לקחי בייג'ינג
יום ב', 25/08/2008 שעה 19:07
תמו ונשלמו המשחקים האולימפיים בבייג'ינג. בהישגים הספורטיביים, בנושא הארגוני ובמימד הפוליטי דשו כבר בלי סוף ואין טעם להוסיף עליהם כאן. מה שיותר מעניין הוא האם לאחר משחקים אלה - הפעם החמישית ברציפות בה זוכה ישראל במדליה אולימפית - ישכילו פרנסי הספורט בארץ להשקיע הרבה יותר משאבים באותם ענפים בהם מביאים ספורטאי ישראל את ההישגים הגבוהים ביותר. מטבלה שערכתי כאן עולה כי בלמעלה ממחצית המקרים בהם השיגה ישראל מקום עשירי ומעלה במשחקים אולימפיים כלשהם מדובר בנציגי השייט, הקיאקים, השחייה והג'ודו. המסקנה היא שיש להשקיע בענפים אלה למעלה מממוצע ההשקעה הרגיל שלהם. אבל בין עיתונאי הספורט יש כבר כאלה שלא זו בלבד שדורשים ללכת לכיוון ההפוך אלא אף קוראים להוציא ענפים מסוימים - אזוטריים, בעיניהם - מהמשחקים בכלל.









הישגים בהווה ומודל לעתיד. שחר צוברי (מקור תמונה 1).

משחקי בייג'ינג באו אל סיומם. המשלחת הישראלית שבה אל מטחי העלבונות הנורים בה מצד כל מי שחוב שהוא מבין משהו בספורט. למעט שני חריגים – מדליסט הארד שחר צוברי, בזכות הישגו, והג'ודוקא אריק זאבי, בזכות תהילת העבר שלו – נתפסים כל השאר כעטויי ביזיון וכלימה. היחס המטופש הזה הוא ביטוי לתפיסת המציאות הקוטבית השטחית האופיינית לדעת הקהל בציון ולמעצביה מהמדיה: החיים צבועים אך ורק בשחור ובלבן. כל מי שאינו מביא מדליה אינו שווה דבר. כלומניק. גורנישט. שיעוף לנו מהעיניים ויגיד תודה שאנחנו לא תובעים ממנו חזרה את הסכומים שהושקעו בו.

(דעתי שלי, אגב, היא שההישגים של ספורטאי ישראל הם פחות או יותר בגבולות הניתן להשגה. במאמץ רב יותר אולי יכולות היו השייטות ורד בוסקילה וניקה קורניצקי להשיג מדליה נוספת, אבל הישגן ראוי לציון. כל האחרים נאלצו להתמודד עם ספורטאים שרמתם הגבוהה מקזזת מראש כל ציפייה מופרכת לניצחון ישראלי מהיר. אבל מה כוח מילותיי ומה גבורת עמדותיי נוכח רבים כל כך הסבורים שספורטאי ארץ הקודש היו צריכים לשוב ארצה מעוטרים בעשרות מדליות זהב משל היו נציגיה של מעצמת ספורט בינלאומית ותיקה).

עד היום שיגרה ישראל למשחקים האולימפיים משלחות שסך הספורטאים בהן הגיע ל-‏362, כולל קבוצות (בכדורגל ובכדורסל, למשל) וכאלה שיצאו יותר מפעם אחת. רק מעטים מהם חזרו עם עיגול מתכת על צווארם. יחד עם זאת, רף הציפיות הלך וגבה: אם בעבר המטרה הייתה לייצג את המדינה באופן מכובד, הרי שבעשרים השנים האחרונות התפיסה היא שאי-הבאת מדליה אינה נחשבת כהישג ספורטיבי של ממש. מאז 1992, במשך חמישה אירועים אולימפיים ברציפות (אני נמנע משימוש במונח ''אולימפיאדה'' משום שהוא אינו מדויק) הביאו ספורטאי ישראל שבע מדליות. בהנחה שמדליה – כל מדליה – היא אמת מידה להצלחה ולמצוינות; ובהנחה נוספת, שלפיה גם ''דגדוג'' המדליות ואפילו העפלה לגמר ודירוג חד-ספרתי מצביעים על פוטנציאל מסוים, החלטתי לבחון את התפלגות הישגיהם של ספורטאי ישראל בכל המשחקים בהן השתתפו לפי ענפים.









ההישגים הבולטים של ספורטאי ישראל במשחקים האולימפיים



משחקים אולימפיים ספורטאי/ת ענף הישג
הלסינקי 1952 יואב רענן קפיצות למים (מקפצה 3 מטרים) מקום תשיעי
מכסיקו סיטי 1968 נבחרת ישראל1 כדורגל רבע גמר (הפסד בהגרלה)
מונטריאול 1976 אדוארד וייץ הרמת משקולות (משקל עד 60 ק''ג) מקום חמישי
מונטריאול 1976 אסתר רוט-שחמורוב אתלטיקה (100 מטר משוכות) גמר – מקום שישי
מונטריאול 1976 רמי מירון האבקות (סגנון חופשי, משקל עד 68 ק''ג) מקום שביעי
מונטריאול 1976 נבחרת ישראל2 כדורגל רבע גמר
לוס אנג'לס 1984 אדי קואז ג'ודו (משקל עד 60 ק''ג) מקום שביעי
לוס אנג'לס 1984 יצחק יונסי קליעה (רובה אויר) מקום שמיני
לוס אנג'לס 1984 שמשון ברוקמן ואיתן פרידלנדר שייט (דגם 470) מקום שמיני
לוס אנג'לס 1984 יואל סלע ואלדד אמיר שייט (דגם ''הולנדי מעופף'') מקום שמיני
לוס אנג'לס 1984 מאיר דלויה הרמת משקולות (משקל עד 52 ק''ג) מקום תשיעי
סיאול 1988 יואל סלע ואלדד אמיר שייט (דגם 470) מקום רביעי
סיאול 1988 יעקב שמואל איגרוף (משקל עד 57 ק''ג) רבע גמר
ברצלונה 1992 יעל ארד ג'ודו (משקל עד 61 ק''ג) מקום שני ומדליית כסף
ברצלונה 1992 אורן סמדג'ה ג'ודו (משקל עד 71 ק''ג) מקום שלישי ומדליית ארד
ברצלונה 1992 אנדריי דניסוב הרמת משקולות (משקל עד 100 ק''ג) מקום שישי
ברצלונה 1992 דני קרסנוב אתלטיקה (קפיצה במוט) גמר - מקום שמיני
ברצלונה 1992 שי בכר וארז שמש שייט (דגם 470) מקום שמיני
ברצלונה 1992 עמית ענבר שייט (דגם ''לכנר'') מקום שמיני
אטלנטה 1996 גל פרידמן שייט (דגם ''מיסטרל'') מקום שלישי ומדליית ארד
אטלנטה 1996 יעל ארד ג'ודו (משקל עד 61 ק''ג) מקום חמישי
אטלנטה 1996 גוצ'ה ציציאשווילי האבקות (סגנון יווני-רומי, משקל עד 82 ק''ג) מקום חמישי
אטלנטה 1996 רביעיית שליחים3 שחייה (100X4 מעורב) גמר – מקום שמיני
סידני 2000 מיכאל קולגנוב חתירה (500 מטר) מקום שלישי ומדליית ארד
סידני 2000 מיכאל קולגנוב חתירה (1000 מטר) מקום רביעי
סידני 2000 יורי יבסייצ'יק האבקות (סגנון יווני-רומי, משקל עד 130 ק''ג) מקום רביעי
סידני 2000 ענת פבריקנט ושני קדמי שייט (דגם ''מיסטרל'') מקום רביעי
סידני 2000 קונסטנטין מטוסביץ' אתלטיקה (קפיצה לגובה) גמר – מקום חמישי
סידני 2000 אריק זאבי ג'ודו (משקל עד 100 ק''ג) מקום חמישי
סידני 2000 עמית ענבר שייט (דגם ''מיסטרל'') מקום שביעי
סידני 2000 איתן אורבך שחייה (100 מטר גב) גמר - מקום שמיני
סידני 2000 אלכס אברבוך אתלטיקה (קפיצה במוט) גמר – מקום עשירי
אתונה 2004 גל פרידמן שייט (דגם ''מיסטרל'') מקום ראשון ומדליית זהב
אתונה 2004 אריק זאבי ג'ודו (משקל עד 100 ק''ג) מקום שלישי ומדליית ארד
אתונה 2004 לריסה פסחוביץ' חתירה (500 מטר) גמר – מקום שישי
אתונה 2004 אלכס אברבוך אתלטיקה (קפיצה במוט) גמר – מקום שמיני
אתונה 2004 יוני ארליך ואנדי רם טניס (זוגות גברים) רבע גמר
אתונה 2004 רועי ילין חתירה (1000 מטר) גמר - מקום תשיעי
בייג'ינג 2008 שחר צוברי שייט (דגם ''ניל פרייד'') מקום שלישי ומדליית ארד
בייג'ינג 2008 ורד בוסקילה וניקה קורניצקי שייט (דגם 470 מטרים) מקום רביעי
בייג'ינג 2008 גל יקותיאל ג'ודו (משקל עד 60 ק''ג) מקום חמישי
בייג'ינג 2008 נבחרת ישראל 4 התעמלות אמנותית (קרב רב קבוצתי) גמר – מקום שישי
בייג'ינג 2008 אירה ריסנזון התעמלות אמנותית (קרב רב אישי) גמר - מקום תשיעי
בייג'ינג 2008 מעיין דוידוביץ' שייט (דגם ''ניל פרייד'') מקום עשירי



1 סגל הנבחרת כלל את יצחק אנגלנדר, ג'ורג' בורבה, מנחם בלו, שרגא בר, ציון דגמי, יצחק דרוקר, רחמים טלבי, ראובן יאנג, חיים לוין, שמואל מליקה, שייע פייגנבוים, נחמן קסטרו, דוד קרקו, צבי רוזן, שמואל רוזנטל, ישעיהו שווגר, יצחק שום, גיורא שפיגל ומרדכי שפיגלר.

2 סגל הנבחרת כלל את אלון בן דור, אהוד בן טובים, חיים בר, יהושע גל, גדעון דמתי, יצחק ויסוקר, ריפעת טורק, אבי כהן, אברהם לב, אלי לוונטל, עודד מכנס, מאיר נימני, יוסף סורינוב, ירון עוז, ויקי פרץ. משה שווייצר ויצחק שום.

3 רביעיית השליחים כללה את איתן אורבך, יואב ברוק, ואדים אלכסייב ודן קוטלר.

4 הנבחרת כללה את קטיה פיסצקי, מרינה סבינקוב, ורוניקה ויטנברג, אולינה דבורניצ'נקו ורחל ויגדורצ'יק.









חלק מההישגים הללו הם תוצר של כישרונות חד-פעמיים שצמחו בישראל או היגרו אליה. יואב רענן, למשל, נחשב בתקופתו לקופץ למים ברמה בינלאומית סבירה. ברם, להישגו הנאה ממשחקי הלסינקי לא היה שום המשך ובישראל לא התפתחה מעולם תרבות המטפחת את ענף הספורט הזה. גם בהיאבקות ובהרמת משקולות נהנתה ישראל מתרומה של עולים ממדינות מזרח אירופה שהישגיהם לא תרמו לפיתוח תשתיותיהם בארץ. אסתר רוט-שחמורוב הייתה אתלטית בעלת איכויות נדירות. לו היו נערכות בדיקות סמים משמעויות במשחקי מונטריאול קרוב לוודאי שהייתה זוכה שם בזהב, שכן כל חמש האתלטיות שהקדימו אותה בגמר 100 מטר משוכות היו נציגות הגוש המזרחי (מזרח גרמניה, ברית המועצות ופולין) שבו הונהגו שיטות סימום מתקדמות במשך שנים. אבל היא הייתה כישרון חריג, שכן האתלטיקה הישראלית לא הצמיחה מעולם ספורטאים בעלי כישורים דומים לשלה. ענפים אחרים בהם הגיעו נציגי ישראל להישגים הם כאלה שהעיסוק בהם מפותח הרבה יותר במדינות המוצא של הספורטאים, כגון האבקות, הרמת משקולות והתעמלות אמנותית. בענפים נוספים בהם נרשמו הישגים מעטים, כמו האתלטיקה, אין לישראל שום יתרון יחסי. העם היושב בציון אינו מצטיין במידות גופניות חריגות או ואף תנאי החיים במדינתו אינם כאלה המעודדים פיתוח אתלטי חריג. לו היינו מתיישבים ברמות הגבוהות של אוגנדה, כפי שהציעו הבריטים לפני מאה שנה ויותר, יתכן והמצב היה שונה. אבל לפי שעה, זה מה שיש.

כשרון ההווה, הישגי העתיד. גל יקותיאל (מקור תמונה 2).

כשבוחנים לאורך זמן את רשימת ההישגים הזו אין מנוס ממסקנה שהבולטים ביותר ביניהם הושגו בענפי המים והמזרון. תריסר מההופעות האולימפיות הטובות ביותר שלנו – למעלה מרבע מהרשימה - באו מענף השייט. שייטים ישראליים אספו שלוש מתוך שבע המדליות. תשע פעמים נוספות הגיעו שייטים, בין יחידים ובין בזוגות, אל עשרת המקומות הראשונים. על אלה אפשר להוסיף רשימה ארוכה של הישגים חוץ-אולימפיים שמיקמו אותם בצמרת הבינלאומית. צפניה כרמל ולידיה לזרוב זכו ב-‏1968 באליפות העולם במפרשיות מדגם 420. בשנת 1971 עשה זאת יואל סלע. ב-‏1972 – יורם קידר. ב-‏1975 – מרדכי אמברם. ב-‏1976 – שמשון ברוקמן ואיתן פרידלנדר. ב-‏1978 – אמנון סמגורה. באותה שנה גם זכתה נבחרת ישראל באליפות העולם בדירוג הקבוצתי. ב-‏1979 זכו ברוקמן ופרידלנדר באליפות אירופה בדגם 420, ושנה לאחר מכן – באליפות העולם. ב-‏1985 זכו דן וניר שן-טל באליפות אירופה באותו הדגם. ארבע שנים אחר כך הפך גם גולש המיסטרל מתי פרידמן לאלוף אירופה. ב-‏1990 זכה קצין צעיר מחיל הים, גור שטיינברג שמו, באליפות העולם בגלשני מפרש מדגם דיוויז'ן 1. ב-‏1993 זכה עמית ענבר באליפות אירופה בגלשני מיסטרל. ב-‏2002 זכה גיל פרידמן באליפות העולם במיסטרל. שנה לאחר מכן הוכתרה לי קורזיץ כאלופת העולם לנשי באותו הדגם. ב-‏2005 זכה תיכוניסט מאילת, שחר צוברי שמו, באליפות אירופה לנוער. וכל אלה עוד לפני שהבאנו בחשבון זכיות במדליות כסף וארד באותן אליפויות. במלים אחרות, יחסית לגודלה ישראל היא כוח בינלאומי שיש לקחת אותו בחשבון בתחום השייט. וההישגים הללו, אם להזכיר משהו שאינו בדיוק בגדר סוד, לא היו בדיוק תוצר של טיפוח כישרונות שיטתי מצד פרנסי הספורט הישראלי.

לאלה אפשר להוסיף גם הישגים מסוימים בתחום החתירה בקיאקים. נכון, המדליסט היחיד בתחום זה, מיכאל קולגנוב, הוא תוצר של שיטת הספורט הרוסית (וכמוהו גם לריסה פסחוביץ', שאף הספיקה לחתור במדי רוסיה במשחקי אטלנטה), אבל בישראל קמו גם חותרים איכותיים דוגמת רמי צור (שבמשחקי בייג'ינג ייצג את ארצות הברית), ברק לופן, אבירם מזרחי ורועי ילין. ענף ספורט זה, שתשומת הלב הציבורית המופנית כלפי קטנה מאוד, אינו מצוי בישראל במקומו הטבעי. הוא אופייני למדינות בהן קיימים נתיבי שיט רחבים ומסודרים, וישראל, כידוע, אינה משופעת בנהרות בעלי גישה נוחה לחותרים. ולמרות זאת, במשחקי סידני ואתונה רשמו החותרים ארבעה הישגים לא רעים, כולל מדלית הארד של קולגנוב.

אחרון חביב בהקשר זה הוא תחום השחייה. נכון, שום שחיין ישראלי לא זכה מעולם במדליה אולימפית, אבל בשנים האחרונות מגיעים יותר ויותר כישרונות מבית הגידול הצברי לשלבי חצי-גמר ואפילו גמר. הבסיס להשקעה אישית בשחייה הוא קיומה של בריכה בקרבת מגוריו של הספורטאי, ובדומה לחופי ים – בריכות לא חסרות בישראל. יתר על הכן, חלק מהשחיינים מתאמנים במכללות אמריקניות וסופגים את שיטות האימון המתקדמות ביותר בעולם. זו התמקצעות שאין לזלזל בה והיא הוכחה כאשר במשחקי בייג'ינג שברו השחיינים אחד עשר שיאים (מתוך שבעה עשר משחים בהם השתתפו).

התחום האחר בו קיימת הישגיות ברמה נאותה הוא הג'ודו, ששבע מתוך 44 ההופעות שברשימה הושגו על ידי נציגיו. בדומה לשחייה, מדובר בספורט שלרבים יש אליו גישה נוחה החל מגיל הילדות. מאות חוגי ג'ודו מתקיימים ברחבי המדינה וילדים מגיל בית הספר היסודי לומדים בהם. העובדה שהמדליות האולימפיות הראשונות של ישראל הושגו על ידי יעל ארד ואורן סמדג'ה רק הגבירה את המודעות לקיומו ולהצלחתו היחסית של ענף זה בקרב הילדים ובני הנוער. נכון, רמת הפופולאריות שלו לא תגיע לעולם לזו של הכדורסל והכדורגל, אבל בניגוד למקצועות אחרים (קליעה, למשל) הוא דורש השקעה נמוכה יחסית בציוד ומדגיש את האימון והתרגול.

בענפי המים ובג'ודו נוצרה כבר מסורת של הישגיות. רשימת הישגי השייט שמניתי לפני כמה פסקאות מראה שכפי שנערי החוף של שנות השבעים והשמונים גדלו על הישגיהם של ברוקמן ופרידלנדר, כך גדלו צעירי שנות התשעים והאלפיים על גל פרידמן ועמית ענבר ואילו בני העשור הבא יגדלו על שחר צוברי ואולי גם ים אמיר, הכישרון הגדול הצומח בימים אלה בענף זה. בג'ודו מתרחש תהליך דומה. אם פעם היו אלה יונה מלניק ואדי קואז שמשכו נערים לאולמות האימונים, הרי שבעשורים הבאים באו יעל ארד ואורן סמדג'ה ומייד אחריהם אריק זאבי וגל יקותיאל. כאשר נער מתאמן על המזרון מול אחד מאלה הוא חש שיש לו לאן לשאוף. שהמודל לחיקוי עומד ממש מולו. בטלוויזיה ישובו ויקרינו שוב ושוב את רגע השיא של המורה לג'ודו, העומד על הדוכן עם מדליה לצווארו. במדינה קטנה עם מסורת ספורטיבית מפוקפקת במיוחד זהו אירוע משמעותי – לפחות עבור הספורטאים בראשית דרכם.

כאשר יש מסורת הישגית, צומחת בעקבותיה בדרך כלל גם תשתית אנושית טובה שמבקשת להצטיין באותו תחום. השקעה וטיפוח נכונים של הצעירים הנלהבים הללו יוכלו להביא לתוצאות טובות בלונדון ולתוצאות טובות אף יותר במשחקים שלאחריהם (שיתקיימו באחת הערים הבאות: שיקאגו, טוקיו, ריו דה ז'ניירו או מדריד). יו''ר איגוד השייט, יהודה מעיין, כבר קבע כי היעד ללונדון הוא השגת שתי מדליות – ועד כה למעיין יש קבלות על הישגים מסוג זה. אפשר להעריך שגם היעדים בענף הג'ודו יהיו בכיוון זה. גל יקותיאל ואליס שלזינגר הם פוטנציאל טוב – ויתכן שיהיו גם אחרים.
מה צריך לעשות כדי לקדם את כל זה? ראשית, להחליט מייד על הזרמת תקציבים מוגדלים לתחומים אלה. שנית, לאתר מייד את הגרעין האנושי שעליו מבקשת ישראל לבנות את ציפיותיה לקראת לונדון. המטרה צריכה להיות השגת קריטריון אולימפי בינלאומי בכל אחד מסוגי הגלשנים בתחום השייט ובכל אחת מקטגוריות המשקל בג'ודו. שלישית, לייצר שילוב אופטימאלי בין מחויבותם של הספורטאים בענפים אלה לבין חובותיהם בתחומי השירות הצבאי, הלימודים העיוניים והיחסים עם מעסיקיהם (במידה והם עובדים לפרנסתם בתחומים שאינם קשורים לספורט). רביעית, לאפשר את המשכיותה ועיבויה של תשתית האימון הקיימת, שהיא איכותית בפני עצמה. אבל על כל אלה כבר דיברו רבים וטובים ודומה כי אין לי הרבה מה לחדש כאן.

העתיד כבר כאן. אייל לוין וים אמיר. (מקור תמונה 3).

יש גם סעיף חמישי. הוא דווקא לא קשור בראשי ארגוני הספורט בישראל אלא בתחום אחר. תקשורת הספורט בישראל מתייחסת אל העוסקים בענפים הללו כאל מוכר צרעת. כשנמרוד שפירא בר-אור זוכה להישג נאה בתחרות שחיה בהשתתפות כמה מכללות, העיתונות מרשה לעצמה להתעלם מכך. לעומת זאת, היא מפרסמת תדיר כל קשקוש מטופש או בדל רכילות סר טעם שפולט כדורגלן מדרג ח' בחדר ההלבשה; ולאחר מכן פונה אל טיפוסים אחרים, לוקחת מהם תגובות ומייצרת בלגאן שמורכב מחילופי דברים של לא כלום. אותם עיתונאים עצמם מרשים לעצמם לאחר מכן לתהות כיצד לוקחים ספורטאים מענפים כאלה ואחרים למשלחת האולימפית ואף גוערים בהם על שלא זכות במדליה או עלו גמר. כאילו שנבחרות הכדורגל והכדורסל התמחו בהישגים מסוג זה. כאילו שספורטאים בענפים בלתי-פופולאריים אינם עובדים מספיק קשה כדי להצטיין.

זה אולי לא נשמע רומנטי ומיוסר דיו, אבל גם ספורטאים בענפים כמו התעמלות אמנותית, קליעה או טקוואנדו זקוקים לעתים לדיווחים חיוביים בעיתונות. חיזוק חיובי יכול תמיד לתרום לביטחון העצמי ולהגברת המוטיבציה. לא להתבלבל: הם לא זקוקים לליקוק ישבן או לעדת צלמי פפראצי שתזדנב אחריהם בכניסה לכל פאב מצוי, אבל כתבה שתעמיד הישג בינלאומי בפרופורציה ראויה – בהחלט כן. הספורט הישראלי לא נהנה מיותר מדי הישגים כאלה מכדי שניתן יהיה להתעלם מהם ולהסתפק בדחיסתם לטור צד זניח.

כל זה קצת מזכיר קצת את פרדוכס העוני. הפרדוכס הזה נשען על התופעה החברתית שהמאפיין שלה הוא שדווקא משפחות עניות נוטות להביא לעולם יותר ילדים שביניהן יחלקו את משאביהן הדלים – בעוד שדווקא משפחות אמידות מביאות לעולם פחות ילדים. אלא שכאן מדובר בהפוך על הפוך: דווקא הספורטאים היותר הישגיים מקבלים מינון מופחת של התייחסות – לעומת אלה הפחות הישגיים (בעיקר בכדורגל ובכדורסל) שמקבלים שטחי מדיה נרחבים.

אין לי אשליות. ש''ידיעות אחרונות'' לא ישכור מעתה והלאה כתב ייעודי שיתמחו בכיסוי ענף השייט. זה גם לא שממחר בבוקר יקבל ג'ודוקא צעיר שזה עתה הביא מדלית כסף מאליפות אירופה לנוער איזו כתבה של חמישים שניות בחדשות ערוץ 2. זה פשוט לא יקרה. בין היתר זה קשור בכך שראשי מערכות התקשורת, אותם בעלי תפקידים האמורים להביא את החשוב והמעניין לצרכני המהדורות, מעדיפים במקום זאת להתאים את עצמם למה שהם חושבים שמעניין את אותם צרכנים. נו, והרי צרכני החדשות אינם מסוגלים לקלוט דבר פרט לכדורסל או כדורגל, נכון?

ודבר אחד אחרון, ברשותכם. הטרנד הנוכחי בקרב חלק מפרשני הספורט הוא לתקוף שוב ושוב את ענפי הספורט המצטיירים כאזוטריים. עמיר פלג מידיעות אחרונות אף טען שיש לבטל את השתתפותם של חלק מענפים אלה במשחקים האולימפיים, משום שהם אינם מעניינים איש. אין לי כוח להקדיש יותר מדי משפטים להפרכת השטויות הללו. די אם אציין שלפני כמה עשרות שנים נחשב הבייסבול, למשל, למשחק זניח במדינות רבות, למעט ארצות הברית. מאז, למרות בעיות פוליטיות, הוא צבר פופולאריות אדירה באמריקה הלטינית וביפאן, עד כדי כך שכיום הוא נחשב לספורט כמעט לאומי שם. אותם הדברים נכונים לגבי הפופולאריות העצומה של ענף הבדמינטון במזרח הרחוק או רכיבת האופניים בחלק גדול ממדינות אירופה. מה שבעיני עיתונאי מנווה המדבר הזעיר הקרוי ישראל הוא עניין אזוטרי, במדינות קצת יותר גדולות ובעלות מסורת ספורטיבית הוא נושא המרתק מיליונים.

אבל, כאמור, אין טעם להקדיש לעניין זה יותר מפסקה בודדת. השאר הרבה יותר חשוב.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   אור ברקת   יום ב', 25/08/2008 שעה 19:43   [הצג]   [2 תגובות]
כגודל הציפיות   אמיר ליברמן   יום ב', 25/08/2008 שעה 22:42   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   אלירם   יום ב', 25/08/2008 שעה 22:55   [הצג]
ואולי יש מסקנה אחרת   עומר רוזן (אחד שיודע)   יום ב', 25/08/2008 שעה 23:44   [הצג]   [6 תגובות]
(ללא כותרת)   אליה   יום ג', 26/08/2008 שעה 21:33   [הצג]
זווית קצת שונה   אורן צור   יום ה', 28/08/2008 שעה 18:04   [הצג]
בדיוק בשביל זה יש אולימפיאדה   אמיר ליברמן   יום א', 31/08/2008 שעה 18:58   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©