הרומן האחרון של חיה זיידנברג
יום ד', 20/09/2006 שעה 20:33
מדי פעם אני מוצא עצמי חוזר אל דמותה הטראגית של חיה זיידנברג. צעירה זו, בת 22, הייתה חברתו של דאוד יסמיני, ממפקדי הנג'אדה בארץ ישראל. הרומן שניהלו השניים, רומן נועז גם במושגים של היום, עלה לה ביוקר: חוליה של אנשי לח''י חטפה אותה וערכה לה משפט שדה בפרדס בשרון. ניסיונה להשמיע הסבר הגיוני לגבי שיחת הטלפון שבה, כביכול, הפלילה את עצמה בנכונותה להעביר מטען נפץ מיפו לתל אביב כדי לבצע פיגוע, היה חסר כל משמעות. גזר הדין היה ידוע מראש. החוטפים ירו כדור בגופה של הנערה הכפותה. עלומת שם וחסרת כל השפעה, נשכחה פרשה זו כמעט לחלוטין. גם סרט שנעשה על פי אותה פרשה זכה לכתף ביקורתית קרה ומתעלמת. הגיעה השעה לחפור קצת יותר לעומק בפרשה הזו










לכאורה, היא אינה מיוחדת. השם: חיה זיידנברג. הגיל: 22. עיר המגורים: חולון. בחורה רגילה שכמותה ניתן למצוא עוד רבות וטובות. מעין דינה ברזילי שכזו. אבל לחיה זיידנברג לא כתבו שירי אהבה וגעגועים. אפילו הספד לא ידוע אם אמרו עליה. גם תמונה אין. רק תאריך פטירה: 1 בפברואר 1948.


לו הייתה חיה זיידנברג עמנו כיום, היא הייתה בת שמונים. אפשר לדמיין אותה משתעשעת בחברת נכדיה, מטיילת בשדרה השלווה של שכונתה, שותה תה מול הטלוויזיה, יוצאת לטיול מאורגן בצפון הארץ. מצד שני, בשביל נכדים צריך שיהיו ילדים, ובשביל ילדים צריך בן זוג. ובן זוגה של חיה היה אדם שלא היה לה כל סיכוי - כמעט - לשרוד עמו.









לא הרבה ידוע עליה. היא התגוררה בחולון. להוריה הייתה חנות ירקות ברחוב אחד העם 25 בתל אביב, לא הרחק מהמקום בו עומדת כיום הבורסה לניירות ערך. באופן כלשהו נקשרו חייה באלה של דאוד יסמיני, צעיר ערבי שהיה ממפקדי ארגון הנג'אדה הערבי. ''הנג'אדה היו מעין תנועת נוער, משהו בסגנון ה'צופים''', מסביר ההיסטוריון מאיר פעיל, שהיה אז חבר ההגנה. ''בכלל, הנסיבות הללו יוצאות דופן מאוד. היו מעט מאוד בחורות יהודיות שניהלו רומנים עם בחורים ערביים באותה תקופה. היו הרבה יותר נשים יהודיות שנפגשו, למשל, עם חיילים או שוטרים בריטים. חלק מהן גם נישאו להם והלכו אתם לחו''ל. אבל יהודיה וערבי? היו מעט מאוד מקרים כאלה''.

עבור חיה הוא לא היה דאוד, אלא דייוויד. כך, לפחות, היא נהגה לקרוא לו. הרומן היה רציני למדי. גיסתה וחברתה הטובה של חיה, טובה זיידנברג, סיפרה כי הזוגיות שלהם נמשכה ארבע שנים. גירסה אחרת, אותה הביא איש הלח''י נחמיה בן טור, היא שהשניים יצאו יחד כשש שנים. לדברי טובה זיידנברג, יסמיני היה נוצרי, ואביו היה בכלל ממוצא איטלקי. מוצאו אירופי-למחצה, כמו גם עושרה של משפחתו, הבדילו את יסמיני מחבריו ביפו וסייעו לו לתקשר ביתר קלות עם יהודי הסביבה. אולי מסיבה זו נהגנה חיה לקרוא לו בשם בעל ארומה בינלאומית כל כך. ואולי היה זה כדי להשכיח מעצמה ומחבריה את העובדה שמדובר בבחור ערבי, כלומר בן העם האוייב לעמה שלה.

יסמיני נחשד, כנראה, על ידי שירות ידיעות של ה''הגנה'' (ש''י) שהוא מנסה לסייע לארגונים הערביים במלחמתם נגד היישוב היהודי. הש''י עקב אחר שיחות טלפון שבהן ניסה יסמיני להשפיע על הנערה שתעשה ''משהו'' לטובת הערבים. ההגנה התחקתה אחר מעשיה של הנערה במשך שבועיים בערך ולא גילתה שום דבר חשוד - מלבד הטלפונים (וגם אלה, שמקורם היה ביפו, לא היו בהכרח מהימנים). אבל אז הדליף מישהו מה''הגנה'' את העובדות הרופפות הללו לידי הלח''י. בראש הלח''י עמדו אז נתן ילין-מור ויצחק שמיר (ששהה אז בחו''ל, לאחר שנמלט ממחנה מעצר באפריקה).

''ההדלפה הזו היא מעשה שלא ייעשה'', אומר פעיל, ''אני לא פוסל את האפשרות שאחד מאנשי הש''י היה מודיע של הלח''י. היו אז לא מעט מקרים כאלה והמחתרות ריגלו כל הזמן זו אחר זו. אני לא מאמין שאפשר היום לגלות מי העביר את המידע הזה לידי הלח''י, אבל ברגע שהמידע עבר גורלה של הנערה נחרץ. אנשי הלח''י לא היססו לרצוח אנשים ללא משפט''.

גירסת לח''י, כמובן, שונה בתכלית. בספרו של יעקב בנאי (מזל), חיילים אלמונים, הוא מספר כי נודע לו על כך מפיו של דוד המאירי-בגין, שהיה האחראי על מחלקת הידיעות (שירות המודיעין של הלח''י). מאזיני הלח''י, כך המאירי-בגין, קלטו שיחה שהתנהלה בין חיה לבין דאוד. בשלב הזה כבר ידע המאירי-בגין כי ההגנה מתחקה גם היא אחר עקבותיה של המשוחחת.

והנה תמליל השיחה כפי שהיא מופיעה בספרו של יעקב בנאי:

חיה: אני יוצאת לעבודה.
דייוויד: מדוע לא נשארת בבית?
חיה: ומאין אקח כסף? אמא לא תתן לי. מתי אוכל לראות אותך?
דיוויד: אמרתי לך כבר, אתראה איתך בתנאי שתעשי מה שאמרתי.
חיה: מה אתה רוצה?
דייוויד: אני רוצה שתעבירי פצצה לתל אביב. אני אסדר את הכול. עליך רק להניח אותה במקום שאגיד לך.
חיה: אני אחשוב על זה. אני רוצה לראותך.
דייוויד: לא תראי אותי אם לא תסכימי.
חיה: טוב. אמור לי עכשיו, מתי אראה אותך?
דייוויד: אם תעני לי קודם על התנאי שלי, אומר לך.
חיה (לאחר השהייה קצרה): טוב, אעשה מה שאמרת.
דייוויד: המסכימה את?
חיה: כן.
דייוויד: טוב, אני אסדר הכול, ואמסור לך.
חיה: הרוצה אתה שאבוא אליך עכשיו? אני יכולה לבוא ליפו.
דייוויד: לא, אל תבואי. לא אראך עד שנסדר את הפצצה לתל אביב.
חיה: טוב, הרוצה אתה שאטלפן אליך ביום ראשון לפני שאבוא ליפו, בשעה 10:00 לפני הצהריים?
דייוויד: טוב, תצלצלי למפקחת רוז והיא תקשר אותך עם הבית, אחרת לא תקבלי כל מספר ביפו. עכשיו את יכולה ללכת לאן שתרצי.
חיה: אני אטלפן אליך ביום ראשון בשעה 10:00 ואתה תכין את הכול. אל תצא לשום מקום וחכה לי.
דייוויד: בסדר!

מהתמליל עולה כי דאוד נמנע מפגישה עם חיה במשך זמן רב למדי, שחיה הייתה מאוהבת בו אהבה עזה ושבתמורה לחידוש פגישותיהם תבע ממנה דאוד להכניס פצצה לאתר כלשהו בתל אביב. לפי תמליל זה, חיה ניסתה לחמוק מהמשימה הזו אך לבסוף נכנעה והסכימה לבצע את הפיגוע עבורו.

מדוע עשתה זאת? אחד ההסברים הוא בעל אופי רומנטי. באחד מלילות שבת של דצמבר 2004 נכחתי כמגיש אורח בתוכנית הרדיו של משה טימור, ''שישי אישי''. העלינו את טובה זיידנברג לשידור. היא סיפרה שם כי יתכן שמקור המידע של הלח''י הייתה בחורה שעבדה בבית החולים הממשלתי ביפו, בחורה שטובה ידעה רק את שמה הפרטי, רוז. רוז, ששמה נזכר גם בתמליל שהביא בנאי, הייתה מאוהבת ביסמיני וזעמה על כך שהלה העדיף את חברתה של היהודיה מחולון על פני זו שלה. בנאי מספר בספרו כי מידע על אהבתה של רוז ליסמיני התקבל מפיו של עיתונאי צרפתי שעימו היו אנשי לח''י בקשר. איש לח''י שביקש שלא להזדהות בשמו אמר כי רוז העבירה את המידע על קשריה של חיה עם דאוד לכל שלוש המחתרות היהודיות (על הלח''י ועל ההגנה אנו כבר יודעים; ברם, לא מצאתי כל עדות לכך שגם אצ''ל פעל בהקשר זה).


הסברה שרוז היא היא מקור המידע מעוררת לא מעט תהיות בקשר לסיבות להשתלשלות העניינים בפרשה זו. האם הייתה חיה קורבן למשולש רומנטי בלתי אפשרי? יתכן. האם העובדה שיסמיני ביקש מחיה להעביר את שיחת הטלפון אליו באמצעות אותה רוז מעידה על כך ששני האחרונים טמנו פח לצעירה היהודייה מחולון?

בלח''י, מכל מקום, לא המתינו הרבה. ב-‏1 בפברואר 1948 הגיעו כמה מאנשי המחתרת לדירתה של חיה ברחוב דב הוז שחולון. בנאי והמאירי-בגין היו מפקדי הפעולה. הם מצאו אותה בבית וביקשו ממנה לצאת עימם לבירור כלשהו. נטלו אותה עימם והסיעו אותה לפרדס בהדר-רמתיים (הוד השרון של היום). שם, בבית מבודד, נהגו אנשי לח''י לבצע כמעט את כל המשפטים והבירורים שיזמו.









סביר להניח שלא קיים כל פרוטוקול של ה''דיון'' המהיר והקצר שסופו היה ידוע מראש. יעקב בנאי מספר ש''תחילה ניסתה להכחיש הכול, אך כשהוקראה לה השיחה הטלפונית הודתה שיסמיני הוא אהובה. אמנם הבטיחה לו להחדיר את הפצצה, אך לא התכוונה לעשות זאת באמת. ביום ראשון הייתה מודיעה לו על 'חרטתה'''.

בנאי מתאר בתמציתיות את חקירתה של חיה בפרדס. היא הודתה, כאמור, במה שייחסו לה ופרצה בבכי. ''היא הודתה שהייתה מוכנה לעשות הכול עבור מאהבה, דאוד, לא עמד בה הכוח להתנגד לו. היא הודתה ששיקרה ושפעמים מספר בילתה אתו ביפו. דאוד שבר אותה, הכניע אותה. היא יודעת שעמדה לעשות מעשה פשע נגד היהודים. אינה ראויה לחיים. לשאלת החוקר למה שיקרה ענתה חיה: שיקרתי כי פחדתי לגלות את האמת. אני פושעת, מסרתי לדאוד ידיעות על עמדות ההגנה בחולון ובת ים ואף ציירתי לו במו ידי את העמדות. הוא דרש ממני ואני נכנעתי לו בכל''.

בידי אנשי לח''י היו לא מעט אפשרויות. הם יכלו, למשל, לנסות ולהשתמש בה כסוכנת כפולה. היו באפשרותם גם להזהיר אותה ולהורות לה לנתק מגע עם יסמיני או שדמה בראשה. הם יכלו להעלים אותה ולנסות לטרפד בעצמם את מזימתו של יסמיני. הם יכלו אפילו לפגוע בה פיסית באופן משפיל במיוחד. הנחת המוצא שלי היא שבנאי, המאירי-בגין והאחרים לא התכוונו אפילו לשקול חלופות אחרות פרט לחיסולה של הבוגדת.

הם הורו לה לכתוב הודאה בכתב ידה. ''אני, חיה זיידנברג, הגרה בחולון, שד' דב הוז שכ' עם, מודה בזאת שעמדתי בקשרים עם ערבי בשם דוד יסמיני'', נאמר שם, ''הבטחתי לו באחד הימים להכניס פצצה לתל אביב. ערבי זה הוא אהובי במשך שש שנים רצופות. הייתי מבקרת אצלו לעתים תכופות ביפו. לאחרונה קבעתי איתו פגישה ביום א' 1.2.48. חיה זיידנברג''.

בעיני, לפחות, אין הרבה ערך להודאה מסוג זה. נסו נא לדמיין לעצמכם את מצבה של הצעירה הזו באותם רגעים. היא מאמינה שהובאה לפרדס כדי לערוך בירור חשאי עם אנשי מחתרת. לא לאט הולכת ומתבהרת לה התמונה: אהובה חשוד בתכנון פיגוע המוני, היא חשודה ששיתפה עימו פעולה ודינה של משת''פית בעיני שופטיה הוא מוות. יתכן בהחלט שהפעילה את מנגנון ההישרדות המוכר כל כך המביא שבוי לנסות ולמצוא חן בעיני שוביו כדי שהללו יקלו עימו. חיה לא הסתירה את קשריה עם יסמיני. האם הגיוני שתכנה את אהובה מזה שנים במלים ''ערבי זה''? ובכלל, האם בבחינה נוספת של תמליל שיחת הטלפון הקצרה הזו לא ניתן לראות בבירור כי הבחורה רצתה כל כך לראות את אהובה עד שהייתה מוכנה להבטיח לו, בקוצר רוח בולט, אפילו את הירח בכבודו ובעצמו?

גזר דינה של חיה זיידנברג היה ידוע מראש. ''פסק הדין הוצא לפועל במקום, כדין מצב מלחמתי וכדין בוגדים'', נאמר בספרו של בנאי, ובנימה בלתי מסותרת של שמחה לאיד הוסיף: ''באותו בוקר יום א' הגיעה אף ההגנה לביתה בחולון. אך היא איחרה''. כרוז שפרסם הלח''י בערבו של אותו יום הודיע כי ''בית הדין של לוחמי חירות ישראל דן ביום כ''א בשבט למיתה בירייה את הבוגדת חיה זיידנברג, בת 22, מחולון. היא נאשמת בבגידה במולדת ובעם העברי ובשיתוף פעולה עם הכנופיות הערביות. אשמתה הוכחה. פסק הדין הוצא אל הפועל בו ביום''.

זמן מה לאחר מכן טילפן מאן דהוא אל אחד מאחיה של חיה והודיע לו היכן יוכל למצוא אותה. האח מיהר למקום וגילה את אחותה כשהיא כורעת, כפותה, על ארבע, וכדור נעוץ בראשה. היא הובאה לקבורה בבית העלמין בנחלת יצחק. משפחתה, שלא רצתה שכלימת הבת תעכיר את חייה, החליטה לקבור אותה תחת שם אחר. היא נקברה, אם כן, תחת השם ''חיה בת ראובן לוי''. ברישומי בית העלמין נרשמה ליד שמה המילה ''מרגלת''. מקום קבורתה, סמוך לגדר הלבנים התוחמת את בית העלמין, מעיד יותר מכל על כך שקובריה האמינו באמת ובתמים כי הייתה משתפת פעולה של הערבים. על מצבתה גולף בבטון גזע עץ כרות, סמל יהודי טיפוסי המופיע על מצבות צעירים שמתו בנסיבות פתאומיות. כיום, לפחות, הטחב עוטף את אבן הקבר, שגם נוטה מעט על צידה. מעל הקבר, מצידה האחר של הגדר, ניצב בניין ישן נושן, שכנראה נזרקה ממנו לעתים פסולת לכיוון מיתחם בית העלמין.









רצח הצעירה בפרדס עורר סערה אדירה בארץ. כמעט כל כלי התקשורת גינו את המעשה. על כל אלה נוספו גם כמה מעשים נוספים שהתרחשו באותו שבוע. באותו היום בו בוצע הרצח, שדדה קבוצה של אנשי לח''י, מחופשים כשוטרים יהודים, אריגים בשווי של 15 אלף לירות ממחסניו של הסוחר דוד שולמן ברחוב מגידו 15 בתל אביב. שעות אחדות לאחר מכן פרצו רעולי פנים עם אקדחים לחנות לציוד משרדי ''המפעיל'' שברחוב נחלת בנימין ו''החרימו'' שתי מכונות כתיבה. ממלא מקום ראש עיריית תל אביב, אליעזר פרלמן, הוקיע את מעשי הלח''י והזהיר אותם לבל ינסו לפגוע במפקד משטרת תל אביב (הבריטים פינו את כוחות הצבא והמשטרה שלהם מתל אביב כבר בדצמבר 1947, ומאז פעלה במקום רק משטרה עברית). חטאו של מפקד המשטרה, הקצין שלמה רוזנשטיין, היה בכך שדיבר במועדון העיתונות של תל אביב ותקף שם את ''המהרסים מבפנים''. הרצאתו זכתה לתשומת לב רבה בעיתונות. לח''י החליט ללמד את החצוף לקח, אבל ניסיונו להתנפל על רוזנשטיין ולחטפו נכשל. הקצין סירב לפתוח את דלת ביתו שברחוב גורדון 74 בתל-אביב לחברי חוליה של אנשי לח''י שבאה לערוך לו ''ביקור בית'' בבוקר ה-‏28 בינואר. לאחר שאלה נכשלו בניסיונם לשבור את דלת הכניסה, הם תחבו מתחת לסף פתק בו דרשו ממנו ''פתח את הדלת, אנו רוצים לשוחח אתך, ולא - דמך בראשך''. רוזנשטיין יצא למרפסת, הזעיק במשרוקיתו עזרה ואנשי הלח''י, שחששו מהתקהלות בלתי רצויה סביבם, בחרו להימלט.


הסלידה בדעת הקהל מרצח הצעירה (כמו גם מהמעשים האחרים שבוצעו בסמוך לכך) הביאה את הלח''י לפרסם ב-‏4 בפברואר כרוז שתקף את ההגנה, שהלח''י ראה אותה כמי שעומדת מאחורי התיעוב הכללי. בכרוז התעלם הלח''י מכך שה''הגנה'' לא גילתה כל פסול בהתנהגותה של חיה זיידנברג ומכך שההלשנה לא הוכחה מעולם. לח''י טען כי ''באותו יום א' שנידונה והוצאה להורג הפושעת, היא עמדה להכניס ב-‏10 בבוקר לתל-אביב פצצת מוקש ולשימה במקום שיורו לה שולחיה מיפו''. בכרוז נאמר גם כי שירות ה''הגנה'' התרוצץ יומיים תמימים, אך ''לא הצליח למצוא את הבוגדת (כיוון) שמחלקת הידיעות שלה עסוקה כנראה עד היום הזה יותר ב'פורשים' מאשר באויבי העם ובבוגדים''. בניגוד לבטלני ה''הגנה'', לכדו ''מקצועני'' הלח''י בנקל את ה''בוגדת'', אשר ''לא יכלה להתחמק עוד ונאלצה להודות על פשעה''. לשם הגברת הרושם הודפס בכרוז צילום בו הודתה כביכול חיה האומללה ב''קשרים עם ערבי'' ובכך שהבטיחה לו באחד הימים להכניס פצצה לתל-אביב.

הכרוז לא הסביר מדוע לא ניסה לח''י למנוע את הפיגוע על ידי מעצר הצעירה והסגרתה לידי מוסדות היישוב. ה''הגנה'' הוצגה בו כמי שנוהגת ביד רכה כלפי בוגדים ו''הציבור העברי החופשי והנוער העברי, המקריב יום יום את חייו'' נקראו לשפוט: ''מלחמה היא זו או 'מאבק' רכרוכי-בכייני?''.

הסערה בדעת הקהל נמשכה. ''הארץ'', למשל, תהה מה היו ההליכים שבהם נקט בית הדין שדן אותה למיתה, אם היה לה בכלל סניגור, אם ידעה במה מאשימים אותה ומה צפוי לה אם תימצא אשמה ואם בכלל היו בידי בית הדין הוכחות כלשהן מעבר לאותה ''הודאה'' שעליה דיווח הלח''י בכרוז שפרסם. ''היא קיימה כנראה קשרים עם ערבי ביפו'', נכתב במאמר המערכת בעיתון, ''אף כי אין בזה פשע המצדיק עונש מוות, הרי יש בעובדה זו ודאי משום פריצת החומה וסכנה לביטחון היישוב. אבל אין מוצאים בחומר שלח''י פרסם ושעליו הוא מבסס את סמכותו להוציא אותה לבורג, הצדקה מספקת להריגתה''. המסקנה אליה הגיע אותו מאמר מערכת הייתה ברורה: ''בחדרי חדרים יושבת קבוצת אנשים שמינתה עצמה לשופטים על חייהם ועל מותם של אחיהם היהודים. היא החליטה לי ראות עיניה. היא אינה נותנת לציבור דין על מעשיה. היא אינה מודה לעולם שגם היא עלולה לטעות. וכל טעות - פירושה חיי אדם. מצב כזה שוב אין לסבול אותו. רק לעם עצמו ולמוסדותיו הנבחרים יש רשות שיפוט על אזרח יהודי''.

כעבור ימים אחדים עברו כותרות העיתונים לעסוק בנושאים אחרים. מקרים אחרים של פשע ותקריות אש שהתרחשו תדיר תפסו את מקומה של הצעירה מחולון בראש הכותרות. יהיה מי שיסביר שזו דרכה של המדיה, ובעצם גם דרכו של עולם. איש אינו יודע לספר מי ומה הייתה הצעירה הזו, היכן קבורה גופתה ואם יש לה שארי בשר בארץ הזו עד היום. כפי שאמר הכהניסט דוד אקסלרוד אחרי רצח רבין: ''בוגד חוסל''. חיה זיידנברג הייתה ''בוגדת'' ולכן נרצחה. שלא כמו איש הלח''י אליהו גלעדי (שנרצח על ידי חבריו במחתרת בחשד לבגידה ב-‏1943) או מאיר טוביאנסקי (שנורה למוות בבית ג'יז על ידי כיתת יורים באותה אשמה, ביוני 1948), לא נותרו אחריה חברים הנלחמים את מלחמת טיהור שמה וזכרה. היא התפוגגה בערפל ההיסטוריה ונשכחה לחלוטין. איני יודע גם מה עלה בגורלו של דאוד, בן זוגה.

השאלה האחרונה קיבלה התייחסות מפי מקור מפתיע. לאחר שסיפרתי על הפרשה בתוכנית רדיו לילית ששודרה בקיץ 2004, פנה אלי יגאל זיידנברג, אחיינה של חיה והתנדב להשלים לי חלק מפרטי העלילה. לדברי יגאל, חיה ואימו (אשת אחיה של חיה) חלקו דירה משותפת והיו בקשרי ידידות טובים. הוא עצמו נולד שנה לפני הרצח, ותכופות טיפלה בו חיה עצמה באהבה רבה. הוא סיפר לי כי ברשותו מצויות עד היום תמונות שלה - וגם של יסמיני. את האחרון הוא ניסה לחפש, אך העלה חרס בידיו. שמועות שונות שהגיעו לאוזניו סיפרו כי האיש נמלט ללונדון, הפך בה לאיש עסקים לגיטימי ויתכן שעודנו בחיים. אם אכן כך הדבר, הוא אמור להיות היום בשנות השמונים לחייו. מה עלה בגורלה של הדמות הנוספת שהייתה מעורבת בפרשה זו, הלא היא רוז – גם זאת אינני יודע.

בשנת 1989 זכתה הטרגדיה של חיה זיידנברג לתיעוד קולנועי בסרט ''אש צולבת''. הסרט, בו גילם דן תורג'מן את ג'ורג' חורי (בן דמותו של דאוד יסמיני) ושרון הכהן את זו של מרים זיידמן (בת דמותה של חיה זייידנברג), מביא, בשינויים קלים, שיחזור מדויק למדי של מהלך האירועים בפרשה. למרבה הצער, לא זכה הסרט הזה ליחס שהיה ראוי לו והביקורות כמעט שהתעלמו ממנו כליל.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תודה   דנה   יום ה', 21/09/2006 שעה 10:32   [הצג]
מעולה   גלעד   יום ה', 21/09/2006 שעה 11:47   [הצג]   [6 תגובות]
מזכיר את טלי פחימה   אליאנורה   יום ו', 22/09/2006 שעה 12:45   [הצג]   [4 תגובות]
פוסט חשוב. תודה   אלמוני   שבת, 23/09/2006 שעה 0:42   [הצג]
(ללא כותרת)   סורנטו   יום ג', 26/09/2006 שעה 4:27   [הצג]   [3 תגובות]
ראוי לציון!!!!   יוסי אורון   יום ה', 28/09/2006 שעה 6:49   [הצג]
ג''ון דרלינג   ג''   יום ד', 04/04/2007 שעה 23:24   [הצג]   [2 תגובות]
דיכוי בוגדים מדומים   פפי הנדלזלץ   שבת, 23/06/2007 שעה 6:41   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   סגולה   יום א', 15/07/2007 שעה 11:00   [הצג]   [2 תגובות]
אני זוכר את חיה זיידנברג היטב   גד פרסטר   יום ב', 23/07/2007 שעה 2:12   [הצג]   [3 תגובות]
רצח חיה זיידנברג   אלפרד זיידנברג   יום א', 23/12/2007 שעה 15:34   [הצג]   [3 תגובות]
נהנתי מהסיפור.   יוספוס פלביוס   יום ה', 14/08/2008 שעה 16:42   [הצג]
על רומנים בין ערבים ליהודיות באזור יפו ות''א בשנות ה-‏40   תל-אביבי שמתעניין   יום ד', 20/08/2008 שעה 1:48   [הצג]   [2 תגובות]
ללח''י היתה תמיד יד קלה על ההדק   שבץ חלובה   שבת, 18/10/2008 שעה 22:16   [הצג]
אני מכיר היטב את משפחת פסח וטובה זיידנברג   יהודי   יום ב', 02/07/2012 שעה 0:35   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©