הלצה תפלה: כמה הערות על הומור הפיגועים
יום ג', 08/07/2008 שעה 14:19
לאחר פיגוע הטרקטור בירושלים התהדרו כמה בלוגים במה שמוגדר על ידם כהומור שחור. אחד הכותבים העלה לאוויר סרטון מדליק על רובוטריקים. אחר השווה את השתוללות הטרקטוריסט לסצינה המפורסמת ההיא מ''גבעת חלפון אינה עונה'' בה נוסע ויקטור חסון על שופל במטרה ללכוד את יריבו סרג'יו קונסטנצה. לאחרים היה חשוב לתקוף את הורג המחבל בטענה שלכל אחד, אפילו רוצח, מגיעה הזכות לעמוד למשפט הוגן. היו שטענו שאין להם חשק לחיות במדינה בה אפשר לירות לאנשים בראשם מטווח קצר. אדר הגיבה בעצבים וכמעט יצאה מדעתה נוכח מה שפירשה כוולגריות מיותרת. כמי שקצת יצא לו לחוות פיגועים מקרוב, אני סבור שיש יותר משמץ של אמת בטענותיה. אין בי כל רצון לשמור על חיי מחבל היוצא למלחמה בחפים מפשע. וכן, הבועה המפורסמת ההיא אכן קיימת.









ב-‏11 בספטמבר 2001 רעד הגלובוס. שליחיו הקנאים של אוסאמה בן-לאדן חטפו ארבעה מטוסים, ריסקו אותם, גרמו למותם של אלפי חפים מפשע ושלחו את העולם המערבי להתמודד עם טראומת הטרור הגדולה ביותר שחווה מאז מלחמת העולם השנייה. רשתות החדשות שידרו ללא הפסקה מזירת האירוע (ככל שניתן להן להתקרב אליה), תמונות מגדלי התאומים הבוערים והקורסים נמרחו על כל עיתון עלי אדמות ואמריקה האבלה חיבקה אל גופה הגדול את הכבאים ואנשי כוחות ההצלה שסיכנו את חייהם כדי לחלץ את הניצולים המעטים שהצליחו לשרוד מתחת לגושי הבטון העצומים וחלקי המתכת הלוהטים.

באותם רגעים עצמם הבחינה תושבת אחד הרחובות הסמוכים בכמה צעירים ישראליים שהפגינו עליצות שלנוכח הנסיבות נראתה – אם לנסח זאת בעדינות מכסימלית – מוזרה משהו. הם צילמו את גורדי השחקים הבוערים, התלוצצו על ההיסטריה ההמונית שפקדה את האמריקאים המבוהלים והתנהגו באופן שרמז שכל האירוע הססגוני הזה דווקא הפך את היום הזה עבורם לחתיכת כיף אחת גדולה. האמריקאית הנרעשת, כנראה מרובעת כמו רוב בני ארצה, לא הבינה חוכמות. לשיטתה, מי שמפגין שמחה על מגה-פיגוע מהסוג הזה הוא חשוד מיידי. היא דיווחה על כך למי שצריך ובתוך זמן קצר הגיעו אנשי האף.בי.איי ועצרו את החבורה המשעשעת. בדיעבד התברר כי מדובר גם בישראלים שעבדו בישראל באופן בלתי-חוקי ופרקליטיהם ניסו להסיט את הדיון דווקא לכיוון הזה, שנתפס בעין תקשורתית אז כקל יותר להתמודדות. למרות ששוחררו זמן מה לאחר מכן, היה ברור שהם מילאו היטב את תפקיד הישראלי המכוער; למעשה, הם הרחיבו את גבולות הדימוי המחורבן הזה באופן חסר תקדים.

אדם נופל אל מותו מבנייני התאומים הבוערים. היו כאלה שזה הצחיק אותם (מקור תמונה 1).









נזכרתי באירוע הזה כשקראתי את מריבת הרשת שהתגלעה הפעם על רקע כמה פוסטים שהתהדרו בהומור שחור על רקע פיגוע הטרקטור בירושלים. אחד העלה סרטון הומוריסטי על רובוטריקים. אחר השווה את השתוללות הטרקטוריסט למסע השופל המפורסם של ויקטור חסון ב''גבעת חלפון אינה עונה''. לאחרים היה חשוב לגנות את החייל שירה למוות במחבל בטענה שלכל אחד, אפילו רוצח, מגיעה הזכות לעמוד למשפט הוגן. היו אף כאלה שטענו שבמדינה כזו, בה אפשר לירות לאנשים בראשם מטווח קצר, אין להם חשק לחיות. אדר, ירושלמית בהווה, הגיבה בעצבים בלתי מסותרים ושלחה את הציניקנים והלגלגנים למיניהם לעשות כל מיני דברים שלא כאן המקום להתייחס לפרטיהם.

אני מסכים איתה.









הנימוק אולי ברור מאליו לחלק מכם, אבל ברשותכם אאריך מעט בהסבר. מוות הוא עניין אכזרי. אין בו הנאה. אין בו סיפוק. אפילו אותם מתאבדים המבצעים ביודעין פשעי מלחמה, אותם שטופי מוח ההולכים אל החידלון בעיניים פקוחות ומפעילים חגורות נפץ על גופם במטרה לשלוח מספר רב ככל האפשר של יהודים לגהינום, אינם נהנים מזה. יש להם נימוקים טובים (בעיני עצמם) לכך, לרבות אורגיה שמימית עם בתולות חסודות והבטחה שקיבלו לתמיכה כספית של ארגוני הצדקה החמאסיים במשפחה השכולה – אבל הנאה מהעסק כשלעצמו אין שם. קל וחומר שהדבר נכון מצידה האחר של המשוואה; למשל, כאשר מדובר בצפייה חסרת אונים באותן גופות מחוצות ומשוסעות של נשים וילדים שנפלו קורבן לתעלוליו של שאהיד שהתחרפנה עליו דעתו.

אני יודע את זה כי הייתי ירושלמי במשך אי-אלו שנים ובתוקף ירושלמיותי ועבודתי העיתונאית דאז הפכו האוטובוסים המתפוצצים הללו לחלק משיגרת החיים העצובה שלי. עד היום צרוב בי אותו צלצול טלפון שהקפיץ אותי מהמיטה בבוקר ה-‏21 באוגוסט 1995. מ' התעוררה אף היא, אבל ידי הגיעה ראשונה אל האפרכסת. ואז בקע משם קולה המבוהל של אמה של מ' ששאלה אם אנחנו בסדר וכשנענתה בחיוב הצליחה לפלוט כמה מלים על כך שאמרו עכשיו ברדיו שהיה פיגוע באוטובוס ברמות אשכול.

גרנו אז בדירה קטנה ודחוסה בגבעה הצרפתית, מרחק יריקה מרמות אשכול. בלי לשאול מילה היה ברור לי שהפיגוע הזה הוא בתחום הכיסוי שלי. טרוט עיניים ועדיין מטושטש והלום שינה תפסתי מכנסי טרנינג ואיזו חולצה קרועה שהייתה זרוקה על הרצפה, נכנסתי לסנדלים תוך כדי ריצה ותוך פחות מחמש דקות הייתי באתר הפיגוע.

האוטובוס לא היה בדיוק מחזה נעים לעיניים. השלד המפוחם עמד שם, סמוך לבית הספר התיכון רנה קסין. האמבולנסים פינו במהירות ובקול צפירה עולה ויורד את הפצועים להדסה, לשערי צדק ולביקור חולים. כמה צרורות מאורכים בצד העידו על כך שלפיגוע הזה היו גם קורבנות בנפש. המזעזע ביותר היה דווקא משטח האספלט של הכביש. הוא היה זרוע בקרעי בשר קטנטנים, ספוגי דם. היו שם מאות כאלה, אולי אלפים. שרידים זעירים של בני אדם, חלקם כרותי איברים. עוד מעט יבואו אנשי ''חסד של אמת'' ויאספו את השרידים הללו אל תוך שקים מיוחדים. בין חלקי האיברים הפזורים אפשר היה לראות שברי מתכת, גומי, פלסטיק וזכוכית – שרידים מנופצים של האוטובוס ושל החפצים שהיו בו. בצד עמדו אנשים, חלקם ניצולי הפיצוץ ואחרים עוברי אורח, ומיררו בבכי. בשעת הבוקר המוקדמת הזו אפילו העיר הזו, למודת הרציחות והסבל, הייתה עדיין בהלם מוחלט.

מאחורי כל גופה, כל נכה, כל יתומה, כל אלמן, עומדים חיים שלמים. לא רק שלו, גם של רבים אחרים. בשעות הקשות האלה יכולתי רק להתנחם בכך שלא נפלה בחלקי מנת הייסורים שלהם. ועדיין, בערב אצטרך לעשות את אחת המלאכות הקשות ביותר שאפשר להטיל על עיתונאי: ליצור קשר עם בני משפחות ועם חבריו של כל קורבן ולדלות ממנו כמה פרטים על המת. משהו שיאפשר לספר עליו בעיתוני המחר מעט יותר משמו ומגילו הכרונולוגי. היכן למד, מה היו תחביביו, באיזה תפקיד שירת בצבא, במה עבד, האם היו לו הישגים מיוחדים. ואם אפשר, אם זה לא ממש מטריח, אולי אפשר לקבל תמונה שלו. אני לא מציע אף לגרועים שבמכרי לעבור את החוויה הזו. לדפוק בדלת שמאחוריה בוקעות צעקות האימים של אלה שלמדו עכשיו על מות יקירם, לראות נשים מורטות בייאוש את שערן וגברים מטיחים בזעם את ראשם בקיר. להרגיש כמו איזה חרא שבא להטריד אנשים בשעה הקשה ביותר בחייהם, שעה שבה הם צריכים להתכנס בכאבם ולבקש נחמה ולא להיתקל באיזה כתב חטטן שהיום מחפש מידע ומחר לא יזכור שום תו בפרצוף המת שאותו הדביק בין עמודי החדשות.

זה לא היה הפיגוע היחיד שאותו ראיתי מקרוב. היה את פיגוע ההתאבדות של דצמבר 1995 בחניון בניני האומה, שלמרבה המזל נהרג בו המחבל לבדו. ואת הפיגוע בקו 18, גם הוא ליד בניני האומה. עשרים ושישה איש נספו בו. ושבוע לאחר מכן עוד פיגוע בקו 18 האומלל, הפעם ברחוב יפו, מרחק שלושים שניות הליכה מהירה מהמערכת. תשעה עשר איש נרצחו בפיגוע הזה. בתי העלמין מלאו אנשים בוכים. בתי המגורים כוסו במודעות אבל. ילדים נאלצו לחזות בגופות הוריהם המורדות אלי קבר. כל העיר חיה בתחושה עמומה שהפיגוע הבא נמצא מעבר לסיבוב. שאנחנו על סף חוסר האונים. ששום הצלחה של השב''כ בעצירתה או בחיסולה של חוליה כלשהי אינה מסירה באמת איום כלשהו כי תמיד יימצא מישהו שיעקוף את המחסומים ויתפוצץ באיזה אוטובוס, סופרמרקט או מדרחוב.

הפיגוע בקו 26. שלד אוטובוס מרוסק ומפויח וקרעי בשר מדממים על הכביש (מקור תמונה 2).

(לו היו בלוגרים מסוימים פעילים אז בזירה האינטרנטית אולי היו מעלים איזה קישור לסרטון מדליק ביוטיוב העוסק במתים הקמים לתחייה - מומיות, פרנקנשטיין, שודדי הקאריבים, באמת לא חסרות דוגמאות כאלה - או מביאים איזה וויץ חמוד שמעלה באוב את דמותו החיננית של קיאנו ריבס המנסה למנוע פיצוץ אוטובוס דוהר ב''ספיד''. חמוד כזה. אוטובוסים, פיצוצים, אתם יודעים. הכול הולך. )

הנימוק שעם טרגדיות ניתן להתמודד באמצעות הומור – כולל הומור שחור – אינו יכול לגונן על הטעם הגרוע (ויש שיאמרו חוסר הטעם בכלל) שמשאיר ההומור המטופש הזה. הרי משמיעיו לא יחושו בנוח להשמיע את ההגיגים המופלאים הללו במגאפון שיועמד בשכונה בה בוצע הפיגוע. הם יחששו, ובצדק רב, מתגובה רגשית קיצונית בעקבות הפגיעה המכוונת הזו. מדוע הם חשים בנוח לעשות זאת מאחורי המחסה המגונן של הווירטואליה? האם אז הופכות מילותיהם להיות פוגעניות פחות? האם אז הופכת הגחכת הנרצחים למשעשעת יותר?









הנה קביעה שלצערי אני נאלץ לחיות איתה יום יום: הז'אנר המילולי השולט כיום בחברה הישראלית הוא הדאחקה. בהגדרה, דאחקה היא היכולת למצוא את הצד הנלעג בכל דבר. כל דבר. כל דבר. שוב: כל דבר. כולל מוות. העיתוי אינו משנה. בעצם, רצוי שזה יהיה מיידי. כל המקדים הרי זה משובח. יותר חשוב להצחיק את החבר'ה מאשר לומר משהו בעל משמעות. מין רצון מאוחר להתיילד ולהפוך לליצן הכיתתי, למצחיק שבחבורה. שהרי סביב המצחיקנים תמיד מצטופף קהל הצופים המגחך. והרבה צופים – או מאזינים או גולשים, מה זה משנה בכלל – משמעותם רייטינג גבוה.

יש כאלה הרואים בכך מעשה חינני. אחרים רואים בכך אקט חתרני המקיים את הכלל שאין פרות קדושות. בכלל, חתרנות כבר הפכה אצלנו מזמן למשהו אופנתי. מי שאינו חתרני אינו אִין. מי שמבקש לשמור על טעם טוב, קורטוב רגישות ונימה רצינית נחשב אוטומטית לחסיד המימסד האפל, נחשד כאינטרסנט חסר בושה והוא מתויג כבשר מבשרה של איזו אליטה בזויה. הנורמה המטופשת הזו חדרה אל כל תחומי החיים שלנו. לפוליטיקה, לעיתונות, לכלכלה. לכל מקום. יותר חשוב ללעוג לאדם מאשר למתוח עליו ביקורת עניינית. בהעדר ענייניות לא נותר אלא להתכתש על הדאחקה והשלכותיה – אם הייתה מעליבה, אם נאמרה בהקשר הנכון ושאר שטויות מסוג זה. דאחקה על טרקטור שדרס למוות שתי נשים וגבר. הנה עוד מקרה לצחקק עליו.

התלוצצות היא בהחלט אקט לגיטימי. גם הרציניים שבבני האדם מעדיפים צחוק על פני עצב. אבל כמאמר קוהלת, לכל זמן ועת לכל חפץ. הגיחי-גיחי של חלק מהכותבים על האירוע גם הוא אינו בדיוק עניין שאסור על פי חוק. זה עניין של חוסר כבוד בסיסי לאחרים. שלא לדבר על העניין הפעוט של רידוד השיח הציבורי, שגם הוא מושפע מהמגמה הזו.

(מניסיון מסוים – לא אינטרנטי בהכרח - התגובה לטענות שאני משמיע היא כמעט אוטומטית, על סף הפאבלוביות. אתה, יאמרו המצחקקים בספק כעס ספק זלזול, לא תגיד לנו מתי לצחוק ומתי לבכות. מי אתה בכלל. מה אתה מחליט לנו על החיים. אלה בחירות שלנו. תפסיק לבלבל את המוח. וכן, צחוק עוזר להתגבר על הטראומה. אז תחזור לעסוק בדיכאון הפרטי שלך ותעזוב אותנו בשקט. אה, כן, ואתה גם פאשיסט. אפשר להניח שחלק גדול מהתגובות יתכנסו תחת הטיעונים הללו).

מי שמעדיף לאטום את מוחו נוכח הדברים הלו אולי כדאי שיקרא את המעשה הבא. שוב - 11 בספטמבר 2001. אותו תאריך שבו השתוללו כמה ישראלים מצחוק למראה גורדי השחקים הקורסים והאנשים הקופצים מהקומות אחוזות הלהבות אל מותם. באותו ערב נורא שודרה ה''טונייט שואו'' של ג'יי לנו, לכל הדעות אחד מהקומיקאים היותר משעשעים הפועלים באמריקה בעשורים האחרונים. היה ברור שאי-אפשר לצחוק הפעם. ההלם הכתיב התנהגות לא-הומוריסטית בעליל, כזו המשדרת כבוד ורצינות. נכון, זה לא בדיוק שם המשחק אצל לנו, אבל גם הנסיבות שבהן שודרה התוכנית לא היו, איך לומר בעדינות, שגרתיות. לנו ויתר על מונולוג הפתיחה הקבוע שלו, זרק הצידה את ההתנצחות המצחיקה והקבועה שלו עם הסייד-קיק החדש קווין יובאנקס והביא אורח אחד בלבד לראיון ועוד להקה אחת לסיום. האורח היה הסנאטור ג'ון מקיין, גיבור מלחמת וייטנאם ואדם הנחשב בארצות הברית כסמל להגינות אישית ופוליטית (לנו, אגב, הוא בעל השקפת עולם ליבראלית וככל הנראה מזדהה דווקא עם המפלגה הדמוקרטית). הלהקה הייתה קרוסבי, סטילס ונאש (אני לא בטוח בכך, אבל נדמה לי שהם ביצעו שם את ''למד את ילדיך''), גיבורת תרבות הנגד של שנות הששים והשבעים. למרות השוני בהשקפות העולם של האורחים – ואולי דווקא בגללו - לא נשמעה שם שום אמירה היסטרית או מתלהמת. מקיין, אדם בעל שאיפות להתמודד על הנשיאות ומי שיכול היה בקלות ללעוג ליריבו הנשיא, שמר על איפוק. קרוסבי, סטילס ונאש יכלו לבצע שיר שיבעט בעכוזו של הנשיא הבלתי-מוערך, אבל נמנעו מכך. איש גם לא העלה על דעתו לנצל את תוכנית האירוח הפופולארית ביותר באמריקה כדי להתקלס בנפגעים ולצחקק מבדיחות מטופשות על אברים קטועים ואוהדים שרופים. אֵבֵל, כמו כל תגובה חברתית אחרת, אינו בהכרח עניין קבוע. אבל דווקא בשל זמניותו, הסמוכה כל כך לאירועים שגרמו ליצירתו, צריך לנהוג בתקופתו בשיקול דעת ובכובד ראש.
_
אז הנה אדם אחד שאצלו לא הייתה הדאחקה חזות הכול. ואגב, גם דייוויד לטרמן וקונאן אוברין נהגו בצורה דומה. בימים שלאחר מכן הם לא ביצעו מעבר חד אל השטותניקיות היומיומית הרגילה אלא עשו זאת בהדרגה ובעדינות. לשיטתם של מצחיקני הרשת העבריים הטיפוסים הללו אינם יודעים כיצד להתמודד כראוי עם הטראומה. החוכמה נמצאת רק אצלנו. גם השנינות.

פאראמדיק מפנה תינוקת בוכה מזרית פיגוע הטרקטור. לא בדיוק עניין לדאחקות מיידיות (מקור תמונה 3).

''בנפול אויבך אל תשמח'' נאמר בספר משלי. זו אמירה חכמה. המוות, כאמור, אין בו שום דבר משמח. לעתים הוא הכרחי; לרוב הוא מיותר. ועכשיו היקש בסגנון קל וחומר: אם בנפול אויבינו לא ראוי לשמוח מדוע יש לקדש את הלצון דווקא בעת הרצחם של ישראלים חפים מפשע?









וישנו העניין הנוסף, שגם בו אני מוצא עצמי קרוב מאוד לעמדתה של אדר. אין בי שום רצון לגונן על זכויות האדם של מחבל שיוצא לרצוח חפים מפשע. מחבל כזה יוצא למלחמה אלא שזירת הקרב שלו אינה הבונקרים בגבעות והביצורים בעמקים אלא רחוב סואן או מרכז מסחרי הומה אדם. קורבנותיו אינם חיילים במדים המזוינים עד לשיניהם אלא סתם בני אדם – קשישים, נשים, ילדים וכל אדם אחר שבגלל איזה צירוף מקרים אומלל נמצא בסביבה. זו מלחמה שמלכתחילה רק צעד אחד פעיל בה. במלחמה, אם שכחתם, לא עמודים מול לוע רובהו של האויב ומבקשים ממנו בנימוס להניח את נשקו. במלחמה מנסים לשרוד. קל וחומר כשמדובר במלחמה בעיבורה של עיר. במצב כזה מי שמזהה את הרוצח ותוקע בו כדור מציל חיי אדם.

יש כנראה כאלה הסבורים שחיי הרוצח חשובים מחיי הנרצחים הפוטנציאליים (כלומר אלה שעדיין לא הספיק לחסל). אני מניח שאם יעלה מטורף כלשהו על גג סמוך לביתם וימטיר משם אש לכל הכיוונים במטרה לחסל כמה שיותר יצורים אנושיים המזדמנים אל טווח הירי שלו הם לא יבואו בטענות על חיסולו בידי צלף משטרתי כלשהו – או אפילו בידי אזרח מן השורה. דינו של חוסאם דווידאת, המחבל על הטרקטור, אינו צריך להיות שונה. למשמע המחאה על הפרת זכויות האדם של דוווידאת אפשר לחשוב שמדי יום יורים כאן עוברים ושבים על אנשים חפים מפשע ושחיסול טרקטוריסטים תמימים הוא עניין שגרתי ומקובל.

(הנה עוד סיפור על עוללותיה של ההתחשבות בזכותו של הרוצח להיעצר שלא באופן שיגרום לו חידלון טרמינלי. בבוקר ה-‏21 באוקטובר 1990, התעורר משנתו צ'רלי שלוש, צוער מהימ''מ, לשמע צעקות מהרחוב בשכונת בקעה בירושלים. צעיר פלסטיני חמוש בסכין השתולל ברחוב. זעקות העוברים והשבים פילחו את האוויר. עד לאותו רגע הספיק המחבל לדקור למוות את החיילת בת ה-‏19 איריס אזולאי, אחר כך רצח בדקירה נוספת את אלי אלטרץ בן ה-‏43 – ואז התייצב מולו צ'רלי שלוש, כשהוא חמוש בנשקו. שלוש קרא לו לעצור. המחבל התעלם והוסיף להתקדם לעברו בסכין שלופה. שלוש ירה לרגליו במטרה לפצוע אותו, ממש כמו שלימדו אותו. אלה היו ההוראות והוא מילא אותן כלשונן. אבל המחבל הפצוע הוסיף להתקדם, התנפל על שלוש ודקר אותו למוות. וזכויות האדם של המחבל כבר אמרתי?)

במצב בו רוצח מנסה להרבות קורבנות הפיתרון המהיר ביותר למצב – ומבחינתי גם הלגיטימי ביותר – הוא לנסות ולחסל אותו. ממש כפי שאדם שפוי בדעתו אינו יכול לבוא בטענות אל מתפללי מערת המכפלה שקמו והרגו את ברוך גולדשטיין ולא הואילו בטובם להמתין עד שירצח כמה נוספים מהם, כך אי אפשר לבוא בטענות כלפי מי שחיסל פושע בזוי שהחליט יום בהיר אחד לחסל כמה יהודים לארוחת הצהריים. האם הייתה נחה דעתם של המבקרים לו עלה בידי דווידאת לרצוח עוד אי-אלו עוברים ושבים טרם שהיה מאן דהוא משתלט עליו ומסגיר אותו לידי המשטרה?









ומילה אחרונה לסיום.הבועה ההיא, המדוברת כל כך, אכן קיימת. היא לא בהכרח בועה שמתאפיינת בניתוק גיאוגרפי; היא בראש ובראשונה בועה תודעתית. מי שמגיב על פיגועים בהומור או מוכן למות על זכותו של רוצח שלא למות מידי נפגעיו אינו מעיד אלא על כך שהוא חי בעולם שסקאלת הרגישויות בו התעקמה לחלוטין ושהאידיאות המופשטות מחליפות אצלו את המציאות העגומה ואת הצורך להתמודד עימה בכלים מעשיים. וכפי שאין בי שום סימפטיה לתהליכי ההיטפשות והקהיית החושים העוברים על החברה שלנו כך גם אין בי שום הערכה לעמדה שמביע מי שמוכן למות על זכותו של האחר לרצוח אותי.












[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   משה שרף   יום ג', 08/07/2008 שעה 15:46   [הצג]   [2 תגובות]
הומור שחור הוא פתיחת שסתום,   יו   יום ג', 08/07/2008 שעה 15:47   [הצג]   [2 תגובות]
כתבת פה על שני דברים לא קשורים   michaly   יום ג', 08/07/2008 שעה 17:25   [הצג]   [4 תגובות]
דניאלה, מיכלי   אדר   יום ג', 08/07/2008 שעה 22:54   [הצג]   [2 תגובות]
רק דבר אחד מפריע לי   יהונתן   יום ג', 08/07/2008 שעה 23:06   [הצג]   [5 תגובות]
תרבות של בהמות   דובי   יום ד', 09/07/2008 שעה 2:58   [הצג]   [8 תגובות]
מביך לראות את הטעות בהתיחסות   אלירם   יום ד', 09/07/2008 שעה 12:37   [הצג]   [3 תגובות]
צר לי מאוד   אמיתי סנדי   יום ד', 09/07/2008 שעה 21:49   [הצג]   [3 תגובות]
אפשר לסכם את כל הדיון הזה במשפט אחד   יואב   יום ה', 10/07/2008 שעה 12:40   [הצג]
זה כאן כבר ממזן   יוסי גורביץ   יום ה', 10/07/2008 שעה 18:29   [הצג]   [2 תגובות]
לחלוטין לא מסכים איתך.   SilentMike   יום ו', 11/07/2008 שעה 22:10   [הצג]   [9 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©