שליחותו הגרעינית של אהוד אולמרט
יום ו', 01/08/2008 שעה 17:32
הודעתו של אהוד אולמרט על כוונתו להתפטר מתפקיד ראש הממשלה לאחר הפריימריז בקדימה חילצה אנחות רווחה ודברי שמחה לאיד מפי אינספור בעלי דיעה, לרבות בבלוגוספירה. עתה הגיעה השעה לבחון את כהונתו של אולמרט בעיניים היסטוריות. היסטוריה, מטבעה שהיא זוכרת עניינים שיש להם חשיבות לאומית ואזורית. המלחמה הכושלת בלבנון רשומה בטור החובה של אולמרט. בטור הזכות, לעומת זאת, רשומה ההפצצה ההיא בדיר א-זור ב-‏6 בספטמבר 2007. אהוד אולמרט הוא ראש הממשלה הראשון שיישם את דוקטרינת בגין ביחס למדינה הגובלת בישראל ומהוה איום ישיר עליה בכל הנוגע לפלישה קרקעית. לפעולה זו היו השלכות בדיעבד, כמו נכונותה של סוריה לשבת עם נציגים ישראליים לשיחות שלום בטורקיה. ובכלל, אולי כדאי להפנים את היכולת לשפוט כהונת נבחר ציבור גם בגוונים שאינם רק שחור ולבן.









הודעתו של אהוד אולמרט כי יפסיק לכהן כראש ממשלה לאחר שייבחר יו''ר חדש למפלגת קדימה הייתה צפויה למדי. מי שבימי כהונתו כראש ממשלה סבל מפופולאריות נמוכה אפילו בהשוואה לראשי ממשלה בלתי-כריזמטיים כיצחק שמיר, אינו יכול להוות נכס אלקטוראלי למפלגתו. נהפוך הוא. במצבו הנוכחי לא היה אולמרט אלא נטל כבד על שכמה של קדימה – לכשעצמה מפלגה בעלת ארגון רופף, שורשים קצרים ומסר מעורפל.

לא רש חקירות. אהוד אולמרט (מקור תמונה 1).

לאולמרט יש מתנגדים פוליטיים ואישים כחול אשר על שפת הים, חקירות משטרה פתוחות כמספר נרות החנוכה ועוד אי-אלו נספחים שמרבית הפוליטיקאים היו מוותרים עליהם ברצון. מהבלוגוספירה, הנוטה להגדיר את אולמרט במונחים הנטולים מעידן ניקסון, נשמעות נהמות של שביעות רצון וקריאות של שמחה לאיד. נימה זו אינה מייצגת אלא משאלת לב פוליטית שהתגשמה הערב. אבל אם יורשה לי, הנושא הפוליטי מעניין כאן פחות מההקשר ההיסטורי. השאלה המסקרנת ביותר היא כיצד ייזכרו אלף הימים של אהוד אולמרט בראשות הממשלה. או במלים אחרות, מה ייזכר בהיסטוריה כפועלו הגדול ביותר של הפוליטיקאי השנוי במחלוקת הזה.

ראש הממשלה ייחס לו ולממשלתו לא מעט הישגים. חיזוק צה''ל, ייצוב הכלכלה, הקטנת העוני, פעילות למען ילדים בסיכון. כל אחד מתחומים אלה הוא עולם ומלואו, אבל להערכתי, לפחות, ייזכר אולמרט, לטוב ולרע, בזכות שני אירועים שהתרחשו בתקופתו. האחד מהם הוא, כמובן, מלחמת לבנון השנייה. האירוע האחר הוא הפצצת הכור הגרעיני הסורי בדיר א-זור. ומאחר ועל המלחמה הזו ועל ניהולה הבעייתי, שלא לומר כשלונה, נשפכו כבר מיליוני מילים. דומה כי אין ביכולתי לחדש כאן דבר ומיותר להיכנס לכך. דווקא הפצצת הכור הסורי היא זו שיתכן והייתה הפעולה המשתלמת ביותר לטווח הארוך מבחינתה של ישראל.









אולמרט פעל על פי המדיניות הידועה במקומותינו כ''דוקטרינת בגין''. כזכור, זהו הכינוי שניתן למדיניותה של ישראל שלא לאפשר למדינות עוינות לה לפתח טכנולוגיה גרעינית, מתוך חשש לפיתוח נשק גרעיני שיופעל נגדה. מדיניות זו לא הוכרזה רשמית על ידי ממשלת ישראל, אך ישראל נאבקה כנגד כל מדינה כזו שפיתחה טכנולוגיה גרעינית, בהנחה שהשגת טכנולוגיה כזו תקדם את השאיפות הבלתי-מסותרות להביא להשמדתה המוחלטת ולהיעלמותה ממפת המזרח התיכון.

מנחם בגין לא היה מנסחה של המדיניות הזו אלא הראשון שהוציאה אותה מן הכוח אל הפועל. בשנת 1968 כתב יגאל אלון בספרו מסך של חול את הדברים הבאים: ''דיון בבעיית הנשק הגרעיני הוא, מבחינה מעשית, בלתי-רלוונטי למצב במזרח התיכון בטווח הנראה לעין, שהרי אין הוא קיים בשום אחת ממדינות המרחב. אך מבחינה תיאורטית ניתן לומר, כי אילו אפשר היה להגיע לאיזון גרעיני, לא היה בכך משום ערובה למניעת מלחמה...איזון גרעיני במרחב ישלול מישראל את היתרון שבנשק קונבנציונלי, שבו מהווים טיבו של המשטר, מבנהו החברתי ואיכות הלוחם גורמים מכריעים ביחסי הכוחות...עם זאת חלילה לנו להתיר לאויב לזכות ביתרון כלשהו בתחום המדע והטכנולוגיה של הגרעין. שומה עלינו להוסיף ולקיים רמה גבוהה של מחקר וטכנולוגיה גרעיניים לצורכי שלום ופיתוח, שלא תניח לאויב להדביקנו. מקובלת עלי הודעתו הפומבית של ראש הממשלה, לוי אשכול, כי 'ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון'. אך ארשה לעצמי להוסיף, כי אל לנו להניח גם לאויב להיות הראשון. אילו הייתה, באורח היפותטי, הברירה בידינו בין נשק גרעיני לשני הצדדים, או לשום אחד מהם, יש להעדיף איזון בנשק קונבנציונלי על גרעיני''.

אלון הבהיר כאן כמה נקודות ברורות. האחד, שאיזון גרעיני אינו יכול בהכרח למנוע מלחמה. במלחמה גרעינית קיים יתרון למדינה שיש לה היכולת להחזיר מכה שנייה, כלומר להשיב על תקיפה גרעינית בתקיפה גרעינית. אלא שזה אינו תרחיש שמומלץ לבחון אותו במציאות. פגיעת נשק גרעיני בריכוז אוכלוסיה ישראלי צפוף – גוש דן, למשל – עלול להביא להשמדת שליש מתושבי המדינה. לא בדיוק הסיטואציה המושלמת לנהל בה מלחמה נגד התוקף.

הנקודה השנייה, הנגזרת מהראשונה, היא העדפת העימות הקונבנציונלי על פני זה הגרעיני. בעימות מסוג זה ניתן להגביל את רמת הקטל וההרס שגורמים הצדדים זה לזה, וכאן מצטמצם החיסרון הישראלי הנובע ממימדיה הפיסיים המוגבלים של ישראל – שטח קטן, אוכלוסיה צפופה, משאבים טבעיים דלים – לעומת אויביה שבמרחב המזרח-תיכוני.

הנקודה השלישית היא האמירה שלפיה 'ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון'. את הנוסחה הזו טבע שמעון פרס בפגישה קצרה שקיים עם נשיא ארצות הברית, ג'ון קנדי, ב-‏2 באפריל 1963. בתשובה לשאלתו של קנדי על המאמץ הישראלי בשטח הגרעיני השיב פרס: ''אני לא יכול להגיד לך ברורות שאנו לא נכניס נשק אטומי לאזור. בוודאי לא נהיה הראשונים לכך. אין לנו כל עניין בזה כי אם להיפך. ענייננו הוא בהפחתת מתח הזיון, אפילו בפירוק נשק מוחלט''. המשמעות של דברי פרס ברורה: ישראל לא תהייה הראשונה שתפעיל נשק גרעיני נגד מדינה שכנה. אם מוסיפים לכך את דברי אלון שנאמרו ארבע שנים מאוחר יותר אפשר להבין בבירור היכן נקבע הקונסנזוס: ישראל גם לא תשלים עם קיומו של נשק גרעיני בידי מדינה אויבת ותפעל ככל יכולתה כדי למנוע את האפשרות הזאת טרם זו תתגרען בפועל.

יישומה של דוקטרינת בגין. המתקן הגרעיני בדיר א-זור טרם הריסתו (מקור תמונה 2).

מנחם בגין היה, אפוא, הראשון שיישם בפועל את הדוקטרינה הזו, שבמידה רבה נוסחה עוד בימי ממשלות המערך. כמו איראן בימינו (ובשונה מסוריה) לעיראק אין גבול משותף עם ישראל והסכסוך היסטורי שלה עימה אינו על טריטוריה כי אם על זכותה הבסיסית של ישראל להתקיים כמדינה עצמאית. אבל היעדר הגבול המשותף אינו פוגע ביכולתה של מדינה כזו להפציץ את ישראל בנשק גרעיני. ומה שנכון לגבי מדינה שאין לה גבול משותף עם ישראל קל וחומר שהוא נכון לגבי מדינה שיש לה גבול כזה ונגישות גבוהה יותר אל מרכזים אסטרטגיים בישראל גופא.

אם ישראל אינה יכולה להתיר איזון גרעיני בינה לבין שכנותיה שטרם חתמו עימה על הסכם שלום, הרי שבפניה פתוחות שתי אופציות: הדיפלומטית והצבאית. חשיפה פומבית של האופרציה הגרעינית הסורית – שלפי מקורות זרים לא הייתה רחוקה מהשלמה – הייתה גוררת בעקבותיה דרישות פיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. במקרה כזה תגיב סוריה בהטלת פיקוח מקביל גם עם התעשייה הגרעינית הישראלית. ישראל תסרב לכך אלא אם כן תתפרק איראן – שמנהיגה אינו מסתיר את תוכניותיו להעלים את ישראל ממפת העולם – קודם לכן. זו האחרונה כבר הודיעה פעמים רבות שאין בכוונתה לעשות כן והיא אינה מראה כוונה להתפשר גם נוכח סנקציות כלכליות שמטילה עליה הקהילה הבינלאומית. משמעותו של תרחיש כזה היא קיפאון בתחום ההתפרקות, הפועל לטובת מי שהצליח להתגרען טרם השתלטותו – ולמעשה מאזן אימה גרעיני שבו, אם נזכור את דברי אלון, אין לישראל שום עליונות כלשהי. נהפוך הוא. וכל אלה עוד לפני שמביאים בחשבון תרחיש לא בלתי-נמנע של הדחת של בשאר אסד מתפקידו ותפיסת הארמון בדמשק על ידי קנאים פוליטיים ודתיים מסוגו של אחמדינג'אד. נפילת פוטנציאל גרעיני לידי משטר קנאי היושב על גבולה של ישראל היא תסריט הגורם לנדודי שינה לא מעטים בקהילת המודיעין.

נותרה, אפוא, אופציית הפעולה הצבאית. אולמרט נהג בעניין זה בתבונה. הוא שיגר את מטוסי חיל האוויר להשמיד את הכור בדיר א-זור, אבל נמנע מהכרזה פומבית על כך בכלי התקשורת ואף הצליח להביא את כל שרי ממשלתו, הידועים בחיבתם לפטפוטים מתוקשרים, לנהוג באופן דומה. אסד הבין את המסר (ויתכן מאוד שתרמה לכך גם עלייתו בסערה השמימה של הארכי-טרוריסט עימאד מורנייה, שיוחסה אף היא למוסד). עובדתית, מספר חודשים לאחר מכן כבר פורסם בגלוי דבר השיחות שמנהלות סוריה וישראל בטורקיה ומהצד הסורי נשמעות לא קריאות לנקמה ולהצעדת מיליוני שאהידים לאל-קודס, אלא זמירות יוניות בהרבה מהמקובל.

מותר להניח שבגזרה הסורית התבצעה תנועת מלקחיים מתוכננת מראש שנועדה להביא ל''אפקט קדאפי''. בשנת 2003, לאחר למעלה משלושה עשורים של תמיכה פעילה בטרור הבינלאומי ובפעולות אלימות נגד ישראל והמערב, החליטה לוב לשתף פעולה עם ארה''ב ובריטניה והסכימה לחסל את הפרויקטים לנשק השמדה המונית בהם הייתה מעורבת. בנוסף הפסיקה לוב את התמיכה האידיאולוגית, הכספית והלוגיסטית שסיפקה לארגוני טרור ולקחה האחריות לפיצוץ מטוס ''פאן-אם'' ב-‏1988 מעל לוקרבי שבסקוטלנד, פעולה שקיפחה את חייהם של כ-‏270 בני אדם, רובם אזרחי ארצות-הברית. צריך רק להזכיר שכל זה לא התרחש טרם אירע פיצוץ מסתורי במתקן לובי שמור שעסק בפיתוח נשק ביולוגי. הפיצוץ פגע קשות בתקוות הבלתי-קונבנציונליות של קדאפי. ככל הנראה זמן קצר לאחר מכן באה ההצעה האמריקנית לעיסקת חבילה בין לוב למערב ושינתה, נכון לעכשיו, את מהלך האירועים בכל הנגע למדינה זו.

יתכן שזה קורה גם כאן, מתחת לאפנו. ישראל הבהירה באופן הברור ביותר שלא תסבול איום סורי בלתי-קונבנציונלי על שלומה. ארצות הברית, שלא הייתה מוכנה להירתם למהלך מסייע בעבר (בעיקר בגלל דוחות המודיעין על הסיוע בנשק ובלוגיסטיקה שמעבירה דמשק למורדים האסלאמיים בעיראק), הסכימה לשמש כשושבינה אקטיבית לאחר ההפצצה. דמשק תכונן הסכם שלום עם ירושלים, תקבל לידיה את רמת הגולן – ובתמורה תודיע על התנערותה מכל שאיפות בלתי-קונבנציונליות ועל זניחתה את המדיניות הפרו-איראנית שבה היא נוקטת כבר עשרות שנים. הסוכרייה האמריקנית תינתן באמצעות שליפת משטרו של אסד מ''ציר הרשע'', הוצאתו מרשימת המדינות המוחרמות על ידי וושינגטון כלכלית ומסחרית ושילובו בציר המזרח-תיכוני המתון יחד עם ירדן, מצרים ומדינות המפרץ.

לא ברור אם שיחות אלה יישאו פרי ואם בסופן אכן יושג הסכם כלשהו שיפוגג את המתיחות בין שתי המדינות. את זה יגיד רק הזמן. מה שברור הוא שאולמרט קיבל, בהקשר זה, החלטה אסטרטגית נכונה. והחלטה זו, שוב, היא עניין הקשור למדיניותה של ישראל בתחום האסטרטגי מזה ארבעים שנה ואף למעלה מזה. אין סוגיה הממחישה יותר מכל את מימד ההרתעה הביטחונית כמו הסוגיה הגרעינית – ואולמרט עמד בכך בכבוד.

אני מניח שיהיה מי שינסה לגמד את מבצע דיר א-זור ולהמעיט מערכו האסטרטגי בהשוואה, למשל, לנושאים אחרים שעל סדר היום. זה בכלל לא משנה. צריך לא מעט אומץ כדי לקבל החלטה על שיגור הפצצה כזו אל לב-ליבה של מדינה אויבת בתקופה בה הסכסוך הישיר עימה אינו אלים.

ברית סוריה-איראן. האם ''אפקט קדאפי'' יתקיים גם אצלבשאר אסד? (מקור תמונה 3).









הזכרתי את ריצ'ארד ניקסון. את הנשיא האמריקני השנוי במחלוקת הזה זוכרים כיום לא רק בגלל שחיתות המידות שלו כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת ווטרגייט, אלא גם בשל דיפלומטיית הפינג-פונג המוצלחת מול סין, החתימה על הסכמי סאל''ט לפירוק החימוש הגרעיני והקמת הסוכנות למלחמה בסמים. אלמלא הסתבך באותן פרשיות שחיתות יכול היה לקבל מקום מכובד הרבה יותר בהיסטוריה האמריקנית. נשיא גרוע הוא לא היה. להיפך.

נחזור, ברשותכם, לנאום ה''לא אתמודד שוב'' של אולמרט. צריך לקרוא אותו שוב ולבדוק האם ההתייחסות לאיש הזה אינה בחד-ממדית ומתמקדת כולה אך ורק ביושרו. האיש מסיים כהונה בראשות הממשלה. אפשר לבחון אותו גם לפי המדיניות שלו בתחומים אחרים ולא רק בהקשר לענייני טלנסקי, ראשונטורס וכרמיה.

אולמרט מתגאה בין השאר, בהישגים גם בתחומים שאינם קשורים לביטחון המדינה. הנה ציטוט נבחר: ''שמרנו על כלכלה יציבה והבאנו אותה להישגים משמעותיים. תגברנו את המאבק בעוני ורמת המעורבות באזורי המצוקה ובמיוחד בפריפריה. מספר העניים ממשיך לרדת. השקענו מיליארדי שקלים בניסיון לשפר את מערכות החינוך. הגדלנו קצבאות לזקנים שהופקרו, התמקדנו בטיפול בילדים בסיכון והקמנו מערך טיפולי בילדים בגיל הרך, ששנים התעלמנו מצרכיהם. הגענו לשיא חיובי במספר המועסקים במשק. מאות אלפים הצטרפו למעגל העבודה. האבטלה ירדה ל-‏6.1% בהשוואה ל- 10.5% לפני שלוש שנים''.

ההשוואה הרלוונטית היא לתקופת קודמו של אולמרט, אריאל שרון. אולמרט עשה לא מעט שגיאות בהתנהלותו, אבל בהשוואה לימי שרון הכלכלה אכן התייצבה. האבטלה אכן ירדה. כמנהל, אולמרט טוב לא פחות מקודמיו ואף עולה על רבים מהם. אפשר להתעלם מכל זה ולומר שזה לא חשוב, שהעיקר שהמושחת הזה הלך סוף סוף הביתה - אבל זו שטחיות. למעשה, זו טיפשות. מי שרואה אדם בגוונים של שחור ולבן בלבד אינו מעיד אלא על כך שחסרה לו התבונה לנסות לקלוט גוונים מורכבים יותר על הספקטרום הוויזואלי.

אינני מתומכיו של אולמרט. לא הצבעתי עבורו. אני סבור שטוב עשה כשהודיע על כוונתו לפנות את הלשכה ברחוב קפלן. יחד עם זאת, אינני סבור שהצבעה על חסרונות ובעיות בהתנהלותו של אדם מבטלת לחלוטין את כל מעשיו ופעולותיו. כפי שאמרתי, תפיסה כזו אינה אלא שטחית או מטופשת. תבחרו בעצמכם.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אני רק שאלה.   SilentMike   יום ה', 07/08/2008 שעה 0:54   [הצג]   [2715 תגובות]
(ללא כותרת)   שולמית   יום ו', 15/08/2008 שעה 0:06   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   יהלי   יום א', 11/04/2010 שעה 14:19   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©