מעשה במים אחרונים והספורט הלאומי/ אפרים קישון
יום ג', 29/07/2008 שעה 21:59
סאטירה היא מקצוע. ממש כפי שאדם המתקן נזילה בברז אינו הופך בהכרח בזכות ההישג הזה לאינסטלטור מומחה, כך גם הסאטיריקן בעבודתו; לא כל אדם היודע להגחיך דמות ספציפית או תופעה חברתית הוא סאטיריקן. בעל מקצוע שכזה הוא אדם היודע ללוש את הלעג, לשלבו באירוניה מדודה, לחבר שתי יחידות מציאותיות יחדיו לכדי תשלובת בלתי מתקבלת על הדעת ולמזג את כל אלה בתוך סצינה או דיאלוג שנראה כאיל הוא מובן מאליו למרות אבסורדיותו. אדם הקורא יצירה שלסאטיריקן מוכשר מוצא עצמו לעתים קרובות תוהה כיצד לא חשב על כך קודם לכן בעצמו. הקלאסיקנים מוציאים תחת ידם יצירות שההתרחשוות בהן על-זמניות ומתאימות לכל דור ודור. אפרים קישון, ללא ספק מגדולי הסאטיריקנים של המאה העשרים, היה יוצר בסדר גודל כזה. שתי הסאטירות הבאות רלוונטיות לחיינו, למרבה הצער, גם שנים רבות לאחר כתיבתן.









מדי פעם אני שב ומעלעל בספרי אפרים קישון שעל מדפי ספרייתי. הם תמיד משעשעים, תמיד שזורה בהם אירוניה דקה, תמיד הם משרטטים תמונה המראה שגם מעצבי האבסורדים מאמינים שאין דרך אחרת אלא לפעול במסגרתם ושניפוצם גרוע מקיומם.

אצל קישון קורה לא מעט שהסאטירה שכתב לפני שלושים וארבעים שנה הופכת למציאות עגומה בזמננו אנו. טלו, למשל, את המחסור התמידי במים. הוא תמיד היה קיים שם, המחסור הזה. מדינה ובה מיליוני בני אדם שיש בה אגם אחד בלבד המשמש לשאיבת מי שתייה, מי השקייה ומי רחצה (לא כולל נופש) אינה יכולה לנהוג בזבוז יתר במי האגם הזה. היא אף אינה יכולה להרשות לעצמה ניהול רשלני וחסר אחריות של כל באר קטנה אחרת העומדת לרשותה.

יצא לי להכיר פעם שר תשתיות שאמר לי: ''אורי, אין לך מושג מה הולך כאן. יש לובי אדיר שמראה באותו ובמופתים שלא כדאי להתפיל מים ושעלות מטר מעוקב אחד של מים מותפלים גבוהה בהרבה מעלות אותו מטר מעוקב של מים שאובים. אלה שטויות. כי המים אף פעם לא מתחדשים במלואם. יגיע היום שבו אחרי כמה חורפים שחונים לא נוכל לשאוב עוד, המלאי ייגמר - ואז כולנו נצטער שלא התפלנו הרבה קודם לכן בהיקפים גדולים''. הוא לא היה היחיד שחשב כך. היו עוד רבים כמותו. אלא שבמדינה בה כל מכרז משמעותי הוא עניין שיש בו סחיטה מתמשכת של כספים, ביורוקרטיה מאכלת ומנוולת והתמשפטות ארוכת שנים, הטוב הציבורי נדחק לעתים הצידה. אולי לא תמיד בגלל זדון, אבל בוודאי בשל טיפשות וחוסר אונים.

קישון מתאר מציאות שבה הציבור נוהג בשיטת ''אכול ושתה כי מחר נמות'' ואילו הממשלה, כרגיל, מתעוררת מאוחר מדי ופעילותה אינה חורגת מפיזור סיסמאות המטילות את האחריות חזרה אל הציבור. זה, מצידו, רואה שההתגייסות הממשלתית למען אותה מטרה היאמ מן השפה ולחוץ בלבד ולכן אינו טורח לשנות את התנהגותו, כולל את צריכת המים הבזבזנית שלו. גם כשמעלים את מחירי המים הוא מסתגל וממשיך הלאה בדרכו הישנה. מישהו יכול לומר שלא ראה את הנולד?









 
 


 
 










בסאטירה הבאה נזכרתי בשל שני אירועים. האחד הוא ידיעה מ''ידיעות אחרונות'' שהגיעה אלי טרם פרסומה. בתמצית, מדובר בסיפור הבא: שני גברים שהואשמו לפני 14 שנה באונס צעירה בת 21 זוכו לפני כמה חודשים מכל אשמה. הסיבה לזיכוי מקוממת במיוחד: שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מיכאלה שידלובסקי-אור, לא נתנה בו הכרעת דין במשך יותר מעשר שנים. בעקבות העיכוב התיישנה עבירת האונס והפרקליטות נאלצה לבקש מבית המשפט לזכותם.

לא חסרים, כמובן, תירוצים. דובר משרד המשפטים מספר שלפני עשר שנים התיק בכלל הועבר לארכיון ונסגר. אחר כך לא הצליחו לאתר את המתלוננת. בסופו של דבר, כאמור, נסגר התיק. בהחלט יתכן שמדובר בסימפטום המעיד על תופעה רחבה יותר. מערכות האכיפה והמשפט אינן מצליחות לנהל תיקים כאלה ביעילות רבה מדי. התוצאה: הפשע משתלם. לכל הפחות, אם תרצו באמת לדקדק, הוא אינו תמיד בלתי-משתלם (שלא לדבר על הידיעה הזו, שממחישה גם היא אזלת יד ממדרגה ראשונה)

הכיסוי התקשורתי הנלהב של מאבקי השליטה במשפחות הפשע. אני מניח שעורכים רבים נוהגים להפריח את הטענה שראיון חגיגי עם איציק אברג'יל או סיור מצולם במחוזות ילדותו של זאב רוזנשטיין הוא חומר עיתונאי בלתי רגיל ושהיו מוכנים להקריב כמו מכתביהם הטובים ביותר כדי להביאו ולפרסמו.

כשקוראים את הסאטירה על הראיון שמקיים העיתונאי פרי דמיונו של קישון עם ''האנס הקולקטיבי'', צפה ועולה מייד התהייה עד כמה ירחיקו עורכי המוספים בהצעותיהם לראיין, למשל, פושע דוגמת בני סלע. הניחוש שלי הוא שהם יהיו מוכנים ללכת רחוק מאוד. כמה מרחק כבר צריך לעבור כלי תקשורת המדלג משיחה מתועדת עם הרוצח סמיר קונטאר לדיבובו הפרוש עלי דף של אנס סדרתי אלים וחסר עכבות?

ויש כאן גם משהו מעניין נוסף הקשור לסייפא של הסאטירה. לאנס, שימו לב, יש מה לומר לא רק בענייני פשעיו שלו אלא גם בנושאים שעומדים ברומו של עולם; גיור רפורמי, למשל. הוא כבר אינו סתם אנס. הוא סלבריטי. אחד שכותבים עליו במדורי הרכילות אחרי שנראה סועד את ליבו ב''פאפאגאיו'' או מתרועע עם כדורגלן מוכר במסיבת נישואיה של כוכבת טלוויזיה כלשהי. כסלבריטי, גם אם עברו אינו כולל אלא פשעים בלבד, הוא יכול להביע את דעתו על כל דבר. לסחורה הרקובה הזאת תמיד ימצאו קונים מהממלכה השביעית. וגרוע יותר - הם אף ישווקו אותה הלאה, בהיתממות מגולגלת עיניים, לציבור שיקנה אותה בעיניים עצומות. אחר כך הם יקוננו על רדידות התקשורת.









 
 


 
 


 
 










 
 



שתי הסאטירות נטולות מספר הסאטירות הראשון, מאת אפרים קישון, שיצא לאור בשנת 1989 בהוצאת מעריב.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
בחירה מדויקת   עודד ט.   יום ג', 29/07/2008 שעה 22:59   [הצג]
חבל שהוא מת, אהבתי אותו מאוד   מהגג   יום ד', 30/07/2008 שעה 5:17   [הצג]
מים   mr.globy   שבת, 02/08/2008 שעה 20:28   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©