הבלדה על רוז הקטנה
יום ה', 11/09/2008 שעה 14:00
פעם, לפני הרבה שנים, התחלתי לחרוז חרוזים. מעולם לא התחייבתי על כך שיהיו פאר היצירה, אבל אני מודה שכתיבתן של שורות בעלות סיומת דומה היא עניין מאתגר בפני עצמו - גם ללא קשר לאיכות. היום, בעקבות הזיכרון מרתיח הדם והבלתי-מרפה של רצח רוז הקטנה, זה חזר אלי. נער הייתי וגם בגרתי ומעולם לא הבנתי איך יכול אדם מבוגר לרצוח ילדה קטנה כל כך, כפי שהתוודה סבה של רוז בחקירתו. אני עצמי אב לילדה בת ארבע. ומכאן, מנקודה זו, ניסתי להבין כיצד השתקף מהלך המאורעות בעיניה של הילדה עצמה. ילדה שלא ידעה כמעט לדבר עברית, שברגעים הנדירים בהם זכתה למילה טובה או ליחס חם ממאן דהוא נהגה לומר לו, בעיניים שעוד נותר בהן מעט ברק, ''ז'ה טם'' (''אני אוהבת אותך''). בלדה לילדה שמעולם לא קיבלה הזדמנות לחיות ככל ילדה רגילה.









הבלדה על רוז הקטנה



בלילה ההוא, המומה ונידחת, ספגתי הכול בשתיקה
נאצות איומות, מהלומה מפלחת, שקועה עד צוואר במצוקה
כשבכיתי בחושך, לבד ובלי קול, ערגתי למעט נחמה
וחלף בי הרהור שיש לי הורים ובכל זאת אני יתומה

וכל בוקר רציתי, בניצוץ מחודש, שהפעם יהיה זה אחרת
ולבשתי ורוד, עם חולצה של תקווה, שערי אספתי בסרט
ושוב זה חזר - המכות, הצרחות, התיעוב, השנאה, האימה
וחלף בי הרהור שיש לי הורים ובכל זאת אני יתומה

כמו כל ילדה רציתי הורים, אחיות ואחים ו''ז'ה טם''
ולא סבא קודר ומכה ונורא שאוזניו לתחינות הוא אוטם
אבל הוא לא רצה בי, ואני שוב שתקתי, השלמתי עם כל מהלומה
וחלף בי הרהור שיש לי הורים ובכל זאת אני יתומה

ובאין גאולה ברחתי, ממררת בבכי, אל אישה שקראתי לה ''אמא''
והיא זעמה וצלפה וסטרה ועלי בקולה היא הרעימה
בודדה ושנואה התכווצתי בצד וניסיתי לפתור תעלומה
איך קרה דווקא לי שיש לי הורים ובכל זאת אני יתומה

ובאותו יום נורא היא אמרה לו, לסבא, שמוטב אם אהיה גוועת
ואחר כך סגרו אצבעות על חיי והושלכתי לתהום, טובעת
לו יכולתי ודאי שהייתי צועקת אמת אחת עירומה:
שהלוואי וחייתי אפילו חיים שבהם אני רק יתומה

במקום קצת אחר ילדים משחקים בשדות עטורים פרחי בר
ילדות קופצות קלס, ציפורים מצייצות, ברווזים משייטים בנהר
ואני הקטנה, חומקת בצל, מסתתרת, תמהה ורועדת
מקווה שכל זאת אראה בעצמי כשארחף בגן עדן









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]