אפרו של ג'ו היל
יום ג', 21/10/2008 שעה 1:32
ג'ו היל, מהגר שוודי שנסחף לאמריקה יחד עם מיליוני מהגרים אחרים, הפך לימים לאחד ממוסיקאי המחאה הבולטים הראשונים של העולם החדש. הוא נדד בדרכים, עבד במקומות שונים ומזדמנים, התפרנס כדוחק והיה לאחד מפעיליו המרכזיים של הארגון הסוציאליסטי והרדיקלי IWW. בשנת 1915 הורשע ברצח אב ובנו בסולט לייק סיטי, הועמד לדין, נדון למוות והוצא להורג בירייה. לאחר מותו הפך למרטיר של הארגון, שהאשים את שלטונות יוטה ואת הצמרת העסקית שלה בביום משפט שנועד לייצר דימוי שלילי במיוחד לאיגודי העובדים. שתי הלוויות נערכו להיל, גופתו נשרפה וחלקים גדולים מאפרו פוזרו במקומות שונים בעולם על ידי פעילי הארגון שאליו השתייך. אפס, מסיבות כאלה ואחרות השתמר חלק מהאפר במשרדי הארכיון הלאומי האמריקני. בשנת 1986 נחשף האפר הזה. סיפורה של מעטפת קבורה.









תגלית



בשנת 1986, שעה שחיפש מסמכי דואר ישנים משנת 1917, חשף עובד בארכיון הלאומי של ארצות הברית תגלית בלתי צפויה. הייתה זו מעטפה קרועה ובה אפר אדם. על גבי המעטפה הייתה תמונתו של האדם שגופתו נשרפה וששרידיה היו טמונים בה. על גב המעטפה הייתה רשומה פואמה אותה כתב האיש המת. למעטפה היה צמוד גם פתק ובו הוראות מדויקות כיצד לנהוג באפר האנושי הזה.

היה זה אפרו של ג'ו היל, פעיל איגודי עובדים רדיקאלי משורר וזמר מחאה, ששמו הפך לאגדה יותר משבעים שנה קודם לכן כשהוצא להורג לאחר שהורשע בביצוע מעשה רצח. כיצד הגיע אפרו של ג'ו היל לארכיונים הלאומיים של ארצות הברית? ובכן, זהו סיפור ארוך ומסובך ששזורים בו כמה אירועים מוזרים במיוחד.

כבר סיפרתי כאן בעבר על קורותיהן של גופות אנשי שם לאחר שנקברו. בין השאר הבאתי כאן את סיפור גולגולותיהם של המלחינים מוצארט והיידן ואת האנקדוטה על גופתו של מייסד רוד איילנד, רוג'ר ויליאמס. במקרה של ג'ו היל, לפחות, נקבר אפרו בארכיונים לאחר שנערכו לו שתי לוויות. אחת מהן הייתה גדולת ממדים, רגשנית מאוד ובעלת אופי טרייד-יוניוניסטי מובהק. אבל לפני שניגע בהן, כדאי לספר דבר מה על חייו הסוערים.

ג'ו היל. מותו של המהגר השוודי שחיבר שירי עובדים והיה פעיל באיגודים המקצועיים הצית את אמריקה כולה (מקור תמונה 1).



מהגר, פועל, נווד, משורר


ג'ו היל נולד בגאוולה שבשוודיה ב-‏7 באוקטובר 1879. שמו המקורי היה ג'ואל עמנואל האגלונד והוא היה התשיעי במניין ילדיהם של פועל הרכבת אולף האגלונד ואשתו מרגריטה. החיים בבית היו צנועים מאוד, על גבול הספרטניות. אבל לאחר מותו הפתאומי של האב, זמן מה לאחר שמלאו לגיבור סיפורנו שמונה שנים, הידרדר מאוד מצבה הכלכלי של המשפחה. שלושה מילדי המשפחה הלכו לעולמם בגיל צעיר לאחר שחלו במחלות שונות וששת האחרים נאלצו לצאת לעבודה כדי לסייע בפרנסת משק הבית הדל. ג'ואל עבד תחילה במפעל לייצור חבלים ואחר כך הלך לגרוף פחם בקטר קיטור שהיה שייך לחברת רכבות מקומית. כשהיה בן שתים עשרה חלה בשחפת שגרמה לו לדלקות פרקים ולמחלות עור וקיבל את הטיפול שהיה מקובל אז לגבי מחלה זו – הקרנת כמות גדולה של קרני רנטגן. כשנכשלה שיטת טיפול זו, עבר כמה ניתוחי עור קשים ומכאיבים שהותירו צלקות עמוקות בצווארו ובאפו. זכרו את הצלקות הללו. תהיה להן משמעות רבה בהמשך הסיפור.

בינואר 1902 מתה מרגריטה האגלונד ממחלה ממושכת. ג'ואל היה עתה משוחרר מהצורך לדאוג לאימו הענייה והוא החליט להצטרף לאחיו פאול ולנסוע עימו לאמריקה ולהתעשר שם. לאחר שמכרו בני האגלונד את בית הוריהם ואת החפצים המעטים שהיו בו, נטלו ג'ואל ופאול את חלקם והצליחו לרכוש בו כרטיסי הפלגה בתאים הגרועים ביותר שהיו על הספינה. באוקטובר 1902 הגיעו השניים לחופי ניו יורק.

פול וג'ואל האגלונד היה רק טיפה בים המהגרים האירופיים שהציפו את ארצות הברית בראשית המאה העשרים. כשהגיעו אל תחנת ההגירה באליס איילנד לא היתה בכיסם אפילו פרוטה שחוקה. אז גם החלו לגלות שכל הסיפורים על התעשרות קלה וזהב המתגלגל ברחובות אינם אלא אגדות. על אף שהיה לו יתרון מסוים על רבים מהמהגרים משום שהספה האנגלית כבר הייתה שגורה בפיו (הוא למד אותה בסניף YMCA בעיר בה נולד), לא הצליח למצוא אלא עבודה בניקוי מרקקות בפאב כלשהו ששכן באחת השכונות הקשוחות ביותר של ניו יורק.

ג'ואל האגלונד לא אהב במיוחד את ניו יורק. כשנזדמנה לידיו אפשרות לעזוב את העיר יצא לדרך ונפרד מאחו, שהחליט לנסות את מזלו בחלק אחר של אמריקה. מכאן והלאה ידוע רק מעט על קורותיו בשמונה השנים הבאות. ב-‏1905 שלח לקרוב משפחה בשוודיה כרטיס ברכה לרגל חג המולד; הכרטיס נשא את חותמת הדואר של קליבלנד, אוהיו. ב-‏1906 שלח מכתב ארוך לעיתון בעיר הולדתו ובו סיפר על תלאותיו בסן פרנסיסקו, שזמן קצר קודם לכן עברה את אחד מרעידות האדמה ההרסניות ביותר בהיסטוריה של אמריקה. יתכן שעבד על ספינות קיטור שנעו על הקו שבין ערי החופף המערבי לבין איי הוואי. ישנם דיווחים על כך שעבד כסבל בנמל, ככורה, כחוטב עצים, כבנאי וכקוטף פירות בכל מיני מקומות במערב.

אי-שם, במהלך נדודיו בין עבודה זמנית אחת לאחרת, נקלע כנראה ג'ואל לצרות. הוא החליט להיעלם, או לפחות להחליף את שמו. שנים לאחר מכן טענו פעילים באיגודי העובדים כי עשה זאת משום שרצה להגן על עצמו שעה שנחשב כמבוקש בעקבות פעילותו באיגודים אלה שנחשבה בעיני החברות הגדולות שנגדן פעל כחתרנית. אחרים טוענים כי ג'ואל נאלץ להתפרנס מביצוע גניבות קטנות מדי פעם ונאלץ להחליף זהות במטרה להקדים את המשטרה שחיפשה אחריו. בנקודת זמן כלשהי בין השנים 1906 ל-‏1910 נעלם ג'ואל עמנואל האגלונד מעל פני השטח ובמקומו צץ השם ג'וזף הילסטרום.

ברור כי לשנים בהן נדד הילסטרום ברחבי אמריקה כשהוא מתפרנס מעבודות דחק ומשכר עלוב, תוך שהוא פוגש בדרכו אלפים שהיו במצב דומה – לשנים אלה היו עליו השפעה גדולה. הוא גיבש גישה קשוחה וצינית לחיים ואימץ השקפת עולם שראתה את כל המשפחות העניות הללו כשבויות וכתלויות בידי קומץ בעלי הון רבי השפעה.

ב-‏1910 עבד תקופה מסוימת ברציפי נמל סן פדרו שבקליפורניה. אז גם פגש בקבוצה של פעילי איגודים אקטיביסטים שהביאו עימם חזון חדש לעתיד ושיטה חדשה לפעולה נגד המימסד העשיר והשבע. הקבוצה כינתה את עצמה בשם ''פועלי התעשייה של העולם'' (Industrial Workers of the World, ששמם קוצר בראשי תיבות ל-IWW), או, כפי שכונו בפי כולם – וובליז (Wobblies). חבורה זו הייתה חלק מעידן של חוסר ודאות חברתי, כלכל ופוליטי שריחף אז מעל ארצות הברית, ובעצם מעל מרבית מדינות תבל. ה-IWW היה אחד משורה ארוכה של ארגונים רדיקאליים שקמו ופעלו במטרה לערער על הסדר החברתי הקיים, כולל סוציאליסטים, פרוגרסיביים ופופוליסטים.

אנשי ה-IWW, שהקימו את הקבוצה בשיקאגו שנים ספורות לפני שפגשו במהגר העני משוודיה, ניסו לקדם חזון של כלכלה שוויונית יותר, סוציאליסטית באופייה, ודחקו בכל אדם, אישה וילד להצטרף ל''איגוד עובדים אחד גדול'' שיוכל להוציא חלק מהמשאבים הלאומיים מידי בעלי ההון ולהעבירם לידי הפועלים בשטח, האנשים העניים שביצעו את העבודה ממנה נהנו אותם עשירים. הילסטרום אימץ במהירות את האידיאולוגיה הסוחפת של ה-IWW, הצטרף לאיגוד המקצועי שהקימו ועד מהרה הפך בעצמו למגייסם של חברים אחרים. בסוף 1910 כתב מכתב לעיתון שהוציא הארגון, Industrial Worker, כשהוא מזהה עצמו כחבר הסניף בפורטלנד, אורגון. המכתב מתח ביקורת חריפה על דרכי הפעולה התוקפניות של המשטרה המקומית נגד פועלי הסביבה. על המכתב חתם בשם שמעתה ואילך הפך למזוהה איתו יותר מכל, ג'ו היל.

בשנת 1911 שהה ג'ו היל בקרבת הגבול עם מכסיקו כשהוא מתכנן להצטרף לחטיבה של וובליז שביקשה לסייע לכוחות מהפכניים שתכננו להפיל את הממשלה במכסיקו סיטי. היל עצמו ניסה לשכנע אמריקנים נוספים להצטרף אליו וידוע כי שהה באותה תקופה בעיר טיחואנה. ובכל זאת, בשנים אלה היו קורותיו אפופים בערפל. שנים לאחר מכן יספרו עליו מפה לאוזן אגדות שתמקמנה אותו כמעט בכל אתר בו התחוללו קרבות בין הרדיקלים שואפי השוויון לבין כוחות השחור הממשלתיים בין השנים 1909 ו-‏1912. לפי חלק מאותם סיפורים אף השתתף בתריסר קרבות שונים, במקומות מרוחקים זה מזה, בו זמנית. דבר אחד ברור: גם אם ג'ו היל עצמו לא לחם בחזית הרי שיריו הפופולאריים, שירי פועלים שנפוצו בכל רחבי המדינה, נכחו שם ועוד איך.

כרזת הסרט ''המורדת'', ביוגרפיה קולנועית של הפעילה הסוציאליסטית אליזבת גרלי פלין. הכותרת שאובה משיר ידוע של ג'ו היל (מקור תמונה 2).

היל אהב מוסיקה, ובמשך השנים לימד את עצמו לנגן בפסנתר, בגיטרה ובכינור. הוא הוציא תחת ידיו שורה ארוכה של שירים שנועדו לעודד את רוחם של עניי אמריקה ולדרבן אותם להתקומם נגד המימשל העשיר והמדכא. הוא קרא למלחמה בבוסים הגדולים של התעשייה ותקף בחריפות את שוברי השביתה שעבדו במפעלי הענק שעה שהפועלים המאוגדים שבתו במחאה על שכר הרעב ותנאי העבודה הדלים והזעומים. בספר השירים הקטן והאדום של ה-IWW תפסו שיריו של ג'ו היל מקום נכבד.

באותן שנים הוא הסתבך, כמעט בוודאות, עם שלטונות החוק. עד היום לא נמצא כל מסמך מאותן שנים המייחס לו מעורבות בפשעים כלשהם, אם בכלל. הוובליז עצמו דיווחו שהיל הוכה קשות על ידי שוטרים בפרזנו במהלך הפגנת עובדים אלימה. היל עצמו סיפר כי בילה שלושים ימי מעצר בכלא בסן פדרו שבקליפורניה בגין שוטטות, אך טען כי עבירה זו פוברקה ובפועל לא היה אותו מאסר אלא ניסיון להשתיקו משום שהיה מעורב בשביתת סוורים שפרצה אז. שנים אחדות לאחר מכן טענה משטרת סן פדרו כי היל היה החשוד העיקרי בשוד חשמלית רחוב, אלא שבשל העובדה שהשודד חבש מסכה על פניו הוטל ספק בזיהויו והוא שוחרר.

ב-‏1913 נסע ג'ו היל ליוטה. מדינה זו, שחברותה בארצות הברית לא ארכה אז יותר מעשרים שנה, נשלטה על ידי מנגנונים שהיו קשורים בכנסיה המורמונית רבת העוצמה. במשך חמישים שנה התחולל מאבק בין המורמונים לבין שלטונות ארצות הברית, שעיקרו נסב סביב הדרישה האמריקנית שהמורמונים יאסרו את מנהג ריבוי הנשים (פוליגמיה). רק ב-‏1904 הסכימו המורמונים למלא אחר דרישה זו. ביוטה, מכל מקום, היו אז תעשיות רחבות היקף בתחומי המכרות והזיקוק שהיו נתונות בשליטת בעלי הון שלא היו מורמונים. ניסיונות התאגדות של העובדים ביוטה נתקלו בעוינות קשה מצד הכנסייה. כשהגיעו הדברים לידי עימות עם ה-IWW נעלמו כל המחיצות הדתיות, החברתיות, הכלכליות והפוליטיות בין הצדדים. כולם כאחד נלחמו בניסיונות ה-IWW להקים איגודי עובדים יעילים שיאבקו למען שכר גבוה יותר ותנאי עבודה סבירים יותר.

היו שטענו כי יוטה שימשה לו תחנת מעבר בלבד בדרכו לשיקאגו, שם תיכנן לפגוש את מנהיג ה-IWW, ביג ביל היווד, במטרה לתכנן פעילויות נוספות של הוובליז ברחבי המדינה כולה. כך או כך, היל הגיע לסולט לייק סיטי בקיץ של 1913. הוא מעולם לא יצא ממדינה זו בחיים.

עד ינואר 1914 אין כל תיעוד על מעשיו של ג'ו היל ביוטה. יתכן שעבד פרק זמן קצר במכרות הכסף של פארק סיטי. לפי אחד הדיווחים חלה בדלקת ריאות ואושפז בבית חולים. ככל הנראה התיידד עם לא מעט מהגרים משוודיה באזור סולט לייק סיטי. בעיירה מארי התגורר אצל משפחת אסליוס, שעם כמה מבניה – אד, ג'ון ופראנק אסליוס – הכיר מנדודיו בחוף המערבי כמה שנים קודם לכן.



רצח, משפט, גזר דין


10 בינואר 1914. השעה עשר בלילה. שני אנשים נכנסים למכולת הקטנה של ג'ון מוריסון, סמוך לדאון טאון של סולט לייק סיטי. מוריסון ובנו ארלינג עוסקים אותה שעה בטאטוא החנות ובהכנות אחרונות לסגירתה למשך הלילה. מאחורי החנות המתין בנו הצעיר של מוריסון, מרלין, לכיבוי אורות המכולת. לאחר מכן יצטרפו אליו אביו ואחיו והמשפחה תעשה את דרכה הביתה.

באותו רגע התפרצו אל החנות שני גברים. שניהם חבשו כובעים וסביב פניהם היו כרוכות מטפחות. אחד מהם הבחין בג'ון מוריסון העומד מאחורי הדלפק, צעק משהו ומייד החל לירות מאקדחו. ארלינג, בתגובה מהירה, שלף את האקדח המשפחתי וירה בתוקפים. היורה רעול הפנים הסתובב, כיוון את כלי הנשק שלו כלפי ארלינג וירה בו לפחות שתי יריות. לאחר מכן סב על עקבותיו ונמלט מהמקום.

מרלין מוריסון הצעיר היה הראשון שהגיע לזירת האירועים. אחיו, שנפגע מכמה יריות, כבר היה ללא רוח חיים. אביו, שותת דם אף הוא, נאנק מכאבים בסמוך. ג'ון מוריסון יחזיק מעמד במשך כמה רגעים נוספים, אבל יוציא את נשמתו עוד לפני שיגיע סיוע רפואי כלשהו.

למשטרה שהגיעה למקום סיפר מרלין שהצליח להבחין בחלק מהירי שהתבצע מחלקה האחרוי של החנות. התיאור שמסר לגבי מראם של השודדים היה חלקי ומעורפל, ובנוסף סיפר שארלינג הצליח להשיב אש ושאחד השודדים צרח ''תפסנו אותך עכשיו!'' לפני שירה בג'ון מוריסון. המשטרה בדקה את קופת המזומנים וגילתה כי כל פדיון היום נותר במקומו ולא נשדד.

המשטרה הכירה היטב את ג'ון מוריסון. הוא עצמו היה שוטר תקופה קצרה, טרם החליט לפנות לחיי חנוונות שלווים. מוריסון התלונן כמה פעמים שבתקופה בה שימש כשוטר צצו לו לא מעט אויבים, ואלה הוסיפו לשמור לו טינה גם לאחר פרישתו ממנה. הוא חשש שאותם אויבים יבקשו לנקום בו לאחר שחרורם מהכלא משום שהביא למאסרם. בדיעבד התברר כי במשטרה תועדו כבר חילופי ירי בין מוריסון לבין שודדים חמושים בחנותו – קרב שבו נפצע קשה אחד הפורצים. למעשה, האקדח בו השיב ארלינג אש לעבר הפורצים לא היה אלא אקדח השירות המשטרתי שהחזיק אביו.

גופתו הירויה של היל לאחר שהוצא להורג בסולט לייק סיטי. העדיף כיתת יורים על פני מוות בתלייה (מקור תמונה 3).

חקירת המשטרה הייתה מהירה ומסקנותיה פורסמה חיש קל בעיתוני סולט לייק סיטי. המסקנה הראשונה הייתה שמדובר בנקמה שמאחוריה עמד אחד מאויביו של מוריסון. מגירת המזומנים המלאה שימשה הוכחה לכך שלא היה מדובר בניסיון שוד אלא בכוונה לרצוח את האיש. עדותו של מרלין מוריסון הוכיח, מבחינת המשטרה, שהיורים הכירו את מוריסון עוד לפני הירי. המסקנה השנייה הייתה שהקליע הבודד שנורה מהאקדח שבו החזיק ארלינג מוריסון פגע במטרתו. על אף שבחנות ובסביבותיה לא הצליחה המשטרה לאתר את תרמיל אותו קליע, היא נסמכה בכך על עדי ראייה שטענו כי אחד מאותם רעולי פנים נראה והתנהג כמי שנפצע. כמו כן, מצאו השוטרים כמה כתמי דם בשלג במרחק גוש בניינים אחד מהמכולת. למחרת בבוקר דיווחו עיתוני נסולט לייק סיטי על המצוד אחר שני הפורצים החמושים שהרגו אב ובנו ב''פעולת נקם''.

בשעה 23:30, באותו הלילה בו נרצחו ג'ון וארלינג מוריסון, העירו את ד''ר פראנק מקהיו (McHugh) חבטות עזות שהוטחו בדלת ביתו. מקהיו התלבש במהירות, יצא מחדר השינה שלו, עבר דרך החדר ששימש לו כמרפאה ופתח את דלת הדירה. בפתח, לופת בידיו את חזהו, עמד ג'ו היל. מקהיו הכיר אותו במעורפל, ככל הנראה כשליווה את אחד האחים אסליוס לטיפול רפואי בעקבות מחלה כלשהי. הוא החווה בידו כלפי חדר הטיפולים והכניס את היל פנימה.

היל הסביר שנורה בידי אדם במהלך קטטה שפרצה על רקע רומנטי ושסיבתה הייתה יחסיו עם אישה כלשהי. מקהיו איתר את הקליע שחלף דרך חזהו של היל כשהוא מחטיא במילימטרים כמה אברים חיוניים וכלי דם חשובים ויצא מתחת לשכמו האחורית. מקהיו ניקה וחבש את הפצע, הורה להיל לנוח במיטה וקרא לאחד מחבריו כדי שייקח את הפצוע לביתו.

במהלך הטיפול בהיל נשר מבגדיו אקדח. מאוחר יותר דיווח הרופא שלא יכול היה להבחין בסוג האקדח משום שזה הוחזק בנרתיק. כשהסיע חברו של מקהיו את היל הביתה, ביקש ממנו הפצוע לעצור סמוך לשדה בור. שם, בחסות העלטה ומחוץ לאזור המאוכלס של העיר, השליך היל את האקדח. לאחר מכן דיווח הנהג כי בשל העלטה לא עלה בידו לזכור היכן בדיוק נפטר היל מכלי הנשק שלו.

למחרת בבוקר קרא ד''ר מקהיו באחד העיתונים על רצח המוריסונים. בין היתר נכללה בידיעה גם בקשה מיוחדת של המשטרה לסיוע מצד הקוראים שאולי הבחינו בחשוד עם פצעי ירי. מקהיו יצר קשר עם המשטרה ודיווח על הופעתו של ג'ו היל הפצוע במרפאתו בלילה הקודם. שוטרי מארי יצאו לבית אסליוס, דהרו במעלה המדרגות, פרצו בבעיטה את דלת חדרו של ג'ו היל ומצאו אותו במיטתו. היל עשה תנועה מהירה שנראתה כניסיון להגיע לנקודה כלשהי לא הרחק ממיטתו – ואחד השוטרים, שחשש שיש שם אקדח, לא היסס וירה לכיוונו. הקליע חלף דרך ידו של היל ושבר כמה מעצמותיה. למעשה, הייתה תנועתו של היל מכוונת להגיע לא אל האקדח כי אם אל מכנסיו. אבל לשוטר זה לא שינה דבר.

משטרת מארי לא ידעה כי בידיה היה עתה אחד הפעילים הרדיקליים המרכזיים ביותר במערב ארצות הברית. דיווחי התקשורת על המעצר לא עוררו תגובה רועשת במיוחד מצד חבריו של היל בוובליז. למעשה, איש לא קישר בין רצח המו ריסונים לבין הוובליז עד לתחילת משפטו של היל. רק אז פרסמו העיתונים כי החשוד ברצח הילסטרום היה, בעצם, ג'ו היל, פעיל איגודים רדיקלי שעורר תשומת לב מסוימת בשל שירי עובדים שחיבר והפיץ.

היל, שהיה עני מכדי לשכור לעצמו עורך דין, סינגר על עצמו במהלך השימוע המוקדם. המשטרה הציגה תריסר עדים שחיזקו את העדויות הנסיבתיות נגדו, אך הוא לא טרח לגלות יותר מדי התנגדות לעדויות אלה. המשטרה, מצידה, כמו ניסתה להשמיט מהזיכרון את התיאוריות המוקדמות שפיזרה בדבר נקמה של אנשי עולם תחתון בג'ון מוריסון ובבני משפחתו. היא ויתרה לחלוטין על הצגת המניע הזה ובמקום זאת טענה כי היה זה ניסיון שוד שהסתבך ויצא מכלל שליטה. היל עצמו הובא לדיון כשהוא כבול, הוחזק במעצר ללא ערבות ולאחר מכן קיבל את ההודעה כי בכוונת המדינה לדרוש שייפסק לו גזר דין מוות.

לקראת המשפט נעתר היל לפנייתם של שני עורכי דין צעירים מסולט לייק סיטי שהתנדבו לייצג אותו ללא תשלום. בעידן שקדם להקמת הסנגוריה הציבורית לא היה זה בלתי-מקובל שעורכי דין צעירים התנדבו לייצג נאשמים בפשעים שעוררו תהודה ציבורית גבוהה בתקווה לעשות לעצמם שם ופרסום. במקרה של ג'וזף הילסטרום התברר עד מהרה כי הנאשם וסנגוריו הפכו עד מהרה ליריבים מרים. במהלך המשפט פיטר היל בצעד דרמטי את סניגוריו בטענה שאלה שיתפו פעולה בחשאי עם התובע המחוזי במטרה לסלול עבורו את הדרך להרשעתו בפשע שלא ביצע. השופט מוריס ריטצ'י סירב לדרישת היל לפטר את השניים אך הסכים לאפשר להיל למלא תפקיד מרכזי ופעיל יותר בהגנה על עצמו. היל סירב, ומנקודה זו ואילך נמנע מנטילת כל חלק במשפט.

במהלך המשפט טענו עדי התביעה, כולל מרלין מוריסון, כי קיימים לא מעט קווי דמיון בין ג'ו היל אחד הפורצים החמושים. עדותו של ד''ר מקהיו הוסיפה על כך משום שהביאה את המושבעים להאמין כי פציעתו של היל דווקא באותו ערב ובאותה שעה לא הייתה יכולה להיות צירוף מקרים גרידא.

נראה היה כי אך טבעי הוא שהיל יגן על עצמו, יתאר את הנסיבות בהן ספג כדור בחזהו ואולי אף ינקוב בשמה של אותה אישה שבגינה, כך טען, פרצה הקטטה שבמהלכה נורה. אפילו התביעה הצהירה שעל היל לנצל כל הזדמנות לנסות ולהוכיח את חפותו. אלא שבניגוד לכל הציפיות, היל פשוט סירב להעיד. היו שסברו כי ראה עצמו כאיש של כבוד והעדיף לשלם מחיר יקר ביותר ובלבד שלא לפגוע בכבודה של אישה נשואה שהיוותה את עילת הירי. אחרים שיערו כי נמנע מעדות בלחץ יועציו המשפטיים של ה-IWW. התביעה עצמה טענה בגלוי כי היל נמנע מלהעיד משום שהבין בעצמו שהאליבי שלו לא יחזיק מים ויקרוס מייד בחקירה הנגדית. פרקליטי ההגנה, שעימם ניתק כל מגע, ידעו רק שלא יעיד בבית המשפט ותו לא. הוא לא הסביר להם את החלטתו.

טקס שריפת גופתו של היל בבית הלעמין גרייסלנד, סמוך לשיקאגו. אלפים גדשו את העיר ואת מתחם הקבורה (מקור תמונה 4).

תחת שיחזק את עמדתו סתם סירובו של היל להעיד את הגולל על סיכוייו. לחבר המושבעים לא לקח יותר משעות ספורות לפני ששב מחדר הישיבות שלו אל אולם בית המשפט והודיע כי מצא את היל אשם. החוק של מדינת יוטה איפשר להיל לבחור באופן הוצאתו להורג – בתלייה או בירייה. החלטתו ניתנה לאלתר. ''אני בוחר בירייה'', אמר לשופט, ''כבר ספגתי כמה כדורים, ודומני שאוכל לשאת זאת''.

מייד לאחר מתן גזר הדין הועבר היל לכלא של מדינת יוטה להמתין להוצאתו להורג. פסיקת בית המשפט עוררה את המהומה התקשורתית שלא התקיימה כמעט לאחר הפרסום על הגשת כתב האישום נגדו. ביג ביל היווד ואליזבת גרלי פלין, מנהיגי ה-IWW, נאמו בהתלהבות בעצרות בכל רחבי אמריקה כשהם טוענים כי הרשעתו של היל אורגנה על ידי בעלי ההון. פרסומי ה-IWW דנו בהרחבה ובכותרות ענק בפרשת היל ויצאו בקריאה לפועלים להציף את הרשויות במכתבים התובעים לשחרר את היל לאלתר. ההיענות הייתה מיידית: מאות מכתבים, מברקים ועצומות נחתו כעבור ימים ספורים על שולחנם של מושל יוטה ויליאם ספריי ושל נשיא ארצות הברית וודרו וילסון.

היל היה עדיין אזרח שוודי, וככזה עוררה הפרשה עניין גם בארץ מולדתו. זמן קצר לאחר פרסום גזר הדין שיגר השגריר השוודי מברק לנשיא וילסון ובו האשים כי היל לא זכה למשפט הוגן. הנשיא הורה לספריי לעכב את ההוצאה להורג עד לאחר שתיערך בדיקה מקפת של התיק. ספריי, שהתערבותו החריגה של הנשיא בהליך עוררה בו חשש, הציע להיל ולשגריר הזמנות להציג ראיות שישכנעו את בית המשפט לבטל את ההרשעה. השגריר לא היה מוסמך לענות בשמו של היל ואילו הנדון למוות עצמו סירב לומר מילה. היל טען כי לא נערך לו משפט הוגן וכי אילו היה נערך כזה לא היה מורשע בדין. לשיטתו של היל לא הייתה זו חובתו שלו להוכיח את חפותו.

הציבור האמריקני געש. אנשי רוח ופעילי ציבור קראו להגברת מעורבותו של הנשיא בהליכים המשפטיים ביוטה. פנייה נרגשת במיוחד הגיעה, בין השאר, מהלן קלר. אבל וילסון סירב. רק לאחר שהתקבלה בבית הלבן דרישה מאיגוד העובדים המשפיע ביותר באמריקה, AFL, להתערבות נשיאותית בפרשת היל, ניאות וילסון – שחשש מפני השפעות השערורייה על סיכוייו בבחירות לנשיאות ב-‏1916 – להפעיל לחץ על ספריי לעכב שוב את ההוצאה להורג. ואולם, הפעם סירב מושלה הרפובליקני של יוטה להאזין להפצרותיו של הנשיא הדמוקרט.

באחד המכתבים האחרונים שהעביר מתא הנידונים למוות כתב היל לשותפו לדרך ביג ביל הייווד מסר קצר שהפך למעין זעקת קרב של העובדים ופעילי המחאה של הדורות הבאים: ''אל תבזבזו את זמנכם על אבל'', קרא שם, ''התארגנו!''

ג'ו היל הוצא להורג בידי כיתת יורים בבוקר ה-‏19 בנובמבר 1915.



אחרי מות


היסטוריונים שחקרו את הפרשה העריכו כי לכל אורך המשפט היה ג'ו היל מודע היטב לערך הרב שיש לדמותו עבור הוובליז והאיגודים המקצועיים. לפיכך, העריכו כי היל ביקש לנצל את ההזדמנות שנקרתה בפניו להפוך לקדוש מעונה של התנועה כאשר העולם כולו עד למתרחש. לו היה מזוכה או משוחרר היה לכך ערך תעמולתי שולי בלבד עבור ה-IWW ורעיונותיה המהפכניים על שינוי אופייה של החברה באמריקה. לעומת זאת, הפיכתו של אדם למרטיר תביא לנהירתם של אלפים, אולי אף מיליונים, אל המטרה הנאצלת שלמען הגשמתה לחמה התנועה.

בין אם רצה בכך ובין אם לאו, ג'ו היל הפך לקדוש מעונה של תנועת העובדים. ''מה אני מצפה להשיג כתוצאה מהמצב שבו אני נמצא?'' אמר ג'ו לפני שהוצא להורג, והשיב: ''ובכן, זה לא יגרום ל-IWW שום נזק, וזה לא יביא למדינת יוטה שום תועלת''. לביג ביל הייווד, מנהיגו הראוותני ב-IWW, כתב: ''להתראות ביל! אני מת כמו מורד אמיתי. אל תבזבזו זמן באבל – התארגנו!''. ג'ו סירב לתרום את גופו למחקר רפואי באוניברסיטת יוטה והעביר לביג ביל בקשה מיוחדת: ''האם תוכל לארגן את העברת גופתי אל מחוץ לגבולותיה של מדינת יוטה?...אינני רוצה להימצא מת ביוטה''.

מבחינת ביל הייווד לא הייתה עם כך שום בעיה. למעשה, היו לו תוכניות משלו עבור גופתו של ג'ו היל. היא הייתה חשובה מדי לתנועה מכדי להיפטר ממנה בטקס הלוויה פשוט. הייווד תכנן לשרוף את הגופה, להעביר את אפרה לפעילי הוובליז בכל רחבי העולם ולארגן באחד במאי 1916 טקס שבמהלכו יפזרו הפעילים את האפר ויניחו לרוחות לשאתו. יתכן שזה היה אף רעיונו של ג'ו היל בכבודו ובעצמו. שכן הפואמה האחרונה שלו, אותה כתב מבית הסוהר, קרויה ''צוואתי האחרונה'' (My Last Will) וברשותכם אביא אותה כאן בשפת המקור:

My will is easy to decide
For I have nothing to divide
My kin don't need to weep and moan
Moss does not cling to a rolling stone

My body? oh, if I could choose
I would to ashes it reduce
And let the merry breezes blow
My dust to where some flowers grow

Perhaps some fading flower then
Would soon rise up and grow green again
This is my last and final will
Good luck to all of you

ג'ו היל ביקש, אפוא, שאפרו יפוזר בין רגבי האדמה בהם גדלים פרחים ואולי יסייע להתפתחותו של אחד מהם. ביל הייווד לא התכוון להחמיץ את ההזדמנות לבצע אותה. הערך הפרסומי של טקס כזה היה עצום.

חזית המעטפה שבה נכלל חלק מאפרו של ג'ו היל. ''נרצח על ידי המעמד הקפיטליסטי'', נאמר מתחת לתמונתו (מקור תמונה: הספר After the Funeral, מאת אדווין מרפי).

אבל לפני כל אלה היה צורך לקיים את ההלוויה. הוובליז ערכו שתיים כאלה. הראשונה התקיימה ב-‏21 בנובמבר בסולט לייק סיטי, ולהוותם של שלטונות יוטה השתתפו בה אלפי פועלים. המספידים, כולם פעילים ב-IWW, שפכו דברי שבח והלל על ראשו של ג'ו המנוח כשהם מסבירים פעם אחר פעם כיצד שימש כשעיר לעזאזל של הקפיטליסטים המושחתים ותאבי הבצע. לאחר ההספדים נערכה תהלוכה מכובדת שבמהלכה נישא ארונו של ג'ו על ידי שש נשים בלבוש לבן בואכה תחנת הרכבת. אז הועלה הארון על הרכבת שהעבירה את ג'ו אל מחוץ לגבולותיה המתועבים של יוטה, כפי שרצה.

הרכבת נשאה את ארונו של ג'ו אל מטה ה-IWW בשיקאגו, שם ערך לו ביג ביל הייווד הלוויה נוספת, גדולה אף מזו שקדמה לה. הלוויה זו התקיימה ב-‏25 בנובמבר, הוא יום חג ההודיה באמריקה. אלפים נדחסו והצטופפו לחזות במסע הארון ברחובות העיר. התחבורה הציבורית נפסקה. חמשת אלפים אוהדים גדשו את הווסט סייד אודיטוריום, בו נערך טקס האשכבה. מחוץ לאודיטוריום הצטופפו עוד אלפי אבלים. כולם, הן באולם והן ברחובות, שרו בקולי קולות את שירי העובדים שחיבר ג'ו היל והאזינו להספדים שנמשכו שעות כשהנואמים תוקפים בשצף קצף את רציחתו של אדם חף מפשע ומטיפים למען זכויות העובדים והמהפכה החברתית. רק בדוחק עלה בידי המארגנים להעביר את הארון בין האלפים שנדחקו לגעת בו או להעיף בו מבט ולהעבירו אל המכונית. תהלוכה עצומה הלכה אחרי כלי הרכב שהסיע את הארון אל תחנת הרכבת, ממנה הועבר הארון בנסיעה קצרה אל בית העלמין גרייסלנד, לא הרחק משם. בגרייסלנד כבר המתינו לשיירה מנהיג הפועלים האיריים ג'יימס לארקין וכמה מתומכיו – וכל אלה השאו אף הם נאומים נרגשים. רק מאוחר מאוד בלילה, כשהאוויר הצונן כבר כמעט קפא, הואיל בטובו הקהל העצום להתפזר.

גופתו של ג'ו נשרפה בגרייסלנד למחרת היום. כפי שתוכנן מראש, הדפיס ה-IWW מעטפות קטנות שבצידן הקדמי תמונתו של הגיבור המת ובגבן הטקסט של ''Last Will'', שירו הידוע האחרון. לכל אחת ממעטפות אלה הוכנס קמצוץ מאפרו של ג'ו. במהלך הכנס השנתי של התנועה ב-‏1916 חולקו המעטפות בין ראשי הארגונים בכל מדינות ארצות הברית, למעט יוטה כמובן, בה לא רצה ג'ו ''להימצא מת''. כמויות אפר קטנות נשלחו גם לפעילי הארגון בדרום אמריקה, אירופה, אסיה, דרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד.

כאמור, הרעיון היה שאפרו של ג'ו יפוזר לכל רוח על ידי אותם פעילים, וכל זאת ב-‏1 במאי 1916, במעין אקט סמלי של הפצת בשורתה הנשגבת של המהפכה הפרולטארית. בפועל, זה גם מה שקרה ברוב המקרים. אבל מסיבה בלתי מוסברת כלשהי הופיעה שלוש שנים לאחר מכן אחת מאותן מעטפות במשרדי הארגון בטולדו שבאוהיו. האפר שבמעטפה זו פוזר רק ב-‏1950. כמה מעטפות אחרות נותרו בידי המארגנים ועל אף שרובן נתפסו והושמדו במהלך פשיטה של המשטרה על משרדי ה-IWW ב-‏5 בספטמבר 1917, אחת מהן שרדה איכשהו וסיימה את דרכה בארכיון הלאומי בוושינגטון.

בשנת 1915, כשברקע רועמים תותחי מלחמת העולם הראשונה ושלוש יבשות שסועות בקרבות אדירים, אישר הקונגרס את חוק הריגול, שאסר משלוח חומרים בלתי-פטריוטיים באמצעות הדואר. ב-‏8 באוקטובר 1917, חודש לאחר אותה פשיטה משטרתית על משרדי ה-IWW, התגלתה במשרדי הדואר של שיקאגו מעטפה ובה חלק מאפרו של ג'ו היל. המעטפה מוענה לאדם בשם צ'ארלס גפפורד משיקאגו. האיש שנשא את השם הזה לא נמצא מעולם. תוכנה של המעטפה עורר את חשדו של מנהל הדואר. המנהל המודאג שיגר אותה אל היועץ המשפטי של הדואר בוושינגטון. הלה הודיע על כך ללשכת החקירות (הגוף שקדם ל-FBI) ושיגר אליה את המעטפה. תשובה לא קיבל מעולם.

בשנת 1944 הועברו כל החומרים שנאסרו למשלוח במסגרת חוק הריגול של 1915 לארכיון הלאומי בוושינגטון. עובדי הארכיון, בלתי ייאמן ככל שזה יישמע, לא טרחו למיין את החומרים הללו עד 1986. רק אז, כמעט שבעים שנה לאחר שנקברה בביורוקרטיה האדירה של עיר הבירה, נתגלתה המעטפה ובה אפרו של ג'ו היל.

באביב 1986 פרסם הארכיון הלאומי רשימה של פריטים יוצאי דופן המוחזקים ברשותו, ובהם גם אותה מעטפה. יתכן בהחלט שהאפר היה נותר שם אלמלא התגלגלה אותה רשימה לידיו של מישהו באגודה להיסטוריה של העבודה בפוטומק (Potomac Labor History Society). האגודה דיווחה על כך לאיגוד המאוחד של עובדי תעשיית המכוניות (United Auto Workers Union). האיגוד ערך בדיקה משלו וב-‏1988 פרסם במגזין שלו, ''סולידריות'' (Solidarity), מאמר נרחב על התגלית המפתיעה. משם עבר המידע על כך גם למה שנותר כיום מארגון ה-IWW.

ממש כפי שקרה עם ג'ו היל עצמו, ב-‏1988 נותר מעט מאוד גם מה-IWW. היו בו אז רק שלוש מאות חברים רשומים בעולם כולו, והארגון החזיק משרד בן שני חדרים בשיקאגו והעסיק אדם אחד בעריכת העיתון שלו, The Industrial Worker, שהודפס והופץ בשלושת אלפים עותקים בלבד. היה זה שריד עלוב מהתנועה המפוארת של ראשית המאה. ביג ביל הייווד מת ב-‏1928 במוסקבה; מחיצת מאפר גופתו נטמנה בחומת הקרמלין והמחצית השנייה הוחזרה לשיקאגו ונקברה סמוך לקברי חבריו שהוצאו להורג בעקבות השתתפותם במאורעות שהתחוללו שם ב-‏1886.

ב-‏1 ביוני 1988 שיגר יו''ר הוועד הפועל הכללי של ה-IWW, ד''ר פרדריק ס. לי, לארכיבאי של ארצות הברית, מכתב ובו דרישה רשמית להעביר לידי הארגון של שרידי אפרו של ג'ו היל במטרה להשלים את הגשמת צוואתו. נשמע אולי כבקשה פשוטה, אבל הדברים אינם תמיד כך. מנהל ארכיון לאומי אינו יכול לחלק את החפצים שברשותו לכל מי שמתחשק לו מבלי שהוצגה בפניו ראייה משפטית המוכיחה את בעלות המבקש על הפריט המבוקש או הצדקה משפטית כלשהי לקבלתו. אחרי דיונים אינסופיים מצא צוות הארכיון הלאומי הצדקה מקורית שלא להיענות לדרישת ה-IWW: שרידי אדם אינם פריט ארכיוני מעצם טבעם, כלומר מקומם הטבעי אינו בארכיון יותר מכפי שזהו מקומה הטבעי של נעלה ישנה או של פלסטר משומש, ולפיכך אין כל צידוק משפטי להמשך השארת אפרו של היל בארכיון. הארכיון הוציא הצהרה שלפיה אפרו של ג'ו היל אינו פריט ארכיוני; המעטפה, לעומת זאת, היא דווקא כן פריט שכזה – ולכן עליה להישאר ברשות הארכיון.

מה שנוגע לבעלות – ובכן, לא ניתן לדעת במדויק מי הוא בעליו החוקיים של אפרו של אדם שהוצא להורג שבעים ושלוש שנים קודם לכן. לא נעשה גם שום מאמץ מיוחד לאתר את שארי בשרו. איש לא הצליח לזהות מי היה צ'ארלס גפפורד, אותו אדם שאליו מוענה מעטפת האפר. מאחר ופעם היה האפר ברשותו של ה-IWW וממילא לא נמצא כל אדם או גוף אחר שטען לבעלות על האפר, הוחלט לבסוף להעבירם לידי ד''ר לי.

צידה האחורי של מעטפת האפר ובה ''הוראות שימוש'' למקבליה (מקור תמונה: הספר After the Funeral, מאת אדווין מרפי).

ב-‏18 בנובמבר 1988, יום אחד בלבד לפני יום השנה השבעים ושלושה להוצאתו להורג של ג'ו היל, נערך טקס צנוע במשרדי הארכיון הלאומי שבו הועברו שרידי האפר לידי ה-IWW. את ד''ר לי ליווה לטקס יוטה פיליפס, זמר עם נודד, מספר סיפורים, ארכיבר לשעבר ביוטה וחבר פעיל של הוובליז. לאחר שחתמו על טופס העברה פשוט, עזבו שני הפעילים את המקום כשברשותם כד ובו האפר האבוד.

מספרים שב-IWW עדיין שומרים חלק מאפרו של היל ושמעת לעת נערכים אירועים בהם מוצגים חלקים ממנו. חלק מאותם טקסים נערכים, למרבה האירוניה, גם במדינת יוטה – אותה המדינה בה לא רצה ג'ו היל ''להימצא מת''. במאבק בין הצוואה לסמל יש עדיפות, כנראה, לאחרון.

בקרוב למאה השנים שחלפו מאז אותה הוצאה להורג ביוטה תפחה דמותו של ג'ו היל לממדי ענק. שיריו הוקלטו על ידי מאות זמרי עם, לרבות כאלה שאינם מחוברים לאמריקה דווקא. שירים אודותיו נכתבו על ידי יוצרים רבים, בהם ראלף צ'פלין, פיל אוקס ופראנק טובי. הלייבל סמית'סוניאן פולקווייז הוציא אלבום שלם משיריו בשם ''אל תתאבלו – התארגנו!'', ציטוט ממה שנתפס לימים כחלק מצוואתו. נכתבו עליו כמה וכמה ביוגרפיות. ספרו של ג'ון דוס פסוס, ''1919'', מבוסס על סיפור חייו. אפילו הסופרים סטיפן וטאבת'ה קינג קראו לבנם, ג'וזף הילסטרום קינג, על שמו – ולימים קיצר הבן, סופר ידוע בזכות עצמו, את שמו הפרטי הארוך ל''ג'ו היל'' ותו לא.

משום מה לא הפך סיפורו של המהגר והפועל הזה לחלק מהתרבות הסוציאליסטית בישראל. הסיפור הזה היה, כנראה, אמריקני מדי, משויך יתר על המידה אל תרבות אחרת ואל תקופה שבה היו שורשיה של תנועת העבודה הישראלית בראשית צמיחתם. ובכל זאת, כדאי לקרוא כאן שני תרגומים לשיר המפורסם ביותר שנכתב על ג'ו היל, שירו של אלפרד הייז מ-‏1936 שהוקלט אינספור פעמים (ההקלטה המפורסמת ביותר היא של ג'ון באאז, אבל קיימים גם ביצועים ידועים של אמנים כפול רובסון, פיט סיגר ואחרים). את שני התרגומים, שאחד מהם פורסם במקור על ידי ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק''י) הביאה אביבה משמרי במאמרה ''מקצועות שמתו: ג'ו היל''.









חלק מהטקסט במאמר מקורו בספרו של אדווין מרפי After the Funeral, שיצא לאור בשנת 1995 בהוצאת ''בארנס אנד נובל'' בניו יורק.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תיקונצ'יק   בני   יום ג', 21/10/2008 שעה 7:38   [הצג]   [14 תגובות]
קטע מרגש   יגאל לביב   יום ג', 21/10/2008 שעה 8:16   [הצג]   [3 תגובות]
שירו של ג'ו היל   בר שושני   יום ג', 21/10/2008 שעה 12:00   [הצג]   [4 תגובות]
תודה רבה   דרור   שבת, 10/09/2011 שעה 5:47   [הצג]   [3 תגובות]
החידה בעינה?   מיקי גור   יום ג', 30/04/2013 שעה 23:00   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©