמאה לשינוי ב-‏2008, אחרי שמונה שנים של שבהן הפכה בעיני עצמה ובעיני העולם למעצמה בשקיעה מתמשכת, ממש כשם שהייתה זקוקה לשינוי ב-‏1976, אחרי שמונה שנות שלטון רפובליקני שהשפל הגרוע שלהן היה בהתפטרותו מאונס של הנשיא לאחר שערוריית ווטרגייט. נמאס לה, לאמריקה, מפוליטיקאים נכלוליים שהפכו את בירתם למושג המזוהה ביותר עם שחיתות המידות. היא רצתה שינוי.

מי יכול להיות סוכן השינוי? הילארי קלינטון, שכבר כמעט שני עשורים חשופה לזרקורי התקשורת ועברה לא מעט שערוריות בעצמה, נתפסת כהמשכו המזדקן של שלטון משפחתי מסתאב. ההמונים מאסו בשושלת בוש, בעיקר כשהתחוור שככל שהאב לא נחשב לנשיא מוצלח במיוחד, בנו גרוע ממנו בהרבה. ג'ון מקיין, שגם יריביו המרים ביותר אינם חולקים על כישוריו ועל הגינותו, נתפס כאלטרנטיבה הטובה ביותר מבין האפשרויות המזוהות עם המימסד. טוב מהילארי קלינטון.אבל להוותו, עשרים שנות כהונה גבעת הקפיטול הראו אותו כפי שאולי לא רצה להיראות: גיבור מלחמה הולך ומקשיש ששנותיו היפות מאחוריו ושדמותו, גם אם היא חיובית ביותר ביחס למצב הקיים, אינה מספקת את מראית העין הרעננה שמגלמת במראה החיצוני ובהופעתה הכללית את השינוי המיוחל. אם מדברים על מנהיגות רעננה, הרי שמקיין סיפק רושם חיובי רק לגבי חציו הראשון של הביטוי.

מקיין. איש הגון ומוכשר שכשלונותיו של מימשל בוש דבקו בו (מקור תמונה 2).

(בשנת 2000 יכול היה מקיין להיות האלטרנטיבה המושלמת לביל קלינטון. מעין נציג מובהק של יישוב דעת מהוגן ואחראי שישיב את מעוז הליבראליזם הקלינטוני לידי השמרנות המתונה, הלא-דתית, שייצג. אבל הוא שילם את מחיר המתינות: פעיליו האוונגליסטים של ג'ורג' וו. בוש היו נלהבים ויעילים יותר, ואילו הדמוקרטים דבקו בדמותו המוגנת והמלומדת לא פחות, של אל גור. אפשר רק לדמיין כיצד הייתה נראית אמריקה לו היו התוצאות בפריימריז הרפובליקניים של שנת 2000 לטובת מקיין).

אובאמה, לעומתם, נתפס כמעין רוח רעננה. הוא יפה תואר, כריזמטי מכולם (התומכים קוראים לזה כריזמה; המתנגדים – דמגוגיה), משדר קסם בהליכותיו וסיסמאות האחדות האמריקנית שלו נשמעות משכנעות בהרבה. הוא נתפס כמי שוושינגטון טרם הצליחה להשחית ולסאב. העובדה שברזומה הטרום-פוליטי שלו יש בעיקר עבודה עם אוכלוסיות חלשות בשיקאגו הופכת אותו, לפחות תדמיתית, למי שכבר הצליח להוכיח שיש לו חיבור אמיתי להמונים. מתי לאחרונה ראיתם סיטואציה בהם הייתה הסכמה בין יהודים ומוסלמים על תמיכה באותו המועמד?


3. לא השמרנות השתנתה, אלא הכלכלה. יש הסבורים כי בחירתו של דמוקרט שחור לנשיאות אינה אלא עדות ראשונה במעלה על כך שאמריקה הולכת והופכת לליבראלית משהייתה עד כה. זו טעות. אמריקה נותרה שמרנית כשהייתה. אולי אף שמרנית מקודם.

חלק גדול מהתמיכה באובאמה מגיע מאוכלוסיות שבדרך כלל לא טורחות להגיע לקלפי: שחורים, היספנים, מהגרים. בדרך כלל מדובר באוכלוסיות הקרובות יותר למפלגה הדמוקרטית. המעבר מהמפלגה הרפובליקנית קיים, כמובן (בעיקר במדינות הדרום ובמערב התיכון), אבל מצביע יותר על התלהבות מאובאמה מאשר על נטישת הערכים השמרניים המסורתיים.

המפלגה הרפובליקנית מזוהה מסורתית עם שני ערכים עיקריים: דת וכסף. אמריקה, ואת זה מבין כל מי שטורח לבקר בכנסיותיה ובבתי הספר שלה, אינה דתית פחות משהייתה. רוב רובם של האמריקנים המאמינים באלוהים ומבקרים בכנסיה מעדיפים נשיא רפובליקני. הם חוששים מהשתרשותן של תפיסות ליבראליות, סוציאל-דמוקרטיות, כאלה המחזקות את אחיזתו של השלטון המרכזי במדינות השונות ומגבילות את חירותו של האזרח הפשוט. אלה הם האנשים שמייצגת שרה פיילין, אותם תושבי ערים ועיירות קטנות הפזורות בפנים המדינה, אנשי הפריפריה, אלה שינקו יחד עם חלב עימם את התפיסה שלפיה לכל אדם הזכות להגן על עצמו בנשקו שלו והם מתנגדים להפלות ותומכים במעורבות כנסייתית בתחום החינוך. האנשים האלה נוטים ימינה מהמרכז. יתר על כן, גם אותם שחורים אדוקים שתמכו באובאמה עשו זאת בשל נימוקים רבים – בהם הרצון להיות שותפים לבחירה היסטורית – אבל אינם אדוקים פחות בשל כך. אפילו חוסר ההתלהבות הבולט מצד מיליוני אוונגליסטים לבחור במקיין בשל עמדותיו המתונות אינה משנה את העובדה שמדובר במדינה הדתית ביותר בעולם המערבי.

אמרנו דת וכסף, נכון? ובכן, במקרה הזה הכסף עשה את ההבדל. לא הכסף שזרם לקמפיינים של המועמדים (אם כי גם לכך הייתה השפעה רבה), אלא המשבר הכלכלי האדיר הפוקד את היבשת (ולמעשה את העולם כולו). שוק ההון מורכב, בחלקו הגדול, מגורמים המזוהים עם המפלגה הרפובליקנית או תומכים בה. בתקופה כהונתו של ג'ורג' וו. בוש התחוללו שני משברים כלכליים אדירים: פרשת אנרון וספיחיה, שדרדרו מאוד את האמון בשוק ההון והובילו לרפורמת סארביינס-אוקסלי; והמשבר הפיננסי שהחל בהתמוטטות הבנקים שעסקו בהלוואות ללווי סאב-פריים ועובר עתה מהשוק הפיננסי לשוק הריאלי. משבר אחרון זה עתיד להביא למיתון עמוק בכלכלה האמריקנית והכלכלנים צופים שיימשך לפחות שנתיים-שלוש. אמריקה, מדינה שהדולר הוא אחד מסמליה הבולטים, לא הייתה מוכנה להרכין ראש בפני נשיא שבתקופתו התמוטט השוק האדיר הזה על ראשה.

ג'ון מקיין שילם, אפוא, את אותו מחיר יקר שנאלץ לשלם לפני כשמונים שנה הרברט הובר, גם הוא נשיא רפובליקני. בשונה מהובר, נשיא השפל הגדול, מקיין חטף על הראש בגלל שגיאות שנעשו בידי נשיא קודם ולא היו באחריותו. אבל המחיר הוא אותו מחיר: כאשר על המדינה מאיימת סכנה כלכלית בהיקף עצום הנשיא נאלץ ללכת הביתה. גם אם הוא עדיין לא הנשיא אלא רק מועמד המפלגה שהנשיא מטעמה פישל. במובן הזה, המשבר הפיננסי האחרון נפל כפרי בשל לידיו המושטות של אובאמה.


4. התפוגגות אימי הטרור. לו היו הבחירות מתקיימות מייד לאחר ה-‏11 בספטמבר 2001, אין כל ספק שדמויות המזוהות עם תיפקוד שקול במצבי מלחמה דוגמת רודי ג'וליאני וג'ון מקיין, היו זוכים בהם. אבל בשנים האחרונות רודפים חיילים אמריקניים בהרי אפגניסטן ובביצות עיראק אחרי טרוריסטים שנאלצים לבלות את זמנם במנוסה ובהתגוננות במקום בביצוע פיגועים חדשים, והדבר הפחית במעט את מראית העין של לחץ הטרור הבינלאומי המופעל על אמריקה.

דניס הייסברט כנשיא ארה''ב, דייוויד פאלמר, בסדרה ''24''. המסר על נשיא שחור איכותי עבר (מקור תמונה 3).

מקיין, גיבור מלחמת וייטנאם וביטחוניסט נחוש, נחשב לפוליטיקאי הפופולארי ביותר באמריקה בכל הנוגע למלחמה בטרור. בכמה סקרים שנעשו סמוך למועד הבחירות נמצא שרוב עצום מקרב אלה שהמלחמה בטרור היא השיקול העיקרי בהצבעתם תומך במועמדות מקיין. במלים אחרות, מקיין נכשל העברת המסר לפיו המלחמה בטרור היא היא האתגר האמיתי העומד לפתחה של ארצות הברית בשנים הקרובות. שוב ניצחה הכלכלה.


5. פרמטר הסגן. פעם, לפני הרבה שנים, התמודד ג'ו ביידן על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. הוא נחשב לבעל סיכויים סבירים, אלא שאז נתפס בתקרית מביכה: נאום שנשא התברר כמועתק מנאום של מנהיג הלייבור הבריטי ניל קינוק. ביידן לא נתן קרדיט למקור, גמגם התנצלות כלשהי ולבסוף נאלץ לפרוש. הציבור האמריקני לא סלח לו את התחמון הקטן הזה וסירב להעניק לו יותר משברי אחוזים בודדים בפריימריז שנערכו מאז ושבמסגרתם החליט להתמודד. מתברר, אפוא, שדעת הקהל האמריקנית סלחנית יותר כשמדובר בסגנות.

על שרה פיילין כבר נאמר כמעט הכול. ההתחלה שלה נראתה מבטיחה, אבל אז התברר שמאחוריה מזדנב שובל ארוך של בעיות. ההריון של בתה בת ה-‏17 עוד התקבל בסלחנות מסוימת, אבל אז צצו פרשת ''הכביש לשומקום'', ''טרופרגייט'', התבטאויות שהראו על בורות משוועת בנושאים בינלאומיים ושאר רמזים על כך שהמועמדת יפת התואר אינה בדיוק מה שלו זקוק מקיין.

מקיין יכול היה לבחור אחרת. ג'ו ליברמן יכול היה להיות הברקה לא רעה, שתעביר למחיה הרפובליקני לא מעט קולות שמצביעים באופן מסורתי עבור הדמוקרטים. אבל מבחירתה של פיילין ברור היה שמה שהטריד אותו היה אדישותם (שלא לומר הסתייגותם) של האוונגליסטים השמרניים ממועמדותו – אדישות שלא תתפוגג עם מינויו של יהודי כמועמד לסגן. במקומו הייתי שוקל ברצינות להרים טלפון למייק האקבי. נכון, הוא נחשב כארכי-שמרן, אבל בניגוד לאנשי ימין אחרים במפלגה הרפובליקנית הוא בעל ניסיון, מבין משהו בענייני חוץ וביטחון וגם ניחן בהומור עצמי משובח. האקבי הוציא מהבתים את שמרני מרכז אמריקה בתקופת הפריימריז. לו היה עושה כן, יתכן שלפחות חלק מהמדינות שהלכו לכיוון אובאמה היו נותרו במחנה הימין. אבל כל זה כבר בבחינת מים מתחת לגשר. מה שהיה היה.


6. תרומתה הבלתי צפויה של סדרת מתח. אין כל ויכוח על כך שתקשורת היא כלי מרכזי בעיצוב התודעה. אין גם ויכוח על כך שבמשחק הזה לטלוויזיה יש חלק מכריע. דודו לביא, אחד האנשים החכמים ביותר שאני מכיר, טוען בתוקף מזה זמן רב שלסדרה העלילתית ''24'' יש חלק מכריע בהעברת המסר הבא לאומה האמריקנית: לא זו בלבד ששחור יכול להיות נשיא, הוא יכול להיות נשיא מצוין. אני מקווה שאציג כאן את הטיעון שלו באופן סביר.

מי שבוחן את הסידרה יכול למצוא לא מעט קווי דמיון בין דיוויד פאלמר, הנשיא הפיקטיבי המככב בה (בגילומו של דניס הייסברט) לבין אובאמה עצמו. דניס הייסברט היה בן 48 כאשר גילם את דמותו של פאלמר. אובאמה יהיה בגיל זה בשנה בה ייכנס לבית הלבן. שניהם סומנו כהבטחות לטווח ארוך אבל הפתיעו בהצלחתם הפוליטית כבר בטווח הקצר. שניהם ניחנו בקול בריטון ערב וביכולת רטורית משכנעת. שניהם הגיעו אל כס הנשיאות לאחר שצברו פופולאריות רבה בעת כהונתם כסנאטורים (פאלמר כנציג מרילנד, אובאמה מטעם אילינוי). שניהם נסקו למרומים על רקע שערוריות אישיות (יריבו של אובאמה בבחירות לסנאט, הרפובליקני ג'ק רייאן, הסיר את מועמדותו בעקבות האשמות שניסה לאלץ את אשתו לקיים מופע מיני במועדונים חשפנות; ואילו דיוויד פאלמר הצליח להדוף ניסיון להפליל את בנו ברצח). וכמובן הכריזמה הניגרת מהם, שמזכירה לרבים את זו ששידר הנשיא המנוח ג'ון קנדי.

''24'' משודרת משנת 2001. הסידרה הזו עשויה היטב, מבוימת היטב, משוחקת היטב – ומאוד פופולארית. כמו כל סידרה עלילתית פיקטיבית, היא אינה אלא שיקוף של הדחפים היצירתיים של מרכיביה האנושיים. אבל באמריקה, כמו באמריקה, פרטי הסיפור המתואר בה עוברים מן המסך היישר אל מוחם וזיכרונם של הצופים, נדחקים למצוא מקום בין כל הפריטים המאוכסנים שם וסופו של דבר שהם שוקעים עמוק בתודעה. הצופים יודעים שמדובר בסיפור מומצא, ובכל זאת הם מתלהבים שוב ושוב מתיפקודו המעולה של פאלמר, מיכולתו לקבל החלטות נכונות במצבי לחץ, מהדרך בה הוא מתמרן בין קשיים פוליטיים לאיומי טרור, מכישרונו לשכנע סרבנים כרוניים בצדקתו. הם אולי לא אומרים זאת במפורש, אבל מהרהרים בינם לבין עצמם שנשיא כזה בדיוק אמריקה שלהם, זו האמיתית, צריכה עכשיו.

(אגב, אין טעם לבוא בטענות לאמריקנים על שהם מייצרים את התדמיות שלהם בהתאם לסדרות פיקטיביות. בישראל, מדינה שהוציאה פוליטיקאי הגון וחכם כדן מרידור לפנסיה משום שתוכנית סאטירית שרטטה את דמותו כנעבעך חלש אופי וחסר חוט שידרה, עושים זאת חדשות לבקרים).

מארק וורנר. הכוכב הדמוקרטי הבא? (מקור תמונה 4).


7. המועמדים הבאים. אפשר לכתוב כאן אלפי ספקולציות על אופי כהונתו של אובאמה, האתגרים עימם ייאלץ להתמודד ואיך ישקם את מעמדה הכלכלי והבינלאומי של ארצות הברית. אפשר, אבל זזה פחות מעניין מאשר לנסות ולחזות את העתיד. והעתיד הוא בחירות 2012.

במפלגה הדמוקרטית העניינים פחות מסובכים. ברק אובאמה לא יוותר על ניסיון להתמודד על קדנציה שנייה, ללא קשר לשאלה איך תיראה הראשונה. אם, מסיבה כלשהי, לא יוכל להתמודד שוב, כדאי יהיה לשים לב למארק וורנר, מי שכיהן עד לא מכבר כמושל וירג'יניה. לוורנר יש ביוגרפיה מעניינת, לרבות ניהול מסע הבחירות של דגלאס ויילדר, השחור הראשון שנבחר למושל מדינה בארצות הברית, וקדנציה מוצלחת מאוד במעון המושל שכללה מעורבות מוערכת בתחומי החינוך, ביטוח הבריאות, התקשורת וטכנולוגיית המידע. היו שציפו ממנו שיכריז על מועמדות לנשיאות כבר ב-‏2006, ובמהלך חיפושיו של אובאמה אחר מועמד לסגנו הוזכר שמו לא אחת ולא שתיים. אבל וורנר החליט להתמודד על מושב בסנאט, ניצח את מתחרהו הרפובליקני ועתה, בדומה לאובאמה, יוכל להתמודד כבר בעוד ארבע שנים, או – מה שיותר סביר – בעוד שמונה שנים.

באשר לרפובליקנים – ובכן, כאן המצב מורכב מעט יותר. מבין המושלים הרפובליקניים הייתי מסמן ארבעה כמתמודדים פוטנציאליים: צ'ארלי כריסט מפלורידה; בובי ג'ינדאל מלואיזיאנה; טים פולנטי ממינסוטה; והיילי בארבור ממיסיסיפי. לא אכנס כאן ליתרונותיו וחסרונותיו של כל אחד מהם – לכך עוד יהיה זמן בעתיד – אבל כדאי לעקוב אחר קורות חייהם ואחר מעשיהם מעתה והלאה. מועמד אפשרי נוסף הוא ג'ב בוש, אף הוא מושלה פלורידה לשעבר ומי שנחשב כבן המוכשר יותר במשפחה הנשיאותית הזו. בין המועמדים הוותיקים יותר ניתן לציין את מושל מסצ'וסטס לשעבר מיט רומני, שיתמודד שוב בוודאות, ואולי גם את רודי ג'וליאני, במירוץ פוליטי שעלול להיות האחרון בקריירה המזהירה שלו.


8. תחזית שהתגשמה (כמעט). בנובמבר 2006 פרסמתי מאמר ובו תרחיש היפותטי שמדבר על התנקשות אפשרית באהוד אולמרט (שלמרבה המזל לא התרחשה) על רקע התקדמות בתהליך המדיני. בתרחיש הכנסתי גם לוח אירועים שמשתרע על פני כשנה וחצי ומסתיים ביוני 2009. כתבתי אז שב-‏4 בנובמבר 2008 ''מדגמי יציאה בבחירות לנשיאות בארצות הברית מראים על ניצחון דחוק לסנאטור הרפובליקני מאריזונה, ג'ון מקיין, על יריבו, הדמוקרט מאילינוי ברק אובאמה''. באותה תקופה לא היה איש שנתן למקיין סיכוי מול רודי ג'וליאני ומיט רומני ואילו הילארי קלינטון הובילה בסקרים על אובאמה בפער עצום. נכון, פספסתי בתוצאה הסופית, אבל גם זה משהו.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אל תשכח גם את ''הבית הלבן''   אלירם   יום ד', 05/11/2008 שעה 11:01   [הצג]   [2 תגובות]
איומי טרור?   דרומי   יום ד', 05/11/2008 שעה 11:06   [הצג]   [4 תגובות]
פחד ממנהיג שחור   גרה בארה''ב   יום ה', 06/11/2008 שעה 14:58   [הצג]
כמה הערות.   אזרח.   יום ו', 07/11/2008 שעה 8:20   [הצג]
(ללא כותרת)   גיגי   יום ו', 07/11/2008 שעה 9:16   [הצג]
כלכלה   יבגני קופל   יום ו', 07/11/2008 שעה 9:50   [הצג]
מה שמעצבן בבחירתו!!   אביב חזן   יום ו', 07/11/2008 שעה 11:53   [הצג]   [2 תגובות]
רק נקווה   סורנטו   שבת, 08/11/2008 שעה 5:37   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©