תיקו האישי של ג'וני
יום ו', 04/07/2008 שעה 19:45
ג'וני קאש, אגדה שהלכה לעולמה ב-‏2003, היה הרבה יותר מזמר קאנטרי. הוא היה אחד הקולות האותנטיים ביותר של אמריקה הכפרית, המסורתית, זו שנוטים לזלזל בה במשך רוב ימות השנה ולראות אותה כלא יותר מאשר מיקבץ של בורים סמוקי פנים ושטופי דעות קדומות. קאש הראה את האמריקה הזו באופן שונה לחלוטין. כמו זמרי עם אחרים התמקד בסיפוריהם של האנשים הפשוטים - בנו הגוסס של מהנדס הרכבות; הבחור שנאלץ לשוב הביתה ולפתור את הסכסוך הקשה עם אביו בעקבות בקשתה המפורשת של אימו בצוואתה; הדייג קשה היום מאיזורי הביצות של לואיזיאנה הנאלץ לסרב לבקשת בנו לראות מופע בוקרים בעיירה בטענה שהעבודה קודמת לכול. ארבעים ותשעה שירים שהקליט ולא פרסם הוציא מעולם נתגלו לפני מספר שנים ומצאו את עצמם לאוסף פוסט-מורטם מרתק במיוחד.









תמונה ראשונה: באחת מחופשות הקיץ של תחילת שנות השמונים אני מבלה כמה ימים אצל דודתי בהוד השרון. בחדר ההסבה שלה יש כמה מגירות מפוצצות בקלטות. לפני זמן מה שבה משפחתה משליחות בת ארבע שנים במזרח הרחוק והביאה עימה מטען ענק של חפצים שטרם ראו עיני ישראלי צעיר שכמותי. רהיטים, קישוטים, פסלונים, שטיחים, מנהג חליצת הנעלים לפני הכניסה (ונעילת נעלי בית במקומם) – וגם הרבה מאוד קלטות ותקליטים שלא ראיתי מעולם בחנויות המוסיקה בחיפה, אותן נהגתי לפקוד בקביעות.

ההיכרות הראשונה. ''Any Old Wing that Blows'' היה אלבום מינימאליסטי מצליח למדי של ג'וני קאש משנת 1973. חיטוט מקרי במגירה הפגיש אותי עם האגדה (מקור תמונה 1).

בסופו של החיפוש אני נותר עם תריסר קלטות. יש שם הרבה יותר מזה – כמה מאות, אני מניח – אבל חייבים לקבל רשות מהדודה לקחת אותן בהשאלה ומספר רב מדי עלול לעורר אצלה היסוס מסוכן, שלא לומר סירוב מוחלט. אבל הדודה ההיא בסדר. מהססת לרגע, אבל מייד פולטת ''בסדר גמור'', מחייכת, מלטפת את ראשי ועוקבת בעיניה אחרי גבי המתרחק, כשאני נמלט אל חדר הילדים וטומן את הקלטות הללו עמוק עמוק בתוך הצ'ימידן שלי.

מאוחר יותר אני עובר עליהן ביסודיות. פתוח את קופסאות הפלסטיק המלבניות, מסיר את עטיפות הנייר וקורא בעיון את שמות השירים, את דברי הרקע (אם יש כאלה; ברובן אין), אפילו את מספריהם הסידוריים של האלבומים. קלטת אחת מושכת את תשומת לבי. בתמונה מופיע גבר בעל פנים קשוחות, כמעט אטומות. שערו השחור, המלא, מתבדר ברוח. פניו, שלו היה ספן היה ניתן לכנותם ''סחופי רוח'', מרשימים בעוצמתם. בסנטרו חפורה גומה. גבותיו עבותות. אפו ישר. את מצחו חורשים כמה תלמי קמטים. לגופו מעיל ארוך. ברקע עומד עץ ענק שנראה כמעט קרח מעלים. מהתצלום, שזוויתו מונמכת ומוטה כלפי מעלה, עולה תחושה מובהקת של סוף הסתיו, אולי תחילת החורף. הכיתוב בלבן מעל דמותו של האיש מכריז על שם האלבום, Any Old Wind That Blows, ועל שם המבצע של שיריו, ג'וני קאש. אני מכניס לטייפ, מפעיל – ונשבה בקסם הסיפורים השופעים מהאלבום הזה.

תמונה שנייה: בה''ד 1, סוף 1988. על המדף שמעל למיטה הדו-קומתית בה אני שוכב עומד רדיו טייפ עתיק שסחבתי מהבית. הוא היחיד שיש לנו. אני מכניס קלטת של ג'וני קאש. לא ההיא מהזיכרון הקודם, אחרת. כזו שיש בה את הלהיטים היותר מוכרים שלו: ''Folsom Prison Blues'', ''I Walk the Line'', ''Ring of Fire'', כאלה. הצליל מוכר היטב: גיטרה בעלת מקצב שרק קאש יודע להפיק ממנה וקולו הנמוך, העבה, של האיש מארקנסו. בשיר השלישי או הרביעי אני מתחיל לחוש בחוסר-נחת מסוים סביבי, בעיקר בקרב חלק מהתל-אביבים שבחדר. איש אינו אומר לי דבר. אבל אז, כשמתחיל ג'וני לפרוט על הגיטרה שלו ב''I Still Miss Someone'', מרים אחד מהם, ערן שמו, את ראשו, אל עבר צוער אחר וכשהוא מניד בראשו אל עבר הטייפ פולט: ''הבנת את הפרינציפ?''

הפרינציפ ברור. אצל קאש כמו אצל קאש, עיבודי השירים דומים מאוד זה לזה: גיטרה וקול עבה. לפעמים יש גם תופים. לא הרבה יותר מזה. מי שלא אוהב קאנטרי יתקשה להתחבר למינימליזם הזה. ערן לא התחבר. גם האחר לא. הוצאתי את הקלטת והכנסתי משהו אחר במקומה.

תמונה שלישית: ספטמבר 2003. ידיעה בעיתון מבשרת שג'וני קאש הלך לעולמו. שש שנים קודם לכן נהרג בתאונת מטוס ג'ון דנוור, זמר ויוצר נפלא ועוד אחד מגיבורי התרבות הפרטיים שלי. כששמעתי על אותה התרסקות פרצתי ממשרדי בעיתון שבו עבדתי אז כעורך חדשות, תפסתי את עורכת התרבות והודעתי לה שתשאיר מקום לאייטם שלי על דנוור. כשקאש מת, כבר לא עבדתי שם מזה כמה וכמה שנים, אבל האינסטינקט המיידי היה לכתוב עליו מאמר. להטיל לשם את כל החיבורים שלי איתו ועם המוסיקה שלו. אבל דברים אחרים, דחופים יותר, מסיטים אותי מהמשימה הזו. עכשיו אני ממלא את החסר.










אין טעם לכתוב עוד על קורות חייו של קאש. אפשר להסתפק רק בקביעה שהוא אחד האנשים שהגדירו את מוסיקת הקאנטרי האמריקנית באופן הנחרץ והברור ביותר. במשך 38 שנים כיכבו במצעדים לפחות שני שירים שלו בשנה. הוא השפיע, ומשפיע גם כיום, על אמני קאנטרי ובלוז, כמו גם על אומני רוק ופופ. אפשר היה שלא לאהוב אותו, אבל אי אפשר היה להתעלם ממנו. בשנות התשעים החלו גם צעירים רבים שסלדו ממוסיקת קאנטרי להעריץ אותו ואת שיריו. אולי הייתה זו הרוח המרדנית שפעמה בו, אולי הסתבכויותיו התכופות עם החוק. לך תדע.

אוסף פוסט-מורטם. 49 שירים שקאש הקליט באולפנו הביתי ומעולם לא הוציא באלבום רשמי (מקור תמונה 2: עטיפת האלבום).

באביב 2005, במהלך טיול במערב התיכון של אמריקה, גיליתי בחנות כלשהי דיסק כפול של קאש, בשם ''Johnny Cash – Personal File''. זהו אלבום מושקע במיוחד, שמורכב למעשה מהקלטות שביצע האיש בסטודיו הביתי שלו. אפשר לחפש בו קונספטים וקונבנציות אבל עדיף להיצמד למלים עצמם ולהקשיב למה שיש לו לספר.

באביב 2004, לאחר מותם של קאש ולאחר מכן גם של אשתו (וזמרת הקאנטרי בזכות עצמה) ג'ון קארטר, הזמין בנם, ג'ון קארטר קאש, את סטיב ברקוביץ מחברת לגאסי רקורדינגס אל בית המשפחה בהנדרסונוויל שבטנסי. באחד החדרים בבית - חדר בו שמר ג'וני קאש חפצים אישיים בעלי ערך סנטימנטלי עבורו כמו פרטי ממוביליה של ג'ימי רוג'רס – גילה הבן סרטי הקלטה ישנים שאותם סימן אביו במלים ''תיק אישי'' (Personal File). סרטי הכללה כללו ארבעים ותשע הקלטות של קאש, בקולו המוכר והאהוב, כשהוא מלווה עצמו בגיטרה בלבד. שני המחפשים הניחו שהזמר הוותיק העריך כי איש לא יהיה מעוניין בהדפסת אלבום שיתבסס על שירים שהסאונד שלהם עירום ובסיסי כל כך. לימים הקליט קאש אלבום בהפקתו של ריק רובין ובמהלך העבודה עליו העיר כי ביצע הקלטות דומות במהלך שנות השבעים. ככל הנראה התכוון לאותן הקלטות שנתגלו אחר מותו בלבד. מכל מקום, קאש הבן הבין שיש כאן פוטנציאל מסוים וביקש לשמוע דעת מומחה.

בחירת השירים משקפת את העניין העמוק שגילה קאש בכל סוגי המוסיקה. יש שם פואמות, בהן ''The Cremation of Sam McGee'', אולי היצירה האמנותית המזוהה ביותר עם הבהלה לזהב באלסקה. יש שם שירים שעברו מדור לדור במשפחת קאש, בלדות מהמאה התשע-עשרה, יצירות שנולדו באירלנד והיגרו אל מעבר לים וגם כמה שירים מקוריים. בין השאר הוא מבצע שם את להיטו הבלתי-נשכל של לפטי פריזל ''סאגינו, מישגן'', המספר על בחור שחיזוריו אחר נערתו נתקלו בהתנגדותו הקשוחה של אביה, שלא רצה לחתן את ביתו עם תפרן חסר פרוטה; האחרון עבר לאלסקה, עשה הון מכריית זהב, חזר עם הונו לאמריקה, התקבל בברכה ומכר את חלקתו לאב תאב הבצע, רק כדי שהלה יגלה מאוחר מדי שהשקיע את כספו לשווא ושהחלקה ריקה מכל גרגיר של אותה מתכת יקרה. אכן, נקמה מתוקה. קאש הדרומי שב ומזמר על ערבות הצפון הקרות ב''כשאביב באלסקה'' וב''נערה מסאסקטון'', שיר שאותו ביצע במשותף עם ג'וני הורטון.

כמו כל זמר קאנטרי טוב, קאש הוא מספר סיפורים אמין ביותר. פעם כתב שיר ילדים בשם ''טייגר וייטהד''. שותפו לכתיבה היה רופא בשם נט וינסטון. קאש מספר בהקדמה לשיר כיצד נטל אותו ידידו וינסטון לבקר את קברו של צייד הדובים הנודע שעל שמו קרוי השיר. תשעים ותשעה דובים צד טייגר במהלך חייו הארוכים ותמיד חלם ללכוד את הדוב המאה. וכאשר הזקין וגופו שוב לא היה חסון ובריא כמקודם, באו אליו חבריו וסיפרו לו כי ראו דב פצוע וכל שנותר לטייגר הוא פשוט לבוא ולאספו. והלה, במה שנראה ודאי בעיני תושבי הגבעות כאבירות של צייד ותיק, סירב לבוא בטענה שאין כל אתגר בציד דוב חסר אונים שכזה. וכך הלך לעולמו כשהדוב המאה נותר מבחינתו חלום בלתי מושג. ולידו קבורה אשתו, סאלי, שגם עליה נטוו אגדות. סופר עליה, למשל, שטיפלה באהבה רבה בשני גורי דובים זעירים ובעופר איילים אחד שהביא בעלה הביתה מסיוריו בהרים. ולא רק טיפלה בהם בנאמנות אלא אף חלצה להם שד והניקה אותם משל היו יוצאי חלציה לכל דבר ועניין.

יש באוסף הזה שירים שנכתבו על ידי יוצרים בני זמננו כמו רודני קראוול (שהוא גם חתנו של קאש), קארלין קארטר (שהיא ביתו החורגת של קאש), כריס כריסטופרסון וג'ון פריין. לפני שהקליט רבים מהם דיבר קאש אל המיקרופון והסביר מה המיוחד בשיר הזה לגביו, מה הרקע לכתיבתו וכן הלאה. מעין שיעור למתחילים במוסיקה עממית אמריקנית.

קאש החל להקליט את השירים הללו באולפנו הביתי ביולי 1973. הייתה זו תקופה פורייה מאוד עבורו. באותה שנה בלבד יצאו לאור ארבעה אלבומים שלו. בשנה שלאחריה, 1974, הוציא קאש שלושה אלבומים נוספים (אף אחד מאותם אלבומים לא נמכר במספרים מרשימים במיוחד למעט ''Any Old Wind that Blows''). למעשה, מחצית מהשירים שהוא מבצע באוסף הזה הוקלטו באותו חודש. לאחר מכן האט את קצב ההקלטות ועשה זאת לעתים רחוקות יותר, כשהשיר המאוחר ביותר המוקלט כאן הוא מדצמבר 1982.

קאש העריך, כאמור, שהחברה בה היה חתום אז לא תסכים לממן את הקלטת חלק מאותם שירים, ככל הנראה משום שנחשבו למיושנים מדי ולא תאמו את תפיסתה של החברה את קאש כיצרן להיטי קאנטרי בשרשרת. היו אלה בעיקר קאברים לשירים סנטימנטליים דוגמת ''יש תמיד אמא שמחכה לך בבית'' , ''ואלס מיזורי'' ולהיטם הישן-נושן של הלובין בראד'רז ''כשאפסיק לחלום''. וכמובן שיש שם את ''שריפת גופתו של סאם מקגי'', פואמה מימי הזוהר של הבהלה לזהב באלסקה שרבים מתלמידי התיכון בבתי הספר האמריקניים משננים עד ימינו אלה.

אמריקה האחרת. כמה זמרים שמקליטים אלבום כפול בהופעה בכלא ידוע לשמצה אתם מכירים? (מקור תמונה 3).

קאש היה מעריץ גדול של מוסיקת הגוספל. הוא חלם תמיד להקליט אלבום גוספל בעצמו והתשוקה הזו עוד התעצמה לאחר שחזר בתשובה והיה לנוצרי אדוק. הדיסק השני באוסף הוא מעין הצדעה להקלטות הגוספל של קאש. הוא היה מעריץ גדול של פאולוס הקדוש, מי שבעצמו חזר בתשובה והיה מרודפי הנוצרים למעריצו של ישו ולאחראי העיקרי לתפוצתה של הנצרות בעשורים שלאחר מות נביאה. ספרו היחיד של קאש, ''Man in White'' הוא בעצם ביוגרפיה פיקטיבית-למחצה של פאולוס (ששמה גם מתכתב עם הכינוי שהודבק לקאש ושליוה אותו עשרות שנים , ''Man in Black''). לשניים היו גם עניינים שותפים אחרים, כמו העובדה ששניהם נחשבו לפורצי גדר כריזמטיים שנאלצו לבלות זמן מה ב''מקרר'', כל אחד מסיבותיו שלו. ''יום אחד עוד אשב ואשוחח עם פאולוס'', הוא שר, ''אני יודע כיצד חש כשהיה כלוא באותו כלא/ יום אחד עוד אלחץ את אותה יד מרפאת''.

צריך זמן וסבלנות כדי להקשיב לאוסף כמו '' Personal File''. השירה האיטית של קאש זורמת, נינוחה, ללא כל ניסיון לייצר דראמה באופן מלאכותי. היא מאפשרת להאזין היטב למלים ולעכל אט אט את הסיפורים שמאחוריהן. ואלה כמו מרחפים באוויר ושוקעים בהדרגה אל תוך אפרכסות השמיעה, מחלחלים אל תוך הזיכרון ומטמיעים ביסודיות את מהותו המוסיקלית בתוכנו.

דוגמאות לא חסרות - וכולן עטופות בסיפורים אנושיים, חלקם מצמררים ומרטיטי לב. ב''מכתב ממוסגר בשחור'' מספר אדם המנותק ממשפחתו בשל ריב ישן על מכתב המגיע מאביו המבשר לו על מות אימו ומבקשו לכבד את משאלתה האחרונה, לשוב הביתה ולהשלים עם אביו. ב''בנו הגוסס של המהנדס'' נפרשת אי-הוודאות המענה את מהנדס רכבות הנקרא בדחיפות לעבודתו במסילות הברזל שעה שבנו שוכב על ערש דווי; הוא מבקש שאם תינוקו היחיד ייאסף לעולם שכולו טוב יודלק אור אדום ברמזור המסילה, ואם יתאושש – אור ירוק. ''איש לואיזיאנה'' הוא מסכת חייה של משפחת דייגים ענייה הנאבקת לשרוד ומפתחת מוסר עבודה קשוח. ב''ג'ים, ענדתי עניבה היום'' מלווה בוקר קשוח את חברו שמת בדרכו האחרונה. אמריקה הכפרית, המסורתית, זו שאינה מתרכזת במטרופולינים התעשייתיים הענקיים ומפיקה מתוכה סיפורי עם מרתקים, זו שסובלת כבר שנים מדימוי נמוך ומזולזל – אמריקה זו מקבלת כאן ביטוי אותנטי במיוחד, המדגיש את היופי שבפשטותה.

המינימאליזם של קאש, כמו גם החומרים שבהם בחר לעסוק, עשו עימו חסד. ההקלטות הללו מרגשות במיוחד. מומלץ להאזין להם בשעת לילה מאוחרת, כאשר אתם בנסיעה ארוכה, הראש פנוי מעיסוקי היומיום והמוח יכול להקדיש מספיק קשב וריכוז כדי לקלוט את השירים ואת הסיפורים המלווים אותם.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
עוד משהו   efyska   יום ו', 04/07/2008 שעה 21:20   [הצג]
אכן זמר ומספר מדהים   אלירם   שבת, 05/07/2008 שעה 0:51   [הצג]
אמריקה הכפרית היא זאת שבזה לשונה   שמאלני   שבת, 05/07/2008 שעה 22:32   [הצג]   [7 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©