כמה הערות על ספקנות
יום ב', 01/09/2008 שעה 23:24
פסימיסט, כך המימרה המקובלת, הוא אופטימיסט עם ניסיון. בפרפראזה על הקביעה המחויכת הזו ניתן לומר כי ספקן הוא אוטופיסט שהתפכח. אני, למשל, מגדיר את עצמי כספקן. אני נוטה לפקפק בהבנת המציאות של קנאים פוליטיים מכל סוג או של כאלה שדבקותם באמת האחת והיחידה, המושלמת, הבלתי ניתנת לסתירה, זו המיוצגת על ידי אדם אחד בלבד או מפלגה אחת בלבד. אנשים אלה חיים במציאות קוטבית, שחורה-לבנה. פעם הם היו בשוליים. לאחר מכן הם הלכו וכבשו נתחים-נתחים מן המרכז (הכוונה לא למרכז פוליטי אלא למרכז הסטטיסטי, זה הממוקם באמצע פעמון ההסתברויות). הם השפיעו עד כדי כך על המנטליות ועל החשיבה שלנו שכיום שוב אין מרבית הישראלים מסוגלים להבין אלא מציאות שבה יש טובים ורעים בלבד. אין גווני אפור. אלה משעממים, לא מושכים רייטינג. אז זהו, שאני לא מאלה.









אני ספקן. זה כנראה עניין שהתגבש אצלי במשך השנים. אובדן התמימות הוא תהליך המתרחש עם הגיל. במקרה שלי, לפחות, התמימות הפוליטית נעלמה בתקופת הצבא. שמעתי על התהליך הזה עוד קודם לכן, בעיקר מפי מבוגרים ממני שעברו את ימי המחדל של מלחמת יום הכיפורים ומה שבא בעקבותיו, אבל מעולם עד אז לא עברתי את כל זה בעצמי.

ספקנות משמעה שאתה מתחיל לפקפק ביכולתו של מישהו שמתחייב בפניך לבצע דבר שהוא מעבר למשימות היומיום לעמוד במילתו. אין בעייה לסמוך על השכנה הטובה מצד שמאל כשהיא מבטיחה לך שתאסוף את הבת שלך מהגן בשעה היעודה; יש בעייה להאמין לה כשהיא מתחייבת בפניך שאם רק תבחר בה לראשות העירייה היא תהפוך את אזור מגוריך לגן עדן עלי אדמות שכמותו לא היה קיים מעולם בשום מדינה מתוקנת, מקנדה ועד נורבגיה ומשווייץ ועד ניו זילנד.

הספקנות היא אולי אבן הפינה של תפיסת העולם החילונית. אם מישהו לא שואל ''מה'', ''למה'' ו''איך'' הוא אינו יכול לעמוד על שורשם של אירועים. יכולתו לנתח אירועים במונחים של מאפיינים ותופעות בעלי הסבר מניח את הדעת לוקה בחסר. אבל מעבר לכל זה, הסקרנות מאפשרת לבעליה לקבל פרספקטיבה לא רעה על המציאות. היא מאפשרת לתהות על מושגים שאחרים מקבלים כמובנים מאליהם. היא מגבילה את מרחב הביצוע הפוטנציאלי לגבולות גזרה מסוימים שכמעט בכל מקרה מוכיחים את עצמם כתקפים. היא הופכת את היכולת לבדוק התחייבות מכל כיוון אפשרי, לנטרל אותה מהעטיפה הבוהקת ולהותיר ממנה את הנטו בלבד. וגם לאחר מכן - היא אינה מסתפקת בנטו הזה משום שהיא תוהה על הדרך בה הוא יוצא מן הכוח אל הפועל.

אהוד אולמרט. הכל שחור? שום הישג? האופל המוחלט? (מקור תמונה 1).

כל זה אומר שמי שעומד מול אישיות פוליטית המבטיחה לו הרים וגבעות חייב לעשות חשבון. קודם כל עם המבטיח; לאחר מכן עם עצמו. פעם, בתקופת תמימותי, האמנתי שאדם מצביע מסיבות הקשורות לאידיאלים. לאחר מכן התחלתי להבין שהאידיאל הוא רק הדופן החיצונית, העוטפת, של הסיבה האמיתית. אנו בוחרים אלטרנטיבות בשל מכלול של סיבות, חלקן בכלל אמוציונאליות. מאחר ובחלק מהמקרים הסיבה להצבעה אינה מתיישבת עם השכל הישר שלנו (או עם אמונתנו המוסרית) אנו מוצאים ק''ן טעמים להסביר באמצעותם את המעשה הזה. הכרתי פעם עיתונאי ותיק שעמדותיו היו, איך לומר בעדינות, קרובות מאוד מאוד לאלה של מפלגה פוליטית שמסיבה היסטורית בלתי ניתנת להכחשה הוא הבטיח לעצמו שלעולם לא ישלשל את פתקה לקלפי. במקום זאת, הצביע עבור מפלגה הרחוקה ממנה בשאיפותיה ובמצעה - אבל לא לפני שחילץ התבטאויות כאלה ואחרות של בכירי המפלגה התומכות, כביכול, בעמדותיו שלו. הוא נהג בהתאם לצו מצפונו, אבל לא היה מאוכזב ממנו לגלות בדיעבד שהדברים לא התנהלו כפי שקיווה והמפלגה בה בחר נהגה אחרת משחשב שתנהג.

פוליטיקאים נוהגים להתחרות בינם לבין עצמם בהבטחות לבוחריהם הפוטנציאליים. כל אחד משתדל לעטוף אצת מועמדותו ואת מפלגתו בצלופן בורק יותר, מרשרש יותר, חגיגי יותר. בכל פעם מחדש נוחלים הבוחרים אכזבה. בדור האחרון לא היו לנו ראשי ממשלה שתפקודם לא היה שנוי במחלוקת, תיפקוד שלא תאם לחלוטין את הבטחותיהם המוקדמות. בדרך כלל נהוג לדון ישירות באותן הבטחות ולא בהסתברות ליישומן. יכול אדם להבטיח עולם ומלואו - תהליך שלום, הפרטה, תמיכה בעבודה מאורגנת, חופשת לידה בת שנה תמימה, תואר ראשון חינם – המציאות אחת היא: אלה שיתמכו בו יעשו זאת מתוך עיוורון מוחלט להסתברות הקלושה שיעלה בידו ליישם חלק מכל זה. הם בוודאי לא ידרשו ממנו להסביר כיצד בכוונתו לעשות זאת, משום שאז תתפורר האידיליה והמועמד האידיאלי ייראה, המממ...הרבה פחות אטרקטיבי.









אבל אשוב לדבר, ברשותכם, על עצמי. מעולם לא הצבעתי עבור מפלגה או מועמד שהייתי שלם עימם לחלוטין. תמיד הייתי ספקן. תמיד שאלתי שאלות. תמיד הנחתי שכל פוליטיקאי מונע, פרט לרצונו לתרום לטוב הציבורי, גם מרצון אישי להשיג עוצמה והשפעה.

אבל שמתי גם סייגים לספקנות. אי אפשר אחרת. אי אפשר לבסס חיים שלמים על ההנחה שכולם משקרים כל הזמן ובכל דרך. זה לא הגיוני. אנחנו מאמינים. לולא היינו מאמינים לזולת אין זה מן הנמנע שלא היינו יכולים לרכוש שום מוצר מזון, משום שהתווית המודבקת עליו, בהגדרה, אינה מספרת לנו את האמת על מרכיביו. לא היינו יכולים לרכוש בית מפני שהיינו מניחים שבהכרח בעל הבית מרמה אותנו ואז אין כל טעם לרכישה משום שאיננו רוצים להיות מרומי ועשוקים. לא היינו יכולים להאמין לבן זוג המתוודה בפנינו על אהבתו משום שבתפיסה הבסיסית שלנו הוא משקר כדי להוציא מאיתנו דבר מה.

מי שאינו מסייג את ספקנותו אינו יכול לנהל שום שיח של ממש בעולמנו. לעולם לא יאמין בבני האדם. לעולם המציאות תהיה בעיניו מעין בואה שקרית של מה שהיא בתפיסת רוב רובם של סובביו. ולכן שמתי סייגים לספקות.

הסייג המרכזי – ואולי בעצם היחיד – הוא השכל הישר. אפשר להניח, כפי שטוענים לא מעט מיוצאיה ומבאיה של הבלוגוספירה הישראלית, שאין שום אירוע מקרי. שכל דבר נעשה בכוונת מכוון. שיש קשר הדוק בין אירועים שנראים מרוחקים לחלוטין זה מזה משום שכולם נהגו, בושלו ותוזמרו בידי אותו מוח מעוות. אפשר, אבל זה מעמיד את אותם קונספירטורים חובבים בשורה אחת עם אלה הסבורים שישראל עומדת מאחורי מתקפת ה-‏11 בספטמבר 2001 במטרה להביא לתקיפה אמריקנית של בסיסי אל-קאעידה באפגניסטן, לגייס את דעת הקהל האמריקנית למאבק הזה ולהוסיף על הפופולאריות של מימשל ג'ורג' בוש הבן (וכדי להוסיף רוטב על התבשיל הזה טרחה ישראל להודיע, כמובן, לכל יהודי עלי אדמות שאל לו להיות בשעה היעודה באיזור מגדלי התאומים – מה שהביא למיעוט מבוטל של נפגעים יהודים וישראלים באותו אירוע טראגי). למען הסר ספק, זו תיאוריה שנהגתה במוחם של תועמלנים אסלאמיים – ואני מכיר אי-אלו ישראלים טובים שמאמינים בה בכל ליבם. ככה זה כשמשאלות הלב והשנאה לגורם מסוים גוברים על שיקול הדעת הרציונאלי.

הנה דוגמה אחת. לפני זמן מה פנה אלי במייל אדם שביקש ממני להודיע על תמיכתי במועמד המתמודד על ראשות עירייה חשובה. סירבתי בנימוס, בנימוק שאינני תושב אותה עיר בה נערכות הבחירות וממילא ערכה של עמדה המובעת מפי אדם המתגורר מחוץ לאותה עיר אינו משמעותי. הוא התעקש וטען שמאחר ול''אפלטון'' יש מספר כניסות משמעותי יש גם לעמדתי חשיבות. סירבתי שוב. המיילים הבאים הפכו גסים יותר ויותר. סופו של עניין היה שהוא ייחס לי חבירה אל יריבו הגדול של אותו מתמודד והדביק לי ''ברכות'' מהסוג שאין לי חשק לצטט כאן. אותו אדם יצר לעצמו דמון אישי, במקרה הזה גם דמון בעל אופי פוליטי. הוא התרגז על שאינני מוכן לאמץ את עמדותיו (גם לא חלקתי עליהן; פשוט לא רציתי להצטרף להמולה הזו). אחרי שנואש משכנוע הוא עבר לגידופים.

זה נכון גם בכל הנוגע לפוליטיקה הלאומית. שונאיו של אהוד אולמרט, למשל, משכנעים את עצמם (ואחר כך גם האחד את השני) שכל מעשה שלו, לכאן או לשם, מונע מאיזשהו אינטרס אפלולי. המלחמה נועדה להסיט את תשומת הלב מהחקירות הפליליות נגדו. כך גם הפצצת הכור הגרעיני הסורי. המגעים עם אבו-מאזן הם פסאדה, חזות חיצונית כוזבת שנועדה לכסות על חוסר מעש. האבטלה הנמוכה (5.9% לפי הנתון האחרון) אינה אלא אחיזת עיניים ואם יש בה מן החיוב הרי שהיא בכלל תוצר של ממשלות קודמות. בכלל, כל מה שהאיש הזה מנסה להציג כהישג אינו יכול, הגדרתית, להיות הישג. הוא הרי מושחת מיסודו ועליו להסתלק מכאן מייד, אז מה הוא מבלבל את המוח עם הישגים?

אז זהו, שהמציאות אינה לוח דמקה ואינה מורכבת אך ורק ממשבצות של שחור ולבן. מי שרואה את הדברים בצורה זו מזכיר לי את שאלת התם שנהג בני להציג לי בהיותו בן חמש, שעה שצפינו בסרט כלשהו והוא רצה לדעת אם דמות כלשהי היא ''מהטובים או מהרעים''. ניסיתי להסביר לו אז שהעסק אינו פשוט כל כך. שיש דמויות מורכבות יותר. כאלה שמבצעות מעשים שליליים אבל לעתים נגלה בהן גם צד חיובי וכאלה שכוונתן טובה אבל הן מתבלות את חייהן בפגיעות באנשים שסביבן. נתתי לו את הדוגמה הקלאסית של רובין הוד, שלתפיסתו היה שייך ל''טובים''. הזכרתי לו שאיש זה נהג ללסטם עוברים ושבים ביער שרווד גם אם לא התעמרו בחבריו או חמסו את ההמונים וממילא איש לא בחר בו – רפורמטור מטעם עצמו – לשופט או לריבון, כך שלא בטוח שהעובדה שנהג לחלק את שללו לדלים פיצתה או כיפרה על חטאיו.

חוק גודווין בגירסה מתקדמת. מי שמתזכיר את היטלר מפסיד בוויכוח. בדיאלקטיקה הישראלית המוקצנת זה קורה כל הזמן (מקור תמונה 2).

מה שבני הבין בהיותו עול ימים (והוא עדיין כזה, גם בגיל שמונה וחצי) מתעקשים אנשים המבוגרים ממנו בעשרים שנה ויותר שלא להבין. הבאתי את הדוגמה של אהוד אולמרט. למען הסר ספק, אני סבור שאדם שמתנהלות נגדו חקירות רבות כל כך אינו יכול להוסיף ולכהן בתפקידו ולכן טוב עשה שהתפטר - מה שהיה עליו לעשות כבר לאחר פרסום דוח וינוגרד. אבל מכאן ועד לטענה שלאיש זה לא הייתה מעולם כל כוונה להיטיב עם ארצו, לפעול למענה או להשיג עבורה דבר מה שיש בו מן החיוב – זו כבר שטות מוחלטת. מי שמשמיע אותה אינו מסוגל להפריד בין שנאתו להגיונו.

הרשימה הזו אינה באה להגן על ראש הממשלה הפורש. עניין אולמרט הוא סימפטום בלבד ונוח לי לעשות בו שימוש משום שהוא מתרחש בימינו אלה וזכרו של אולמרט כראש ממשלה עדיין טרי ועכשווי. זה פועל גם בכיוון הפוך. אלה המתגעגעים למנחם בגין, למשל, ומעלים על נס את יושרו האישי ואת הסכם השלום ההיסטורי שכרת עם מצרים, מעדיפים לשכוח את האינפלציה המטורפת, את המלחמה שעליה איבד שליטה, את הממשלות הבלתי-יציבות שהקים, את התמכרותו לגנרלים ואת ויתוריו לחרדים. כאשר האישיות הנדונה נתפסת כהגונה ביסודה (ולגבי יושרו והגינותו של בגין קיים קונסנזוס רחב) – קל יותר ''להדביק'' לו דימוי חיובי כולל. כאשר המנהיג סובל מאמינות בעייתית, ניטלים ממנו גם הישגיו.

כשאתם קוראים שפוליטיקאי כלשהו המכהן בתפקידו מותקף השכם והערב והמתקיפים בוחרים להתעלם מהישגיו – הישגים שאין כל בעייה לזהותם – נסו לסנן את האמוציות של מבקריו ולהתייחס רק לתוכן. רוב בני האם מתקשים לעשות זאת. אבל כך – רק כך – ניתן להפעיל שיפוט נכון על המציאות. ראיית שחור-לבן (''הוא אדיר'' מול ''הוא חרא'') מטשטשת את התמונה. הלבן מלבין את הצדדים הבעייתיים של המבוקר; השחור מסתיר את צדדיו הבהירים. וכרגיל, כמו בכל עקומת הסתברות, ההערכה המציאותית לגבי תיפקודו של האיש היא אי שם, בין קצוות הסקאלה.

אלא שאפור, מה לעשות, אינו גוון סקסי. הרייטינג שלו בעייתי (לפחות בבלוג וספירה, הנוטה לתמוך בקצוות פוליטיים). הוא פחות חזק מהשחור, פחות מלהיב מהלבן. וכך קורה שרבים רבים בינינו משרטטים לעצמם תמונה דו-גוונית ומנתקים עצמם מרצון, כמעט בקנאות, מהיכולת להעריך נכונה את המתרחש מסביבם. הם בוחרים באדם שאותו הם מתארים בגוונים עזים וכשהלה אינו מממש את ציפיותיהם (הבלתי-ריאליות מלכתחילה) הם עוברים לתמוך באביר הבא בתור. בכך הם שותפים באחריות לטלטלות הקיצוניות הפוקדות אותנו. כשמוסיפים על כך את התכונה הישראלית לחמוק מאחריות מקבלים מציאות עגומה במיוחד.

בשום מקום אחר בעולם המערבי לא מתקיימת דיאלקטיקה פוליטית מקוטבת כמו בשיח הישראלי. מתקיימת בה וריאציה ייחודית לחוק גודווין. כלל זה בתרבות האינטרנט, שטבע מייק גודווין ב-‏1990, קובע כי ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או היטלר מתקרבת לאחת. בישראל, בה רק השורה התחתונה חשובה למתפלמסים, מושגים מתחום הנאציזם מופיעים כבר במשפט השני או השלישי בוויכוח. כי אצלנו קיימים רק הטוב המוחלט והרע המוחלט. אין יצירי ביניים. חשיבת ביניים נתפסת כהתיישרות מגונה עם איזה מימסד נכלולי וכשיתוף פעולה עם המושחתים העומדים בראשו.









כפי שאמרתי קודם לכן, החיים האמיתיים מורכבים מעט יותר. קל לטעון שצריך להסתלק חת-שתיים מהשטחים לבצע רפורמה מרחיקת לכת מבלי לחשוב איך בדיוק לעשות את זה, מה יהיו השלכותיה ההיקפיות ואיך נתקצב את כל זה. אלה נתפסים כפרטים קטנים, שוליים, אפילו זניחים בהשוואה לתמונה הכללית. אבל העולם בנוי מפרטים קטנים, כאלה שלרבים אין סבלנות אליהם. ''עולם ישן עדי יסוד נחריבה'' היא סיסמה הטובה לעיוורים ולקנאים. אני לא משייך את עצמי לאף אחת מהקבוצות הללו. לא לאלה ההולכים כסומים אלי קיר כדי להטיח או את ראשם ולא באלה המוכנים להלחם על הצדק המוחלט ולדרוש מאחרים שישלמו את מחירו.

וכאן אני חוזר לאמירה המקורית שלי. אני ספקן. אני מטיל ספק ביכולת לבחון את המציאות באופן בינארי בלבד. למעשה, אני מטיל ספק בהערכותיו של כל אדם שאופן השיפוט שלו נגזר מהתבנית הפשטנית הזו.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הערה לגבי הבלוגספירה [חדש]
אור ברקת   יום ב', 01/09/2008 שעה 23:46 אתר אישי
טענת שהבלוגוספירה נוטה לתמוך בקצוות הפוליטיים. אני לא יודע עד כמה זה נכון (אם זכור לי נכון לפני הבחירות האחרונות במשאל שנערך באתר זה היה דווקא רוב לעבודה - לא ממש מפלגת קיצון), אבל נראה לי שההתרשמות נובעת מעצם המדיום.

כשאני כותב את דעתי על עניין מסוים, מן הסתם אאלץ לשטח אותו לפחות בצורה חלקית. אחרת תתקבל כתיבה אפולוג'טית ומלאה דיסקליימרים (סוג שאני איית לא מחבב) - זה לא אומר שתפיסת המציאות של הכותב היא שטוחה לגמרי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערה לגבי הבלוגספירה [חדש]
אורי קציר   יום ג', 02/09/2008 שעה 0:07
בתגובה לאור ברקת
אתר אישי
רק כדי לדייק: במשאל שנערך באתר זה אכן היה רוב לעבודה, אבל דומני שתסכים איתי שהקו האידיאולוגי שלה באותו קמפיין היה שמאלי-רדיקאלי בהרבה מהקווים שהובלטו בתקופת פרס, רבין, ברק ומצנע. העבודה הלכה על קו סוציאלי ברור, בניגוד למה שעשתה בעבר. במובן הזה היא הזכירה לא מעט את מפ''ם - בוודאי לא מפלגת מרכז. ואם כבר מזכירים את אותו משאל, הרי שמפלגות כמו חד''ש, עלה ירוק והירוקים קיבלו בו לא מעט קולות יחסית למספר המצביעים - מה שאומר משהו על הנטייה לרדיקליזם פוליטי בקרב כותבי הבלוגוספירה.

באשר לכתיבה - אני מעדיף לדייק ככל האפשר ובהקשר זו הכתיבה אינה חייבת להיות אפולוגטית. זו הסיבה שבבלוג הזה אני מאפשר לעצמי ולאחרים להאריך בדברים ולהסביר את עמדתם.

אלא שלגבי רבים מאיתנו ההסברים מיותרים. אנשים אוהבים להעריץ את הקצוות ולעשות רומנטיזציה שלהם. וכדי להישמע הם עושים זאת בצעקנות ובשטחיות. אין טעם להיכנס לדוגמאות. אתה הרי מבין על מה אני מדבר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תודה רבה [חדש]
ע.   יום ג', 02/09/2008 שעה 0:02 אתר אישי
ביטאת יפה מאוד את מה שאני חושב.

אני מציע להמשיך ולהחיל את הספקנות גם על המסקנה שמלחמת לבנון השניה היתה כישלון מהדהד.

נכון שהמטרות שהוצבו בתחילתה לא הושגו, אבל נדמה לי שהרתעה ושקע בצפון הושגו, גם אם זמניים.

לחיזבאללה יש נטיה להציג תבוסות כניצחונות (והוא עדיין לא פרסם את מספר ההרוגים שלו) ואילו לנו יש נטיה לדשדש ולחפש פאשלות וכשלונות בכל מקום.
נכון שאופן ההתנהלות של המלחמה היה שלומיאלי, נכון שנעשו המו טעויות שלא היו צריכות להיעשות ונכון שלאולמרט אין זכות להמשיך לכהן, אבל מבחן התוצאה לא נותן תשובה חד משמעית. מישהו אמר ספקנות?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ספק [חדש]
דובי   יום ו', 05/09/2008 שעה 5:30
מסוכן , במובן הפילוסופי כמובן , להטיל ולו סייג אחד לספקנות. כלום היה רציונלי להאמין שהעולם עגול ?! הטלת סייגים על הספקנות משמעה עיקור הרעיון מתוכנו.נכון , ספקנות ללא סייגים מקשה על החיים אבל , ככה זה , החיים לספקנים קשים :-)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
חיים   יום ו', 12/09/2008 שעה 17:47
אורי, אני רואה שלקחת מישנה פילוסופית שלמה-סקפטיציזם- שמה ועשית לה יישום אך ורק, כמעט לתחום הפוליטי.
מישנה זו הוא הרבה יותר רחבה והיא מקיפה את כל תחומי החיים. זו דרך חיים. היא נוגעת בדת, במדעים, בפילוסופיה, באורחות חיים ובכל דבר ועניין. מן הסתם היא אינה עממית במיוחד ודוגליה נמנים לרוב עם השכבות המשכילות והנאורות באוכלוסיה.
אני בטוח שאתה ער לכך ואתה מוזמן להרחיב את היריעה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אתה צודק [חדש]
אורי קציר   שבת, 13/09/2008 שעה 0:48
בתגובה לחיים
אתר אישי
חיים, ההערה שלך נכונה. דא עקא, שלא ביקשתי לפרוש כאן את כל תורת הספקנות על הסתעפויותיה. כל שביקשתי הוא למתוח ביקורת על המצב - האקטואלי כיום, כאשר המדינה מתכוננת הן לבחירות ברשויות המקומיות והן לבחירות לכנסת הבאה - בו בחלק מהמקרים נוהגים תומכים פוליטיים לשרטט את דמותם של מועמדים כאלה ואחרים כמושלמת וככזו שהבטחותיה בלבד מצדיקות את ההצבעה למענה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מאמר מעניין [חדש]
שמעון   שבת, 13/09/2008 שעה 22:08 אתר אישי
מעניין ומעורר מחשבה. בשם הספקנות לא אביע תגובה נחרצת מדי. :-) המשפט ''הלבן מלבין את הצדדים הבעייתיים של המבוקר; השחור מסתיר את צדדיו הבהירים'' מסכם זאת היטב, אקח אותו אתי הלאה.

(כדרך אגב, אורי, שלחתי לך דוא''ל לפני זמן מה.)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מאמר מעניין [חדש]
אורי קציר   שבת, 13/09/2008 שעה 22:27
בתגובה לשמעון
אתר אישי
שמעון, לא קיבלתי ממך דוא''ל לאחרונה. התוכל לשלוח שוב?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מאמר מאלף, הרשו לי לחדד לכיוון אחר [חדש]
דניאל   יום ד', 24/09/2008 שעה 13:31
לאחרונה אני בוחן את השאלה ''האם ספקנות ורוחניות יכולות להתקיים יחדיו?'' ואז מעלה הדבר את השאלה: ''מהי רוחניות?'' ובכן, בפאזה המודרנית-מערבית שלה, יש דמיון רב בין הרוחניות של שנת 2008 למשל לזו שהייתה קיימת ברומא טרם שהחריבוה הברברים. איש-איש ואליליו, איש-איש והסתגרותו בד' אמות . על מנת להגיע לעיקרי הדברים, דעתי היא כי תופעה זו היא תולדה לא רק של קונטרה לקפיטליזם המערבי אלא בעיקר מתן הכשר אינטלקטואלי לצורך של האדם להימנע מחשיבה עצמאית, מובחנת ואחראית. המדע היום מביא לכל בית את האקסיומה לפיה ההתקדמות המדעית נעשית כל הזמן ולא בהכרח אנו מבינים את הנגלה לנו. לפיכך כפי שכתב קארל סגאן הצורך להימנע מחשיבה עולה ביחס ישיר למידת אי הבנתנו את המדע בזמן נתון.

אין בכונתי חלילה לצמצם את הקיום האנושי לפרודות ואטומים בלבד, אך כאן בעצם נמצאת התשובה לשאלה :'' מהי רוחניות: רוחניות היא אתיקה המבוססת על הכרה בזכות הקיום והחירות של כל גורם בטבע וביקום. הספקנים היוצאים נגד אמונות תפלות ותורות שהבסיס האתי-לוגי שלהן איננו איתן בעצם נאמנים לרוחניות יותר מכל גורו הודי.

האם יש בישראל אנשים נוספים החושבים כך?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©