כשהחבר שלך הוא דרקון ידידותי
יום ג', 20/05/2008 שעה 22:28
הנה סיפור המסגרת: נער שהתייתם מהוריו בגיל רך התגלגל לחוותם המוזנחת של משפחת הילביליז פרועה, אלימה ומלוכלכת. הללו העבידו אותה מבוקר עד ערב בכל עבודה קשה, תוך שהם מתבטלים ושותים לשוכרה בכל רגע פנוי. יום אחד פגש הילד ידיד מסתורי שהתחייב לסייע לו ובעזרתו נמלט מהחווה, הסתתר ביער הגדול ולאחר מכן הגיע לעיירת דייגים קטנה. שם החלו הרפתקאותיו ללבוש צורה מעט אחרת, אבל עד מהרה ניצב שוב בפני האתגר של ההימלטות מדורשי רעתו ובפני אתגר נוסף, חשוב לא פחות: מציאת מקלט חם בתא משפחתי אוהב. סיפור כזה ודומים לו לא נדיר למצוא בספרות הילדים, כולל זו הקלאסית. אפס, לא כל ילד נעזר בידיד מאותו סוג שנלווה אל הילד שבו אנו עוסקים עתה. מחווה מאוחרת לסרט הילדים הישן ''חברי הדרקון אליוט'', שהקסם שהוא מהלך עלינו רק הולך וגובר עם השנים.









יש פריטים שנהנים אצלנו מיחס מיוחד. הם לא חייבים להיות בהכרח נוסטלגיים ואפילו לא חייבים לעמוד ברף איכותי מינימאלי. אבל מסיבה טמירה כלשהי, כזו שההסבר לה אינו תמיד רציונאלי, נשתיירה בנו חיבה מסוימת אליו. יתכן שהוא היה שם כאשר עברנו חוויה מעצבת כלשהי, יתכן שליווה אותנו במהלך סצינה רומנטית ואולי בכלל שכחנו ממנו ונזכרנו ברק כעבור שנים, באופן מקרי למדי. דמות מצוירת, למשל.

דמויות מצוירות לא שיחקו תפקיד משמעותי בחוויות הילדות שלי. בניגוד לרבים אחרים, לא נמשכתי במיוחד אל הסרטים המצוירים שהוקרנו בשעות אחר הצהריים באותו ערוץ טלוויזיה בודד שפעל כאן. הייתי אז צופה נלהב בסדרות נוסח ''סטארסקי והאץ''', ''ברנבי ג'ונס'' ו''הוואי חמש אפס'' ובניתוח שלאחר מעשה ניתן לומר שנטיתי באופן מובהק לריאליזם חזותי. סדרות עלילתיות בעלות נופך היסטורי דיברו אלי במיוחד, במיוחד כאלה שהיו כרוכות בהן טרגדיות אפיות, כמו ''שורשים'', שתיאר את קורותיה של משפחת עבדים שחורים באמריקה של המאה התשע-עשרה, או ''נגד הרוח'', שסיפר על תלאותיה של נערה אירית הנדונה לגלות במושבת העונשין הבריטית אוסטרליה. אפילו סדרות מדע בדיוני נוסח ''מנהרת הזמן'' או ''האיש השווה מיליונים'' לא נתפסו כפנטסטיות מדי עבורי, שהרי יתכן שהן בסכך הכול מתארות תרחיש שהטכנולוגיה המודרנית טרם למדה להתמודד עימו אך בסיטואציה עתידית הוא אפשרי בהחלט. לעומת זאת, דמותו של עכבר הנמתח על פני מסך טלוויזיה שלם בנסותו להיחלץ מאחיזתו של חתול טורפני בזנבו – ובכן, סצינות מסוג זה כמעט שלא דיברו אלי.

פיט משליך תפוחים אל פיו של הדרקון. סצינה מקסימה (מקור תמונה 1: עטיפת פסקול הסרט).

זו אינה קביעה גורפת מדי. היא מתייחסת בעיקרה לסרטים מצוירים שהוקרנו בטלוויזיה. בקולנוע זה היה מעט שונה. לא הייתה לי שום בעיה לצפות שוב ושוב ביצירות מופת מונפשות כמו ''ספר הג'ונגל'' או ''שלגיה ושבעת הגמדים''. ובכל זאת, לא זה היה הז'אנר שאליו נמשכתי. כל זה גרם לכך שאת הדרקון אליוט גיליתי רק שנים ארוכות לאחר שיצא אל המסכים. ידעתי כמובן על קיומו עוד משלהי שנות השבעים, אבל אף פעם לא טרחתי לצפות בסרט היחיד שבו כיכב.









הכל החל מוויכוח שניהלתי עם א', מי שכיהנה כחברתי הצמודה במשך שנה ומשהו, בתקופה בה למדנו לתואר ראשון ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. א' הייתה מכורה לסרטים מצוירים והחיבה הזו חצתה את כל גיל ההתבגרות וחדרה אל תוך מערכת היחסים שלנו. הטענה הבסיסית שלה באותו ויכוח הייתה שקיימים יצורים שבהם משתמשים האנימטורים כדי לסמל באופן מתמיד תכונות שליליות. נחשים, עכבישים, צבועים, כאלה. ''וגם'', הוסיפה לאחר מחשבה, ''גם דרקונים ומפלצות''.

- ''לא נכון'', התנגדתי, ''אני זוכר שלפני כמה שנים רץ בקולנועים סרט בשם 'חברי הדרקון אליוט'. לא ראיתי אותו, אבל אם החבר של גיבור הסרט הוא דרקון, ובתור דרקון אני מניח שיש בו משהו מפחיד, כנראה שהוא ידידותי''.

- ''אתה יודע מה'', אמרה א', מהורהרת, ''אולי יש בזה משהו. אני לא זוכרת את הסרט הזה עד כדי כך טוב. אולי כדאי לקנות ולבדוק ביחד''.

כמה שבועות לאחר מכן הביאה לי א' את קלטת הווידיאו של המחזמר לילדים ''Pete's Dragon'', ללא כל תרגום עברי. נדמה לי שהיא רכשה אותה בחו''ל, אבל אני לא בטוח וזה גם לא נורא חשוב. הכנסנו אותה למכשיר הווידיאו החורקני שבסלון בית הורי, התרווחנו לאחור וצפינו בניחותא.

וכך נולדה לה אהבה גדולה. לא לא' (כזו הייתה קיימת אז והתפוגגה אחר כך). לסרט.









המקום: איזור חוף כפרי במדינת מיין שבצפון מזרח ארצות הברית. התקופה: אי-שם בתחילת המאה העשרים. פיט (שון מרשל) הוא ילד מנומש ובהיר שיער שלפני שנים התייתם מהוריו. איכשהו התגלגלו הדברים כך שנמכר, פשוטו כמשמעו, למשפחת גוגן, הילביליז פרועים, נבערים וגסי רוח. הללו שילמו חמישים דולר (ועוד חמישים סנט עמלה) תמורת הילד והכריחו אותו לבצע עבורם עבודות קשות במיוחד. יום אחד נקרה על דרכו יצור יוצא דופן. אליוט הוא דרקון גדול, ירוק בצבעו ושובב טוב-לב באופיו, שאחת מתכונותיו היותר מסקרנות היא היכולת להפוך את עצמו (או חלקים מגופו) לבלתי נראה. רכוב על גבו של אליוט הבלתי נראה, נמלט פיט ממשפחת המנוולים הזו, כשאלה רודפים אחריו בכל כוחם. הוא מוצא מקלט לילי בגזע עץ חלול ואף נרדם בו, רק כדי להיווכח בבוקר שהגוגנים השיגוהו. החבורה מחפשת אחריו ממש מטרים ספורים ממקום מחבואו, אלא שאז מופיע אליוט – עדיין בלתי נראה - ומטיל את האם (שלי וינטרס), האב ושני בניהם מטונפי המראה אל תוך עיסת בוץ מגעילה במיוחד ובכך מונע מהם את לכידת חברו הקטן.

הפתיח המשעשע הזה (סצינת הטלתם של הגוגנים אל הביצה מצחיקה להפליא, במיוחד אם אתם ילדים) משמש כמבוא להגעתם של אליוט ופיט לעיירת דייגים ציורית בעלת השם קשה הביטוי פאסאמקוואדי. כאן מתרחשות כמה תקריות ואי-הבנות שמקורן בכוחו הפיסי העצום של הדרקון ובכך שהוא – עדיין – בלתי נראה למדי. פיט מעביר את ידו על גדר עץ לבנה הגובלת באחד הבתים. אליוט, שהולך אחריו בכבדות, מחקה אותו – והגדר נשברת ומתמוטטת תוך שניות. כשאליוט צועד על משטח בטון לח, משאירות בו רגליו הענקיות טביעות עמוקות. במעשה קונדס אחר הוא מטיל באוויר חבלי קרוסלה ארוכים, גורם למעידתם של עוברים ושבים וכשאיכר הנושא כמה תבניות ביצים נאלץ להתחמק מהם הוא מוצא עצמו מתנגש בראש העירייה ומורח את כל מטען הביצים על פרצופו של זה. חמור מכל, כשפיט נתקל במורה הצועדת בראש תלמידי כיתתה, מושך אליוט בסתר את שולי שמלתה ותחתוניתה וכורך אותה סביב מסמר. כשזו מתרחקת משם, נקרעת התחתונית והיא נותרת בשמלה בלבד. המורה הרותחת ושאר המקומיים מבחינים כי פיט הקטן מצוי בכל מקום בו מתרחשת מהומה כזו ופותחים במרדף אחריו. רק בקושי רב הוא מצליח להימלט ולהסתתר.

רגעים ספורים לאחר מכן נתקל פיט באורח מקרי בלאמפי (מיקי רוני), שומרו ומפעילו הקשיש של המגדלור המקומי, שעה שזה האחרון יוצא מבית מרזח כשהוא שתוי קמעה. דווקא באותם רגעים חוזר אליוט למצבו הנראה ולאמפי, הנוכח שמולו עומד דרקון של ממש, נמלט משם בהיסטריה. חבריו בפאב אינם מאמינים לו וכך גם ביתו, נורה (הלן רדי), אישה בוגרת ועצמאית, האוספת אותו משם וגוררת אותו הביתה. הבית, כאמור, צמוד למגדלור המקומי העומד על גבעה קטנה ליד הים.

לאחר שהיא מרגיעה את אביה, מבחינה נורה בילד קרוע בגדים, יחף ולא נקי במיוחד, העושה את דרכו על החול הרטוב ונכנס אל מערה סמוכה. גם אליוט – שוב במצבו הבלתי-נראה – נכנס עימו לשם. פיט המצוברח מטיח באליוט את מררתו ומאשים אותו בכך שעורר את חמת העיר כולה עליו. אליוט שב למצבו הנראה, מתנצל בהמהום אופייני ואף מנסה להצהיל את ליבו של הילד הקטן, אך לשווא. זה האחרון אינו יודע לאן יפנה: הוריו מתו, משפחת גוגן רודפת אחריו, מהעיר נאלץ להימלט, אין לו מקום ללון בו ואף לא מזון למלא את קיבתו. ואז נכנסת נורה הסקרנית אל המערה כדי לבדוק מי הוא הילד שראתה. היא מנסה להפיג את חשדנותו ומזמינה אותו להתארח בביתה ולאכול משהו. פיט הולך עימה, לא לפני שהוא נפרד מאליוט ומורה לו להישאר בינתיים במערה, הרחק מעין אדם.

בביתה של נורה הוא זוכה למקלחת חמה, לארוחה משביעה ולשינה טובה. הוא מספר לה על הדרקון שלו והיא מבינה כי הוא הילד שאותו פגש אביה. למחרת בבוקר הוא אף פוגש את לאמפי בכבודו ובעצמו והלה, בתערובת של חשש וסקרנות, מבקש לדעת פרטים נוספים על היצור הגדול והירוק. אפס, היא אינה מאמינה לסיפורו של פיט על בן לווייתו הדרקון וסבורה כי זוהי דמות פיקטיבית שהמציא הילד כדי להפיג את בדידותו ולהקל על נדודיו. לאביה היא אינה מאמינה משום שהלה היה בגילופין כאשר נתקל בפיט ובאליוט לראשונה. נורה, מצידה, חשה חום רב כלפיו ומתרשמת מתמימותו ומעדינותו של הילד. הוא, מצידו מבחין בתמונתו של גבר משופם בבגדי מלח ושואל אותה לזהותו. נורה מושכת בכתפיה והעצב מספרת לו על פול, מי שהיה בן זוגה, יצא להפלגה ארוכה בים ושוב לא חזר. פיט אסיר התודה נוטל את התמונה אל המערה, מראה אותה לדרקון ומבקש ממנו לנסות ולאתר את פול למן מיטיבתו החדשה.

פיט משתלב במשפחה הקטנה מתחיל ללכת לבית ספר, אך סיפוריו על ידידו הדרקון מעוררים הסתייגות ממנו. המורה מלגלגת עליו, המבוגרים מסתכלים עליו בעין עקומה ואפילו הדייגים טוענים שמאז הגיע העירה בלוויית אותו דרקון שאין איש מאמין בקיומו לא שפר עליהם מזלם והדגים אזלו מהאוקיאנוס. באחד המקרים חומד לו אליוט לצון ובדמותו הבלתי-נראית מפעיל את פעמון בית הספר. פיט מנסה לעצור בעדו, אך מואשם על ידי המורה כמי שהיה אחראי לביצוע התעלול. היא מענישה אותו בהצלפות סרגל על ידיו החשופות ובהעמדתו בפינת הכיתה. אליוט, שנוכח במצוקת חברו, שובר ברוב זעמו את קירות הכיתה.

ואז מגיעים שני סוגי אורחים העירה ומאיצים את התפתחות העלילה. ראשונים מגיעים ד''ר טרמינוס (ג'ים דייל), מעין נוכל נודד המתפאר בידע רפואי פיקטיבי ומוכר תרופות אליל לפתאים המשתכנעים מחלקת לשונו, ועוזרו הנאמן הוגי (רד באטונס). הם פוגשים בלאמפי, האדם היחיד בעיר המאמין לסיפוריו של פיט, והלה מוסר להם על קיומו של הדרקון ומגוריו במערה שליד הים. הוא אף נוטל לשם את הוגי החששן והשניים רואים את אליוט במו עיניהם. הם חוששים שיוציא עליהם את זעמו, משקים אותו באלכוהול – ונאלצים להימלט מסערת האש הפורצת מפיו כשהנוזל שורף את קרביו. טרמינוס, שמשתכנע שהדרקון אינו דמיון אלא מציאות, מגלה שיש לאבריו ולדמו שימושים רפואיים רבים ומתכנן ללכוד אותו, להרבותו, ולעשות הון מתרופות העשויות מאברי דרקונים. הוא מבקש מפיט למכור לו אותו אך נדחה על ידי הילד – שמסביר כי אליוט אינו שייך לו – ועל ידי נורה החשדנית.

אליוט, בהבעה מבוהלת במיוחד, שעה שהוא צופה בגנבה באנשים הנכנסים למערתו שליד הים (מקור תמונה 2).

האורחים הבאים המגיעים לעיירה הם בני משפחת גוגן, בראשות האם הדומיננטית והצעקנית לנה (שלי וינטרס). הם נחושים להשיב לביתם את הילד הבורח ומנופפים כלפי פיט ומאמציו בשטר המוכיח את בעלותם עליו, כביכול. כשהם מנסים רדוף בסירה קטנה אחר סירתם של השלושה, מופיע אליוט הבלתי-נראה, מטלטל את הסירה ומטיל את בני המשפחה המרושעים אל מי הים. לאחר שפיט ומאמציו הולכים לביתם, מגיע טרמינוס אל הגוגנים הרטובים ומסכם עימם על עסקה שממנה ירוויחו שני הצדדים: יחד ילכדו את פיט ואת אליו; הגוגנים יקבלו את הילד, ורופא האליל – את הדרקון. למזימתו הוא מצרף גם כמה תושבים שטופי אמונות תפלות הסבורים כי הדרקון אחראי למזל רע הפוקד את העיירה.

תחילה פועלת התוכנית היטב. הגוגנים לוכדים את פיט חסר הישע בבית סירות שבנמל. אותה שעה, באו הוגי למערה ומספר את הדבר לאליוט, וכשהלה ממהר (שוב, כבלתי-נראה) להציל את ידידו הקטן, לוכדים אותו טרמינוס ואנשיו ברשת דייגים גדולה. בשלב זה נמאס המשחק על אליוט לחלוטין. הוא שב לדמותו הנראית, נחלץ מהרשת, מפזר את תוקפיו לכל רוח ומהר לסיע לפיט. בניסיון אחרון להוכיח את צדקתה שולפת לנה גוגן את שטר הבעלות שלה על פיט, אך אליוט נוטל אותו מידיה, פולט להבת אש ושורף את הנייר. הוא אינו מסתפק בכך ואף מטיל את הגברת א תוך חבית מלאה שמן שחור. בני משפחתה הלא-יוצלחים מנסים לחלצה משם, אך מועדים אל תוך הנוזל השמנוני. כשהם קמים ממנה, הם מגלים כי סוסם ומרכבתם נמלטו. בינתיים, מנסה טרמינוס הנואש לנצל את המהומה ומכוון אל אליוט רובה צלצל גדול במטרה לפגוע בו ולשתקו, אבל החבל אליו מחובר הצלצל נכרך סביב קרסולו שלו ולאחר שהוא לוחץ על ההדק נורה הצלצל, מושך עימו את החבל ואחריו טס רופא האליל. גופו פורץ את תקרת בית הסירות וטס הלאה משם. להשלמת המלאכה, הורס אליוטאת מרכבתו עמוסת השיקויים של הנוכל.

בינתים מתקדר מזג האוויר ופורצת סופת ברקים. אחד מהם פוגע בעמוד חשמל וזה מתמוטט תוך שכבלי החשמל המחוברים אליו פולטים ניצוצות ומאיימים לחשמל את הנוכחים ולגרום לאסון. בשנייה האחרונה מופיע אליוט, בדמותו הגלויה, מושיט יד אימתנית ומונע את נפילת העמוד ואת קריעת החוטים. ''באמת יש דרקון!'' קוראים הנוכחים בהשתאות.

אותה שעה מיטלטלת סירה קטנה בין גלי הים הגבוהים כשהיא אינה יודעת את הכיוון המדויק. המגדלור של פאסאמקוואדי מסרב להידלק, לאחר שגל ענק ניפץ את חלונותיו והרטיב את המנורה. לאמפי עושה מאמצים נואשים להדליקו, אך לשווא. ברגע הנכון צץ אליוט מתוך הסערה ולאחר מאמץ מהמצליח לנשוף מפיו להבה גדולה דיה כדי להביא להדלקת הפתיל. האור הגדול העולה מן המגדלור מראה לספינה המעונה את הדרך הנכונה והיא מגיעה בשלום אל החוף. אחד משייטיה אינו אלא פול, המלח הנעדר ובן זוגה של נורה, ששב הביתה. מתברר כי הלה לא רק אבד בים אלא אף איבד את זכרונו – עד שזה הושב אליו על ידי הדרקון המופלא (הרבה לפני שג'יי קיי רולינג כתבה על התאמת הזיכרונות שמבצעים אנשי משרד הקוסמים במוגלגים). הוא מתאחד בחיבוק נרגש עם נורה, מתוודע אל פיט ונראה כי ההאפי אנד הגיע. ולא זוז בלבד, אלא שהצלתו של פיט, ואחר כך גם הצלת תושבי העיירה מעמוד החשמל המתמוטט, הופכת את אליוט לגיבור מקומי. ענף הדיג מתאושש, הכלכלה המקומית שבה לימיה היפים וראש העירייה הופך אסיר תודה על כל זה. אפילו טקס הוקרה נערך לכבודו.

ואז, כשפיט מאושר בחייו החדשים, מודיע אליוט לפיט שעליו להמשיך הלאה. לפיט יש משפחה חמה ואוהבת ואילו אליוט חייב למלא את המשימה שנטל על עצמו ולסייע לילדים נוספים בצרה. השניים נפרדים בדמעות ואליוט ממריא לדרכו, מעופף מעל המגדלור ומרחבי הדשא שסביבו, ומנופף לשלום בכנפיו לחבורה העליזה שהוא משאיר מאחוריו.









אליוט לא ממש מדבר. הוא מהמהם. להדיוטות נשמעים הקולות הנמוכים ועבים שיוצאים מפיו כאילו הם חסרי משמעות. אבל עבור פיט, לפחות, הבעיה הזו אינה קיימת. הוא מקיים עם אליוט תקשורת מילולית שוטפת והם מבינים לחלוטין ילד את רעהו, האחד בדיבורו והאחר בהמהומיו.

בכלל, אליוט הוא חלומו הוורוד של כל ילד. הוא דרקון חביב, אבל לא באמת מפחיד. על פרצופו מרוחה הבעה ביישנית משהו וכשהוא מחייך, מתחשק לחבק אותו עד שיתפוקקו עצמותיו. יש לו ראש גדול עם לסת תחתונה שלעתים נדמה לי שיכולה לאכסן בתוכה מלאי דגים לא רע אילו הייתה שייכת לאיזה שקנאי זללן. שערות ראשו וקצה זנבו ורוד, וכך גם כנפיו (שנראות קטנות למדי ביחס לממדי גופו) והגדילים הצצים מעורפו, לאורך גבו ועד לקצה זנבו. ביטנו הגדולה מפוספסת בירוק בהיר. הפסים סימטריים לחלוטין ונראה כאילו נלקחו מתוך מחברת שורות סטנדרטית.

בטנו של אליוט משמשת כזירה לשתי סצינות נאות כשלעצמן. אחת מהן מתרחשת דקות ספורות לאחר תחילת הספר, כאשר במהלך נדודיהם וטרם הגעתם לעיירה, מתעורר פיט משנתו ומוצא את אליוט כשהוא מחסל את פירותיו של עץ תפוחים גדול. הדרקון מניח ערימת תפוחים על ביטנו ואילו פיט מטפס על אותה בטן ומטיל תפוח אחר תפוח אל תוך פיו הגדול של ידידו, מופתע ומתגלגל מצחוק למראה יכולתו של זה לבלוע פירות שלמים בתנועה אחת וללא מאמץ. אליוט אף פוער את פיו, נושף מעט אש וצולה תפוח אחד עבור הילד הנמלט (מומלץ לצפות בסצינת אכילת התפוחים ובשיר ''בופ בופ'' שמבצעים פיט ואליוט מייד אחריה). במקום אחר בסרט, לאחר ההסתבכות הראשונה בפאסאמקוואדי ומציאת המקלט במערה שליד הים, מנסה אליוט לעודד את רוחו הנכאה של פיט באמצעות ניסיון למשוך אותו למשחק: הוא נוטל גזיר עץ, נושף עליו מעט אש, ובחוד המפוחם משרטט לוח ''איקס-עיגול'' (או ''איקס מיקס דריקס'', בשפה מעט יותר תקינה) על בטנו. אלא שפיט המתוסכל דוחה את ההצעה בכעס ומעדיף להסתגר בתוך עצמו.

יש בסרט הזה גם משהו שמזכיר את הז'אנר הספרותי שמנציח ילדים יתומים הנקלעים לצרות. אצל רבים מהם, מאוליבר טוויסט ועד שרה קרו ומאן שרלי ועד מוטל בן פייסי החזן, היתמות אינה פוגעת בתמימות וביושר הבסיסיים של הילדים. נהפוך הוא, שימורן של תכונות תרומיות אלה באישיותם הופך מחבב אותם על סביבתם ומסייע בידם לצלוח צרות שונות ומשונות שממיטים עליהם מבוגרים ציניקנים וחסרי לב. כותבי הסיפורים הללו – צ'ארלס דיקנס, פרנסס הודג'סון ברנט, לוסי מוד מונטגומרי, שלום עליכם (ועוד לא הזכרנו את טום סוייר והקלברי פין של מארק טוויין; את ג'יין אייר של שארלוט ברונטה; ואת ג'רושה אבוט מ''אבא ארך רגליים'' של ג'יין ובסטר) – מניחים שייצר לב האדם טוב מנעוריו. זו אולי הנחה תמימה משהו, אבל היא מטילה קסם רב על הקוראים הנסחפים במבוך העלילתי שבו היא נשזרת.

פיט עובר מסלול דומה. הוא נמלט מאנשים בעלי תכונות שליליות מובהקות, הפוכות לשלו. הוא תמים, ישר, יודע להבחין בין טוב לרע ומכיר תודה למיטיבים עימו. הם בטלנים, אלימים, נצלנים ומלוכלכים (במקרה של הגוגנים); נוכלים, שקרנים, מתעתעים וחסרי מעצורים (במקרה של ד''ר טרמינוס ועוזרו). מאחר וזוהי הפקה של דיסני, ברור שהדמויות מוקצנות מאוד והצופים – בעיקר הילדים שבהם – מפתחים במהירות אהדה לילד טוב הלב והנרדף. אנו מחבבים גם את נורה, הממתינה בסבלנות לבן זוגה מבלי לדעת אם אי-פעם ישוב אל חייה; ואת אביה, לאמפי, אלכוהוליסט רגשן בעל לב חם במיוחד.









המגדלור במורו ביי, קליפורניה. לפני הצילומים היה צורך לקבל את אישור משמר החופים מחשש שהאור הנדלק יטעה ספינות חולפות (מקור תמונה 3).

התסריט שנרקח לכבוד הסרט ממש מזמין סרטי המשך. תחשבו על זה: כמו אצל הקוף הבלש צ'יפופו, התפקיד שנוטל על עצמו אליוט הוא לסייע לילדים במצוקה. הוא סייע לפיט בסרט אחד ויוכל לסייע לילדים נוספים בסרטי המשך. ובכל זאת, משום מה לא הופק שום סרט נוסף שבו פוגש אליוט ילד אחר ומנסה להצילו מהמתנכלים לו. כבר הרבה שנים שאני חי בתחושה שאולפני דיסני פשוט לא הבינו איזה אוצר יש להם ביד. לו היו מוסיפים ומפיקים סרטים דומים לזה בכיבובו של הדרקון הידידותי, סביר להניח שהלה היה הופך לגיבור תרבות של ממש.

אולי הדבר קשור לביקורות שספג ''חברי הדרקון אליוט'' מייד עם צאתו למסכים. ב''טי.וי. גייד'' נכתב כי הסרט אמנם חביב ''אבל חסר את המורכבות הרגשית ואת היוקרה הקלאסית של סרטי דיסני קודמים''. ב''טיים אאוט'' נאמר כי כצמד פיט ואליוט ''בלתי משכנעים טכנית ואינם אמינים רגשית'' (במיוחד בסצינת הסיום, בה מוחה אליוט בעדינות דמעה מעינו של פיט, המגיב בבכי על החלטת חברו הטוב להיפרד ממנו ולהמשיך בדרכו) ואילו הדרקון עצמו ''אינו מושך אפילו החצי מכפי שקיוו יוצריו'' ו''יותר אופי ואנימציה טובה יותר היו עוזרים כאן''. היו גם ביקורות נוספות, אבל הכיוון ברור. כיום, יותר משלושה עשורים לאחר מכן, הביקורות האלה מחווירות משהו ליד הצלחתו בבתי הקולנוע. ומאז, אם אני מסוגל לזהות את מה שנאמר באתרים שונים, גם הביקורות השתפרו בהרבה. דברים שרואים עכשיו לא ראו אז.

מצדדיו של הסרט שבים ומזכירים כי זהו אחד הסרטים הראשונים שבהם נעשה שימוש בטכניקה המשלבת דמות מצוירת בעלילה המאוישת על ידי שחקנים בשר ודם. כמה שנים מאוחר יותר עשו זאת אנשי דיסני שוב, הפעם בצורה משוכללת בהרבה, ב''מי הפליל את רוג'ר ראביט'', סרט שנחשב מבחינה זו כפורץ דרך וכמורכב בהרבה מקודמיו. אחריו באו רבים נוספים. אבל ''חברי הדרקון אליוט'' קדם להם. והפשטנות האנימטורית היחסית של דמותו המצוירת לא הפחיתה במאום מקסמו.

הליהוק היה הברקה. הזמרת הקנדית הלן רדי, שהייתה מוכרת לבוגרי שנות השבעים בזכות שירים כ''אני אישה'', ''אנג'י בייבי'', ''עזוב אותי לנפשי'' ו''אינני יודעת איך לאהוב אותו'', קיבלה את תפקיד נורה. היא הכניסה לתוכו עומק רגשי ולא מעט אינטליגנציה באופן שהזכיר לי במשהו את דמותה של קרוליין אינגלס, האם המיתולוגית מ''בית קטן בערבה'' – עוד סידרה מיתולוגית ששודרה באותה תקופה עצמה. אלא שנורה, בניגוד לקרוליין אינגלס, חייבת להתמודד עם אהוב שנעלם, עם אב שתיין מזדקן ועם עבודה (הפעלת המגדלור) הכרוכה באחריות קהילתית. הביצוע שלה לאחד משירי הסרט – הבלדה הרומנטית ''נר על המים'' – היה מועמד לפרס האוסקר. מיקי רוני כלאמפי נראה כמעט כבחירה טבעית. אחרי הכול, במשך קרוב לחמישה עשרים שהוא נראה כקשיש חביב, רגשני ובלתי מזיק. שלי וינטרס בתפקיד לנה גוגן נראית כמודל לרדנקס הגרועים ביותר באשר הם שם. אבל את ההצגה, מבחינתי, גנב ג'ים דייל כד''ר טרמינוס, שנתן תצוגה שהזכירה מחזות זמר הוליוודיים ישנים, כולל וירטואוזיות בשירה והפגנת כוח שכנוע מניפולטיבי סוחף על הסובבים אותו. שלא לדבר על המבטא הבריטי העשיר, שמוסיף נופך נוסף על זרותו לתושבי העיירה.

הסיפור המקורי שעל צירו סובב הסרט נכתב עוד בשנות החמישים, אבל עבר מאז ועד לעיבודו לתסריט לא מעט גלגולים ושיפוצים. במקור התכוונו יוצרי הסרט לעצב אותו כדרמה פסיכולוגית. הרעיון היה לשרטט עלילה שבמרכזה נער (פיט) המתקשה להתמודד עם המציאות, נמלט לעולם שכולו פנטזיה ושם פוגש את הדרקון הדמיוני אליוט. במקור לא הייתה דמותו של אליוט אמורה להיראות כלל בסרט. מאוחר יותר הוחלט לכלול בתסריט סצינת חלום שבה נפגשים פיט ואליוט במעין עולם סוריאליסטי. לאחר שהגיעו האני מטורים לעבוד על הדמויות הוכנסו בו שינויים נוספים. הגישה הרצינית הוחלפה באווירה הומוריסטית יותר. לאחר מכן סברה ההפקה שקצת מגוחך לכנות את הסרט הזה בשם Pete's Dragon (''הדרקון של פיט'') כאשר במהלך הסרט כולו זוכה הקהל לראות את הדרקון פעם אחת בלבד (וגם זה בסצינת חלום). סופו של עניין היה שהאנימטורים שכנעו המפיק רון מילר שלטובת הסרט כדאי שיהיה מעין תרכובת של סרט פעולה ועם דמות מונפשת. וכך היה.

הפקתו של הסרט הזה לא הייתה פשוטה כלל ועיקר. סצינות המגדלור, המתארות סביבה ציורית במדינת מיין, צולמו במפרץ מורו שבקליפורניה. גוף התאורה של המגדלור הזה היה גדול כל כך שהיה חשש שהדלקתו תטעה ספינות חולפות ואולפני דיסני נאלצו להשיג אישור מיוחד ממשמר החופים כדי לעשות בו שימוש. במקור היה אורכו של הסרט 134 דקות, אבל בגרסת הווידיאו שלו (מה לעשות, הקלטת הגיעה לידי בתחילת שנות התשעים, הרבה לפני עידן ה-DVD וההורדות מהרשת) הוא קוצץ בחצי שעה. אחד הקטעים שנקצצו הוא השיר היפה'' ''Candle on the Water, בביצועה של הלן רדי. השיר היה מועמד לפרס האוסקר, וקיימת טעם חמצמץ במחשבה שדווקא הוא (וגם שיר נוסף, המבוצע על ידי הגוגנים בשם ''The Happiest Home in these Hills'') נחתך מהגרסה שהופצה לצריכה ביתית.

לפני מספר שנים ירשתי מדודתי כמה מאות תקליטים ישנים. כאלה מוויניל שחור ועם חור באמצע, שנחשבים היום למוצגים מוזיאוניים. בין השאר מצאתי שם גם את עטיפת הגירסה העברית של ''חברי הדרקון אליוט''. תקליט דווקא לא היה בה, אבל מילא. זמן מה לאחר מכן התקדם המסע בעקבות הסרט ההוא צעד אחד נוסף: באחת החנויות עלה בידי לאתר את דיסק הפסקול. קניתי, אלא מה?

סהר הקטנה צפתה ביומיים האחרונים בסרט הזה, בהמשכים. אבא שלה ישב לידה והסביר לה מה הדמויות אומרות. היא התפוצצה מצחוק בדיוק במקומות בהן מתרחשות סצינות שמצחיקות ילדים: כשאליוט מעיף את הגוגנים אל תוך ביצה מסריחה; כשאזרח נפחד מפיל בטעות כמה תבניות ביצים על פרצופו של ראש העירייה ההמום; כשבשל תעלול נוסף שלו נקרעת שמלתה של המורה הקפדנית; וכן הלאה. בסיומו של הסרט היא ביקשה לצפות בו פעם נוספת. חלק מהסצינות ביקשה שאקרין לה שוב ושוב.

- ''אבא'', חיבקה אותי הקטנה כשהשכבתי אותה לישון, ''אתה יכול לעשות שאליוט יבוא אלי ויצחיק אותי?''

- ''לא, קטנטונת'', נשקתי לה חזרה, ''אבל מחר תוכלי לראות את הקלטת הזו פעם נוספת''.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
איזה יופי!   רונה   יום ג', 20/05/2008 שעה 23:22   [הצג]
סרט מהנה מאוד   עידן פ.   יום ד', 21/05/2008 שעה 8:45   [הצג]
איזה סרט מקסים   אורחת לרגע   יום ה', 22/05/2008 שעה 12:36   [הצג]
אין כמו דרקון ידידותי   בועז כהן   שבת, 14/06/2008 שעה 9:06   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©