מי צריך את הרבנות הראשית?
יום ו', 09/05/2008 שעה 20:56
הרבנות הראשית מיותרת. אין לה כל ערך מוסף בעיני שום ציבור ישראלי משמעותי. החרם מזלזלים בה בשל היותה כלי שרת בידי המדינה המשוקצת (מה שלא מונע מהם לבחוש בקלחת המינויים בה ולהשתלט על מוקדי כוח בתוכה). הרוחות הפוליטיות המשתנות מכתיבות נהייה אחר רבנים קיצוניים יותר וקיצוניים פחות, לפי הנטייה. למסורתיים יש את תעשיית הבאבאות, הפועלת באופן עצמאי מהמימסד בהיכל שלמה. הרפורמים, הקונסרבטיבים והרקונסטרוקציוניסטים נמצאים בשטחים שלרבנות אין להם כל נגיעה ואינם רוצים מדובשה ומעוקצה. החילונים בוודאי שאינם זקוקים לה. כל שנותר הוא מנגנון יקר ומנופח שעל השליטה בו, ובמינויים הרבים הנתונים לשליטתו, מתחרות המפלגות הדתיות והחרדיות. בקיצור, כל זה מיותר ומשחית. הגיעה השעה לבטל את הרבנות הראשית.








ביום העצמאות, כשחזרנו מאתר מיני-ישראל ומזלילת צהריים מוקדמת במסעדה הלטרונית החביבה על הילדים, נכנסתי הביתה ומיהרתי להדליק את הטלוויזיה. רציתי מאוד לדעת מה היו ביצועיה של בת אל לוי בחידון התנ''ך העולמי. כששמעתי שהודחה עוד בשלב המוקדם של החידון, התאכזבתי. כל כך רציתי שתזכה. אחרי הכול, ידע בתנ''ך אינו נחלתם של יהודים דווקא.

בת אל לוי היא בת למשפחה שהארגון המיסיונרי החרדי ''יד לאחים'' טוען שהיא יהודייה משיחית. הארגון תבע שלא לשתפה בתחרות ולתביעה זו הצטרפו גם הרבנים הראשיים, יונה מצגר האשכנזי ושלמה עמאר הספרדי, שהפכו את עצמם כבר מזמן לחוכא ואטלולא בעיני כל עובר אורח. הטענה הבסיסית הייתה ששיתופה של הנערה הזו בתחרות יקדם, רחמנא לצלן, מיסיון יהודי-משיחי ברחבי ארץ הקודש ועד מהרה נמצא עצמנו כולנו באים בשערי הנצרות הטמאה. הרבנים הראשיים הסכימו עם השטות הזאת ובכך אישרו פעם נוספת שאינם אלא זרועם החלשה של רבנים חרדיים חשובים ושבינם לבין ממלכתיות אין דבר וחצי דבר. התניית השתתפותו של אדם באימוץ אמונה שתתאים לצרכיהם של הרבנים דומה לקביעה שלפיה יכול אדם ליהנות מזכויות שוות במדינה כלשהי – בתנאי שהוא לבן.

עלילות הרב מצגר. ללא הערכה תורנית ותחת חקירת משטרה (מקור תמונה 1)

דווקא מהציונות הדתית לא נשמעו קולות זעקה. זו הייתה עדיין בהלם מפסיקת בית הדין הרבני הגדול שביטלה בהינף קולמוס את כל הגיורים שביצע בית הדין לגיור בראשות הרב חים דרוקמן. בכך קבע אותו בית דין חרדי שהמדינה נותנת לו את חסותה שיהדותם של אלפי גרים, כמו גם ההליכים שעברו, אינם שווים דבר. דרוקמן נחשב לאחד מנציגיו הבולטים של הציבור הדתי-לאומי, היה ממנהיגי גוש אמונים ואף ייצג את המפד''ל בכנסת. זו הייתה יריקה בפרצופם של חובשי הכיפות הסרוגות. החרדים ממילא מתעבים את הציבור הזה משום שהוא, אבוי לבושה, ציוני. עכשיו הם גם מיישמים הלכה למעשה את המשפט ''קח את הדת שלהם ושים אותה בזְבַּלֶה'', אותו טבע הרב עובדיה יוסף כבר לפני שנים. הם זרקו את ההלכה הדתית-לאומית לפח האשפה התיאולוגי שלהם.

תוצאתו של העימות הזה ידועה כמעט מראשיתו. הציבור הדתי-לאומי מצוי בשלושים השנים האחרונות בנסיגה מתמדת מפני שחורי הכיפה. חלק מבניו מפנימים שאינם יהודים אדוקים דיים, מאמצים נורמות חרדיות, מסנתזים אותן עם עמדותיהם התיאו-פוליטיות המשיחיות, חותרים למדינת הלכה אנטי-מודרנית, מתעבים את שאיפת הדורות הקודמים לדו-קיום בשלום עם לא-דתיים, מתבדלים ביישוביהם והופכים לחרד''לניקים. אחרים מתאכזבים מהקיצוניות הגוברת בחברה הדתית-לאומית, הן זו הדתית והן זו הפוליטית, אינם מצליחים למצוא תשובות מספקות לשאלות המטרידות אותן ולסתירה שבין הערכים הפורמאליים עליהם התחנכו לבין הגמשתם של ערכים אלה לצרכים אידיאולוגיים, יוצאים בשאלה והופכים לחילונים. מיעוט קטן יותר מנסה לשלב את המודרנה עם חיי יומיום המתנהלים בצורה מתונה וללא התמכרות לאידיאות קיצוניות.

אבל לא על מחלותיה של הציונות הדתית באתי לדבר כאן, אלא על הרבנות הראשית. המוסד המיותר הזה חייב להימחק מהמציאות שלנו.









הבה נבחן את תפקידיה של מועצת הרבנות הראשית לישראל, כפי שהללו מוגדרים בחוק הקרוי על שמה. דומה כי אף לא אחד מתפקידים אלה מצדיק קיומו של מנגנון גדול ועתיר משאבים שכזה. למען הנוחות, שימו לב שמדובר בחקיקה על ''המועצה'', אבל הכוונה היא לאותו גוף עצמו.

התפקיד הראשון מוגדר כ''מתן תשובות וחוות דעת בענייני הלכה לשואלים בעצתה''. מעניין באמת כמה יהודים שואלים בעצתה של הרבנות הראשית בתחומים הלכתיים בהם יש להם ספקות. החילונים לא עושים את זה. גם לא אנשי התנועה המסורתית (הקונסרבטיבים), הרפורמים והרקונסטרוקציוניסטים, שאינם בעלי מכנה משותף כלשהו עם הרבנים הראשיים. החרדים, על כל גווניהם, מזלזלים כבר עשרות שנים בסמכותם התורנית של הרבנים הראשיים. יש להם רבנים משל עצמם, דוגמת יוסף שלום אלישיב לליטאים והאדמו''רים למיניהם (גור, ויז'ניץ, בעלז וכדומה), שלכל אחד מהם קהל מאמינים פרטי. למסורתיים רבים המבקשים בעצת חכמים יש מגוון שלהם של חצרות ובאבאות. הדתיים-לאומיים אינם צריכים את מצגר ועמאר בדיני אישות, כשרות, שמיטה וכדומה. גם להם יש מורי הלכה הקרובים אליהם כמו צבי טאו ושלמה אבינר. חרד''לניקים קיצוניים מעדיפים להיאחז בפסיקותיהם אנשי דת כאליעזר ולדמן, זלמן מלמד ודב ליאור. המתונים יותר נעזרים ברבנים הפעילים בצה''ר או קרובים לגישתה, כמו יובל שרלו ושי פירון. אין לי כאן המקום לפרט את כל רשימת הרבנים שעוסקים בפסיקה יומיומית עבור ציבורים שונים, אבל המסר ברור. הקבוצות הללו אינן רואות בעצה רבנית מקור סיוע ראוי – או שיישמו את הכלל ''עשה לך רב'' ופטרו עצמן מהיזקקות לרבנים הראשיים.

תפקיד נוסף הקבוע בחוק הוא ''פעולות לקירוב הציבור לערכי תורה ומצוות''. כשאני שומע את עלילותיהם של מכרים כאלה ואחרים שלי הבאים במגע ומשא עם הרבנות אני מוצא עצמי תוהה אם קירוב לערכי תורה ומצוות אליבא דרבנות הוא באמת ייעוד נעלה כל כך.קצרה היריעה מלתאר את כל העדויות על האטימות השוררת שם. בני זוג חרשים שבאו להסדיר את נישואיהם קיבלו רק צילום של הכתובה ובו צויין במפורש כי הנישאים חרשים (הרב אף התעקש לערוך להם בדיקת שמיעה); האיסור הגורף על מכירת חמץ בימי הפסח חל גם על מזון לבעלי חיים (שאולי לא יתקרבו מספיק אל היהדות אם לא ישמרו דיני כשרות) ולתינוקות; הרבנות אילצה זוג אתיופים, בני 70 ו-‏81, להינשא שנית, כתנאי להכרה ביהדותם; ושלושת אלה רק מקרים בודדים שעלו בחיפוש מהיר בגוגל. כמה מחברותי הטובות שסיפרו לי על ההדרכה המפורטת שנאלצו לעבור בחברת הרבנית טרם נישואיהם, החל מהלכות שירות בעל וכלה בביצוע תשמיש המיטה, מצאו עצמן מעוות את פניהן בגועל כשמזכירים על ידן את המילה ''רבנות''. וכל אלה לפני שמזכירים את מנהגם של רבנים כאלה ואחרים לדרוש תשלום מפולפל – בין בגלוי ובין בקריצת עין – כתנאי לעריכת חופה וקידושין או, לחילופין, כתנאי לעריכת טקסי אשכבה ואזכרה.

במישור האישי העניינים חמורים לא פחות. רב ראשי אחד נחשד בהטרדות מיניות; שני קיבל טובות הנאה ממלון ירושלמי; שלישי הסכים בשתיקה ולא מנע התעללות פיסית קשה באדם בסלון ביתו. הרשימה עוד ארוכה וכוללת, בין השאר, מינויים משפחתיים לתפקידי רבנים בשכר (המערכת הרבנית היא כמעט היחידה בה אין ביקורת ציבורית על תופעות גלויות של נפוטיזם), חשדות לקבלת שוחד והשד יודע מה עוד. אכן, דוגמה אישית שמקרבת כל אדם באשר הוא אדם אל ערכי הדת.

הסיבה האמיתית לרצון האינהרנטי להנציח את קיומה של הרבנות מצויה בכמה יעדים אחרים שעליהם הופקדה עם הקמתה: מתן תעודות הכשר על כשרות; מתן כשירות לכהן כדיין; מתן כשירות לכהן כרב עיר; מתן כשירות לרב לכהן כרב רושם נישואין ומינוי רושמי נישואין. כל אלה הם ערוצי פרנסה לא רעים עבור אנשים שעיקר הכשרתם היא בלימודי דת ולמעשה אין הם יודעים לעשות כל דבר אחר. המפלגה הדתית או החרדית בעלת העוצמה נוהגת לכבוש את המעוז הזה בסיוע ראש הממשלה שבקואליציה שלו היא חברה ולמנות את מקורביה לתפקידים אלה.

עובדיה יוסף (מימין), מפעילו האמיתי של הרב הראשי עמאר (משמאל). פארסה יקרה מדי (מקור תמונה 2).

המושג ''רב ראשי לישראל'' הוא מושג פסול מעיקרו. בניגוד לקתוליות, למשל, ליהדות אין מנהיג דתי עליון אחד - ומעולם לא היה. העובדה שמדינה ממנה רבנים ראשיים היא פסולה מעיקרה. במדינות מתקדמות אין חיה כזאת. לא תמצאו בשום מקום את הכומר האמריקני הראשי, למשל. לעומת זאת, אפשר בקלות לאתר את המופתי העליון של מצרים, סוריה או ירדן. במדינות הללו ממונה איש דת כדי לבצע את הנחיות השלטון משום שהדת היא זרוע שלטונית. גם שם נעדרת כהונתם של אנשי דת אלה הסכמה או הערכה ציבורית של ממש.

פעם עוד טרחו בישראל למנות לתפקידים אלה אנשי דת ציוניים שנתפסו כבעלי סמכות תורנית, דוגמת הרב יצחק הלוי הרצוג או הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. בשנים האחרונות כבר אין טורחים עוד לחפש אחר ענקים רוחניים של ממש. הרבנים המכהנים הם פוליטיקאים מהדרג הרביעי או החמישי שמצליחים, בסיוע קשרים נכונים אצל הרב עובדיה יוסף או אצל הרב אלישיב, להשתחל לתוך קונסטלציה שבה בזמן נתון רב כזה מסובך בחקירת משטרה ואילו האחר אינו רוצה לוותר על הנהגת ישיבתו. האלמנט הציוני שוב אינו הכרחי; אצל רבנים אנטי-ציוניים כאלישיב זהו אלמנט פסול לחלוטין. כאשר אין אפשרות למנות רב אנטי-ציוני מובהק יש להסתפק בקטני-דעת. כך, למשל, ציטט העיתונאי אבישי בן חיים מקורב לאלישיב שהתבטא לאחר בחירתו של יונה מצגר כרב האשכנזי הראשי כי אלישיב תמך בו במטרה ''למנוע נזקים וחידושים אפשריים שהיה עלול לגרום רב ציוני-דתי עם מעמד תורני רציני''. רב כזה עוד עלול, חס וחלילה, להעביר לשומרי המצוות בישראל מסר חינוכי שיוציא אותם לתרבות רעה. הרב הראשי האחרון שכיהן במשרה הזו ונחשב לסמכות תורנית רמת מעלה הוא עובדיה יוסף. הרב הספרדי הראשי דהיום, שלמה עמאר, הוא נאמנו של יוסף, כלומר נעדר כל שיקול דעת עצמאי בנושא פסיקה הלכתית.

הרבנות הראשית היא חלק ממערכת מקבילה שהוקמה בראשית ימי המדינה כדי שחובשי הכיפות יוכלו לנהל את ענייניהם בנפרד מהמנגנון האזרחי הרגיל שמפעילה המדינה אך תוך הישענות על תקציבה. כך, במקביל לחינוך הממלכתי קמו הזרם הממלכתי-דתי, החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני. במקביל ליחידות הצבאיות הסדירות הרגילות קמו ישיבות הסדר (ואחר כך גם נח''ל חרדי). במקביל מועצות המקומיות קמו מועצות דתיות (שגם חובשי הכיפות עצמם – למעט אלה המתפרנסים מהן – יודעים שהן אינן אלא לשכת תעסוקה לעת מצוא וקן להשחתת מידות). בתי דין לצד נותני השירותים הממשלתיים הוקמו משרד הדתות (או המשרד לשירותי דת, כפי שהוא קרוי היום) והרבנות הראשית.

המערכות הללו יצרו קיום דתי נפרד מהקיום האזרחי הרגיל. לגבי חלק מהן מכים אפילו חובשי כיפות על חטא (האלוף אלעזר שטרן, למשל, תבע כבר מזמן לפרק את ישיבות ההסדר). דומה כי פירוקה של הרבנות הראשית והעברת סמכויותיה בתחום שירותי הדת לרשויות המקומיות לא יצערו ציבור גדול מדי. לטוהר המידות הציבורי ולמירקם היחסים הרעוע בין דת למדינה צעד כזה רק יועיל.








למען הסר ספק, אינני תמים עד כדי להאמין שצעד מעין זה אכן יתרחש בחמישים השנים הקרובות. אני מניח שגם אתם תודו שבמדינת ישראל לא תמיד קיים מיתאם של ממש בין היגיון למציאות. מצד שני, המצב האובייקטיבי הזה אינו פוטר אותי מהצורך לציין מה הגיוני בעיני ומה לא.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מי צריך אותה?   דדי אורון   יום ו', 09/05/2008 שעה 23:12   [הצג]   [5 תגובות]
מי בכל זאת צריך אותה?   ע.   שבת, 10/05/2008 שעה 22:04   [הצג]   [21 תגובות]
אכן לא צריך   צביקה   יום ג', 03/02/2009 שעה 6:12   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©