חסות לרוצח
יום ו', 31/10/2008 שעה 0:51
''הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב'', זרקה פעם תושבת ירוחם עצבנית אל דייוויד ברוזה ומאיר אריאל. אם תשבצו את המילה ''רייטינג'' במקום ''מערב'' תוכלו לקבל משפט שיהיה רלוונטי גם לטולוויזיה הישראלית כולה. ערוץ 10 וערוץ 2 הרימו את רף הגועל נפש כאשר הודיעו שישדר ראיונות עם רוצחו של יצחק רבין. האיש שמעולם לא הביע חרטה על מעשהו ושמשתדל ככל יכולתו לארגן לעצמו לגיטימציה ציבורית, משתמש עתה בערוצים צמאי הרייטינג ככלי להעביר את המסר הרצחני והמעוות שלו לציבור כולו. בהתחשב בזה שחלק מהצופים בראיון שישודר עימו בכלל לא נולדו בתקופת הרצח (או שהיו קטנים מכדי להבין את משמעותו), הערוץ הנכבד מודיע לנו שמבחינתו גם גרסת עמיר לגיטימית ושהציבור יבחר מה מתאים לו. לשונם הארוכה של שני הערוצים תחובה עמוק בעכוזו של הרוצח.









ערוץ 10 דיווח הערב בפתח מהדורת החדשות שלו על ההישג העיתונאי המופלא שלו. מחר, כך הודיעו מגישי החדשות הערב, ישודר ראיון בלעדי עם יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין. רביב דרוקר הופיע מייד לאחר מכן והודיע שההחלטה לשדר לא הייתה קלה ופשוטה כל כך. אותו הדבר נכון גם לגבי ערוץ 2. בראבו.

אפתח בכך שאינני מאמין לדרוקר. אינני ממבקריו הבולטים ואני סבור שהוא כתב לא רע, אבל בנושא זה אינני קונה ולו לשנייה אחת את סיפור הלבטים הצדקני והמכובס שניסה למכור לנו. האייטם הזה, ראיון מתוקשר היטב עם רוצחו של ראש ממשלת ישראל, היה משאת נפשם ובבת עינם של כל כלי התקשורת בישראל מאז ה-‏4 בנובמבר 1995. אין בכך שום ספק, ואת זה יודע היטב גם דרוקר עצמו.


מתן זכות ביטוי פומבית לרוצחו של ראש ממשלה היא מעשה שפל. לא פחות. מדובר במתן לגיטימציה לרוצח שאינו מסתיר כלל את גאוותו במעשהו. לא למעשה שעשה, אלא לרוצח עצמו. כאשר מאפשרים לרוצח להסביר את עמדתו, את נימוקיו, את האידיאות המעוותות שלו, את הסיבות לכך שאפילו חרטה אין בליבו ושהוא גאה במעשיו לכל צופה שלא יהיה – ועוד בזמן צפיית שיא – יש בכך מסר אחד: גרסתו של הרוצח לגיטימית ככל גרסה אחרת. כמו זו של מדינת ישראל, למשל. כל הגרסאות לגיטימיות. הציבור רק מתבקש לבחור את זו המועדפת עליו. הגורם המשדר - היוז, במקרה הזה - לא אחראי לכלום.

(כדי להבהיר את האבסורד, בואו נדבר על עבריין שאינו מורשע ברצח דווקא. נניח שמאן דהוא מבצע מעשי אונס בשרשרת. האנס נלכד, מודה במעשהו, מתגאה בכך ש''זיין לה את הצורה'', נאשם, מורשע בדין והולך לעשרים שנות כלא. כמה שנים לאחר מכן הוא הופך, בחסדי המדינה שכלאה אותו, לחתן ולאב. אולי הוא אף חוזר בתשובה, כמנהג לא מעט חובשי צינוקים בימינו. הוא מקים לעצמו חוג פוליטי שפועל למענו וטוען כי אונס הנשים שביצע היה בכלל מוצדק מבחינה הלכתית וערכית. לאחר מכן הוא מואיל ברוב טובו להעניק ראיון בלעדי לכתב כזה או אחר ומשם, מהכלא, הוא מסביר שהיא פיתתה אותו, שהוא רק נפל קורבן לתעלוליה ושמה בכל רוצים ממנו, הרי מדובר באישה ששכבה עם המון גברים. נקל לשער עד כמה תהיה נסערת התגובה רק להעלאת הרעיון לשדר אייטם כזה. ובצדק.)

מגמת הסלבריטיזציה של הפושעים בישראל אינה תופעה חדשה. למעשה, היא הייתה קיימת עוד הרבה לפני העידן הרב-ערוצי בטלוויזיה וברדיו. אבל מה שמתרחש כאן בשנים האחרונות חורג מעבר לכל היגיון. לא זו בלבד שהמרצחים מבית מדרשם של האברג'ילים, האבוטבולים, האלפרונים ושאר משפחות הפשע הם מרואיינים מבוקשים, אלא שסלבריטאים אחרים אף מתגאים בקשרים ובהיכרויות עימם. כל ראיון מסוג זה מעניק לפושע אפשרות לגולל את מעשיו הטובים – ורבים מהם אכן משתדלים לשכנע שהם אנשים ישרים המחלקים מכספים לאלמנות וליתומים – ולייצר בכך אמפטיה ציבורית, שהיא כשלעצמה סוג של לגיטימציה אמוציונאלית.

יגאל עמיר, הסלבריטאי הרצחני התורן, הוא האיש שהתגאה בפני חוקריו שחיסל את ראש הממשלה ושהסביר בגאון כיצד ומדוע אין לאיש הזה כל זכות לחיות. שחל עליו דין מוסר ודין רודף. שהוא פעל על סמך הכשר הלכתי. שאפילו אם היה צריך לחסל ילדים ותינוקות היה עושה את זה ברצון. הדברים כתובים ומתועדים. האיש הזה בונה את הלגיטימציה הציבורית שלו ביסודיות כבר זמן רב. הוא מטפח באדיקות כת של תומכי תיאוריית קונספירציה שטיפוסים הזויים דוגמת בארי חמיש ואי-אלו סהרורים אחרים בימין עומדים בראשה. הוא נאבק על זכותו לשאת אישה ולהוליד ילד. בעוד זמן קצר כבר הזיכרון המתעמעם של האירוע ההוא מערפל אצל רבים מאיתנו את חומרת המעשה. הוא רצח ראש ממשלה רק משום שעמדותיו לא נראו לו. האיש הזה צריך להירקב בכלא עד יומו האחרון מבלי שיזכה לראות אור: לא את אור שמש ולא את אור מצלמת הטלוויזיה. יש להתעלם ממנו וזהו זה.

כל העניין הזה מזכיר לי את סיפורו של טד קזינסקי, הוא ה''יונבומבר'' הידוע לשמצה. במשך שמונה עשרה שנה שלח התימהוני הזה, דוקטור למתמטיקה ששנא את הקדמה הטכנולוגית והתגורר בבקתה נידחה ביער במונטנה, מעטפות נפץ לאנשים שונים ומשונים. שלושה נהרגו כשפתחו את המכתבים הממולכדים הללו. עוד עשרים ותשעה נפצעו. ב-‏1995 החל לתבוע במכתבים נוספים לפרסם מניפסט אנטי-מודרני שכתב, בעיתונים מובילים במדינה, תוך שהוא מבטיח לחדול מניסיונות הרצח הללו בתמורה לפרסום. במהלך שנוי במחלוקת, אכן פורסם המאמר בניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט. מאחורי הכניעה לתביעתו של הרוצח עמדה תקווה שסגנונו של האלמוני יזוהה ויוביל למעצרו. כך העמידו עצמם שני העיתונים החשובים ביותר באמריקה לרשות מכונת התעמולה הרצחנית של קזינסקי. מאחורי זה עמדה ההנחה שאפשר למנוע בכך רציחות נוספות. שני העיתונים החשובים באמריקה נכנעו בפניח דרישותיו של רוצח מתוך תקווה לחסוך בחיי אדם. יגאל עמיר, אם כבר מדברים על זה, אינו במצב בו הוא יכול לסחוט מישהו. כך שערוץ 2 וערוץ 10, להבדיל, אפילו לא ניסו להתווכח. בכלל לא חשבו שם במושגים כאלה. הם חיזרו במרץ אחרי הרוצח ועומד עכשיו לפרסם את מניפסט השטנה שלו.

שני הערוצים הללו יכולים להתפתל ולתרץ את הראיון הזה עד לזרא, אבל שום נימוק שהוא אינו יכול להצדיק מתן בימה לאומית לאמירותיו של רוצח שפל. זה כשלעצמו דבר עצוב למדי.מה שעצוב יותר הוא הידיעה שגם אם היו הערוצים הנכבדים מודיעים בפומבי שהם מוותרים על הפריבילגיה לשדר ראיון עם הרוצח היו כלי תקשורת אחרים עטים על כך בשמחה כמוצאי שלל רב. כי הידיעה שיש בידך פריט ויזואלי מהסוג הזה, שרק כותרות הענק המבשרות על קיומו ימשכו מיליונים לצפות במסך ויקפיצו את מחירי חבילות הפרסום – רק הידיעה הזו מאפילה תמיד על כל שיקול של אחריות ציבורית ושל הגינות מקצועית. אולי ראוי לשלוח את אנשי הטלוויזיה תאבי הריגוש הללו לצפות ב''ספיידרמן''. שם, לפחות, מסביר טובי מגווייר למיליוני הילדים הצופים בו ש''עם כוח גדול מגיעה גם אחריות גדולה''. נראה שמה שיצרני הקומיקס האמריקאיים יודעים, בטלוויזיה שלנו כבר לא ילמדו.

עצוב לא פחות מכך הוא שעד לרגע זה לא ממש ראיתי שהדבר עשה רושם כלשהו על הבלוגוספירה. בשעת שחלפו מאז ההודעה הזו לא קראתי כמעט דבר על כך. כולו רוצח של ראש ממשלה. סו וואט. כנראה שמרבית הבלוגרים מעדיפים שיעזבו אותם כבר מהקשקוש הזה שמחרבש להם בשכל כבר 13 שנה. יש דברים חשובים יותר בחיים.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
צודק, צודק, צודק   מושיק ל   יום ו', 31/10/2008 שעה 2:27   [הצג]   [2 תגובות]
רוצח הוא רוצח   יגאל לביב   יום ו', 31/10/2008 שעה 8:31   [הצג]   [5 תגובות]
(ללא כותרת)   שי שלוש   יום ו', 31/10/2008 שעה 8:56   [הצג]
(ללא כותרת)   אור ברקת   יום ו', 31/10/2008 שעה 10:08   [הצג]   [2 תגובות]
שימוש ציני   בנצי א.   יום ו', 31/10/2008 שעה 13:41   [הצג]
אני לא אוהבת שמסתירים ממני מידע ''לטובתי''   שושי   יום ו', 31/10/2008 שעה 23:33   [הצג]   [2 תגובות]
שיירקב   יוסי גורבי.   יום א', 02/11/2008 שעה 18:20   [הצג]
אני לא רוצה את יגאל עמיר   רונה   יום ו', 07/11/2008 שעה 20:18   [הצג]
(ללא כותרת)   ת.ד   יום א', 12/12/2010 שעה 21:54   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©