שישה סיפורים על אתלטיקה אולימפית/ אמיר ליברמן
יום ו', 25/07/2008 שעה 1:21
היום לפני מאה שנה התרחש אחד האבסורדים הגדולים בתולדות המשחקים האולימפיים (שלא לומר בהיסטוריה של האתלטיקה בכלל). בעקבות שערוריית שיפוט שהולידה התמודדות חוזרת בריצת 400 מטר לגברים סירבו כל המתחרים למעט אחד להתייצב לריצה. האחד שנותר התמודד, אפוא, נגד עצמו - וכמובן זכה במדלית זהב. זהו רק אחד ממקבץ סיפורים משעשעים שמביא אמיר ליברמן לקראת משחקי בייג'ין הבאים עלינו לטובה בעוד כשבועיים. ויש כאן מכל טוב: האתלט שראשון שסומם על ידי מאמניו; הרץ שסחב תפוחים ממטע וקלקל את קיבתו תוך כדי ריצה; הקופצת לגובה שלמרות שהשיגה שיא עולם נפסלה משום שסגנון הקפיצה שלה לא נחשב ראוי דיו על ידי השופטים; האתלט ששיא העולם שקבע נלקח ממנו והועבר למתמודד שסיים אחריו; והאתלטית שקבעה שיאי עולם בכל אחד מהסיבובים בהם השתתפה. מאמר אורח אולימפי.









אם יש עילה ממשית לכתיבתו של קטע זה, היא שהיום, 25 ביולי 2008, ימלאו 100 שנה ב-ד-י-ו-ק, לאחד המאורעות המאוזכרים כאן. אגב, אתמול, מלאו 65 שנה להולדתה של גיבורה אחרת בסיפורנו. (אבל תודו ש-‏100 מצלצל הרבה יותר יפה מ-‏65) הסיבה השנייה, ואולי הרלוונטית יותר, היא שמדובר באירועים שונים שקרו במהלך השנים בתחרויות האתלטיקה שנערכו במסגרת המשחקים האולימפיים. מדובר כאן באירועים שנפרשים על פני קרוב לשבעים שנה והאחרון שבהם התרחש ב-‏1972. חלק מהסיפורים משעשע, חלק מהם טיפשי וחלק מהם גם וגם. המשותף לסיפורים האלו, הוא שכיום, מסיבות כאלו ואחרות, הם פשוט לא יכולים היו להתרחש.

מארבעה יוצא אחד. החסימה של קרפנטר הביאה למירוץ יחיד מגוחך (מקור תמונה 1).









עם מה נתחיל? ברשותכם, נחזור בזמן 100 שנה אחורה. 1908. המשחקים האולימפיים בלונדון. ריצת 400 מטר גברים. ארבעה רצים, שלושה אמריקנים וסקוטי אחד, עלו לריצת הגמר. כמו שניתן לראות מהתמונה – לא היו מסלולים נפרדים וזה היה חלק מהבעיה. במהלך הריצה ניסה הרץ הבריטי וינדהאם האלסוול לעקוף את האמריקני המוביל. ג'ון קרפנטר האמריקני חסם אותו. פשוט רץ לפניו ובכל פעם שהבריטי ניסה לעקוף אותו הוא סטה לכיוון העקיפה וחסם את מסלול ריצתו. אמריקני אחר, ויליאם רובינס, אמר תודה וניצח.

אבל האם אפשר היה להחשיב ניצחונו של רובינס ככשיר נוכח התעלול הבלתי-ספורטיבי אותו ביצע חברו לנבחרת? ובכן, חוקת השיפוט האמריקנית, גרסה שמה שקרפנטר עשה היה אולי מסריח, אבל כשר. החוקה הבריטית, לעומת זאת, גרסה כי יש לפסול אותו ולקיים מחדש את הגמר - בלי קרפנטר. כיוון שהתחרות התקיימה בבריטניה והמרוויח העיקרי מהפסילה היה בריטי, לא תתקשו בוודאי לנחש, איזו גרסה התקבלה.

וכך הגענו לריצת הגמר החוזרת, שנערכה בדיוק היום לפני מאה שנה. ויליאם רובינס, במחאה על פסילת ניצחונו, סירב להתמודד פעם נוספת. גם החבר השלישי בטריו הרצים האמריקני לא התייצב לריצה. וכך מצא את עצמו חברנו הסקוטי האלסוול כשהוא עומד בדד על קו הזינוק. זה נשמע כמעט בלתי הגיוני אבל זה בדיוק מה שקרה: וינדהאם האלסוול רץ לבדו, התחרה נגד עצמו ולמרבה הפליאה אף זכה במדלית הזהב.

שני אפילוגים היו לפארסה הספורטיבית הזו. האחד היה סימונם של מסלולי ריצה נפרדים שעל הרצים נאסר לחרוג מהם. בכך נמנע חסימות מהסוג שביצע קרפנטר במשחקים הבאים. האפיזודה המסיימת האחרת הייתה עגומה בהרבה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייס המנצח בריצת הסולו, וינהאם האלסוול, לצבא הוד מלכותו - ונהרג בקרב. בן 33 היה במותו.









ריצת המרתון במשחקי סנט לואיס בשנת 1904, הייתה ללא ספק, אחת הריצות המטורללות יותר בהיסטוריה. הראשון לחצות את קו הגמר היה רמאי; השני היה על סמים; המתחרה שסיים רביעי נסע בטרמפים 700 מייל כדי להגיע לתחרות, רץ עם נעלי הליכה והיה כל כך רעב במהלך התחרות, עד שנאלץ לגנוב תפוח (ועוד נחזור לתפוח הזה בהמשך). מתחרה אחר – מצא את עצמו נרדף על ידי כלב ואחד מרכבי השיפוט היה מעורב בתאונת דרכים.

מזג האוויר בריצה היה ''מצוין'': 35 מעלות צלסיוס ולחות כבדה. הריצה החלה בשלוש אחר הצהריים, שעה חמה למדי, מה שהפכה את התנאים לגרועים עוד יותר מאשר אילו הייתה מוזנקת, למשל בשעות הבוקר המוקדמות. הרצים נאלצו להתמודד עם מסלול שעבר במעלה שבע גבעות מתישות והסוסים שדהרו לפני הרצים ומכוניות השיפוט שנסעו אחריהם הביאו לכך שענן אבק ריחף מעל הרצים כמעט לאורך כל הדרך. וכאילו לא די היה בשלומיאליות הארגונית הזו, התברר כי רק בתחנה אחת בדרך היו בקבוקי מים להרוות את צמאון הרצים. בקיצור, לא חסרו בעית בריאותיות על המסלול. רבים הקיאו את נשמתם ואחרים כמעט ונפחו את נשמתם במהלך הריצה.

אליס רוזוולט, בתו בת העשרים של הנשיא טדי רוזוולט, המתינה באצטדיון למנצח. הראשון להגיע היה פרדריק לורץ. ממש לפני תחילת החגיגות פשטה באצטדיון השמועה שלורץ בכלל נסע חלק מהדרך במכונית. בירור קצר הראה שבקילומטר ה-‏15 החל לורץ לסבול מהתכווצות שרירים. הוא עלה על מכוניתו של המאמן שלו ותפס איתו טרמפ לאורך 18הקילומטרים הבאים, כשהוא מנופף בידיו לרצים שעל פניהם חלפה המכונית. אלא שאז התחמם מאוד מנוע המכונית, היא שבקה חיים לכל חי ולורץ נאלץ לרדת ממנה ולשוב למסלול כאילו לא קרה דבר.

לורץ נפסל כמובן (שנה לאחר מכן, הוא יזכה באופן כשר למהדרין במרתון של בוסטון) וכעת המתינו כל באי האצטדיון לרץ הבא בתור. היה זה תומאס היקס. אלא שגם ניצחונו לקה בבעייה קטנה. התברר כי במהלך הריצה היה תשוש עד כדי רצון לפרוש ממנה כליל. הצוות המלווה שלו החליט לעורר את אותו בעזרת תכשיר שכלל, שימו לב, תערובת של סטריכנין (רעל כמדומני), חלבוני ביצים וברנדי. הסמים הקלו על הכאבים שחש, אבל כשהגיע לקו הסיום, הוא נראה חיוור, תשוש והוזה. ארבעה רופאים נדרשו בכדי להציל את חייו. היום הוא היה נפסל מייד בגלל השימוש בסמים. אז זה לא שינה דבר והוא הוכרז כמנצח.

האירי בוב טיסדל מקדים את כולם בריצת 400 משוכות. הנגיעה במשוכה עלתה לו בהעברת השיא שקבע לסגנו (מקור תמונה 2).

פליקס קארבאחאל הקובני היה סיפור משעשע בפני עצמו. קארבאחאל, דוור במקצועו, רץ ברחובות הוואנה במטרה לשכנע אנשים לתרום לו כסף כדי שיוכל לנסוע לסנט לואיס. כשהגיע לניו יורק הצליח איכשהו לאבד את כל כספו. לסנט לואיס הגיע בטרמפים. מאחר ולא היו ברשותו נעלי ריצה, נאלץ הקובני החביב להתייצב למרתון בחולצה עם שרוולים ארוכים ומכנסיים ארוכות. חברו, אלוף הדיסקוס מרטין שרידן, השיג מספריים וממש לפני הזינוק קיצץ את מכנסי ידידו.

קארבאחאל התלוצץ עם הקהל במהלך הריצה, אבל למרות הפעילות החברתית הזו היה ממוקם לאחר שני שליש בראש הרצים. בשלב זה תקף אותו הרעב והוא נכנס למטע פרי סמוך, קטף כמה תפוחים והמשיך לרוץ כשהוא נוגס בהם מדי פעם. אפעס, התפוחים לא היו בשלים והרץ המוכשר נתקף כאבי בטן, התפתל מכאבים, האט את ריצתו וסיים רק במקום הרביעי.









היום זה לא היה קורה. מילדרד ''בייב'' דידריקסן, נבחרה בידי מגזין הספורט היוקרתי ''ספורטס אילוסטרייטד'' לספורטאית השנייה בטיבה במאה העשרים. היא הייתה אתלטית דגולה שקבעה שלושה שיאי עולם במשחקי 1932 בלוס אנג'לס: בהטלת כידון, בריצת 80 מטר משוכות ובקפיצה לגובה. לא תמצאו היום אף אתלטית שמצטיינת במגוון כזה של תחומים. לאחר מכן פנתה לגולף והצליחה להגיע להישגים שהפכו אותה לאחת הטובות בהיסטוריה גם בתחום זה.

''בייב'' זכתה להיכנס לסיפורנו בגלל התחרות לקפיצה. היא וחברתה לנבחרת האמריקנית, ג'יין שילי, עברו את כל הגבהים עד 1.65 מטר, בניסיון הראשון. 1.65 מטר לא היה סתם רף גובה בתחרות. זה היה אז שיא עולם. הרף הועלה לגובה של 1.67 מטר. זה הלך קשה, אבל בניסיון השלישי, שתיהן עברו את הרף. אבל כאן נכנס לעניין, שימו לב, סגנון הקפיצה שלהן. סגנונה של בייב היה יחיד במינו: קפיצת מספרת כאשר הראש עובר ראשון את הרף. לשופטים זה לא נראה אסתטי והם החליטו שמי שקופצת בצורה הזו אינה יכולה לזכות במדליה. ''הסגנון שלך לא ראוי לזהב'', אמרו לה השופטים, פסלו את קפיצתה החוקית לחלוטין וגזלו ממנה את הזהב לו הייתה ראויה.









ארבע שנים חלפו להן והנה הגיעו משחקי ברלין הידועים לשמצה (שיותר מכל זכו לפרסום בזכות התרסתו ההישגית של האתלט גהשחור ג'סי אואנס, שמול עיני הפיהרר היושב ביציע זכה בארבע מדליות זהב, כולל ניצחון על קופץ לרוחק גרמני - ובכך הפריך לחלוטין את תאוריית הגזע של היטלר). ושוב, כמו בלוס אנג'לס, אנחנו בגמר הקפיצה לגובה לנשים של 1936.

שלוש קופצות עברו גובה של 1.60 מטר. אחת מהן, דורותי אודאם, הייתה היחידה לעשות זאת בניסיון הראשון. בגובה הבא, פסלו כולן שלוש פעמים. לפי החוקים כיום, אודאם הבריטית הייתה הולכת הביתה שמחה וטובת לב אבל אז היה נהוג אחרת. השופטים החלו על ''שובר שוויון'' בין הקופצות וכל אחת מהן קפצה פעם נוספת עד שעברה את הרף. הפעם סיימה אודאם שנייה - ולמרות שלמעשה ניצחה בתחרות עצמה נלקחה ממנה מדלית הזהב והיא נאלצה להסתפק בכסף בלבד.

אבל כאן לא נסתיים עניינה של אודאם. שתים עשרה שנים חלפו, כמה עשרות מיליונים נהרגו במלחמת העולם השנייה ולאחריה שב העולם וניסה להתכנס אל תוך הנורמליות השלווה במשחקי 1948 שנערכו בלונדון. שוב השתתפה אודאם בתחרות הקפיצה לגובה. במהלך התחרות אף השוותה את השיא האולימפי של 1.65 מטר. מייד לאחר מכן הועלה הרף ואודאם דילגה מעל המשוכה הזו וחלפה על פני 1.68 מטר - שיא אולימפי חדש. אבל גם הפעם נסתיימה התחרות בכך שנוצחה על ידי אתלטית שפסלה יותר פעמים ממנה. איזה תיסכול.









בקטגוריית החלטות השיפוט המטופשות שמור מקום של כבוד לגמר ריצת 400 משוכות לגברים בלוס אנג'לס 1932, אחד המתחרים הבולטים בה, בוב טיסדל, נולד אמנם בציילון (סרי-לנקה של ימינו) אבל היה מאה אחוז אירי. ב-‏1932 עלה בידו להיבחר לנבחרת האירית למשחקים. טיסדל הגיע ללוס אנג'לס לאחר מסע מפרך בן שבועיים שערך במדבריות של נברסקה וקולורדו. החום הכבד (שהגיע באותם ימים ל-‏53 מעלות צלסיוס) והעובדה שכמעט ולא ישן באותו פרק זמן גרמו לו לאבד חמישה קילוגרמים ממשקלו והוא הגיע ליעדו שכהוא סובל מתשישות קשה. לכל זה אפשר להוסיף את העובדה שטיסדל, חובבן קלאסי, רץ את המרחק המדובר רק שלוש פעמים בחייו טרם בואו למשחקים.

בייב דידריקסן עם עוד גביע באוסף האינסופי שלה. השופטים פסלו אותה משום שסגנון קפיצתה לא נראה לה (מקור תמונה 3).

בקיצור, טיסדל היה עייף כל כך שמייד עם הגיעו שקע בשינה עמוקה, בילה 15 שעות ביממה בממוצע בעיניים עצומות וגם בשאר הזמן לא ממש התאמן. אבל יתכן שדווקא המנוחה הזו סייעה לו. בחצי הגמר הפתיע טיסדל את כולם, כאשר שיפר את שיאו האישי ב-‏1.4 שניות והשווה את השיא האולימפי שעמד על 52.8 שניות.

ההצלחה הפנומנלית של טיסדל נמשכה גם בריצת הגמר. טיסדל רץ מצוין, הוביל על פני כולם - ודווקא כשדילג מעל המשוכה האחרונה פגעה בה רגלו. בכל תחרות אחרת אין לכך משמעות: מותר להפיל את המשוכות תוך כדי ריצה ואין בכך שום פסול, למעט העובדה שהחיכוך מאט את הריצה ופוגע בתוצאה - אבל האתלט עצמו לא נפסל.

אלא שאז זה היה אחרת. טיסדל אמנם סיים את הריצה ראשון ואף קבע תוצאה ששיפרה משמעותית את שיא העולם והעמידה אותו על 51.7 שניות, שתי עשיריות השנייה לפני גלן הארדין האמריקני. אבל כאן התערבה החוקה שהייתה נהוגה אז. לפי אחד הסעיפים הגאוניים שהוכנסו בה רק מי שרץ ''נקי'' ולא מפיל אף משוכה, ראוי להיות שיאן עולם. וכך קרה שטיסדל, שניצח, נותר עם מדלית הזהב והוכרז כמנצח - אבל שיא העולם נלקח ממנו והועבר להארדין, שרץ לאט יותר מהשיא שבו זכה להחזיק - שיא שהושג בריצה שהוא עצמו לא ניצח בה...









אחרונה חביבה בשרשרת האנקדוטות הזו היא האתלטית הסובייטית לודמילה ברגינה. ודווקא כאן לא מדובר כאן בסיפור מצחיק או מוזר, אלא בהישג ספורטיבי יוצא דופן. גברת ברגינה, שנולדה אתמול לפני 65 שנה בדיוק, נחשבה בזמנה לאחת הטובות ביותר בעולם בריצות למרחקים בינוניים. בגיל 27, חודשיים בלבד לפני אולימפיאדת מינכן, שיפרה חודשיים לפני משחקי מינכן את שיא העולם בריצת 1,500 מ' בקרוב לשלוש שניות וקבעה זמן של 4:06.9 דקות.


למרות שריצת 1,500 מטרים היא אחת הוותיקות ביותר בספורט התחרותי רק ב-‏1972 הותר לנשים להתחרות בה במסגרת האולימפית. 36 אתלטיות התייצבו לסיבוב הראשון. גלנדה רייסר רצה מהר יותר מהשיא העולמי כבר בסיבוב הראשון, אבל ברגינה רצה מהר יותר והעמידה את השיא על 4:06.47 דקות. גם בחצי הגמר, אתלטית אחרת רצה מהר יותר מהשיא העולמי – הפעם הייתה זו קארין ברנלייט ממזרח גרמניה, אבל גם כאן, זה לא הקנה לה מקום ראשון כי ברגינה קבעה 4:05.07 דקות.

עשר אתלטיות התייצבו לגמר שהתברר כמהיר בותר במקצוע זה מאז החלו נשים לתחר בו. לא פחות מארבע אתלטיות רצו מהר יותר מהשיא העולמי, אבל כמו בשתי הריצות הקודמות, גם עתה גמאה ברגינה את המרחק מה מכולן וקבעה שיא עולם נוסף – 4:01.38 דקות.

ברגינה נותרה מאז עם הישג שלא שוחזר מעולם במשחקים האולימפיים: שלושה סיבובי ריצה, שלוש ריצות בהן היא הייתה שיאנית עולמית לפני הריצה, שלוש פעמים השיא שלה נשבר במהלך הריצה - אבל שלוש פעמים היא הוציאה מעצמה את המקסימום והצליחה לשפר את שיאיה הקודמים את שיאי אלה ששברו אותו. כל הכבוד.












[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מבקר כורסא   שי   יום ו', 25/07/2008 שעה 10:12   [הצג]
(ללא כותרת)   אדר   יום ו', 25/07/2008 שעה 10:53   [הצג]
מאמר נפלא   טלי   יום ו', 25/07/2008 שעה 18:19   [הצג]
מעשנים ביחד   אורן צור   יום א', 27/07/2008 שעה 19:54   [הצג]
כמה פעמים ספרת עד עשר?   אמיר ליברמן   יום א', 27/07/2008 שעה 20:58   [הצג]   [2 תגובות]
צה עם ההיא ששברה רגל והמשיכה לרוץ?   מהגג   יום ב', 28/07/2008 שעה 8:38   [הצג]   [2 תגובות]
הקשר בין שמפנייה, זריקת דיסקוס וקפיצה במוט   אמיר ליברמן   שבת, 02/08/2008 שעה 22:51   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©