בריחה נואשת
יום ה', 17/07/2008 שעה 9:01
לילה חמים ירד על פאריס. לילה של חודש יוני. מן הארמון הגדול והיפה חמקו כמה דמויות כהות, לבושות בבגדים פשוטים למדי. איכשהו עלה בידם לעבור חרישית בסמוך מאוד לשומרים מבלי שהתגלו. ליד המרכבה פגש אותם גבר גבוה ובהיר במדי רכב. הם הודו לו בחמימות וחמקו פנימה. הרכב על העל מושבו והדהיר את הסוסים לכיוון שולי העיר. פרסות המתכת השתקשקו על גבי מרצפות האבן הקטנות. בתוך המרכבה השתרר מתח גדול. האנשים שישבו בה ידעו היטב כי אם לא יעלה בידם להשלים בהצלחה את מבצע הבריחה ולעבור את הגבול בשלום יהיו בסכנת חיים ממשית. בכך נפתח מסע לילי גורלי ומפרך, שבמהלכו היה על הנמלטים לשמור על אנונימיות ולהספיק לנוע במהירות כדי להגיע ליעדם. מסע שהתנקז אל עיירה אחת קטנה, וארן שמה, שהאירועים שהתרחשו בה באותו לילה שינו, יש להניח, את ההיסטוריה האירופית כולה.









בשעה שבע בבוקר, ב-‏21 ביוני 1791, השתחווה כדרכו למואן, חדרנו של המלך, לפני מיטתו של המלך לואי ה-‏16. הייתה זו השעה בה נהג הוד מלכותו לקום. הוא הסיט את הפרגוד ונשאר מוכה תימהון: המטה הייתה ריקה!

למואן לא הבין מה מתרחש כאן. הרי ערב קודם סייע, הוא עצמו, למלך לעלות על יצועו. בעצמו משך והסיט את הפרגוד ושכב לישון בחדרו של הוד מלכותו ולא עזב את החדר אף לא לרגע. הוא גירד בפדחתו וחשב שאולי כדאי לבדוק בחדר השני.

אלא שגם החדר הסמוך היה ריק. חדריהם של יורש העצר (שלימים, לאחר מות אביו, ייקרא על ידי המלוכנים בשם לואי ה-‏17, אף שלא הוכתר מעולם) ושל המלכה היו ריקים אף הם. המשפחה המלכותית כולה נעלמה ואיננה, כאילו בלעה אותה האדמה.

למואן לא האמין למראה עיניו, אך הייתה זו האמת לאמיתה. על אף השמירה ההדוקה ולמרות ההמון ההולך ובא ללא הרף בקרבת הארמון, ועל אף המשרתים והחיילים, הצליחו המלך, המלכה, מאדאם אליזבת (אחותו של המלך), יורש העצר לואי ומאדאם רואיאל (הנסיכה מארי תרז, בתם הבכורה של לואי ומארי אנטואנט), לחמוק מארמון הטילרי בחשכת הלילה. ובשעה שהכול חשבו כי הם ישנים שנת ישרים התנהלה הכרכרה שלהם בכיוון לגבול.

המלך לואי ה-‏16. הסירוב לברוח משאלון עלה לו בחייו (מקור תמונה 1).

את סודה של הבריחה המטורפת הזו ואת דרכי ביצועה ידע היטב מי ששימש כיוזמה ומתכננה, הרוזן דה-פרסן. אקסל דה-פרסן, דיפלומט שוודי, הוצג בנשף האופרה בפני יורשת העצר היפה מארי אנטואנט. הוא התוודה בפניה על אהבתו הגדולה אליה ונשאר בקרבתה כאחד מאנשי חצרה אפילו בשנים בהן ניכרה כבר שקיעתה של המשפחה המלכותית. שמועות עקשניות דיברו על פרשיית אהבים מתמשכת בין השניים. השמועות האחרות, על כך שהמלך אינו בדיוק בעל כוח גברא כביר, אף הזינו את אלה הראשונות. אבל המלך לא הראה סימן שנוכחותו של דה-פרסן בחצרו אינה רצויה לו. וזה האחרון החליט לחלץ את המלכה, שאותה אהב, מציפורניו השלופות של העם הצרפתי – ויחד עימה גם את בני משפחתה.

דה-פרסן הורה לבנות מרכבה כבדה, אשר יכלה להכיל את כל המשפחה המלכותית לצרכי נסיעתה ההרפתקנית. גם צידה לדרך הכין: מספר בקבוקי יין ומים, בשר בקר מטוגן ובשר עגל קר. אחר לבש בגדי עגלון, עלה על הכרכרה השכורה והפשוטה למראה ונהג אותה אל חצר הטילרי.

באותם ימים עצמם ניהל המלך התכתבות חשאית עם גיסו, קיסר אוסטריה. לואי, שהבין בשלב זה שיש סכנה לשלומו, היה מוכן לעזוב את צרפת ולהיעזר בצבא זר במטרה לדכא את נתיניו הבלתי-ממושמעים. לא פלא שהצרפתים התייחסו לכך לאחר מכן כאל בגידה. אחר ככלות הכול, מיהו פטריוט שיהיה מוכן לשתף פעולה עם אויבי ארצו?










ה-‏20 ביוני עבר ללא אירועים מיוחדים. לקראת סופו של אותו יום לקחה האומנת את הילדים המלכותיים לשחק בגן בוטין והשכיבה אותם לישון בשעה מוקדמת. בשעה עשר לערך באה המלכה עצמה להעירם. מארי תרז בת השתים-עשרה קמה והתלבשה בשקט. ללואי הקטן בן השש סיפרה מארי אנטואנט בקול נמוך שהם עומדים לנסוע למקום יפה, שבו מתנהלת מלחמה ויש שם הרבה חיילים. הילד הנרגש קפץ ממיטתו, מחא כפיים בהתלהבות ודרש שיביאו לו את חרבו ואת מגפיו.

המלכה הביאה בסוד תוכניתה גם את האומנת, מאדאם טורזל. היא וכן מאדאם ברוניה, חדרניתה של מאדאם רואיאל (כינויה של הנסיכה מארי תרז, בכורת צאצאיהם של המלך והמלכה), היו צריכות להצטרף אליהם. את יורש העצר הצעיר הלבישו בשמלת ילדה במקום במדיו והוא נרדם שוב, כה מהר, עד שלא שם ליבו לכך.

בעזרת מפתח אשר נמצא בידיה בלבד הכניסה המלכה את הילדים, את מאדאם טורזל ואת מאדאם ברוניה, לחדרים ריקים שאותם היה עליהם לעבור תוך כדי גישוש באפילה גמורה. הם ירדו במדרגות נסתרות לאום גדול שבקומת הקרקע, מנו הובילה דלת הזכוכית לחצר הקרוסל (מעין ''שער ניצחון'' קטן המצוי בגני הטילרי). שניות מספר לאחר מכן הגיע למקום הרוזן המחופש לעגלון כדי לקחת את הילדים ולהובילם לכרכרה הישנה אשר חיכתה להם במרחק-מה משם.

החצר המתה אדם. המלכה וילדיה עברו חרישית בשביליה, ממש ליד חיילי המשמר הלאומי ואנשי החצר. איש לא הבחין בהם. לאחר שהוציאה את ילדיה מכלל סכנה, חזרה מארי אנטואנט לסלון, שם המתינו לה המלך, מאדאם אליזבת וכן רוזן פרובאנס (אחיו הצעיר של המלך, שהפך לימים למלך בשם לואי ה-‏18) ואשתו. הערב עבר בחדגוניות השגרתית. השומרים הרבים, שהלכו ובאו במסדרונות, חייבים היו להבחין בכך. אולם המלך ואחיו, שאף הוא תכנן לעבור את הגבול אותו לילה, תכננו את בריחתם בקול חרישי וחישבו את סיכויי ההצלחה.

לאחר מכן עלו כולם על משכבם.

המלכה שילחה ממנה את כל חדרניותיה, חוץ מהמהימנה ביותר. לה לא היה כל קושי להימלט, כיון שחדריה נמצאו בקומת הקרקע. המלך עלה על יצועו בטקס הרגיל. משרתו לפאייט נכח בו. משנסע, חלפה כרכרתו על פני מארי אנטואנט, שהלכה ברגל אל מרכבתו של דה-פרסן. לואי ה-‏16 עלה על משכבו והשים עצמו נרדם. אולם ברגע שנסגר הפרגוד אחרי משרתו ולמואן הלך לישון, חמק המלך חרש לחדרי המלכה. שם לבש חליפה חומה וישנה, מעיל ארוך בצבע זית וכובע עגול. בטוח היה שכך לא יכירוהו. לאחר מכן הצטרף גם הוא אל היושבים בכרכרה. מאדאם אליזבת כבר הייתה שם והמלכה הגיעה אחרונה.

בני המשפחה המלכותית יצאו לדרך.

שעתיים ארוכות עברה הכרכרה הישנה ברחובות פאריס הריקים מאדם. היה כבר מאוחר מאוד כאשר גילו סוף סוך בשער המכס סנט-מרטין את המרכבה שהמתינה שם כדי לקחתם לנסיעה הארוכה. הם נפרדו מדה-פרסן בדברי תודה ובחיבוקים ארוכים. בינתיים הכול עבד לפי כתונית: שתי החדרניות, מדמואזל ניוויל ומאדאם ברוניה, יחד עם אנשי אמונם, שלושה שומרי-ראש לשעבר שהיו צריכים לשמש כעגלונים ורַכָּבים – דה-ואלורי, דה-מאלדן ומוסטייה – הגיעו למקום המפגש בדיוק בשעה שנקבעה.









לא נותר להם אלא לחלק את התפקידים ולצאת לדרך. דה-פרסן השיג עבורן דרכונים על שמה של מאדאם קורף. על מאדאם טורזל היה לשחק תפקיד זה. המלך היה מנהל משק ביתה, המלכה – האומנת, והילדים – שתי הילדות הקטנות אגליאה ואמלי; מאדאם אליזבת הייתה בת-לווייתה של מאדאם קורף.

תחילה נהנו העריקים מאוד מן המשחק, אולם בשעת הסכנה, ברגע שזיהו אותם, לא חשב איש מהם לנצלו. מכל מקום, היום הראשון עבר במצב רוח מרומם. בשמחה בלעו את הצידה ונהנו לחשוב על אכזב הפריסאים שכבר גילו באותה שעה בוודאי את החדרים המלכותיים הריקים. מה יחשוב לאפאייט? ניסו לנחש בינם לבינם.

הצלחת הבריחה הייתה מובטחת. המלך לא הטיל ספק בכך. מדוע אם כן יש לנקוט באמצי זהירות מיותרים? מה בכך אם החוף ארוך? מאדאם טורזל הרי טיילה לאורכו ברגל עם הילדים. אם יפגשו איכר כלשהו ישוחח עימו המלך בפשטות על יבוליו השנה.

באשר לשאר הדברים, נראתה הדרך בטוחה. היה עליהם אמנם לעבור את שאלון-סור-מארן, אולם אחריה לא היה להם ממה לחשוש. כל התחנות בהן התחלפו הרַכָּבים היו מוגנות על ידי פרשי המלך ולאחר שיעברו את כולן יהיו ממילא קרובים מאוד לגבול.

אלא שלאחר שחלפו על פני תחנת ההחלפה של שנטריקס, חמש דקות משאלון, כבר זיהו את העריקים. ''אין זה נורא'', חשבו הנוסעים. בלאניי עמד חתנו של מנהל הדואר על כך שיוביל את הנוסעים בעצמו. הוא היה אמנם מסור ומלא מרץ, אך הם חששו פן יגלה את סודם כי בשאלון היו צפויים להם ''אותות הוקרה'' מסוכנים בהרבה. אבל הכול עבר בשלום. משנותרה העיר הגדולה מאחוריהם התברכו בני המשפחה המלכותית כי הכל עבר בקלות שכזו. ככל שנוקפות השעות, הרהרו, הם הולכים וקרבים למטרתם.

הרוזן דה-פרסן. מאהבה של המלכה הפך למלטו של המלך (מקור תמונה 2).

האות מבשר הרע הגיע זמן קצר לאחר מכן. אלמוני רכוב על סוסו דהר במהירות על פני הכרכרה וכשחלף על פניהם הפטיר ,האמצעים בהם נקטתם לא יעזרו לכם''. אמר – ונעלם בעיקול הדרך. מעולם לא נודע מי היה האיש.

בתחנת ההחלפה הקרובה, גשר סו-וסל, היה צריך להמתין להם גדוד פרשים. אלא שמשהגיעו לא היה שם איש. הדאגה החלה ללבוש צורה מוחשית יותר. אבל לא הייתה ברירה. היה עליהם להמשיך. הסיבה לתחנה הריקה לא הייתה יכולה להיות ידועה להם. הפרשים אמנם הגיעו למקום המפגש בדיוק בשעה שנקבעה, אבל כיוון שהיה עליהם לשמור על הרַכָּבים החדשים עוררה תנועתם את תשומת ליבם הבלתי רצויה של האיכרים. מפקד הפרשים החליט, על דעת עצמו, שלא להוסיף ולעורר חשד ופשוט להעתיק את מקום המתנתם מסום-וסל לעיר הקרובה סנט מנהולד. כשנכנסו אל אותה עיירה קטנה הפכו מייד למרכז העניינים. הם תפסו עמדות בעיר וחלק מהם עברו בה לאורכה ולרוחבה בסורקם אותה תוך ניסיון לאתר בה גורמים בלתי-רצויים. נקל אפוא להבין כי לתושבים לא היה כל מושג מה מתרחש – אבל הם הבינו היטב כי אישיות חשובה צפויה לעבור בעיירה בזמן הקרוב ביותר.

ואז חלפה לפתע המרכבה המלכותית הכבדה בעיר, במהירות רבה, כשכל וילונותיה מורמים. אפשר היה להכיר בנוסעים אנשים רמי-מעלה, אולי מהגרים עשירים העוזבים את צרפת בדרכם למדינה אחרת. מנהל הדואר, דרואה, נעץ בהם עיניים סקרניות כמו כל האחרים. שאון הגלגלים המשתקשקים על מרצפות הרחוב הלך והתרחק וכי הרַכָּב הממהר נמוגה במרחק. אבל אז פשטה השמועה כי נוסעיה אינם אלא בני המשפחה המלכותית. עד מהרה חזרו הפרשים לאזור – ומבחינת תושבי המקום היה בכך אימות סופי לאותה שמועה עיקשת.

בהלה כללית פשטה בסנט מנהולד. פעמוני אזעקה היכו וצלצלו. מקומיים הנאמנים לרפובליקה הכניעו את הפרשים והשליכו את מפקדם לכלא. בשערי העיר הוקמו בריקדות והוצבו שומרים. דרואה, רפובליקני נאמן, החליט לרדוף אחר המרכבה – פעולה נועזת באיזור השורץ בפרשי המלך. הוא רתם שני סוסים, האחד שלו והשני של חברו הטוב גויום, חייל לשעבר בצבא צרפת. ואז יצאו שני הידידים למרדף.

המרכבה המשיכה בדרכה מבלי להיחפז H,R GK VNHSV. הגבול כבר היה קרוב והמלך ובני משפחתו העריכו שיעברו אותו בשלום למרות הכול. הם עברו בעיירה קרמונט-אן-ארגון, החליפו רַכָּבים ופנו לעבר וארן, שם צריך היה להמתין להם כוח צבאי נאמן. אלמלא היה מוסטייה, אחד משומרי ראשו של המלך, פוקד על הרַכָּבים החדשים ''לווארן!'', לא היה איש יכול לומר לדרואה ולגויאום לאיזה כיוון פנו העריקים. הרודפים היו ממשיכים ישר למץ והמלך היה ניצל.

בכניסה לווארן נעמרה המרכבה. הלילה ירד. השעה הייתה רבע לאחת עשרה. רק עששיות בודדות עוד עממו בחלונות העיר המנומנמת. ליד העיר עצמה ובתוכה לא היה זכר לסוסים ולרַכָּבים החדשים. מוסטייה דפק על אחת הדלתות. את הדלת פתח לו גבר. נראה היה בעליל כי הוא יודע היטב מי הם הנוסעים שבמרכבה החונה ליד ביתו. היה צריך לשכנע את הרַכָּבים שיובילו את המרכבה עד למרכז העיר. שם, הניחו המלך ואנשיו, כבר ימצאו את הרַכָּבים המחליפים. לבסוף החליטו לנסות את מזלם בפונדק ''גראנד מונארק''. שם דווקא עלה בידם למצוא את הסוסים ואת החיילים המלווים. אפס, המשך האירועים מנע מלואי ה-‏16 להיעזר בהם.









באותו סוף יוני של 1791 הייתה וארן עיירה שבתיה זרועים סביב טירה שלווה והיא התנמנמה בשלווה על גדותיו של הנחל הקטן איר. מלון הגראנד מונארק נמצא בעיר התחתית, בצידו המרוחק של הגשר היחיד שעבר מעל הנחל. העיר העילית, אליה נכנסו אז המלך ופמלייתו, השתרעה על מדרון תלול למדי עד לגשר. בדרך עוד הבהב אור חיוור אחד. היה זה פונדק ה''באר ד'אור''.

ברגעים בהם היטלטלה מרכבת המלך במורד העיר נכנסו לווארן בדרך עוקפת שני פרשים. הי אלה דרואה וגויאום. גיאום סייר בעיר התחתית. עד מהרה כבר היה בטוח כי השיגו את המרכבה. דרואה, שהסתובב בעיר העילית, שמע קטעי שיחה בין מוסטייה לבין הרַכָּבים. מבלי לאבד אף רגע נכנס ל''ברא ד'אור'' והחל להזעיק את אחרוני האורחים שעדיין ישבו בו.

- ''קומו חברים!'' צעק, ''עוד מעט תעבור כאן מרכבה וכנראה שהמלך ומשפחתו יושבים בה! אוי לנו אם נניח להם להימלט אל מעבר לגבול! אזרחי וארן, האמינו לי! עלינו לעצור את המרכבה ולהודיע על כך לרשויות!''

קריאתו של דרואה עוררה התרגשות רבה. מישהו מיהר להעיר את סאוס, פרקליט העירייה, שמשרדו היה ממוקם ממול ל''ברא ד'אור''. סאוס שיגר את בניו להזעיק את תושבי העיר שטרם שמעו על המתרחש והוא עצמו הלך לראש העירייה וסיפר לו על כך. כמה פטריוטים רפובליקנים, חמושים ברובים, כבר ירדו אל הדרך בה עמדה המרכבה לעבור והמתינו לבואה.

- ''בכל מקרה נוכל לדרוש לראות את דרכוני הנוסעים'', הסבירו, ,קודם כל יש להרוויח זמן''.

מיטלטלת ורועשת התגלגלה המרכבה לאורך הרחוב הראשי. לפתע פילחה קריאה קודרת את דממת הליל: ''עצור, או שנירה!''

המרכבה נעצרה.

השומרים המזויינים הקיפו אותה. סאוס, פנס בידו, ניגש אל חלון המרכבה ודרש לראות את דרכוני נוסעיה. מאדאם טורזל הושיטה לו את דרכונה. האפלולית הקשתה על בדיקת הדרכון והם נכנסו ל''ברא ד'אור'', המואר היטב מבפנים.

- ''זה נראה בסדר'', אמר סאוס לאחר שסיים לעיין במסמך, ''הדרכון זהה נראה אמיתי לגמרי. אין שום סיבה להחזיק אותם כאן''.

- ''בשום אופן לא'', התנגד דרואה, ''במרכבה הזו יושבים המלך, המלכה ויורש העצר. לתת להם לחמוק מכאן אל מעבר לגבול? לעולם לא!''

- ''ואם אנו טועים?'' זרק סאוס.

- ''אם טעות בידינו לא ימותו האריסטוקרטים האלה מעוד לילה אחד בדרכים'', ירה דרואה את תשובתו.

סאוס נכנע. הוא נטל את הפנס, יצא שוב אל הלילה, ניגש אל המרכבה והודיע לנוסעים את אשר הוחלט.

- ''מצטער'', אמר באדיבות, ''אבל עד אשר נאמת את זהותכם יהיה עליכם לבלות כאן את הלילה. תוכלו לבוא לביתי. הוא נמצא בקרבת מקום''.

''מאדאם קורף'', ''שושבניתה'' ו''מנהל משק ביתה'' רתחו מזעם. למרות שהבינו כי זוהו במהלך נסיעתם היא עברה עד כה ללא הפרעות רבות או משמעותיות מדי. הגבול היה כה קרוב. עיכוב של לילה תמים בעיירה הזו משמעותו צמצום הפער בין רודפיהם לבינם. הם לא יכלו להרשות לעצמם את הלוקסוס הזה.

מארי אנטואנט. המלכה לא החליפה מלים את נציגי האסיפה (מקור תמונה 3).


- ''רַכָּבים – לדרך!'' הרעים לפתע המלך בקולו.

- ''אף צעד!'' נשמעה קריאה מקהל הנאספים, שהלך וגדל מרגע לרגע, ''אם תזוזו – נפתח באש!''

הם נאלצו להיכנע. המלך ומלוויו ירדו מן המרכבה והובלו אל ביתו של סאוס. הנשים צנחו מתוך ייאוש על הכורסאות שבמשרד האחורי המזוהם והמואר חלושות על ידי נרות עשנים. מישהו מצא מיטה והשכיב עליה את שני הילדים העייפים.

בחוץ צלצל פעמון האזעקה. העיר קמה משנתה והגברים שבין תושביה הצטיידו ברובי ציד, בחרמשים ובחרבות ישנות. כל וארן שמרה אותו לילה ליד משרדו של סאוס על האסירים החשובים.

בארבע לפנות בוקר פשטה שמועה שהגבירה עוד יותר את ההתרגשות.

- ''הפרשים באים!'' עברה הידיעה מפה לאוזן.

ואכן, הדוכס דה שואזל, אחד הבולטים שבין קציני הצבא הנאמנים למלוכה, נכנס העירה עם פרשיו. הגדודים החדשים באו להגן על משפחת המלוכה. אבל בואם הגביר את תשומת הלב שתעוררה ממילא בעקבות מאורעות הלילה. היה ברור כי עריקים שלצבא כה חשוב לשמור עליהם יכולים להיות רק אנשים רבי מעלה כמו בני משפחת המלוכה.

כמה מהרפובליקנים של וארן ניגשו אל הפרשים החדשים ופתחו עימם בשיחה כדי לברר את הדברים לאשורם. אפס, הללו לא הבינו דבר מהנאמר: כולם היו גרמנים.

למקומיים היה חשוב לקבל הוכחה כי אכן לכדו את המשפחה המלכותית. מישהו נזכר שבעיר מתגורר אדם שבילה חלק מחייו בעיר ורסאי. הלכו והביאו אותו לביתו של סאוס. כבר בדלת הכניסה קד האיש קידה ואמר: ''בונז'ור, הוד מלכותו!''.

המלך הבין שזהו זה, שהמשחק נגמר. הוא קם על רגליו, פרש את זרועותיו ואמר בחגיגיות: ''נכון, מלככם אני!''

המלך נשק לסאוס, לאיש שהכירו מוורסאי, לאנשי העיר ולנוכחים. כולם היו נרגשים מאוד. רק המלכה שמרה על ריחוק מסוים בסלדה מאותה לבביות מופגנת.

ללואי ה-‏16, שלא היה צריך להעמיד עוד פנים, שבה נינוחותו הרגילה. הוא הסביר בסבלנות לסובבים אותו כי בפאריס נשקפה סכנת מוות לילדיו וכי עזב אותה כדי למצוא מקלט אצל נאמניו שבערי השדה. כנותו ופשטות דבריו רכשו את ליבם של הנאספים. הללו הכריזו פה אחד כי אסור למעול באמון שנותן בהם המלך וחלילה להם לאסרו. עם עלות השחר אף יהיה עליהם לסייע בידיו להגיע לעיר הבאה במסעו, מונטמדי.

כיוון ששב אליו ביטחונו העצמי, החליט המלך להמתין בשקט ולצאת לדרך בהאיר הבוקר. שואזל רצה לפלס למרכבה דרך בכוח בעזרת פרשיו, אולם המלך סירב. ''מה הטעם להשתמש בכוח כשהכול ממילא מסתדר בכי טוב?'' שאל.

בינתיים נועצו אנשי העיר בינם לבין עצמם. אחדים העלו את החשש שמא אם יתנו למלך לעשות כרצונו תבוא עליהם נקמתם של הרפובליקנים. הם הסכימו, אפוא, כי יש להמתין להוראות מפאריס.









הידיעה המפתיעה על תפיסת המלך פשטה במהירות הבזק. עם שחר הייתה העיר כולה מוצפת בהמוני כפריים מן הסביבה, שנהרו אליה כאילו נערכה בה חגיגה כלשהי. כל אחד רצה לראות במו עיניו את המלך. הם צחקו ושרו ועקרות הבית טרחו ובישלו עבור כל אותם אורחים בלתי-קרואים.

פתע פשטה בהמון המשולהב שמועה בדבר צבא מזוין המתקדם לעבר וארן. בראשו, על פי השמועה, עמד בואייה, ''הרוצח מפאריס''. איש לא הטיל ספק במטרת בואו של הכוח הזה: לחטוף את המלך ולהעבירו את הגבול כדי שיצטרף אל אותם מהגרים בוגדניים, אויבי האומה, שברחו אל שטחן של האומות דוברות הגרמנית מפחד המהפכה.

השמחה הפכה להתמרמרות גלויה. פרנסי העיר התדיינו בקדחתנות: וכי לא תהיה זו בגידה אם יניחו למלך להימלט? הרי הרפובליקנים יכול להיפרע מהם על כך וגורלם יהיה רע ומר. מצד שני, הרהרו בקול, עיכובו בכוח של המלך בווארן יחשוף אותה לטבח מצד כוחות הצבא ויתכן שאף להרס מוחלט.

בשעה שש לפנות ערב נעצרה כרכרה לפני שערי וארן, שנחסמו בקורות עץ מפני פלוגותיו של בואייה.

- ''פנו דרך לנציגי האסיפה!'' רעם קולו של אחד היושבים בה.

מילות הקסם הללו פתחו בפניהם מייד את וארן. התושבים הנלהבים ערכו להם קבל פנים גדושת תשואות . השניים, עייפים ומאובקים, עשו את הדרך מפאריס לווארן בפחות מעשרים שעות. הם סיפרו כי בריחתו של המלך הביאה לפתיחת מצוד לאומי אחריו. פרשים דוהרים פשטו ברחבי צרפת כולה כשהם תרים אחר עקבות הכרכרה הנמלטת בערי השדה. הפרשים היו מצוידים בצו של האסיפה המורה למלך ולבני משפחתו לשוב מייד לפאריס. משנשמע הצלצול האחרון של השעה שש הופיעו שני השליחים, קצרי נשימה, בשער העיר העילית והציגו את עצמם כרומיוף ובאיון. סמכותם נבדקה בחיפזון ונכבדי העיר הובילו אותם למשרדו של סאוס, שם שהה עדיין המלך. היה עליהם למסור לו את צו האומה.

הדוכס שואזל. פרשיו דיברו גרמנית וכוחו לא הספיק כדי להגן על המלך מפני המהפכנים (מקור תמונה 4).

לצוות על המלך: מרחוק נראה הדבר פשוט מאוד, אולם בפועל היו עדיין פרנסי העיר והשליחים מורגלים בציות ללא עוררין לסמכות הריבונית הגבוהה ביותר בארצם מזה מאות שנים. הם ניגשו אל המלך ובהביטם איש ברעהו גמגמו:

- ''הוד מלכותו...טובת הממלכה...האסיפה...''.

המלך הבחין בצו האסיפה שבידם. הוא נטל אותו, קראו ומסרו למלכה.

- ''אין עוד מלך בצרפת'', אמר לה.

מארי אנטאנט קראה את הצו ברפרוף. פניה חוורו. היא הטילה את הנייר אל הארץ בזעם. רחש של התמרמרות נשמע מקרב נכבדי העיר שצפו במחזה מהצד. המלך הרים את מבטו מהמלכה ונעץ מבט ארוך בנאספים הממתינים. אחר כך קם ממקומו, התקרב אליהם באיטיות ודיבר אליהם בקול שקט. קולו לא היה בוטח. למעשה, התחנן על נפשו. הוא ביקש להרוויח זמן. אולי עוד יקרה נשהו. אולי יגיעו נאמניו מפאריס ויצילו את המצב.

- ''נחכה עד אחת עשרה'', ביקש, ''תנו לנו לנוח מעט''.

גדודיו של בואייה היו קרובים. כל רגע הם צפויים להגיע לווארן. אז יפזרו את האספסוף המאיים ויצילו אותו ואת בני משפחתו. הם יוציאו אותו מהעיירה הזו, יובילו אותו בביטחה אל הגבול ויאפשרו לו למלט את נפשו מחבר המרצחים הזה שהשתלט על הרחובות, הרס את הבסטיליה, כבש את האסיפה וכלא אותו בארמונו.

רומיוף ובאיון הסכימו לבקשה, אולם ההמון ברחוב השתולל מזעם.

- ''שיסתלקו מכאן!'' רעמו הנאספים, ''שילכו לפאריס! הם מחכים לרוצח! לסחוב אותם ברגליהם! למרכבה!''

המצב הלך והפך מסוכן יותר מרגע לרגע. בעוד זמן קצר כבר לא ניתן יהיה לשלוט באיכרים ובתושבי העיר הצובאים על פתח המשרד. נכבדי העיר, שחששו לעורם, פנו אל המלך וביקשו ממנו לחוס על עירם. ''הוד מלכותו'', התחננו בפניו, ''אנא ממך...הצל את עירנו. אל נא יתיר לרצוח את נתיניו!''.

אבל המלך, נואש בניסיונו להרוויח עוד כמה שעות, כמו דבק בשעות המנוחה המעטות שאותן ביקש לעצמו כתירוץ לעיכוב. ''נחכה עד לשעה אחת-עשרה'', אמר בתחנונים, כמעט בקול בוכים, ,תנו לנו עוד כמה רגעי מנוחה''.

אנשי העיר הוסיפו לדרוש את יציאתו ממנה. בלית ברירה נקטו הבורחים בתחבולות השהייה. המלך העמיד פני ישן. משהעירו אותו משנתו חשה אחת מחדרניות המלכה ברע. מארי אנטואנט, מצידה, סירבה לעזוב את בת-לווייתה. בינתיים הלכו לקרוא לרופא. הלה הגיע למקום, בדק את החדרנית ופסק מייד כי מחלתה אינה רצינית ואין שום מניעה שתצא לדרך. בחוץ גברו הצעקות והאיומים. הנמצאים בפנים חששו שכל רגע יתפרץ ההמון אל המשרד ויעשה שפטים בנוכחים. החשש אף היה חמור יותר: אם יאונה דבר מה למלך או למי מבני משפחתו עלולים בואייה ואנשיו לנקום באנשי העיר כולם מייד לאחר מכן. אבל פסיקת הרופא לא הותירה שום ספק ולא סיפקה אפילו שארית של אמתלה לעיכוב. הם נאלצו לצאת לדרך.

המרכבה המתינה בפתח הבית. המשפחה המלכותית העייפה נאלצה להתיישב בה. תערובת של התרגשות ופחד פשטה באוויר. ההמון שנדחק ברחוב הצר סגר עליהם בניסיון להעיף מבט במלך השנוא ובמלכה ששמה יצא למרחוק כזונה המתנה אהבים עם אצילי החצר. הרַכָּב השמיע קריאת זירוז והמרכבה יצאה לדרכה, לאיטה, כשההמון מלווה אותה.

מיד לאחר צאתה משערי העיר הופיעו ראשוני פרשיו של בואייה על גבעות שפי, מצידו השני של הנחל. אילו היו עוברים את הנחל, היה המלך ניצל. אולם משום מה לא עלה בידם למצוא את הגשר העובר על פני הנחל, שהיה מרוחק משם כשישה קילומטרים. הפרשים חזרו לגדודם והמשפחה המלכותית, שלא ידעה עד כמה קרובה הייתה גאולתה, הלכה אל מר גורלה.









השיירה הארוכה, שאליה הצטרפו ללא הרף איכרים ופטריוטים פאנאטיים, עברה את קלרמון ונעה לעיר סנט מנהולד. מן העיר, ששמעה על המתרחש מפי דרואה וגויאום, פשטה הידיעה בסביבה ותושבי הכפרים נהרו חזרה אל העיר. אווירה קדחתנית שלא הייתה כמותה, שלטה באיזור בקוטר של כמה עשרות קילומטרים. בקושי רב פילסה המרכבה את דרכה.

ראש העירייה הצליח להגיע ברגל אל דלת המרכבה שנעצרה. המלך, כמעט מוטט מעייפות, נאלץ להאזין לנאומו הקצר של ראש העירייה בו הביע את צערו על שהמלך שמע לעצות אחיתופל ונמלט מפאריס. המלך, שרצה כבר לגמור עם כל זה, הפטיר בקצרה שכוונותיו לא פורשו כיאות. לאחר מכן הובילו פרנסי סנט מנהולד את המשפחה אל בית העירייה. שם המתינה לה ארוחה דשנה בכלי כסף. המלך והמלכה, שנשאה בזרועותיה את יורש העצר, הופיעו על המרפסת. ההמון הריע.

- ''תחי האומה!'' נשמע קול גדול מהרחוב. איש לא זעק ''יחי המלך''.

על אף עייפותה אילץ ההמון את המשפחה המלכותית להמשיך בדרכה. בכל שעה שלעיכוב ראו הפטריוטים בגידה. הם היו בטוחים כי העריקים ממתינים לבואייה.

שוב יצאו לדרך. כל העת נשמעו תרועות ברכה לאנשי וארן וקריאות בוז למלך. האיכרים, שמאז שעות הבוקר צעדו תחת השמש הקופחת של חודש יוני ופטפטו, שתו וצעקו, החלו מתפרעים. בשערי העיר שאלון בירך פרש קשיש אחד ממסדר סנט לואי, את המלך המנוצח בצורה הפגנתית. ההמון הנזעם התנפל עליו, הפילו אל האדמה ורצח אותו במקום.

בעיריית שאלון המתינה להם הפתעה. אנשי העירייה היו, ברובם, מלוכנים. הם ערכו למשפחה המלכותית קבלת פנים נאהץ נערות צעירות הגישו פרחים למלכה והנכבדים הביעו את הוקרתם למלך. ארוחת ערב טובה המתינה להם. רק באחת בלילה עלו בני המשפחה המלכותית על יצועם. אבל לא המלך ולא המלכה עצמו עין באותו לילה.

האם אפשר היה לבטוח בשאלון? שאלו את עצמם. בראשם חלפו הרהורי בריחה נוספים. בדמינום כבר סמכו על המשמר הלאומי של ריימס, שהודיע זה לא מכבר על בואו הקרוב. מי יודע, הרהרו, אולי יבוא גם בואייה. אולי...

בתשע בבוקר הגיעו אנשי ריימס. היה זה ערב-רב של בטלנים, שהיו שיכורים מעייפות ומסביאה לאחר שהלכו ברגל לילה תמים. הם לא הותירו ספק באשר לצד שלו נתונה אהדתם – ותבעו מייד באיומים את החזרתו של המלך לפאריס.

שוב נאלץ המלך לצאת ושוב נרתמה המרכבה והמשפחה המלכותית ישבה בה בשקט וללא אומר. היה זה אולי השלב הקשה ביותר במסעם. שהרי שאלון הפיחה בהם תקווה רבה כל כך. ובכל זאת התברר כי אין דברים בגו וכי כל הרואה אותם דורש להחזירם מייד וכל המביע כלפיהם אהדה אינו מעיז לעשות יותר מגילוי רחשי הלב הללו ותו לא.

הם עצרו באפרניי. שם אירחו כמה מעשירי המקום את המלך לסעודה קלה.

- ''זה מה שקורה כשבורחים'', אמר מאן דהוא למלך.

- ''לא יכולתי להישאר בפאריס'', החזיר המלך, ''משחתי הייתה שרויה בסכנה''.

- ''יכולת גם יכולת'', הטיחו בו כמה אחרים, ''כך אומרים!''

- ''אין לך מה לחשוש, קטנטונת!'', קראה מישהי אל המלכה והוסיפה: ''עוד תראי דברים גרועים בהרבה מאלה!''

כשיצאה המרכבה מאפרניי נלווה אליה אספסוף רב ופרוע כל כך, שתושבי העיר המהוגנים היו משוכנעים כי הללו ישחו את המלך, המלכה וצאצאיהם זמן רב לפני שיסתיים המסע לפאריס.

המרקיז בואייה. חיל החלוץ שלו היה גשר אחד רחוק מדי מהצלת המשפחה המלכותית (מקור תמונה 5).









לראשונה מזה מאות שנים הייתה פאריס שרויה ללא מלך.

כשחלפו רגעי התדהמה הראשונים לאחר שנודע על בריחתו של לואי ה-‏16 מהארמון, פשטה בקרב הפריסאים תחושה מוזרה במקצת. הם התפלאו על היותם חופשים לנשום ולהרגיש נוח מתמיד. ניתן נינ, אפוא, לחיות כרגיל. היעלמותו של המלך לא הורגשה כטרגדיה. כדור הארץ המשיך לסוב על צירו, השמש הוסיפה להאיר מדי בוקר וצרפת לא חדלה להתקיים.

כיוון שלא היו ידיעות בדוקות על גורלו, התרוצצו ברחובות סיפורים חסרי שחר. היו שסיפרו בוודאות גמורה כי המשפחה המלכותית הגיעה יער קומפיין דרך מנהרה סודית שהובילה אל נהר הסיין. בקומפיין המתין לה הרוזן דה-פרסן בראש הגדוד השווייצרי שלו, והללו ליוו אותם עד לגבול הצפון.

לפחות בנקודה אחת הסכימו כולם: המלך ברח צפונה. ספרו על מעצרו. אחר כך חזרו בהם המספרים. באותו ביטחון עצמו גם שבו וסיפרו כי המלך עבר את הגבול והתכונן להכתיב, מעיר בירה של מדינה עוינת כלשהי, תנאים לעמו המתמרד.

האסיפה החליטה שלא להפסיק את דיוניה. ביום שלאחר הבריחה עסקו מרבית הדוברים בניסוח חלקים של החוק הפלילי.

את הישיבה ניהל אלכסנדר דה בוהארנה. משנכנס לאפורט, הממונה על תקציב בית המלוכה, הוא הביא עימו איגרת שהשאיר המלך, כתובה כולה בכתב ידו. האסיפה עמדה עתה להיווכח לראשונה בדרישות שליט האומה, סיבת נסיעתו ואולי אף את מקום הימצאו.אלא שעל הנאספים נפל פחד גדול, טמיר. איש לא העז לדרוש שיקראו באיגרת. לבסוף הכריז הציר לאמט, לקול תרועות חבריו, כי יש לקראה בקול רם בפני האסיפה כולה. דממה מוחלטת נשתרהה באולם כשפתח אח המזכירים את האיגרת, גולל אותה ופתח בקריאה.

הנבחרים המפוחדים ציפו לפסק דין נקמני של השליט המודח, אך עד מרה רפתה מתיחותם והם נרגעו. למעשה, הייתה זו איגרת עלובה מאוד. משפטים ארוכים, בכייניים, בלתי מהוקצעים ומלאי האשמות. דבר לא היה בה שיכול היה איכשהו להמריץ את תומכי המלך ולעורר התלהבות בהמונים. כולם נשמו לרווחה. המלך מטיל האימה התגלה כאדם חסר כל חוט שידרה. אמנם לא היה להם מושג היכן הוא, אך לא נראה היה כי מכתבו טומן בחובו איום כלשהו. האסיפה הוסיפה, אפוא, לדון בסדר היום שנקבע לה מראש.

הרצים הרבים שנשלחו לכל עבר לא הביאו עימם בינתיים שום ידיעה. השעות חלפו באיטיות.

בעשר בערב פשטה השמועה כאש בשדה קוצים.

- ''המלך נתפס!'' עברה הידיעה מפה לאוזן.

שני רצים מזיעים ומאובקים התפרצו אל אולם האסיפה. הם הביאו לנשיא האסיפה את הודעות העיריות וארן וקלרמון, שמסרו על מקום הימצאה של המשפחה המלכותית. במכתביהן ביקשו העיריות לדעת כיצד יש לנהוג במשפחה ואיך יש את חטיפתה על ידי גדודי בואייה.

ההתרגשות הייתה רבה. ככלות הכול המלך – זה היה פירוש המכתבים – לא עזב את צרפת. האסיפה מינתה בו במקום שלושה מחבריה כדי לצאת לקראת לואי ה-‏16, להביאו לפאריס ואם יהיה צורך בכך – להגן עליו מפני פוגעים אפשריים. האדונים הנכבדים שנבחרו – לאטור-מאובורג, ברנאב ופטיון – עזבו מייד את פאריס.

ההמונים ניצבו לצד הדרך והריעו לשלות הצירים. בלה-קאב, ליד אפרניי, פגשו השלושה את השיירה המלכותית. ענן אבק גדול היתמר מן ההמון שצעד מאחורי המרכבה המלכותית ומסביבה. הנבחרים פילסו להם דרך בין האספסוף והצליחו בדוחק רב להגיע עד המרכבה.

- ''רבותי!'' קרא מישהו מהם, ''רבותי!''

ראשה של המלכה הגיח החוצה. היא התכופפה ובעיניים דומעות הושיטה את ידיה ללאטור-מאובורג ולברנאב.

- ''לא העליתי בדעתי לעזוב את צרפת'', אמר המלך שהופיע מידי אחריה בפתח כלי הרכב כשהוא מכוון את דבריו לפטיון.
- ''אהה!'' נהם פטיון. סתם ולא פירש.

הוא הוציא מכיסו את צו האסיפה, אותו צו שבו הסמיכה אותם האסיפה להחזיר את המלך ואנשיו לפאריס ולהגן עליהם. משסיים, עלה יחד עם בארנאב למרכבה. הו ישב לפנים, בין מאדאם אליזבת ומאדאם דה-טורזל, שעליה נשענה מאדאם רואיל, בארנאב ישב בין המלך והמלכה, כשעל ברכיה של זו האחרונה ישב יורש העצר. לאטור-מאובורג עלה לכרכרת החדרניות והשיירה הוסיפה להתנהל באיטיות בשמש היוקדת.

המלכה התייחסה בריחוק מה אל הנציגים. יהירותה הרתיעה אותם ולמשך פרק זמן ממושך שרר שקט מסויג במרכבה המלכותית. אולם תמימותו של המלך ושמחתו הילדותית של יורש העצר הכניסו עד מהרה לבביות לשיחה. הנסיך הקטן ירד מברכי אימו והתיישב על ברכיו של בארנאב, כשהוא מביט בו ומדבר אליו, ספק בחשש ספק באמון – מה ששבה לחלוטין את ליבו של הנבחר.

- ''או!'' אמר בשחקו בכפתורי חליפתו של בארנאב, שבהתאם לצו האופנה היו מעוטרים בסיסמה כלשהי. ''את רואה, אמא?'' פנה אל המלכה, ''על כל הרפתורים כתוב: 'לחיות חופשי או למות'''.

המלכה רק נשקה לבנה ולא אמרה דבר.

העיר המוארת דורמאנס קיבלה את פני התהלוכה המפורסמת ביותר בצרפת בקריאות ''תחי האומה!'', ''תחי האסיפה!'' – אבל אף לא ''יחי המלך!'' אחד. ארוחת הערב שהוגשה הייתה טובה. לואי ה-‏16 הזמין את הנבחרים לסעוד עימו, אך הם סירבו בנימוס.

מרכבת המלך וההמונים המלווים אותה בשערי פאירס. ציור מאת ז'אן לואי פריור (מקור תמונה 6).

בלילה ביקר אצל המלך חתנו של ראש העירייה. בפיו הייתה הצעה מעניינת: להימלט דרך הגנים, לעלות לספינה שתפליג במעלה נהר המארן ומשם, בעגלה, לנסוע עד נקודת המפגש עם צבאו של בואייה. ''הכול מוכן, הוד מלכותך'', אמר הצעיר הנמרץ, ''רק תן את האות ונצא לדרך''.

אבל המלך סירב. אולי סירב לסכן את בני משפחתו בבריחה נואשת נוספת כאשר כל צרפת דולקת בעקבותיו. ממילא מאשימים אותם בבגידה וברצון לחבור אל אויבי המדינה. ובכן, הרהר, הימלטות שנייה רק תוכיח את צדקתם, שהרי בבריחתנו אנו מעידים על אשמתנו. כך הרהר וכך גם אמר לרעייתו כאשר נכנס לחדרה בשעת לילה מאוחרת. המלכה דווקא תמכה בניסיון בריחה נוסף. אבל בעלה היה נחוש הפעם. ''בשום אופן לא'', אמר בפסקנות.

אחר כך השתטח בבגדיו על אחת הכורסאות, עצם את עיניו ונרדם מייד.

למחרת יצאו שוב לדרך. כשהגיעו לשאטו טיירי החליפו רַכָּבים. באותה הזדמנות הצליחו נציגי האסיפה לשחרר סוף סוף את המשפחה המלכותית מהליווי המאיים והטורדני שזכתה לו באדיבות האספסוף הקולני. המשמר הלאומי של סואסון, הרכוב על גבי סוסים, הקיף את המרכבה. עתה יכלה זו לנוע ביתר חופשיות.

בפרטה-סו-בואר נעצרו שוב כדי לסעוד את ליבם. ראש העירייה, שהיה מלוכני, נשא נאום מלא דברי הוקרה ומסירות. אבל ברחובות, כרגיל, הייתה האווירה בלתי-חגיגית בעליל. ההמונים נאספו שוב מול בניין העירייה, מנופפים באגרופיהם, מגדפים בקולי קולות ומאיימים לעשות שפטים בשליטים אם רק יתגלגלו לידיהם. אחר כך יצאו למיאו וכשהגיעו לשם בילו את הלילה בבית ההגמון.

החניות והחלפות הרַכָּבים גיוונו במשהו את חדגוניותו המעייפת של המסעץ החום היה מחניק. שעטות הסוסים על גבי הדרך העלו ענני אבק, שחדרו אף אל המרכבה המלכותית דרך החלונות המוגפים.

המלך היה אדיש. מאז וארן סיגל לעצמו מעין התנהגות שוות-נפש שלא הייתה זכורה למכריו מתקופות קודמות. מאדאם אליזבת המשיכה להתנהג בעדנה ובשקט.רק על המלכה ניכר היה שהיא חשה נבוכה ומושפלת.

בשלוש לאחר הצהריים עברו את שער המכס של פאריס. ההמון התגודד לאורך הכבישים, אך לפי הוראות האסיפה שמר על שקט מוחלט. המרכבה חלפה על פני ההמון וירדה לשאנז אליזה. שורת חיילי המשמר הלאומי הקיפה אותה, כשהחיילים זוקפים את נשקם, בדומה למקובל בהלוויות.

באסיפה קיבלו הנציגים דין וחשבון שוטף על חזרתו של המלך פאריסה. ההתרגשות הגיעה לשיאה. כל אחד רצה לרוץ ולחזות בתהלוכה המלכותית העושה את דרכה ברחובות הבירה. אבל נשיא האסיפה, דה בוהארנה, דרש שקט. חברי האסיפה הוסיפו לדון בחוקי המדינה.

בשבע לפנות ערב נסגרו שערי ארמון הטילרי מאחורי השליטים השבויים. כשירד המלך מעל מרכבתו שרתה דממה כבדה על הסביבה. כשירדה המלכה אחריו נשמע רחש קל של בוז, אך זה הושתק מייד. לעומת זאת, מראה הנסיך הקטן הנלחץ אל אחותו הביא כמה מהמתקהלים למחוא כף בהתלהבות.

- ''זו היא תקוותנו'', קראו, ''משענתם של הצרפתים!''

על אף שאל המשפחה המלכותית נילוו שלושה נציגים של האסיפה, היה זה מאמץ עילאי לחלץ את שומרי הראש מידי ההמון הזועם.









ארבעה ימים נמשכה הנסיעה הגורלית אל וארן. במהלך אותם ארבעה ימים נוכחו הצרפתים לדעת כי אפשר לחיות ללא מלך. אותן שעות אכזריות, שהלבינו ללא עת את שערה של מארי אנטואנט, חרצו גם את גורל הדמים של המשפחה המלכותית.

בהיסטוריה נרשם ניסיון הבריחה של לואי ה-‏16 ובני משפחתו כמאמץ הרציני היחיד למנוע את נפילתה המוחלטת של צרפת לידי מהפכני 1789. אלמלא הוסגר על ידי אנשי וארן לשליחי האסיפה הלאומית יתכן וההיסטוריה היתה נראית אחרת. בנסיבות אלה קשה לדעת מה היה גורלם של אנשים כמקסימיליאן רובספייר ונפוליאון בונפארט. למעשה, יתכן ואירפה כולה הייתה לובשת צורה אחרת.









מרבית החומר למאמר זה מקורו בספר עלילות מימי המהפכה הצרפתית, מאת מרסל וגיאורג הויזמן, שיצא לאור הוצאת א.לוין-אפשטיין, תל אביב. תרגום מצרפתית: מרים שטיין. עורך: עודד אבישר: איורים: פייר נואל.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   סורנטו   יום ו', 18/07/2008 שעה 0:07   [הצג]   [3 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©