עוד הוא מדבר
יום א', 01/06/2008 שעה 21:58
פעם, לפני שנים, עבדתי כדובר מפלגת שינוי. זה היה בתחילת המטמורפוזה המודרנית שלה, שעה שהעמידה בראשה את טומי לפיד וכמספר שניים שלו את אברהם פורז. באותה תקופה סוערת מצאתי את עצמי מלווה אותו באחת ממערכות הבחירות הדרמטיות ביותר שאי-פעם נטלתי בהן חלק. היו לו שתי פנים: מצד אחד עצבני, רתחן, תוקפני, גס-רוח ומתלהם. מן הצד האחר היו בו שנינות, רקע תרבותי עשיר, יכולת מילולית טובה, ידע עצום בפוליטיקה ובהיסטוריה וגם חוש הומור לא רע ויכולת להתחבב על אנשים. אפשר לשפוט אותו כעת בהתאם לעמדות הפוליטיות שלו ולתת לו ציונים לשבח או לגנאי, אבל דומה שזה כבר נדוש מאוד ולא בכך רציתי להתמקד. רציתי, לעומת זאת, לספר על מחווה צנועה שעשה לי פעם. כזו שאולי רבים לא יבינו, אבל בעיני יש לה ערך רב. זאת הפעם, הציניקנים והסרקסטים שביניכם מתבקשים להתאפק.









זה קרה בנקודה האינטנסיבית ביותר של מערכת הבחירות ההיא. התרוצצנו כמשוגעים ממקום למקום. בארבעת החודשים שקדמו לנקודת הזמן ההיא שימשתי כדובר מפלגת שינוי. זה התחיל בשיחת טלפון עם אברהם פורז, ששנתיים קודם לכן פרש ממרצ על רקע חילוקי דעות אידיאולוגיים בנושאים כלכליים. הוא סיפר ששמע עלי טובות מפוליטיקאי אחר, אהוד ברק שמו. נפגשנו בבית קפה תל-אביבי וסיכמנו על עבודה משותפת עד לסיום מערכת הבחירות. חודשיים מאוחר יותר, במפגש שנערך במרכז הבינתחומי, הצטרף אליו טומי לפיד. פורז ויתר על מקומו בראשות הרשימה, לפיד תפס אותו והעסק התחיל לרוץ. שניהם הסכימו שמרצ, המפלגה היחידה שעוד הייתה רלוונטית למלחמה בכפייה החרדית, זנחה את העניין הזה לטובת עיסוק אינטנסיבי בתהליך המדיני. הם נכנסו בקול תרועה אל הנישה הזאת ופתחו בקמפיין סוער שבסופו העצימו את כוחה של שינוי ששת מונים מכפי שהיה קודם לכן.

משרדי שינוי לא היו אלא ביתן של שני חדרים על גג בניין ברחוב הארבעה בתל אביב. פורז לא רצה לשכור משרדים גדולים יותר בטענה שממילא השימוש השוטף בהם יהיה רק של שניים וחצי שלושת האנשים שברשימת המשכורות שלו. את כספי מימון המפלגות חסך שקל לשקל לקראת הבחירות. בחדר אחד ישב פורז עצמו (ואחר כך גם לפיד); בשני – מנהלת הכספים של המפלגה. היה גם חדר ישיבות שבו התרוצצו חברי הרשימה והפעילים האחרים. הכול היה מלא בניירות עבודה, כרזות בחירות, מכשירי טלפון. אי אפשר היה לעבוד בתנאים האלה. לכן מצאתי את עצמו מנהל תכופות את שיחות הטלפון שלי מחדר המדרגות או מהמכונית הקטנה והמקרטעת שלי. בתקופות השיא ספרתי יותר משלוש מאות שיחות ביממה. קצב עבודה מטורף על פי כל קנה מידה.

אלה היו בחירות שבמהלכן היה על שינוי להכניס את האג'נדה שלה אל תוך הדיון התקשורתי. לא הייתה ברירה אחרת. מפלגה שהמנגנון שלה מורכב משניים-שלושה אנשים בשכר אינה יכולה להקים סניפים יש מאין, לאייש אותם בעובדים ולתחזק אסיפות והתכנסויות נונסטופ. כמעט כל איתור המידע נפל עלי. סרקתי את העיתונים, כולל המקומונים; החלפתי תחנות רדיו בקצב מסחרר כדי להיות צמוד למתרחש; התעדכנתי מחברים שמסרו לי פיסות מידע. כמעט תמיד היה לנו מה לומר על סגירת רחובות לתנועה בשבת, הטלת חרם חרדי על חברות שעבדו עם פארק מים מסוים, זריקת ילדה מבית ספר חרדי לבנות בשל צבעה, טקס הוצאת דיבוק מאישה עקרה, חנופה פומבית של פוליטיקאי לרב חרדי ושאר מקרים של התנגשות תרבותית מעין אלה.

טומי היה הרוח החיה של הבחירות האלה. הוא לא היה שם לבד, אבל בהחלט הפך מייד למזוהה ביותר עם המפלגה הזו. האמת היא שחששתי קצת מהאיש הזה, שבשידורי הטלוויזיה הצטייר כזועף ועקשן. אבל משום מה באותן בחירות זה היה אחרת. הוא גילה צדדים אחרים באישיותו. הוא יכול היה להיות חביב מאין כמוהו, לספר אנקדוטות משעשעות על אנשי שם, להתווכח באופן מאוד-לא-פופוליטי (כלומר כזה האופייני לתוכנית ''פופוליטיקה''), לגעת בנפשם של סטודנטים שלא כל כך הבינו איך מצליח הקשיש הזה לתקשר עימם במיידיות שכזו. פתאום גילתה תולעת הספרים שבי מישהו שאפשר לשוחח איתו על היסטוריה אירופית ואמריקאית, על תיאטרון, על סאטירה נוקבת, על שחמט. קצת נדיר במושגים של ימינו. נסו נא לדבר על נושאים כאלה עם פוליטיקאים מוכרים אחרים. לא תמצאו רבים, האמינו לי.

היו בו גם צדדים פחות נעימים. כשהתרגז היה יכול להשתנק מרוב כעס ולדבר בגסות בלתי מבוקרת. פעם ראיתי במו עיני איך חטף התקפת עצבים בגינו של אדם שהיה אחד מתומכיו הבולטים של מודי זנדברג. ''אתה מפוטר!'' צעק עליו והורה לו לעזוב מייד את המקום. אבל תכנות אלה, שהופיעו במידה רבה אחרי הבחירות, לא ניכרו כל כך במהלכן. היו כל כך הרבה דברים לעשות שלא נותר זמן רב כל כך לעסוק במריבות. אחרי הבחירות צרח גם עלי לא מעט פעמים ובאופן שהיה בו די כדי לבייש אותי בעיני הנוכחים. היו מקרים שבהם התחשק לי לזרוק לו התפטרות מידית, לצאת משם ולא לחזור.

אבל במהלך קמפיין הבחירות, כאמור, לא היה זמן לכל זה. העברתי ידיעות, שכנעתי כתבים, תדרכתי עורכים והכנסתי מאמרים. עברנו עשרות ראיונות טלוויזיה ורדיו. ישיבות סוערות שנמשכו עמוק אל תוך הלילה. האדרנלין, המוכר כל כך למי שעוסק בפעילות פוליטית אינטנסיבית, זרם בדם במינון מוגבר. כינוסי סטודנטים, הפגנות מעוטות משתתפים, עימותים טלוויזיוניים, סיורים בפריפריה. בשעות הלילה התנהלו ויכוחים על הדגשת מסרים, על פילוחי קבוצות אוכלוסיה, על התחברויות פוליטיות אפשריות. באותה תקופה התגוררתי בזכרון יעקב. נהגתי לצאת לתל אביב בשש בוקר. פעמים רבות לא שבתי הביתה לפני שתים בלילה.

בדרך כלל אינני אוהב להעיד על עצמי, אבל כשהתקרב המועד הקובע והקמפיין עמד להסתיים הרגשתי בהערכה גוברת מצידו. היו כל מיני מחוות, ביטויים, אמירות שהעידו על כך. על אחת הבולטות שבהן באתי לספר כאן.









ב-‏13 במאי 1999 הגענו מסדרה של ישיבות וסיורים לביתם של טומי ושולה ברחוב לסל בתל אביב. הוא ביקש ממני להצטרף אליו. עלינו יחד במעלית. כשנכנסנו פנימה, ניכר היה בו שהוא מתרגש, אם כי לא יכולתי (ואיני יכול גם כיום) להסביר מה גרם לכך. הוא החזיק בידי ומשך אותי אל חדר העבודה שלי, שמדפיו עמוסי ספרים עד להתפקע . שם נטל ספר אחד, בעל כריכה כתומה, מתוך ערימת ספרים, פתח אותו ורשם משהו בעמודו הראשון. הוא הושיט לי את זה ללא מילה ולחץ את ידי בחום ובשתיקה.

פתחתי את הספר. זה היה ''עוד אני מדבר'', אוסף של מונולוגים ששידר בתוכנית הרדיו של ''השבוע שלי'', שאפילו אויבו הגדול של טומי, נחום ברנע, טען שהייתה אחד משיאי הקריירה שלו. ברנע אמר לי את הדברים בלעג בלתי מסותר, כמי שרוצה להבהיר שלפיד לא היה מעולם תחקירן מוכשר ואולי אף היה רפורטר בינוני. אבל דומני שבמובנים שכלל לא התכוון אליהם הוא די צדק. מי שמעיין בקטעים הקצרים שם מבין עד כמה היה טומי מעורב במתרחש, צרך מידע אוניברסאלי באופן כמעט כפייתי, חיבר אותו עם תחנות דרכים תרבותיות כלשהן והוציא מכל זה הבחנות מדויקות ומקוריות של המציאות. פשוט מרתק.

לטומי היה כתב-יד בלתי אפשרי. כמעט אי אפשר היה להבינו. אבל את המלים הבודדות שרשם שם פענחתי מייד. ''לאורי, לזכר המערכה'', כתב. אחר כך חתם את שמו והוסיף, כמקובל, את התאריך.

אל נא תתייחסו אל המחווה הזו בקלות ראש. זה לא עוד ספר. מבחינת אנשים כטומי לפיד, ההקדשה האישית של המחברת על גבי הספר היא ג'סטה רבת ערך. היא אות ועדות ליחס מיוחד שרוחש המקדיש למקבל השי. ולמען הסר ספק: מעולם לא הייתי קרוב אצלו, לא הפכתי לבן-ביתו ולא נמניתי על חוג חבריו. לא שלו, לא של אשתו ולא של בנו או ביתו. לאחר שעזבתי את שינוי כמעט ולא היה בינינו קשר. הפעם האחרונה שראיתיו הייתה כשביקר לפני מספר שנים, בתפקידו כשר המשפטים, ברשות ניירות ערך.

אחד הקטעים האהובים עלי מתוך ''עוד אני מדבר'' עוסק בכיתובים על גבי מצבות. יש בו גם איזכור קצר של מה שביקש האיש השנוי במחלוקת הזה לחקוק על מצבתו שלו. בשעת כתיבת המאמר הזה אין לי מושג אם אכן כך יעשה, אבל ברור שיש לכך רלוונטיות לאירוע הטראגי שפקד את טומי לפיד עצמו. אבל כדאי שתקראו את הדברים בעצמכם.









 
 


 
 


 
 


 
 











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מחווה מרגשת   דקלה   יום א', 01/06/2008 שעה 22:36   [הצג]
עוד לפיד הולך   נמרוד ברנע   יום ב', 02/06/2008 שעה 2:02   [הצג]   [13 תגובות]
יהי זכרו ברוך   אודליה   יום ג', 03/06/2008 שעה 17:37   [הצג]
טומי היה גדול   ריק   יום ב', 09/06/2008 שעה 17:27   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©