סקילה במדבר
שבת, 11/10/2008 שעה 21:41
שערו בנפשכם מצב בו נתפס אדם כשהוא נוסע בשבת על ידי משמר דתי כלשהו שפעילותו מותרת על ידי המדינה. לאחר לכידתו הוא מובא אל בית דין הכולל שני חברים, שאחד מהם הוא מנהיגה הדתי והפוליטי של האומה. בית דין זה אמור לחרוץ את דינו. כעבור יממה אחת אחת מתבשר העציר כי בית הדין החליט לדון אותו, שלא בפניו, למוות בסקילה. לאיש אין כל אפשרות לערער על גזר הדין משום שזה - כך נאמר לו - הוצא לא על ידי בני אדם כי אם על ידי האלוהים בכבודו ובעצמו, ישות שאין גדול ממנה ואין מי שיכול להפוך את פסיקותיה. גזר הדין מוצא לפועל על ידי העם ברוב שמחה ונחת, שעה שבני משפחתו של הפושע ממררים בבכי ואינם מבינים מדוע כך עלתה להם. ובכן, הנה סיפורו של מעשה כזה, שלא היה אלא אמצעי לחזק את שליטתם של שני המנהיגים בציבור הסורר והמורה שעליו משלו.









הסיפור בו אני עומד להתמקד עתה התרחש לפני אלפי שנים. הוא אינו חריג המובן זה, משום שאני מביא כאן לא מעט התייחסויות פרשניות פרטיות שלי לאירועים תנ''כיים, אבל בטרם אפתח בדברי אני רוצה להתייחס לטענה קבועה שעולה כאן: הקביעה שאני שופט בכלים ובמושגים של ימינו מעשים שבוצעו לפי כלים וערכים שהיו קיימים בעבר ושכל שיפוט כזה אינו רלוונטי.

ובכן, הטענה הזו אינה מחזיקה מים. קבלת התפיסה שלפיה אין לשפוט מעשים שבוצעו בתקופה אחת במונחים הנטולים מתקופה אחרת מקנה למעשים אלה הצדקה בדיעבד. פנחס בן אלעזר רוצח את נשיא שבט שמעון משום שהלה מקיים מגע מיני עם מדיינית לעיני משה (שאף הוא, כזכור, נשוי למדיינית)? אין עם כך שום בעיה. הרי במונחים של זמנו קיום מגע מיני עם גויה נחשב לפשע חמור שאין עליו מחילה (על אף שמעולם לא הועלתה האשמה פרשנית כזו כנגד משה עצמו) ומי אנו שנשפוט אותו על כך. אל עליון מורה למחות עם שלם (עמלק, במקרה הזה) מעל פני האדמה, כולל זקנים נשים וטף? לגיטימי לחלוטין. מי אנו שנתמודד עם הגיונו המפליא של הקדוש ברוך הוא במונחים ששאולים מעידן הנאורות וההומניזם?

ובכן, לפי אותו היגיון עצמו גם אין טעם לצאת נגד הילולות הרצח של ג'ינגיס חאן, למשל. במונחים של תקופתו נחשב כנראה טבח חסר הבחנה של תושבי ערים שלמות לחלק מטקטיקת הלוחמה הלגיטימית. כך גם לגבי אטילה ההוני. אולי אפשר גם להחיל את הרעיון הזה על העידן, הלא-מאוד-רחוק, על מעשיהם של טיפוסים כאדולף היטלר ופול פוט שבמונחים של זמנם פשוט ביקשו לקדם רעיון נאצל של השבחת החומר האנושי במדינתם באמצעות חיסול מוחלט של האלמנט הפסול בו.

אני מניח שהבנתם בעצמכם את האמירה הסרקסטית הגלומה בביקורת על התפיסה האבסורדית הזו. היא מניחה שיש שתי מערכות מוסר: האחת חלה עלינו, וכוללת מגבלות מוסריות על מעשים כאונס, רצח וכדומה. האחרת חלה על דמויות היסטוריות, מקראיות בעיקר, והיא אינה כוללת ריסונים כלשהם אם במהלך השנים הצטיירו דמויות אלה באור חיובי על ידי פרשנים כאלה ואחרים.

עץ שיטה במדבר. העצים נדירים באזור החרב הזה ולכן יקרי ערך, בעיקר כשמדובר בהמון רב הנזקק להם (מקור תמונה 1).

(אגב, המשכו של רעיון זה הוא התפיסה הרלטיוויסטית בת-זמננו שמבקשת להצדיק כל רעה חולה המתבצעת על ידי תרבות מתחרה בטענה שתרבות זו אינה רואה בכך כל רע ושכל התערבות בנהוג בה אינו אלא ייצוג של פטרונאז' אימפריאליסטי מתנשא. יש כאלה, למשל, הטוענים שאין להתערב במנהג גאולת הדם המוסלמי, משום שהוא מקובל באסלאם מקדמת דנא וניסיון למנעו אינו אלא רצון לכפות נורמה מערבית על בני תרבות אחרת. אותם צדקנים גם מגלים הבנה רבה לשריפת שגרירויות מערביות על ידי אלה המוחים על פרסום קריקטורות של מוחמד בעיתוני המערב או לתליית נערים באיראן בשל נטייתם ההומוסקסואלית. )

עד כאן לגבי טענת הרלטיוויזם התקופתי. ברשותכם, נעבור עתה לפרשת הסקילה המזעזעת שברצוני להביא בפניכם.









וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר; וַיִּמְצְאוּ, אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים--בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ, הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים--אֶל-מֹשֶׁה, וְאֶל-אַהֲרֹן, וְאֶל, כָּל-הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ, בַּמִּשְׁמָר: כִּי לֹא פֹרַשׁ, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מוֹת יוּמַת הָאִישׁ; רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל-הָעֵדָה, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, וַיָּמֹת: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה. (במדבר, ט''ו, 32-36).









ארבעת הפסוקים שקראתם זה עתה הם הסיפור כולו. אדם נידון למוות משום שקושש עצים במדבר במהלך השבת. אין כאן יותר מדי פרטים, אבל דומה כי הסיפור הזה מבטא במלואו את הרוח הקנאית בה התייחס המימסד הדתי – שלא לומר האל עצמו – אל מריו החוקים שניתנו לבני ישראל במעמד הר סיני.

מסגרת הזמן ברורה. מדובר בתקופה בה בני ישראל עדיין נודדים במדבר סיני. זמן מה קודם לכן ניתנה התורה במעמד הר סיני למשה. מייד לאחר מכן הוחל בהטמעת המצוות החדשות בקרב בני העדה. הטמעה זו הייתה אמורה לכלול גם הבהרה מפורשת לגבי הסנקציה המוטלת בגין הפרתן. מקושש העצים האלמוני שלנו הוא, בעצם, חלק מאותו תהליך. זו גם הסיבה המרכזית שבגינה הוא אינה מזוהה כלל, לא בשמו ולא בהשתייכותו השבטית. זהותו אינה חשובה. החינוך לשמירה קפדנית של השבת חשוב הימנה.

המדבר הוא מקום שמעטים בו העצים. לא רבים הם הצמחים היכולים לשרוד בחום הקיצוני של היום השרבי ובקור הדוקרני של הלילה האפל. לוגיסטית, לפחות, הוצאתם של שש מאות אלף גברים, נשים וטף למדבר בלא הבטחה מוסדרת ומוקפדת של אספרת עצים שוטפת היא עניין שאינו שונה ברבה מהוצאת צבא למלחמה בלי בדיקה מוקדמת של הציוד בימ''חים – עניין שכשלעצמו כבר מוכר לנו היטב. אלא שכזכור, עניין זמינות העצים להסקה, לבישול ולבנייה לא היה בדיוק חלק משמעותי מהשיקולים שליוו את כל תהליך יציאת בני ישראל ממצרים. היו אז דברים חשובים יותר, דוחקים יותר, לעסוק בהם.

התוצאה היא שכמו בכל מקום בו נאלצים בני אדם רבים לחלוק במשאבים מוגבלים הם עושים כל שביכולתם כדי להשיג יתרון על זולתם. במצב כזה, ובהינתן שלא מתאפשרת רכישה מרוכזת של משאבים אלה מגורם חיצוני, נאלצת כל הנהגה ראויה להתערב ולייצר משטר שיבטיח חלוקה מינימלית של המשאבים לכל אדם הסר למרותה. בשיא גלי העלייה של שנות החמישים, שעה שהיה קיים מחסור במוצרי יסוד, הקימה ממשלת ישראל מיניסטריון ממשלתי מיוחד, בראשות דב יוסף, שהיה אחראי על חלוקה שכזו. חלוקה מעין זו אינה מוזכרת בנוגע לעצים. לפיכך, נאלץ כל אדם הדואג לעצמו ולבני משפחתו לאתר בעצמו את החומר היקר הזה.

אבל מדובר, כזכור, בשבת. מאז ניתנה התורה למשה בהר סיני נקבע במפורש כי יש לשמור את השבת ולא לבצע בה פעולות חולין. דומה כי אחד האלמנטים המרכזיים החסרים כאן הוא קביעה של אותה רשימת פעולות הנכללת בהפרות שבת. ברור, למשל, שמכירה סיטונאית של מוצרים במטרה להתפרנס מהם אסורה בשבת. אבל האם כך הדבר גם לגבי אדם המבצע פעולה כמו קישוש עצים? לא ברור. ואי-בהירות זו עוד תופיע בהמשך ותהיה חלק בלתי נפרד מהפרשה כולה.

ובכן, יוצא אדם לקושש עצים במדבר. חבורת אנשים ''מוצאת'' אותו. לא ברור האם עסקה חבורה זו בחיפוש מכוון אחרי מפרי שבת שכמותו הוא שמא הייתה היתקלותם מקרית גרידא. כשאני חושב על משטרת מוסר מהסוג הזה, היוצאת בעצמה מתוך עם שחווה על בשרו רדיפה דתית, אני נזכר במשטרה החשאית שהקימו המתיישבים המורמונים ביוטה באמצע המאה התשע-עשרה. היה זה ארגון שתלה חשרת ענן כבדה מעל יוטה. נראה היה שהוא יודע-כל וכל-יכול, ויחד עם זאת אינו נשמע ואינו נראה. מי שהתנגד לכנסייה המורמונית או לחלק מהוראות הדת (פוליגמיה, למשל) נעלם, ואיש לא ידע לאן הלך ומה אירע לו. אשתו וילדיו המתינו לו בבית אך שום אב לא חזר מעולם לספר להם מה עלה בחלקו מידיו של השוטרים הסמויים. מילה פזיזה או מעשה נמהר הביאו בעקבותיהם כליון. אבל זו, כאמור, רק אסוציאציה פרטית שלי. יתכן גם שאותה ''מציאה'' של המקושש הייתה מקרית – אם כי בשורשה של כל מציאה קיים גם חיפוש מכוון מראש. ואם קיים חיפוש כזה, לא ברור האם הוא, כשלעצמו, אינו נחשב כחילול שבת.

יתר על כן, לא ברור באיזה חלק של השבת מדובר. האם מדובר בשבת שזה עתה נכנסה? אם כן, הרי יתכן שאותו מקושש, שיצא לדרכו ביום ששי, טרם הספיק לשוב אל המחנה כפי שתכנן. אם כך הדבר, הרי ברור שאין כאן כל כוונה לחלל את היום המקודש אלא אולי רשלנות, במקרה הגרוע. יתכן גם שמדובר בצידה המאוחר של השבת, כלומר באדם שיצא לקושש עצים טרם יצאה השבת. ואולי, בכל זאת, מדובר בהפרה מכוונת באמצע יום השבת. הטקסט אינו נותן פתרון לעניין זה.

משה ואהרן בבואם לפרעה. הנהגת שני האחים נזקקה לשיקום הרתעתה לאחר ההתמודדות הקשה עם האופוזיציה שתבעה לשוב מצרימה. ציור מאת גוסטב דורה (מקור תמונה 2).

גם לאלה שמצאו את המקושש לא הייתה ברורה, ככל הנראה, חומרת ההפרה שביצע. סביר להניח שאילו היו רואים אותו מבצע עבירה אחרת – מלסטם אדם או מבצע אונס, למשל – היו מתערבים מייד כדי למנוע או להפסיק את העבירה ואולי אף נוקמים בו על ביצועה. חומרת הענישה במקרים כאלה ברורה יותר, באופן טבעי. היא אינה ברורה כלל ועיקר כשמדובר במצווה חדשה יחסית, דוגמת שמירת השבת. כלומר, ברור להם שאם מתקיימת הפרה כלשהי יש להטיל בגינה סנקציה כלשהי, אבל כלל לא ברור להם מהי אותה סנקציה. זו גם הסיבה שהמוצאים אינם מוכנים לקחת על עצמם את האחריות. הם מעדיפים להביא את החוטא אל שני מנהיגי העדה, משה ואהרן.

מעניינות גם שש המלים המלוות את ההתלבטות הזו, הלא הן ''כִּי לֹא פֹרַשׁ, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ''. כל מי שקרא אי פעם טקסט שנוסח על ידי משפטן יודע כי יש בו שימוש רב מאוד בלשון הסביל. מטרת השפה הזו היא לפטור מישהו מאחריות. מיהו האיש שנמנע ממתן פרשנות לשאלה מה דינו של המקושש? האם מדובר בשלב ביניים של הבירורים, כלומר בניסיון של פלוגת החיפוש לקבל תשובה על תהיותיה בעניין זה עוד לפני שחבריה מביאים את האיש אל אוהלם של משה ואהרן? גם זה לא ברור.

אבל לא רק אל משה ואהרן מביאים המוצאים את המקושש אלא גם אל ''כל העדה''. בהנחה שבמונח ''עדה'' הכוונה היא לעם כולו הרי שקיימת כאן הדגשה יתרה על כך שחילול השבת לא התבצע ברשות הרבים. מקושש העצים חמק מהמחנה כדי שמעשיו יתבצעו בצנעה ולא ייראו על ידי האחרים. נכון, יתכן מאוד שחשש מפני תגרת ידם של הצופים בהפרה; ובכל זאת, נראה שלא היה ברצונו לנופף איסוף גזרי העצים מול אותם מבני ישראל שהיה חשוב להם שלא לבצע כל עבודה שהיא בשבת. אם תרצו השוואה תקפה לימינו אלה, אין מדובר באדם הצולה שיפודי פרגיות על גבי מנגל מעשן באמצע שכונת מאה שערים, אלא באדם שנסע לצלות בשר בהר הרוח, עשר דקות נסיעה מירושלים גופא.









הבקשה להחליט על גורל המקושש מובאת, אפוא, לפתחם של משה ואהרן. לא ברור מהטקסט אם שניים אלה אינם יכולים לפנות זמן כדי לעסוק בנושא חשוב כל כך; מה שברור הוא שההחלטה לוקחת זמן. בתקופת ההמתנה מושם האיש במעצר. לשוביו אין כל כוונה להניח לו לחמוק מרשותם. אחרי הכול, סביר להניח שעם שובם למחנה כבר הפיצו את דבר הלכידה. חמיקתו של האיש בלא שעניינו נדון לפחות על ידי משה ואהרן עלולה להיזקף לחובתם. לעומת זאת, אם יימצא חייב וייענש תיזרה מעט מתהילת הלכידה גם על הלוכדים עצמם.

באותה הזדמנות כדאי גם לתהות על הסיבות המניעות את המחפשים לגרור את המקושש אל המחנה. הרי עמדו לרשותם אפשרויות אחרות. יכולים היו לנהוג בהתאם לכלל של ''אין עונשין אלא אם כן מזהירין'', שלימים גם נתמך בעקביות על ידי הרמב''ם, ולפנות אליו בעודו במדבר ולומר לו משהו בנוסח: ''שמע, חבוב, הרי ידוע לך שעכשיו שבת ושמאז מעמד הר סיני מקפידים אצלנו לא מעט בנושא זה. לפיכך, כדאי לך להעלם מעין כל עד צאת השבת ולשוב בהיחבא אל המחנה בחסות העלטה. ולהבא, אתה מתבקש להקפיד קצת יותר על המצווה הזו, משום שלא נהיה סובלניים כל כך כלפי הפרה נוספת. הבנת?''

לפיכך, לא נותר אלא לתהות שמא חברי פלוגת החיפוש לא ביקשו אלא להצטייר כאדוקים וכמקפידים בפני משה ואהרן. אין לשכוח שמשה היה פוליטיקאי ותיק ורב-מעללים שלזכותו נזקפה הוצאת בני ישראל ממצרים, שבמשך הזמן גם טיפח לעצמו חוג ידידים ומקורבים דוגמת חור, יהושע וכלב. ואילו אהרן, אחיו הבכור, נחשב לסמכות הדתית בפועל ולמי שאחראי על קיום הפולחן ביומיום, ואפילו כניעתו ללחץ ההמון בפרשת עגל הזהב לא פגעה במעמדו זה. המחפשים מתנהגים כאן באופן המזכיר טירונים המבקשים לשאת חן בעיני הרס''ר ולשם כך טורחים להסתובב מולו עם כל בדל סיגריה שהם מרימים משבילי המחנה.

משנמנעים חברי פלוגת החיפוש מקיום הכלל הדורש השמעת אזהרה מוקדמת טרם ביצוע נהלי אכיפה מעשיים, נותר הדבר ברשותם של משה ואהרן. שני אלה מצויים אותה שעה בעיצומה של בעיה אחרת, שנראתה להם חשובה בהרבה. בפרקים י''ג-י''ד בספר במדבר מתואר הדו''ח הפסימי שהגישו עשרה מתוך תריסר המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען. בעקבות הערכת המודיעין השלילית הזו מתעוררת תנועת מחאה גדולה וראשיה מודיעים בקול רם כי אם הדרך בה מוביל אותם משה סופה להביאם ליפול לשלל ולבז בידי עמים תוקפניים בכנען, הרי שעדיפה מבחינתם כבר האלטרנטיבה של שיבה למצרים. מחאה זו מביאה את האל הכול יכול, המואס בטענות הבלתי נפסקות על הגורל שהביא על עמו, להכות את העם בדבר. משה, בפעולה בלתי שכיחה אצלו אבל מבורכת כשלעצמה באותו הקשר, פונה אל חוש יחסי הציבור המפותח של הקדוש ברוך הוא ומזהיר אותו מפני הפגיעה הצפויה של צעד זה בתדמיתו האימתנית אצל המצרים. ''וְהֵמַתָּה אֶת-הָעָם הַזֶּה, כְּאִישׁ אֶחָד; וְאָמְרוּ, הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעֲךָ, לֵאמֹר. מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה, לְהָבִיא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לָהֶם; וַיִּשְׁחָטֵם, בַּמִּדְבָּר'', אומר משה. לאחר מכן הוא מבקש על חיי העם: ''וְעַתָּה, יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲדֹנָי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, לֵאמֹר. יְהוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, נֹשֵׂא עָו‍ֹן, וָפָשַׁע; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה--פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים. סְלַח-נָא, לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה--כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה''. האל הזועם נענה בחיוב לבקשה זו. אבל ברור היה שמשה ואהרן מצויים בלחץ. היה עליהם להוכיח לישות העליונה כי יש בידם לנקוט צעדים מרסנים נגד פורקי המשמעת הללו.

כמו אנשי פלוגת החיפוש, גם שני המנהיגים עצמם נמנעים מקבלת החלטה בעניינו של המקושש. הם מביאים את הנושא להחלטת הנציב העליון, הלא הוא האלוהים בכבודו ובעצמו. הלה, אולי בהשראת הרוגז הרב שעוררה בו פרשת המרגלים, דן את המקושש למוות בסקילה.

מעניין, בהקשר זה, לבדוק את רוחבה של קשת העבירות שעליהן חל עונש מוות בימינו אנו ובתקופת התנ''ך. על פי המשפט בישראל כיום, העבירות שבית משפט אזרחי במדינת ישראל יכול להטיל עליהן עונש מוות הן פגיעה בכוונה תחילה בריבונותה של מדינת ישראל; מעשה המביא בכוונה תחילה לידי פעולה צבאית נגד ישראל, כדי לסייע לאויביה; ביצוע מעשה המסייע בכוונה תחילה לאויב של ישראל במלחמתו נגדה; ועשיית מעשה שהוא בגדר פשע כלפי העם היהודי או האנושות או פשע מלחמה, בתקופת השלטון הנאצי, בארץ עוינת. לפי חוק השיפוט הצבאי, רשאי בית דין צבאי להטיל במסגרת סמכותו עונש מוות על חייל שבגד, עזב את המערכה, סייע לאויב או מסר לו מידע ובלבד שמעשה כזה נעשה בתקופת לחימה. בפועל, למעט הוצאתו להורג של אדולף אייכמן ב-‏1962 לא בוצע מעולם גזר דין מוות בישראל. אמנם נפסקו כמה פעמים עונשי מוות על ידי בתי דין צבאיים, אבל כולם הומרו לאחר מכן למאסר עולם.

סקילה באיראן. מוות איטי, אכזרי, המתבצע במאורגן על ידי ההמון (מקור תמונה 3).

לעומת זאת, במקרא ניתן למצוא גזירת דין מוות בשרשרת של מקרים שכיום אינם משויכים כלל לדין הפלילי. אלה כללו - בנוסף על רצח במזיד או גזילת איש כדי למכרו ממכרת עבד - גם את מרבית החטאים החמורים נגד האלוהים: עבודה זרה, ניאוץ, כשפים, זנות של בת כהן – וגם חילול שבת. בספר שמות, הקודם לספר במדבר, מורה האל למשה להעביר לבני ישראל את הציווי הבא: ''וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהוָה כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת''. הסנקציה ברורה, אפוא. אי אפשר לבוא לקדוש ברוך הוא בטענות של חוסר בהירות.

ואולם, קשה להבין מדוע נמנע האל ממה שהיה מתבקש שיתבצע אפילו על ידי בני האדם המכפיפים את עצמם למרותו: ביצוע אזהרה מקדימה שעה שניגש לפסוק את דינו של האדם הראשון שהובא רשמית לדין לאחר שנחשד בביצוע עבירה זו. הרי מדובר באותו אל שהודיע לאדם ווה בגן העדן כי מי מהם שייגע בפרי העץ האסור מות יומת ולאחר מכן נמנע מביצוע גזר הדין שבו איים והמיר אותו בסנקציית הגליה. באותו אל, בעצם, שהזהיר שאם עם ישראל יוסיף להרגיזו הוא ימיט עליו מכת דבר שאינה שונה בהרבה מזו שהנחית על נתיני פרעה במצרים. ככל הנראה סבר הקדוש ברוך הוא כי רק אם יורה על פעולה אלימה בסגנון ''יראו וייראו'' יבינו שישים ריבואות הסוררים הללו עם מי יש להם עסק.

כאמור, הטקסט המקראי אינו מציין את שמו של האיש או את השתייכותו השבטית. הטקסט גם אינו מציין היכן קרה הדבר, איפה נקבר האיש (אם בכלל) ופרטים מזהים נוספים הקשורים אליו. הוא אינו חשוב כלל. כל כולו אינו אלא פיון על לוח שחמט שעליו משחקים גדולים וחשובים ממנו, מכשיר שבאמצעותו מחנכים אלוהים ושליחו את העם הנודד. לו עצמו אין כל משמעות של ממש.

לא קשה לשער מה חלף באותן שעות במוחו של האסיר המבולבל. סביר להניח שגם אם ידע שמעשהו מהווה הפרה של חוק השבת לא תיאר לעצמו שישלם על כך בחייו. יתכן שבכלל ניסה לחפש דרך כיצד להודיע לבני משפחתו, לחבריו או למכרים אחרים שלו על הסיבות להעדרו ולבקש ממאן דהוא שימסור לאשתו שנלקח לבירור כלשהו באוהלו של משה וישוב במהרה. יתכן שניסה לוודא כיצד להסדיר, איכשהו, משלוח של גזרי עצים לבני המשפחה שאותה עזה ואליה טרם שב. אני כמעט משוכנע שלא העלה על דעתו שבעקבות אותו שיטוט אחר עצים במדבר ייגזר דינו לספוג מטחי אבני כבדות עד שיימחץ תחתם ויוציא את נשמתו.

אשר למשה – ובכן, הלה לא התכוון כלל לבקש על חייו של המקושש. לא היה בכוונתו להתעמת עם הקדוש ברוך הוא ולבקש על חיי אדם בפעם השנייה בתוך זמן קצר כל כך; מה גם שמדובר היה, ככלות הכול, באדם אחד בלבד. הוצאתו להורג של המקושש הייתה מאפשרת למשה להפגין שוב את שליטתו בעם ואת נחישותו להביא לכך שכל מי שמפר צו אלוהי מפורש דינו מוות. כאחד ממייסדיה של דת חדשה הבין משה שעליו לייצר סנטדרט אכיפתי שיגדיר טוב יותר את המותר והאסור וישמש כתרופה מונעת להפרות חמורות יותר בהמשך. שליטה טובה יותר בעם גם תיתפס היטב בידי אלוהים עצמו, שהביע לא אחת מיאוס מהקיטורים הפומביים על המצב הקשה במדבר.

את אקט הסקילה דורש אלוהים לבצע מחוץ למחנה. המחנה עצמו צריך להישאר טהור מנוכחותו של החוטא. וכך יוצאים בני העם לכלות את זעמם הכבוש במקושש העצים האומלל שבמקום במשה ובאחיו שנגדם התקוממו מלכתחילה. ולאחר שהם מסתלקים משם לא נותר במדבר עוד אלא גל אבנים זרוע כתמי דם שמעליו מרחפים נשרים, חיווייאים ורחמים וממתינים לתורם. ובתוך המחנה יושבת משפחה שהתייתמה מאחד מבניה ואינה מבינה מדוע נגזר עליה גורל איום כל כך רק משום שביקש לקושש כמה עצים כדי החם בהם את צינת הלילה או להדליק אש לאפיית לחם.









הסקילה במדבר מייצגת, בפעם המי יודע כמה, את הסתאבותו הבלתי נמנעת של כל מימסד דתי-פוליטי המבקש להשליט עקרונות תיאוקרטיים על קבוצה גדולה של בני אנוש. מעניין יהיה לשרטט כאן פעם את דיוקנה ההיפותטי של חברה ישראלית שבה קיימת משטרת מוסר שמסגירה לידי ההנהגה הדתית מחללי שבת, מפרי כשרות ובועלי גויות. השראה מהסקילה האינקוויזיטורית במדבר הרי כבר יש לנו.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מקושש עצים? לא רק גם חושב מחשבות.   מיכאל   שבת, 11/10/2008 שעה 23:59   [הצג]   [4 תגובות]
(ללא כותרת)   לא חרדי, גר ליד חרדים   יום ב', 13/10/2008 שעה 15:41   [הצג]
(ללא כותרת)   דפנה   יום ד', 15/10/2008 שעה 11:58   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   arvandor   יום ד', 15/10/2008 שעה 15:48   [הצג]
ויש מפרשים..   יצחק ג   יום ב', 27/10/2008 שעה 16:09   [הצג]   [3 תגובות]
מחשבה יקיריי   ט.ל   יום ב', 07/06/2010 שעה 9:03   [הצג]
הגיע הזמן להתקדם מגן הילדים, אל הברית החדשה   מאמין יהודי   יום ו', 10/09/2010 שעה 14:04   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©