גירוש למדבר
שבת, 13/09/2008 שעה 21:42
תארו לעצמכם עיתון המדווח על מציאתם של אישה וילד רך בשנים בלב המדבר, כשבפיהם סיפור נורא: אב המשפחה מאס בהם, הודיע להם שהם מגורשים מביתו ושילח אותם, ללא כל כלי תחבורה להסיעם או מזון כלשהו לאכלו מלבד לחם ומים, אל המדבר הלוהט. שערו בנפשכם כי לאחר מעשה מתברר שהגירוש נעשה, בעצם, על פי הוראת אשתו של בעל הבית שזה עתה הצליחה ללדת, בגיל מאוחר, יורש חדש לאב עתיר הנכסים. עכשיו דמיינו נא כי מספר ימים לאחר מכן עולה כי מעדויות שנגבו במהלך חקירת הפרשה עולה כי האב היה מעורב קודם לכן בתעלולי עוקץ שבמסגרתם שידך את אשתו למונארכים מהסביבה בטענה שמדובר באחותו - וגבה עבורה דמי מוהר מפולפלים למדי. בכל המקרים הצליחה האישה לצאת מההרמון ולהתחבר מחדש עם בעלה במטרה להמשיך בחייהם המשותפים. בכל המקרים חשו שליטים מרומים וזועמים. נא להכיר: אברהם אבינו











''וַיהוָה פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ, אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה--יִצְחָק. וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים. וְאַבְרָהָם, בֶּן-מְאַת שָׁנָה, בְּהִוָּלֶד לוֹ, אֵת יִצְחָק בְּנוֹ. וַתֹּאמֶר שָׂרָה--צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים: כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי. וַתֹּאמֶר, מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה: כִּי-יָלַדְתִּי בֵן, לִזְקֻנָיו. וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַיִּגָּמַל; וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל, בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק. וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם--מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ: כִּי זַרְעֲךָ, הוּא. וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד--וַיְשַׁלְּחֶהָ; וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע, בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. וַיִּכְלוּ הַמַּיִם, מִן-הַחֵמֶת; וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר; אַל-תִּירְאִי, כִּי-שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם. קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ: כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל, אֲשִׂימֶנּוּ. וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת, מַיִם, וַתַּשְׁקְ, אֶת-הַנָּעַר. וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת-הַנַּעַר, וַיִּגְדָּל; וַיֵּשֶׁב, בַּמִּדְבָּר, וַיְהִי, רֹבֶה קַשָּׁת. וַיֵּשֶׁב, בְּמִדְבַּר פָּארָן; וַתִּקַּח-לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם''.

שרה מביאה את הגר שפחתה אל יצועו של אברהם. ציור מאת אדריאן ואן דר וורף (מקור תמונה 1).









קראו שוב את הטקסט הזה. הוא מתאר את אחד המעשים המזעזעים ביותר בדברי ימיו של מייסד האומה העברית. אמנם לא הייתה זו הפעם היחידה בה הביע האיש הזה, שעד לגיל מאוחר מאוד בחייו היה חשוך צאצאים, נכונות להקריב את בניו. האירוע המפורסם יותר הוא, כמובן, עקידת בנו יצחק וכוונתו לעשות כדבר האלוהים ולהעלותו כקורבן על הר המוריה. אבל בפרשה זו, פרשת הגר וישמעאל, יש משהו מזעזע במיוחד. משום שההוראה לשלח את השניים אל מוות מזעזע ברעב ובצמא במדבר הלוהט היא פרי כניעתו של אברהם ללחציה החריפים של אשתו. ובזאת הוא גילה הלכה למעשה, חולשת אופי שקשה מאוד לסלוח עליה.









בתקופת הגירוש היה כבר אברהם (שאז עדיין היה קרוי אברם) בעל בעמיו. עוד בהיותו בחרן היה לבעל רכוש. לאחר מכן הלך לארץ כנען כשהוא נוטל עימו את כל בני משפחתו על צאנם ורכושם. כשפקד הרעב את הארץ ירד מצרימה ושם התעשר. מקורה של התעשרות זו היה, לפי המסופר, ביופייה המסנוור של אשתו. במקרא מסופר כי אברהם חשש פן יהפוך יופי זה למקור צרה עבורו משום שהמצרים יחמדו אותה וכדי שיקל עליהם לקחתה ירצחו אותו נפש. הוא הורה לה, אפוא, להתחזות כאחותו, שהרי על האחות אין כבלי נישואין שיש לנתצם. שלושה פסוקים מספרים לנו על התגשמות חששותיו: ''וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת-הָאִשָּׁה כִּי-יָפָה הִוא מְאֹד. טו וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. טז וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי-לוֹ צֹאן-וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים''.

במלים אחרות, אברהם היה מוכן לקחת את הסיכון בגזל אשתו כדי להפיק ממנה צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים. נשאלת השאלה, איפוא, מדוע בחר דווקא במצרים. יתכן שהתשובה מצויה כמה דורות מאוחר יותר, בימי נכדו יעקב, שגם הוא ובניו ירדו מצרימה לשבור שם שבר. אבל דומה כי התשובה הזו פשוטה מדי, צפויה מדי. מצרים הייתה ארץ פוריה תודות לנהר הנילוס שזרם בה, אבל אברהם עצמו היה איש ארץ שני הנהרות, כלומר ארץ הפרת והחדקל, היא ארם נהריים. יכול היה לשוב לשם או אפילו לחרן, העיר בה התגורר טרם בואו לכנען. מדוע החליט לרדת מצריימה למרות חשו פן יבולע לו ולאשתו שם?

התשובה פשוטה: מצרים שגשגה אז ואברהם ידע כי שם גבוהים יותר סיכוייו להגיע לשגשוג כלכלי. מצב דומה אנו מוצאים גם בתקופת יעקב ובניו, שהיגרו מצרימה במטרה להחלץ מהרעב שפקד אז את ארץ מושבם. הוא קיווה להפיק מעט ממון מזוהרה של רעייתו ועניין זה שופך אור אחר לחלוטין על מעשהו. ככל הנראה לא גילה מלכתחילה את תוכניתו לשרה ולפיכך היה עליו למצוא נימוק למעשהו- והוא הודיע לה כי ההתחזות אינה אלא כורח המציאות.

התרגיל הזה, שבבסיסו לא היה שום חשש אלא אך ורק ניסיון להוציא מעט ממון מהמלך, עבד היטב: ''וַיְהִי, כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה; וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת-הָאִשָּׁה, כִּי-יָפָה הִוא מְאֹד. וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה; וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה, בֵּית פַּרְעֹה. וּלְאַבְרָם הֵיטִיב, בַּעֲבוּרָהּ; וַיְהִי-לוֹ צֹאן-וּבָקָר, וַחֲמֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים''. הטקסט, כפי שאפשר להבחין, מדלג על המגע והמשא שניהלו אברהם ושרי פרעה על המוהר שישולם תמורת ביצועיה של שרה בחדר המיטות של השליט. אבל התוצאה הסופית ברורה: אברהם, שהונו ורכושו דולדלו מאוד בעקבות המשבר הכלכלי שעבר על ארץ כנען, הפך שוב לחוואי אמיד ובעל מעמד. לאחר מכן פקדה שורת אסונות את ארמון פרעה והמלך, שחיפש את הסיבה להתרחשותם, גילה איכשהו שפילגשו החדשה אינה אלא אשת איש. במקום להפריד בין ראשה של שרה לבין גופה (או להטיל את העונש הזה על אברהם עצמו), העדיף הלה להשיב את האישה לידי בן זוגה. העיקר לא להרגיז את האלים, במקרה שאלה החליטו לחבור לצד השייך העברי.

דומה שגם מתוך הכתוב עצמו עולה כי אברהם ידע שסרסור אשתו, ולו גם למלך מצרים, הוא מעשה פסול. אבל הדבר לא הפריע לו לעשות זאת שוב. הפעם הפעיל את תרגיל העוקץ על אבימלך מלך גרר, ממלכה קטנה בנגב. ''וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב, וַיֵּשֶׁב בֵּין-קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר; וַיָּגָר, בִּגְרָר. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, אֲחֹתִי הִוא; וַיִּשְׁלַח, אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר, וַיִּקַּח, אֶת-שָׂרָה''. שימו לב: החוואי הוותיק הפיץ את השמועה כי שרה נאת המראה ''פנויה להובלות''. אבימלך לא עמד בפיתוי ונטל את שרה עימו לארמונו.

בניגוד לפעם הקודמת נראה שמאבימלך נחסכו המגיפות שפקדו את ארמון פרעה. הטקסט המקראי מייחס את המגיפות שזעזעו את פרעה להתערבות אלוהית. גם אצל אבימלך יש התערבות כזו: אלוהים מתגלה אליו בחלומו ומספר לו כי שרה אינה אחות אברהם אלא אשתו. אבימלך הרותח הולך אל אברהם, מתעמת איתו ומחזיר לו את שרה. אני מרשה לעצמי לפקפק בכך שדווקא אלוהים מסר את האינפורמציה הזו לאבימלך. סביר יותר להניח שבאיחור מה הגיע לידיו המידע בדבר התרגיל שבישל אברהם במצרים והוא הבין כי יתכן שגם הוא היה קורבן לתעלול מגונה. במצב כזה עדיף כבר להיפטר מהצרה ששמה שרה מבלי לקיים עמה מגע מיני ובכך לחסוך מעצמו פורענויות עתידיות. מכל מקום, כמו במצרים, גם הפעם יוצא אברהם מהעניין ברכוש גדול: ''וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַיִּתֵּן, לְאַבְרָהָם; וַיָּשֶׁב לוֹ, אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ: בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, שֵׁב. וּלְשָׂרָה אָמַר, הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ--הִנֵּה הוּא-לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם, לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ; וְאֵת כֹּל, וְנֹכָחַת''. מי אמר שהפשע אינו משתלם?

נראה כי מדובר בתחילתה של מסורת מרתקת למדי אצל אלה שיזכו לימים לפיוטים ולתשבחות לרוב. שהרי כזכור לכולנו, כמה מאות שנים לאחר מכן עלה הדבר גם בידיו של פוליטיקאי כשרוני אחר, מרדכי היהודי שמו. הלה הסדיר את צירוף אחייניתו להרמון נשי המלך אחשוורוש ולאחר מכן גם זכתה זו במכרז למציאת מלכה מחליפה כשעלתה על כל מתחרותיה בביצועיה בין הסדינים. מאוחר יותר עוללו השניים כמה תעלולים מוצלחים במיוחד. אבל, כאמור, זוהי רק הערת אגב. נמשיך, ברשותכם, בענייני אברהם.

ישמעאל הקטן נצמד אל אמו המגורשת אל המדבר ועל כתפה כד מים. שרה, הנראית מאחור כשהיא יושבת בפתח האוהל, צופה בארבהם המורה לשניים לצאת למדבר. ציור מאת גוסטב דורה (מקור תמונה 2).









באותה תקופה מקובל היה שהעמדת צאצאים לפטריארך השבט היא עניין שדוחק מפניו נושאים רבים וחשובים אחרים. בהיעדר יורשים סבור אברהם כי ייאלץ להוריש את רכושו הרב למנהל המשק שלו, אליעזר. תשובת האל – ''לֹא יִירָשְׁךָ זֶה: כִּי-אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ'' – מלבד הבורות שהיא חושפת אצל בורא עולם בכל הנוגע לאנטומיה בסיסית (תינוקות לא מגיחים מהמעיים; איברים אלה מפרישים דווקא חומרים אחרים אל מחוץ לגוף), הייתה גם ראשיתה של השתלשלות העניינים שתביא בסופו של עניין לגירוש הגר וישמעאל המדברה.

ככל שחלפו השנים לא עלה בידי שרה להרות. ברירת המחדל שלה הייתה לייצר יורש עבור אברהם מאישה אחרת, הלא היא שפחתה המצרית הגר. החשבת השפחה כפרטנרית לגיטימית למגע מיני הייתה אז עניין שבשגרה. למעשה, גם חלק משבטי ישראל מקורם בשפחות שילדו במקום הבוסית שלהן או בנוסף אליה. בלהה, שפחתה של רחל אמנו (ששנים רבות התקשתה להרות), ילדה ליעקב, נכדו של אברהם, את דן ואת נפתלי. זלפה, שפחתה של לאה, ילדה לו את גד ואת אשר. מעמדן הנחות של שפחות אלה לא איפשר להן להימנות על אמהות האומה, אבל נניח גם לעניין הכאוב הזה לפי שעה.

המחווה של שרה התקבלה היטב מבחינה ביולוגית. הגר מיהרה להרות, אבל הריון זה היה לה לרועץ. היחסים בינה לבין שרה הורעו מייד. הכתוב מציין לגבי הגר ש''וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיה''. במלים אחרות, היא התנשאה על גברתה. גאוותה של הגר על העמדת היורש לאברהם הרגיזה מאוד את שרה. זו, מצידה, הטילה אולטימאטום לפתחו של בעלה: או אני או היא. אברהם, במקום ליישב את המריבה בין השתיים, התיר לשרה לעשות בה ככל העולה על רוחה. ''הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ--עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ'', הודיע לה. שרה לא בזבזה זמן והתעמרה את שפחתה באופן כה קיצוני שזו פשוט בחרה להימלט ממנה אל המדבר.

מותר להניח שכבר אז היה ברור להגר, בחורה ממדינה מדברית, שיציאה בגפה אל הישימון הלוהט הזה אינה בדיוק תענוג גדול. מצבה היה עדין: היא הייתה הרה, כמות המזון והמים הזמינה לה בצייה החולית הזו הייתה זניחה – ובכל זאת העדיפה זו את האתגר האקסטרימי הזה על פני הישארות במחיצת גברתה השנואה. בואו נבחן את זה לרגע.

אי-התערבותו של אברהם בפרשת עינויי הגר מעידה עד כמה גדול הבוז שרחש לשפחת אשתו, אותה שפחה שחלקה עימו את יצועו על פי הוראת שרה. יתכן שרצה לפצות את שרה על שעולל לה בעבר במצרים ולהניח לה להוציא את עצביה ומרירותה על אותה משרתת חסרת ערך. ובכל זאת, הגר נשאה ברחמה את בנו הראשון (ועד לאותה שעה גם היחיד) ולעובדה זו היה אמור להיות ערך רב בעיניו. הגר, אפוא, לא הייתה שוטה גמורה. ככל הנראה הבינה שכאשר יתפוס אברהם שיחד עם בריחתה שלה יאבד הסיכוי הריאלי ביותר שלו להיות לאב, הוא ייאלץ להפעיל לחץ על שרה שתשפר את יחסה אליה. הגר נמלטה אל באר מדברית לא הרחק ממאהל אברהם והמתינה שם להתפתחויות.

הגר הימרה על קלף העובר שברחמה, זה אשר יישא יום אחד את השם ישמעאל. היה בהימור שלה מרכיב הגיוני נוסף הקשור להסתברות הקלושה ששרה תצליח להרות. הטקסט המקרי מציין ששרה הייתה צעירה מאברהם בעשר שנים. כאשר נולד ישמעאל היה אברהם בן שמונים ושש. מה שהופך את שרה אז לבת שבעים ושש. נהוג להניח כי הגילאים המופרזים המוזכרים בתנ''ך אינם מייצגים במדויק שנים קלנדאריות במובן המוכר לנו כיום. באותה תקופה, לפחות, נראה כי מניין השנים שיקף עונות שנה המתחלקות לקיץ ולחורף, כך שכל גיל יש לחלק, למעשה, בשניים. כלומר, שרה התקרבה אז לגיל שלושים ושמונה – אישה מבוגרת שלא הצליחה לנצל את שנותיה כבחורה צעירה ולהרות. הגר הייתה צעירה ממנה, ככל הנראה, בלא מעט שנים – מה שישאיר אותה בתחום גיל הפוריות במשך זמן רב לאחר שתגיע שרה אל גיל המעבר. והנה עוד סיבה שבשלה ייאלץ אברהם לרכך את יחסה של שרה אליה.

אלא שהתנצלות מאברהם בוששה לבוא. הגר, חסרת כל כמעט, נאלצה לשוב בבושת פנים אל מאהל אברהם ואל שנואת נפשה שרה. המקרא תולה גם את שיבת הגר בהתערבות שמיימית: האל הכול יכול עשה איתה, כביכול עיסקה: היא תשוב ותפסיק לקטר על הגהינום שמעבירה אותה שרה, ובתמורה יהפכו צאצאיה לעם עצום ורב. אני מרשה לעצמי לפקפק גם כאן בטקסט הזה. הגר שבה אל המקום ממנו ברחה משום שלא הייתה ברירה בידיה. בקרב העצבים הזה הייתה ידה על התחתונה.

וכאילו להוסיף על כל אלה, הצליחה שרה בדרך פלאית כלשהי להרות בגיל תשעים (הוא גיל ארבעים וחמש לפי חשבוני שלי – גובל בגיל המאוחר ביותר שניתן להרות בו בתנאים של אז וללא התערבויות גניקולוגיות מהסוג המקובל בימינו). ככל שהדבר נגע לשרה, לידת יצחק הפכה את הגר ואת ישמעאל באופן סופי למיותרים בביתה. גם אם הגר לא היוותה עוד איום עליה עצמה, הרי שישמעאל היה עדיין בנו בכורו של אברהם. וכפי שעתיד להוכיח המאבק על הבכורה בין יעקב ועשיו שני דורות מאוחר יותר, הייתה לכך משמעות בלתי מבוטלת. בואו לעולם של יצחק הביא את שרה לעשות כל מאמץ כדי לסלק את הגר ואת בנה מן המאהל.

שרה לא טרחה להסתיר את מניעיה. '' וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק''. אברהם לא חש בנוח עם המעשה הזה. גם אם לא רחש שום רגש של ממש כלפי הגר הרי שהטקסט לא מציין שגילה יחס מתנכר כלשהו כלפי ישמעאל. מותר להניח כי דווקא חיבב את הזאטוט הערני הזה שהיה עד אז בנו היחיד ויורשו הבלתי מעורער. נקל לדמיין את הגבר המזוקן ועטוי הגלימה כשהוא משתעשע בחברת הפעוט, מניף אותו אל על, מדגדג אותו ונהנה לראותו מצחקק בעליזות. לא קשה גם לתאר את קנאתה הזועמת של שרה בעודה צופה מן הצד בבנה של יריבתה כשהוא כובש את לב אביו ללא מתחרים.

הגר האומללה מתפללת לישועה בעוד בנה ישמעאל גווע ברעב על החול המדברי. ציור מאת גוסטב דורה (מקור תמונה 3).

''וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ'', נאמר לאקונית בספר בראשית. ככל הנראה התחוללו לא מעט ויכוחים בין השניים לגבי דרישת הגירוש. כרגיל בשעות מעין אלה, מביא הסופר המקראי את אלוהים לעזרה. הלה מורה לאברהם לשמוע בקול אשתו. סופר זה לא שש להראות שאברהם, מייסד האומה ויקירה, נכנע לגחמותיה של אשתו. הוא מטיל, אפוא, את האחריות על שכם האל. על דבריו של זה האחרון ממילא אין נוהגים לערער.

כך נגזר גורלם של הגר וישמעאל לנדוד, חסרי כל כמעט, אל המדבר. ישמעאל היה אז כבן שלוש עשרה שנה לפי הטקסט המקראי – או בן שש וחצי לפי חשבוני שלי. האב האוהב והמסור שילח את בנו בכורו אלי מוות נורא מצמא ומרעב במדבר הגדול. הוא לא אזר עוד בנפשו להעמיד את אשתו הגחמנית על מקומה ולרסן את תאוות הנקם שבערה בה. אכן, דומה כי שרה למדה ממנו לא מעט בכל הנוגע לתעלולים פסיכולוגיים שמטרתם הפקת רווח נאה לעתיד.

לטעמי, לפחות, הראה האירוע הזה על הצד החלש באופיו של העברי הראשון. אברהם, כמו גברים רבים אחרים, עשה חייל במלחמות בהן השתתף, צבר הון רב (אם כי באמצעים מפוקפקים למדי), קשר יחסים טובים עם שכניו – אבל כשל לחלוטין במבחן ההומניזם בנוגע לבני משפחתו שלו. בכוונת מכוון לא הזכרתי כאן את עניין עקדת יצחק, שהוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר של התאכזרות אל קרוב משפחה מדרגה ראשונה. בכל הנוגע ליצחק לא התגלע כל סכסוך פנים-משפחתי. אבל בנוגע לישמעאל היה סכסוך כזה ואברהם נאלץ לבחור צד. הצד המנצח – שרה – אילץ אותו לנקוט צעדים אכזריים נגד הצד המפסיד. אברהם יכול היה לעמוד על שלו, אבל בסופו של דבר נכנע.

לעתים נשמעת הטענה שאני נוטה לשפוט את אירועי העבר לפי אמות מידה מודרניות שלא היו רלוונטיות אז. זוהי וריאציה על הרלטיביזם התרבותי אלא שבמקום לדבר על הבדלים הנוצרים כתוצאה מריחוק גיאוגרפי מתייחסים כאן לריחוק בזמנים. מכל מקום, הטענה הזו בוודאי שאינה תופסת כאן. אברהם מבין בעצמו את החרפה הגדולה העוטה את הגירוש ולפיכך אף מתווכח על כך עם שרה. התנ''ך נזקק לשיחת מוטיבציה שמארגן אלוהים עם אברהם כדי להביא את אברהם לשנות את דעתו. גם לאחר שאברהם כבר משלים עם עובדת הגירוש הוא אינו טורח לציד את הגר ואת ישמעאל ביותר מאשר לחם ומים. מותר להניח שגם עניין זה נעשה תחת לחצה הכבד של שרה.

גירושם של הגר וישמעאל היה סופי. התנ''ך לא מזכיר פגישה נוספת בינם לבין אברהם בשלב מאוחר יותר של חייהם. גם לאחר מותה של שרה לא גילה אברהם כל סימן לרצון להתפייס עם האם ועם בנה. כפי שהזכרתי כמה פעמים קודם לכן, היכולת להתעלם לחלוטין מגורלו של שאר בשר שעליו הופעלה סנקציה משפחתית המגלה אותו ממתחם השבט עברה גם אל צאצאי אברהם. כוונתי, כמובן, לבני יעקב שמכרו את יוסף, למרבה האירוניה, דווקא לסוחרים ישמעאליים שירדו מצרימה – ומעולם לאחר מכן לא טרחו לברר מה עלתה לו.









האב המייסד של עמנו לא היה, אפוא, צדיק גמור. הוא היה מניפולטור שלא היסס לסרסר בזוגתו כדי לקדם את צרכיו ולא אזר עוז לעמוד מולה כשביקשה לנקום באישה שכל פשעה היה פריונה ובפרי בטנה של אותה שפחה אומללה. מי שטוען, כרגיל, שלא ניתן למדוד את אברהם אלא לפי אמות מידה אלוהיות (שכל האל הצדיק לא פעם התנהגות תמוהה שלו) מתעלם מכך שאברהם היה בשר ודם ושיקוליו היו אנושיים בתכלית. מי שנואל דיו כדי לקנות את הטיעון של ''צדיק בכל מחיר'', כלומר מצדיק את מעשיו מתוך ראיית האיש עצמו כצדיק (ומכאן שגם כל מעשיו כשרים) לוקה בעיוורון פרשני. אברהם נהנה מלא מעט יתרונות בחייו, אך אלה אינם בהכרח מסתירים את חסרונותיו. רק שיפוט נכון שלהם יסייע לנו להבין טוב יותר את דמותו של העברי הראשון.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
2 דברים   בועז כהן   שבת, 13/09/2008 שעה 22:22   [הצג]   [2 תגובות]
אתה כותב מעולה - כתמיד   מהגג   שבת, 13/09/2008 שעה 22:28   [הצג]   [7 תגובות]
ואנחנו מתפלאים על המצב כיום?   מוכמוך זצ''ל   שבת, 13/09/2008 שעה 22:29   [הצג]
יוצא מהכלל   נמרוד אבישר   שבת, 13/09/2008 שעה 22:44   [הצג]   [5 תגובות]
יפה מאוד   אור ברקת   שבת, 13/09/2008 שעה 23:34   [הצג]
שלום אורי   מונס   יום א', 14/09/2008 שעה 0:14   [הצג]   [11 תגובות]
תגובתו של אברהם   חזי   יום א', 14/09/2008 שעה 1:45   [הצג]
מצחק   סורנטו   יום א', 14/09/2008 שעה 4:19   [הצג]
(ללא כותרת)   חיים שיבי   יום א', 14/09/2008 שעה 12:59   [הצג]
אברהם המניפולטור (מחיאות כפיים ברקע)   ישי   יום א', 14/09/2008 שעה 14:50   [הצג]   [3 תגובות]
ראשומון אברהם אבינו   קואלה   יום ו', 19/09/2008 שעה 3:33   [הצג]
עניין משפחתי   איתמר   יום ד', 01/10/2008 שעה 21:19   [הצג]
אכן דברים קשים   נעם   יום ד', 30/12/2009 שעה 21:26   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©