''...הם אלה שהתחילו עם כל זה. עכשיו אנחנו חלק מזה''
יום ה', 19/06/2008 שעה 20:30
הציטוט בכותרת שייך לפול פירס, כוכבה של בוסטון סלטיקס, אחד מגיבורי אליפות ה-NBA של 2008 ומי שכבר הבטיח את מקומו בהיכל התהילה של הכדורסל לדורותיו. ב''הם'' התכוון פירס לשניים מכוכביה האגדיים של קבוצתו, כאלה שזכו באליפויות ויצרו בכך מסורת מפוארת וסמל עירוני שהוא מקור גאווה לקהילה שלמה ומייצר אוהדים בארצות הברית ובעולם. היא חשובה משום שהיא מתמצתת במידה רבה את יכולתם המיוחדת של האמריקנים (ולא רק שלהם) לפעול כאשר הם ממשיכים את מורשתם של קודמיהם. בישראל, לעומת זאת, מבקש כל כוכב ספורט רגעי להיות האיש שיגרום לאוהדים לשכוח את קודמיו. הקבוצות אינן מהללות במיוחד את שחקני העבר שלהם ואת אלה שיצרו את המותג בו הן המתגאות. אפילו היכל תהילה לאלופי עולם אין כאן. על ההבדל בין עמידה על כתפיהם של ענקים לבין השתופפות בצילם.








את המשפטים המשמעותיים ביותר בקשר לזכיית הבוסטון סלטיקס באליפות ה-NBA בפעם השבע-עשרה, אמרו שניים מהכוכבים שלהם מייד לאחר המשחק המכריע. ''פול פירס התייחס לנוכחותם של ביל ראסל וג'ון האבליצ'ק בקהל'', דיווח אלון קרן ב''ידיעות אחרונות''.''זה הרבה יותר משמעותי כשהם פה'', אמר פירס, ''הם אלה שהתחילו עם כל זה. עכשיו אנחנו חלק מזה''.

ביל ראסל (מספר 6 בתמונה) חוסם זריקה של שחקן יריב. חלק מרכזי בבניית המורשת הספורטיבית של הסלטיקס (מקור תמונה 1).

ראסל והאבליצ'ק הם שניים מגדולי השחקנים בכל הזמנים. שניהם כיכבו וזכו באליפויות במדי הסלטיקס. את שמותיהם מכיר כל אמריקני בעל ידע בסיסי ביותר בספורט. מסיבה זו המלים של פול פירס אומרות המון. למעשה, הן מבטאות פילוסופיה שלמה. תפיסת עולם שקיימת בספורט המקצועני באמריקה ובאירופה, אבל אין לה כמעט ביטוי של ממש בישראל. תפיסת העולם הזו אומרת שההיסטוריה והמסורת הם בעלי חשיבות שהיא מעל ומעבר לגורמים המייצרים אותן. שמסורת כזו אינה רק חלק מההוויה הקהילתית אלא פיסה שבלעדיה הזהות הקהילתית אינה שלמה.

נסו נא לעצור אדם מקרי בעיירה קטנה במערב התיכון של אמריקה ולבקש ממנו לשלוף אסוציאציות העולות במוחו לשמע המילה ''בוסטון''. הנה מה שבסבירות גבוהה הוא יאמר: ''בוסטון? המממ...בואו נראה. מסיבת התה של בוסטון, הסדרה ''חופשי על הבר'' (''Cheers''), אוניברסיטת הארווארד והבוסטון סלטיקס...אני בטוח שיש עוד, אבל אלה הראשונים שעולים על דעתי''.

זה אומר הרבה. זה אומר שהסלטיקס הם חלק מהזהות הבוסטונית. והם חלק מהזהות הזו לא רק משום שהם קבוצה ותיקה מאוד (הסלטיקס נמנו על הקבוצות שייסדו את ה-NBA ב-‏1946 והם אחת משתי הקבוצות היחידות – יחד עם הניו יורק ניקס – שנותרו מאז במקומן המקורי. הלייקרס, למשל, החלו את דרכם כקבוצה במיניאפוליס ולאחר מכן עברו ללוס אנג'לס). הם חלק מאותה זהות משום שההיסטוריה שלהם עתירת הישגים וכל הישג מהווה לבנה נוספת המונחת על גבי קודמו. כך נבנה מוניטין. כך נולדת תהילה. כך נבראת זהות.

בפסקה הראשונה אני כותב על התבטאויות של שני כוכבים אבל מצטט רק אחד מהם. על השני, קווין גארנט, סופר שרץ אל ביל ראסל הקשיש, אולי הסמל הבולט ביותר של המסורת הסלטיקאית (יחד עם לארי בירד). לפני המשחק המכריע דיברו ראסל וגארנט על כך שהראשון ישאיל לאחרון את אחת מאחת-עשרה טבעות האליפות שלו. בסיום המשחק, לאחר שגארנט מילא תפקיד מפתח הבסת הלייקרס בתוצאה 131-92, אמר לאלילו הוותיק: ''יש לי אחת משלי (טבעת). אני מקווה שעשינו אותך גאה''. וראסל השיב: ''בהחלט כן''.

כשקווין גארנט גדל בדרום קרוליינה לא היה לו כל סיכוי לראות את ראסל משחק. מלבד המרחק שבין העיירה מאולדין, בה התגורר אז, לבין בוסטון, הייתה בעיה קטנה נוספת שמנעה ממנו את התענוג הזה'' ראסל פרש ממשחק פעיל שבע שנים לפני שגארנט בכלל נולד. אבל פרט זה לא מנע מהאחרון לרחוש הערצה אין קץ לראסל, שהיה לא רק כוכב כדורסל גדול אלא גם ווינר בנשמתו. על ראסל אמר פעם שותפו לסלטיקס טום היינסון, שהוא בעל ''דחף נוירוטי לנצח''. גארנט, הידוע בכך שאפילו במשחקים שחשיבותם אינה גבוהה הוא נלחם על כל ריבאונד ועולה לכל חסימה, עיצב את המנטאליות הספורטיבית שלו לפי המודל הראסלי. ילדי הכדורסל העכשוויים של אמריקה מחקים, קרוב לוודאי, את האופי הגארנטי. מעין DNA של תכונות אנושיות וספורטיביות שכל אחד מנסה להטמיע באישיותו שלו.

למורשת הזו יש השלכות שהן מעל ומעבר לתחרות הספורטיבית. היא מייצרת מודעות לחשיבותו של מוסר עבודה ככלל. המסר הנובע מכל זה הוא שהישגיות היא תולדה של עבודה קשה ואינה יכולה להיות אך ורק תוצר של מעמדו של היחיד – גם אם יחיד זה הוא בעל תכונות תרומיות נעלות במיוחד. לא כל מי שעובד קשה גם יגיע להישגים ספורטיביים ופיננסיים בסדרי הגודל של כוכבי NBA, אבל בדרך כלל מי שלא יעבוד קשה לא יגיע למעמד הזה בכלל. ולא זו בלבד, אלא שאף לא יזכה בהערכה ארוכת-השנים האופפת את המשקיענים האמיתיים.

השלכה נוספת, שאותה כבר הזכרתי קודם לכן, היא ההשפעה על הזהות הקהילתית. מי שמגיע ל''באנקנורת' גארדן'', אולמם של הסלטיקס, רואה שם תצוגה כמעט-מוזיאונית של דגלוני אליפות, גביעים, פרסים ועוד. למעשה, הוא מבקר במעין מקדש. ולפיכך החוויה הזו, לטווח הארוך, שקולה להשפעה שיש לחינוך דתי ארוך שנים על נפשו של הנחשף אליו. חינוך דתי נשען על ברכיהם של תורה (כתובה ובעל פה), של כוכבי עבר (במובן ההלכתי; כלומר, נביאים וכדומה), של אגדות ומיתוסים, של ציוויים מוסריים. בדקו את הקטגוריות האלו אחת-אחת ותמצאו שהן חלות גם על המסורת הספורטיבית. דרכה של מסורת שמאמיניה בהווה רואים את גדולי העבר שפיתחו אותה כמגדלורים הישגיים. מה שאמר גארנט לראסל מעיד על כך שהוא רואה בו מעין שילוב של אב רוחני ומורה מקצועי. חשוב לו שראסל יהיה גאה בו ובחבריו. לילדי העתיד יהיה חשוב שגארנט, פירס וריי אלן יהיו גאים בהישגיהם שלהם.

כל זה נשמע כמעט טריוויאלי, אולי בגלל שהתרגלנו לצרוף ספורט אמריקני בכמויות גדולות. למעשה, זה קיים גם באירופה ובמקומות נוספים בעולם. שחקני מנצ'סטר יונייטד, שזכו בליגת האלופות השנה לאחר ניצחון דרמטי בפנדלים על צ'לסי של אברהם גרנט, היו גאים לשחק לעיניו של בובי צ'ארלטון, השריד האחרון לקבוצה האגדית של 1958 שרבים וטובים משחקניה ומאנשי המקצוע שלה ניספו בתאונת המטוס המחרידה ההיא במינכן. צ'ארלטון הוא אגדה ספורטיבית בזכות עצמו, אבל הוא גם חלק מהמורשת הבלתי-נגמרת של היונייטד. והעובדה ששחקני ההווה מביטים בו בעיניים מעריצות גם כיום מוכיחה עד כמה הם רואים את עצמם כממשיכיו. הוא הציב את אמת המידה; הם מנסים לעמוד בה כמיטב יכולתם – ומציבים בכך אמת-מידה משל עצמם לעתיד.

פירס (מימין) וגארנט. עומדים, כפי שאמר פעם ניוטון, על כתפי ענקים (מקור תמונה 2).

אפשר להביא דוגמאות גדולות נוספות, החל מליברפול וכלה בריאל מדריד. אבל ישנן גם הקבוצות הקטנות יותר, אלא שלא זכו להצלחה האדירה של הגדולות. תתפלאו, גם להן יש מסורת שאותה הן מטפחות כמעט בקנאות. אוהדי דרבי קאונטי, קבוצה שעברה כולל שתי זכיות באליפות הליגה האנגלית בשנות השבעים, מזמרים עד היום ביציעים שירים בשבחו של סטיב בלומר. חלוץ העבר האגדי של הקבוצה הזו הבקיע 365 שערים בתקופה בה שיחק בשורותיה, בין 1892 ל-‏1905. שוב: לפני יותר ממאה שנה. וכן, למרות שתי האליפויות וכמה הגביעים שבהם זכה המועדון הזה עשרות שנים לאחר מכן, עדיין מזכירים אותו הרבבות המאכלסים את היציעים - ובגעגועים.

עכשיו בואו ונשאל את עצמנו מה הסיכוי שבמגרש כדורגל בישראל יפצחו אוהדי הכדורגל בשירי אהבה לכוכבים מלפני עשרות שנים. כחיפאי לשעבר, ביקרתי לא מעט במגרשי הכדורגל של מכבי המקומית, אבל מעולם לא שמעתי חבורות בירוק פוצחות בשירי געגועים לכוכבים המיתולוגיים של הקבוצה. לא לג'וני הרדי, אשר אלמני ואהרן אמר מהקבוצה התוססת של שנות החמישים; וגם לא לאלה שבתקופתם פקדתי את המגרש הזה – זאהי ארמלי, ברוך ממן, ירון פרסלני ואבי רן. מיותר לציין שאין מודעות כזו גם בכל קבוצה אחרת. בדרך כלל מסתפקים האוהדים בשיר מאולתר נוסח ''יוסי, יוסי, יוסי, יוסי, יוסי בניון'' לפי מנגינת ''מאמי'' של מיכאל מחפוד פטישי; או, באופן השכיח יותר, בשירי גנאי לשחקני ומאמני הקבוצה היריבה שהטקסט שלהם נטול מעולם הנערים המתבגרים המגלים לראשונה את האפשרות לעשות סקס ולגדף בקולניות (''הפועל זונה, הפועל זונה, הפועל מוצצת לכל השכונה…'', לפי הלחן של ''מה לך ילדה'') או סתם לאחל את כל הרוע באפשרי לשנוא נפשם (''שמעון מזרחי תתאבד''). כך נראית המנטאליות הספורטיבית כאן וכך נראה הספורט הישראלי ככלל.

בעצם, גם לקבוצות הישראליות עצמן אין מודעות שכזו. מי שראה לאחרונה פסל של כוכב אגדי בכדורסל או בכדורגל המפאר את אחת האיצטדיונים של הקבוצות הישראליות, מוזמן לעדכן על כך בתגובות. מי שראה איזכורים אחרים להיסטוריה החיובית של מועדון כלשהו במגרש הביתי שלו מוזמן אף הוא להאיר את עיני. למעשה, המגרשים שלהן קרויים בשמות מלבבים דוגמת ''הקופסה'', ''האורווה'', ''מגרש הפחים'' ואני מניח שעוד מעט ניתן יהיה למצוא גם את ''הצינוק'', ''הדיר'' ו''הרפת''. במקרה הטוב יותר קרויים כמה מהם על שם התורם המשמעותי ביותר שאיפשר את הקמתם או שיפוצם, כמו ''בלומפילד'', ''וסרמיל'' ו''גאון''. איצטדיון הניו יורק ינקיס קרוי בעגה האמריקנית ''הבית שבייב רות' בנה''. רות' שיחק בייסבול וקבע שיאים בלתי-נשכחים לפני קרוב למאה שנה. האמריקנים עדיין מעריצים אותו כאל. בהונגריה יש איצטדיון בן עשרות אלפי מקומות על שם פרנץ פושקש, קשר-חלוץ מיתולוגי שאי-זכייתו בגביע העולם בכדורגל נחשבת עד היום כטרגדיה ספורטיבית בעלת מימדים היסטוריים. אפילו פלה הגדול אמר עליו שהיה גדול ממנו עצמו. בווינה קרוי האיצטדיון הגדול והמפואר ביותר על שם ארנסט האפל, שחקן ומאמן כדורגל תוצרת אוסטריה שהוביל קבוצות רבות לאליפויות גם בגרמניה ובהולנד והגיע עם נבחרת האורנג' עד לגמר הגביע העולמי ב-‏1978 (והפסיד).

אפשר אולי לצפות מטייקונים שמממנים קבוצות כדורגל במיליוני שקלים לשים לב גם לפרט המעניין הזה: גיבוש אוהדי הקבוצה תחת זהות משותפת והישענות על עבר משותף. אפשר, אבל זה לא ריאלי. בוודאי לא כשמדובר בספונסרים כמו ארקדי גאידמק (בית''ר ירושלים), אלכס שניידר (מכבי תל אביב), דניאל יאמר (מכבי נתניה) ואחרים. אלה הוכיחו שהעבר אינו חשוב להם אלא רק החתמתם של כוכבי ההווה. שיביאו אליפויות וזהו. זהות וגיבוש שיבנו, במחילה, אנשים אחרים.

את תמונת הבורות הכללית משלימים העיתונאים. לא צריך להיות חלק מברנז'ת כתבי הספורט כדי לדעת שכמעט כולם גדלו על ברכי המדיה הקיימת, זו שמעדיפה לפמפם דברי איוולת של ספורטאים ועסקנים ושאר רכילויות מחדרי ההלבשה על פני העברת מידע הכולל גם התייחסויות לעבר. המדיה היא עכשוויסטית. החשוב הוא ההווה. בעבר שיטפלו ההיסטוריונים והמוזיאונים. כך עובד עיצוב התודעה שלנו.

וכך יוצא שכוכבי ההווה אולי זוכרים את גיבורי ילדותם, אבל אינם מודעים לאלה שקדמו להם. קווין גארנט אולי זוכר מילדותו את משחקיה של בוסטון סלטיקס בכיכובם של לארי בירד, רוברט פאריש וקווין מקהייל – אבל הוא מעריץ לא פחות מהם אגדה ספורטיבית בדמותו של ביל ראסל. פול פירס אולי גדל באוקלנד שבקליפורניה ולמד להעריך את כוכבי הלייקרס מג'יק ג'ונסון, ג'יימס וורת'י וקארים עבדול ג'אבאר – אבל אין סיכוי שלא ירצה בהערכתו של כוכב בסדר הגודל של ג'ון האבליצ'ק (הבוסטוני).

בתרבות הכדורגל הישראלית שחקני עבר אינם בדיוק משהו שהקבוצות נוהגות להתרפק עליו. מדי פעם אפשר לראות פנסיונר כדורגל נחשב כשהוא יושב במגרש של קבוצתו לשעבר וצופה במשחק. למעט מקרים בודדים (בדרך כלל מדובר בשחקנים שהפכו למאמנים וכך שרדו בתודעה עוד אי-אלו שנים ופרצופם הפך מוכר גם עבור צעירים יותר), רוב האוהדים היושבים בסמוך לא יזהו אותו כלל. עיתונאים לא יבקשו ממנו ציטוט, משום שמבחינת רובם הוא אינו אלא קשיש חביב בגיל העמידה. בעלי הקבוצות, המנהלים, מאמני הכושר, הגזברים – כולם אינם מכירים אותו. לכל היותר שמעו פעם את שמו אבל שוב אינם מסוגלים להיזכר בדיוק באיזה הקשר או מה היו הישגיו. זה גם לא מעניין אותם במיוחד.

גארנט (משמאל) וראסל, ערב המשחק המכריע בגמר ה-NBA של 2008. לצעיר היה חשוב לשמוע שאלילו גאה באליפות שלה היה שותף (מקור תמונה 3).

במדינת ישראל אין היכל תהילה לספורטאים. בשום ענף. אל תטרחו לחפש, זו המציאות. ישראל הצמיחה אלופי עולם בג'ודו, בשיט מפרשיות, בגלשני רוח ובקפיצות סקי. קבוצות ישראליות זכו בגביעים אירופיים. שחקנים ישראליים הגיעו להישגים בלתי נשכחים עם הנבחרות. סייפים, אתלטים, טניסאים, שחיינים, ספורטאים נכים – כל אלה התגברו על מחסור במסורת, על תשתיות פגומות ועל מדינה שככלל לא לוקחת את הספורט יותר מדי ברצינות והגיעו למשהו. בתודעה הישראלית הם נישאים, כמאמר להקת ''קנזאס'', כמו אבק ברוח. נסו נא לומר את שמם של צפניה כרמל (שייט מפרשיות מדגם 420 והישראלי הראשון שזכה באליפות עולם כלשהי, כבר ב-‏1969) או ברוך חגאי (הספורטאי הישראלי הבולט והמצליח ביותר בתחום ספורט הנכים בארץ ובעולם והספורטאי הנכה היחיד בעולם שזכה ארבע פעמים רצופות במדליית זהב אולימפית) ותיתקלו במבטים בוהים ובהבעות מופתעות או אדישות. נסו נא לעצור נער ברחוב ולשאול אותו אם שמע פעם על בארי ליבוביץ או תני כהן-מינץ. תתקלו בבורות מוחלטת. ומדובר בספורטאים שבכל מדינה מתוקנת היו זוכים להנצחה, לפחות ברמה הקבוצתית והקהילתית אם לא הלאומית. אף שר חינוך לא לוקח פרויקט כזה על עצמו. שום שר ספורט לא התעניין מעולם במפעל דומה. עוד לא נמצא ראש העיר שייזום הקמת מוזיאון שכולו קודש להישגים גופניים ולסיפורים אנושיים מרתקים.

''אם אני רואה רחוק יותר הרי זה משום שאני עומד על כתפי ענקים''. את המשפט הנפלא הזה כתב המתמטיקאי אייזיק ניוטון ליריבו רוברט הוק ב-‏5 בפברואר 1675. ניוטון התכוון לומר בכך שמחקריו שלו לא התבצעו בחלל הריק ולא היו תוצאה של השראה אלוהית שירדה עליו ממרומים, אלא נסמכו על הישגים מדעיים אליהם הגיעו חוקרים דגולים בני דורות קודמים. בעכשוויזם הישראלי ובדרך היהירה האופיינית לחברה הישראלית, כל בעל תפקיד מבקש להטביע חותם בעצמו ולהעלים את הישגי קודמו ומשמעותם. איש אינו מוכן לעמוד על כתפי קודמיו. כל מנהל רואה עצמו כמי שיעשה היסטוריה שתגמד את אויביו. התוצאה היא שכמעט כל ספורטאי הופך לכוכב בן-זמנו בלבד ואינו שורד את מבחן הזמן כדי שאישיותו והשיגו יהפכו לפריט מידע הכרחי במוחות של כל אזרח מהשורה כאן.

פירס וגארנט צדקו. הענווה שלהם היא תוצר של חברה שמחנכת את ספורטאיה להכיר בהישגי קודמיהם ולשבחם; לא להתעלם מהמורשת המופלאה שיצרו אלא לטפחה ולהמשיכה. להיות עוד לבנה בחומה, אם לתת פירוש אופטימי יותר למונח שטבעו ה''פינק פלויד''. הגישה הזו רק מאפשרת להגביה את החומה ולהפוך אותה להישג אדריכלי-ספורטיבי מרשים יותר. יש לנו הרבה מה ללמוד מהם. למרבה הצער, עוד לא יצא לי להכיר מישהו שייטול על עצמו משימה חינוכית שכזו.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   אור ברקת   יום ה', 19/06/2008 שעה 21:30   [הצג]   [6 תגובות]
מאמר מצויין   יובלוג   יום ו', 20/06/2008 שעה 12:52   [הצג]   [2 תגובות]
לא רק בספורט   אמיר ליברמן   יום ו', 20/06/2008 שעה 18:31   [הצג]
כמה תיקונים והערות.   SilentMike   יום ו', 20/06/2008 שעה 20:11   [הצג]   [3 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©