לשלוח את הילד לכל הרוחות
יום ה', 24/07/2008 שעה 23:45
מי שנתקל לאחרונה במקרה בו שיגרה אם את שני ילדיה, בת 12 ובן 9, למסע חד-כיווני ללונדון משום שלא יכלה לטפל בהם, אולי העלה על דעתו גם את סיפורו של ג'וני טרוץ. ילד זה, שאינו אלא דמות ספרותית פרי דמיונו של סופר הילדים הידוע אריך קסטנר, נותר בחברת אביו בארצות הברית לאחר שאימו עזבה את הבית. האב לא רצה לטפל בילד והחליט להיפטר ממנו. הוא הביא אותו לנמל ניו יורק, נתן בידיו מזודה קטנה ושטר של עשרה דולרים וביקש מהקברניט להשגיח אליו היטב עד שיגיעו לגרמניה. אלא שבהגיעם לא בא איש לאסוף את ג'וני הקטן מהנמל. לבסוף נמצא פתרון כלשהו ונסיבות החיים הפכו את ג'וני לנער טוב, מסור וברוך כשרונות. על רקע זה, מעדניין מה יהיה גורלם של אותם שני ילדים שיום אחד מצאו עצמם זנוחים בארץ זרה, כאשר יגדלו.









רוצה אם להיפטר מילדיה. ארבע המלים הללו כשלעצמן מעבירות צמרמורת בגוו של כל אדם שפוי. אבל לא יעזור כלום, הגברת מבינה שהילדים האלה, שאותם ייצרה בעצמו, הם נטל ולא נכס. הם עולים כסף. הם דורשים בגדים, מזון, חינוך, אפילו מעט בילויים. את כל זה לא ממש מתחשק לאם לספק, ואולי אין ביכולתה לעשות כן. הפיתרון שהיא הוגה אינו מסירת הילדים לאימוץ, למשל. לא. היא שולחת אותם לחו''ל מבלי לייגע יתר על המידה את מוחה על אחריתם. איכשהו כבר יסתדרו, היא אומרת לעצמה. ואם לא – טוב, נו, לפחות לא יהיו תלויים כאבני ריחיים על צווארי.

ואז נזכרתי בכיתה המעופפת. וביתר דיוק – בדמותו של ג'וני טרוץ. דומה כאילו כאשר שורטטה דמותו ביד אמן בשנת 1933 ראה בוראו לנגד עיניו מצבים נסוח זה שתואר לאחרונה בעמודי החדשות.









את ''הכיתה המעופפת'', ספר הילדים הקלאסי של אריך קסטנר, כמעט ואין צורך להציג. לאלה שאינם מכירים את היצירה המצוינת הזו אפשר לספר שמדובר בקבוצת נערים המתגוררים בפנימייה בעיר קירכברג בגרמניה שלפני כמעט מאה שנים, ולומדים בגימנסיה שבעיר. הסיפור מתאר את הווי החיים בפנימייה, את מערכות היחסים בין הנערים לבין מוריהם ובין הנערים לבין עצמם. תוך מהלך הסיפור, המתרחש ימים מעטים לפני חג המולד, מוארות ומודגשות פיסות חיים מחיי הגיבורים, הנארגות למסכת אחת. ''הכיתה המעופפת'' הוא שם המחזה אותו מכינים תלמידי הכיתה השישית לכבוד חג המולד ומתאר מסעותיה של כיתה בכל העולם. למרות הריחוק בזמן ניתן להזדהות גם היום עם רבים מהנושאים המועלים בספר: חברות, יריבות,בעיות כלכליות, אומץ ופחד, יחסי הורים ילדים, יחסי מורים תלמידים ועוד.

הכיתה המעופפת. מעשה ההיפטרות באמצעות כרטיס נסיעה חד-כיווני, תואר בו כבר בשנת 1933.

אחד מהחמישה, יונתן טרוץ – או ג'וני, בכינויו המקובל - הוא בעל סיפור חיים מיוחד במינו. ''הוא נולד בניו יורק'', מתאר קסטנר את הביוגרפיה של אותה דמות, ''אביו היה גרמני ואימו – אמריקנית. שניהם לא הסתדרו זה עם זה, רבו כאילו היו כלב וחתול; ולבסוף ברחה האם מן הבית. וכשמלאו לג'וני ארבע שנים, הוליכו אביו לנמל ניו יורק, לאנייה שעמדה להפליג לגרמניה קנה לו כרטיס נסיעה, נתן לתוך ארנקו הקטן והחום שטר של עשרה דולרים ותלה על צווארו לוח קרטון, עליו נכתב שמו של ג'וני. אחר כך ניגשו שניהם אל הקברניט והאב אמר:

- ''בבקשה ממך, קח את הילד אתך לגרמניה! סבא וסבתא שלו יבואו לקחת אותו מן האנייה בנמל המבורג''.

- ''בסדר גמור, אדוני, השיב הקברניט, ובן רגע הסתלק האב והלך לדרכו.

''שט לו הילד על פני האוקיאנוס עזוב לנפשו הנוסעים הסבירו לו פנים: היו נותנים לו שוקולדה, קוראים את הכתוב על לוח הקרטון שלו ואומרים: ''מה טוב לך! כזה קטן – וכבר זוכה לעבור את הים הגדול!''

''לאחר מסע של שבוע ימים הגיעו להמבורג. הקברניט עמד לידהכבש וציפה לסבו ולסבתו של ג'וני שיבואו. כל הנוסעים ירדו מן האנייה וטפחו לו, לג'וני על לחייו לאות פרידה. אחד זקן, שהיה מורה ללטינית, אמר ברגש: ''עלה והצלח ילד!'' והמלחים היורדים על היבשה קראו: ''חזק, ג'וני!''. אחר כך עלו על הסיפון פועלים, כדי לצחצח ולשפץ את האנייה לקראת מסעה החדש לאמריקה.

''הקברניט עמד על הרציף, החזיק בידו של הילד, הביט מפעם לפעם בשעונו וחיכה, אבל סבו וסבתו של ג'וני לא באו, ואף לא יכלו לבוא כלל, מפני שמתו לפני שנים רבות! אביו של ג'וני רצה, פשוט, להיפטר מן הילד ושלחו לגרמניה בלי לייגע יותר מדי את מוחו מה יהיה בסופו.

''אותה שעה עדיין לא הבין יונתן טרוץ מה עוללו לו. אך כשגדל, באו עליו לילות רבים של נדודי שינה ודמעות, ואותו צער שגרמו לו בקטנותו, לא שכח כל ימי חייו, אף על פי שאינו חסר אומץ לב – בזה יכולים אתם לסמוך עלי.

''העניינים התיישבו איך שהוא. לקברניט הייתה אחות נשואה, ובידיה מסר את הילד. כל פעם שבא לגרמניה, היה מבקר אותו, וכשמלאו לג'וני עשר שנים, הכניסו לפנימייה של הגימנסיה ל שם יוהן זיגיסמונד בקירכברג (אגב, פנימייה זו היא מקום עלילתו של סיפורנו).

''בימי החופשה עדיין מזדמן יונתן טרוץ לבית אחותו של הקברניט. בני ביתה מקבלים אותו בידידות וחיבה. אך לרוב הוא מבלה את ימי החופש בבית הספר. הוא מרבה לקרוא, וגם כותב סיפורים בחשאי.

''יתכן, שברבות הימים יהיה למשורר, אלא שעדיין אין לדעת זאת בוודאות. הוא מבלה שעות על שעות בגן הגדול שליד בית הספר ומשוח עם הירגזים. הללו באים אליו ומתיישבים על פיסת ידו, וכשהוא מדבר אליהם, מביטים הם אליו בעיניהם הקטנות כשואלים. לפעמים הוא מראה להם ארנק ילדים קטן וחום, ובתוכו שטר של עשרה דולרים...''









מי שישוב ויעיין בספר הזה יגלה שג'וני טרוץ גדל והפך לנער שכל הורה היה מתגאה בו: אינטלקטואל מוכשר, בעל חוש הומור מיוחד, נאמן לחבריו. לג'וני היה מזל. מישהו שבמקרה ניקרה על דרכו היה אחראי דיו כדי לא לשלחו אל הרחוב, סיפח אותו אל משפחתו המורחבת וגידל אותו באהבה. גם בפנימייה, למרות כל הבעיות שנתגלו בה, צמח ג'וני בסביבתם של בני טובים ושל מורים שידעו על בעיותיו ולא התאנו לו.

ג'וני היה בן ארבע כששלח אותו אביו חסר הרחמים לכל הרוחות. האם שבה מדובר שלחה שני ילדים, בני 9 ו-‏12, בטיסה חד-כיוונית ללונדון. אחד מהם מתגורר אצל מקומית הטוענת לאפוטרופסות עליו אך מתקשה להוכיח זאת. האחרת התארחה במשך חודש תמים אצל שלטונות ההגירה הבריטיים, שדווקא עשו כל מאמץ כדי לאתר את אמה בישראל – אך נתקלו בסירוב מצידה לקבלה חזרה.

די ברור שאין טעם לנסות ולהשיב את שני הילדים אל אמם או אל אביהם, המתוארים בפרסומים שונים כאנשים שאינם מתפקדים כהורים ואף אינם מסוגלים לדאוג לעצמם. דומני שלאחר ההתנסות הבלתי-נשכחת הזו יהיה מעניין לשוב אליהם בעוד אי-אלו שנים ולבדוק מה עלה בגורלם וכיצד התפתחו מאז נותקו מאותם הורים.

וכאן ראוי לשוב אל קסטנר ואל עצתו לג'וני טרוץ, לחבריו ולכל קוראי ''הכיתה המעופפת'': ''...אל יפול רוחכם! גדלו עור עבה! הבנתם? כל מי שלמד להתמודד עם החיים – מחצית נצחונו בידו. כל המהלומות שהוא מקבל אין בהן כדי לגזול ממנו את שתי המעלות, שבהן עיקר הצלחתו: אומץ לב ופקחות''.









הציטוטים הם מתוך הספר הכיתה המעופפת, בתרגומה של אלישבע קפלן. איורים: ולטר טריאר. במקור פורסם הספר לראשונה בגרמנית בשנת 1933. הוא תורגם לראשונה בעברית בשנת 1955 על ידי אלישבע קפלן ויצא בתרגום מחודש, גם הוא של קפלן, בשנת 1980. הציטוטים שהובאו כאן הם ממהדורת 1984 של תרגום זה.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
קראתי את הספר עשרות פעמים כילד   מיכאל   שבת, 26/07/2008 שעה 18:37   [הצג]   [2237 תגובות]
למען הצדק ההיסטורי   אורית   יום ד', 30/07/2008 שעה 14:58   [הצג]   [2 תגובות]
האם ששלחה את ילדיה לכל הרוחות- לא בדיוק   אתי   יום ג', 12/08/2008 שעה 23:11   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©