הערב אהיה מיושן
יום א', 04/05/2008 שעה 14:42
בישראל, ובזה אינני מחדש דבר, אין תרבות פירגון. יש הרבה מאוד ביקורת, יש לא מעט טינה וכך יוצא שעיקר הזמן אנו עסוקים בלא לסבול את האחר. היתן היה להאמין שכאשר הנטייה הזו תגיע לספורט, שבו כמעט בכל מצב יש אלטרנטיבה, היא תתמתן. למעשה, המצב הפוך לחלוטין. בעימותי ספורט מעדיפים רוב האוהדים במגרש לגדף את היריבה מאשר לעודד ולדחוף את בני קבוצתם. אין זה מקרי שכמעט ואין בישראל שירי עידוד של ממש ושהמעטים הקיימים הומצאו לפני שנים רבות. זה קורה משום שפה לא מעודדים אלא מגדפים. הגישה שלי שונה במשהו. יש לי את ההעדפות הפרטיות שלי במישור הפנימי, אבל כאשר מתמודדת קבוצה ישראלית מול יריבה בינלאומית אני תומך מיידית בראשונה. כי מוקד ההזדהות הראשוני שלי הוא בכל זאת הארץ בה גדלתי. אם הייתה הפועל ירושלים מגיעה לגמר, הייתי מעודד גם אותה. אבל יצא שזו מכבי תל אביב.









הערב אהיה מיושן.

יש הסבורים כי אני כזה בדרך כלל. ובכל זאת, כנראה שמגמות אופנתיות נוטות לחלוף ליידי תוך שהן מותירות בי רושם שולי למדי. אחד ממכרי ציין לאחרונה שפריט הלבוש היחיד שנכנס למחזור בעשר השנים האחרונות ושאימצתי בלי יותר מדי שאלות הוא נעלי הקרוקס המחוררות. יש בזה משהו.

אבל לא על מלבושי הקלוקלים באתי לדבר עתה, משום שאלה כבר מאפיינים אותי לאורך שנים ארוכות. המילה הראשונה של הטקסט הזה היא ''הערב''. ובכן, הערב תעלה מכבי תל אביב לגמר היורוליג ואני, טיפוס מיושן שכמותי, אעודד אותה.

המדובר בהצהרה שבשנים האחרונות קמים לה יותר ויותר מתנגדים. לא משום שיש פסול עקרוני בעידודה של קבוצה שעולה לגמר היורוליג, אלא מפני שמדובר במכבי תל אביב, אותה אימפריה דורסנית שלא מותירה מקום למתחרות ישראליות על בכירותה במשך למעלה מארבעה עשורים. אותה קבוצה שאם המשחק לא מתפתח על פי דרכה נעזרת באיומים משכנעים במיוחד כדי לאלץ את השופטים, המשקיפים ושאר בעלי התפקידים לעוות את התוצאה לטובתה. אותה ישות עסקית שרואה את עצמה כקבוצה שיש לה מדינה, שמזהה את עצמה עם הייצוגיות הישראלית באופן שהוא יומרני עד כדי בחילה.

שמירה כפולה במשחק של מכבי תל אביב. אין כאן תרבות פירגון (מקור תמונה).

אז זהו, שזו לא מכבי תל אביב. והאמת היא שכל הנימוקים האלה גם לא ממש מעניינים אותי.

אני לא תל אביבי. מעולם לא הייתי. מבין שלוש הערים הגדולות, תל אביב היא זו שאני מרגיש בה הכי פחות נוח. היא צפופה צדי, דחוסה מדי, רועשת מדי, שגרתית מדי, נוצצת מדי בעיני עצמה ומנותקת מדי בעיני יושביה והמשקיפים עליה מבחוץ. אבל הנטייה שלי לאהוד אותה הערב אינה קשורה לתל אביביות שלה הקבוצה אלא – והנה האלמנט המיושן בנימוקי – לישראליות שלה.

עניין הישראליות פתוח לוויכוח, כמובן. אפשר להתווכח מה ישראלי שבין התריסר המופיעים בטופס המשחק שלה רק שליש מהשחקנים (הלפרין, בורשטיין, כספי ואליהו) הם ילידי ישראל ואילו שני השלישים האחרים הם קיבוץ גלויות שמקורותיו בקרואטיה, ברזיל, ארצות הברית ואורוגוואי. אפשר לטעון שאין זה אלא תאגיד רב-לאומי שבמקרה מנוהל על ידי ישראלים ושגם זה אינו נכון במלואו (אחד הבעלים, רענן כץ, הוא אמנם ישראלי במוצאו, אך מקום מושבו ועיקר פעילותו הם בארצות הברית). אפשר לטעון שמה שנותר מהאינטימיות הקדמונית שאפיינה את הקבוצה ששיחקה במגרש מכבי הישן, עליו שר אריק איינשטיין בגעגועים (''מכבי הישן/ ליד קלנוע אוריון/ שניאור הגדול/ מעבר לגדר/ ריח של פלאפל/ בא משוק בצלאל/ בגדד בכניסה/ ופתקה שוב עובר/ תן חצי מנה/ ותביא לי גם כוס מים/ אני קצת ממהר/ סחוג חצי כפית/ שורף בנחיריים/ התחיל רק היומן/ אתה לא מאחר'') הוא רק השם. ואפשר גם לטעון שהקבוצה הזו הפכה כבר בשנות השבעים למערך שיווק משומן ואיבדה את עממיות שבקבוצות נוסח בית''ר ירושלים בכדורגל דווקא נוטים להתגאות בה (אגב, האם שמתם לב לחפיפה שבין אוהדי בית''ר ירושלים בכדורגל להפועל ירושלים בכדורסל? האיבה האימתנית בין שתי קבוצות הכדורגל של מועדונים אלה לא גלשה לכדורסל. כנראה משום שלבית''ר אין הרבה מה להראות בתחום זה ואילו הישגיה של הפועל משמעותיים מכדי שאוהדי בית''ר יוכלו להתעלם מהם).

הכול נכון, אבל היא עדיין ישראלית. היא צמחה מכאן, היא ממוקמת כאן ואין צורך ביותר מדי הסברים מעבר לכך.

והנה הצד שלי בכל זה. קודם כל, יש לי העדפות פרטיות משלי. גדלתי על הכרמל, אהדתי את מכבי חיפה בכדורגל עוד מגיל תשע, בתקופה בה סיימה במקום השני בליגה הארצית (שאז הייתה הליגה השנייה בחשיבותה) וספגתי על כך לא מעט נאצות ולגלוגים מבני כיתתי הפועליסטים. הייתי גם אוהד של מכבי חיפה בכדורסל, עד שזו נמוגה לה לעולם שכולו פנטזיות. היום, כשאני צופה במשחקי הליגה, אני מאחל לא מעט הצלחה לגליל עליון. הלב נשאר, כנראה, בצפון.

אבל כשמדובר במפעלים אירופיים או בינלאומיים אחרים, אני עם כל קבוצה ישראלית באשר היא. ב-‏2004, כשהפועל ירושלים נאבקה בריאל מדריד על גביע יול''ב, עודדתי אותה בקולי קולות. כשזכתה, הייתי מבסוט עד הגג. ב-‏1988, כשבאה אותה ריאל מדריד למשחק חצי גמר גביע קוראץ' נגד הפועל תל אביב, מאוד רציתי בניצחונה של האחרונה (מה שלא יצא לפועל, בעיקר בגלל דרז'אן פטרוביץ' הנפלא שחגג עם 59 נקודות על ראשם של האדומים האומללים). אם אתם באמת מתעקשים, אין לי בעיה להודות שכך היה הדבר גם במשחקיהן של הפועל חיפה, הפועל חולון, מכבי רעננה וגבת-יגור (אם מישהו עדין זוכר את הקבוצה המרתקת הזו). כל זמן שהם משחקות נגד איזו יריבה מרוסיה, מאיטליה, מספרד או מיוון, אני איתן.









כפי שכבר הזכרתי, זו נטייה מאוד בלתי-אופנתית. המקובל בתקופתנו הוא לשנוא את היריבה המיתולוגית עד אובדן החושים. זה לא משהו שצמח עכשיו. אחרי הכול, לשוער אלכסנדר אובארוב איחלו פעם אוהדי הקבוצה העירונית היריבה שבנו הפעוט (אותו השליכה אימו מהחלון לאחר שנתקפה בדיכאון) ימות. מיו''ר מכבי תל אביב בכדורסל, שמעון מזרחי, הם דורשים להתאבד. גם בכיוון ההפוך קורים דברים דומים. בית''ר ירושלים, שאוהדיה מעבירים חלק ניכר מזמן האיכות שלהם במגרש בזעקות ''מוות לערבים'' (ערבים הם תמיד מהקבוצה היריבה; הפעם האחרונה שבה שיחק ערבי בבית''ר הייתה...המממ... טוב, זה לא קרה מעולם) מראה אף היא הישגים נאים בתחום זה. כל זה מתיישב לא רע עם האופי הלאומי שלנו הרואה צרות ופורענויות בכל מקום ואינו מסוגל להבין מסר חיובי בנימוק שהוא מיועד תמיד להסתיר מצב אובייקטיבי שלילי. זה קורה בפוליטיקה, בתרבות, בכל תחום שהוא. וכאשר זה קורה בספורט – תחום אמוציונאלי למדי, לכל הדעות - זה יכול להגיע לממדים מבחילים במיוחד.

אחד הביטויים של אותו תיעוב הוא הצורך הכמעט כפייתי לייחל לכישלונה בכל מצב. המהדרין שבין אלה מסבירים בתקיפות שעם כל הכבוד לקבוצה פלונית, היא אינה נציגה של המדינה אלא של עצמה בלבד. ושזכותם הלגאלית והלגיטימית לעודד את מילאנו, פילזן או פאנתנאייקוס אם זה מה שמתחשק להם. מצד שני, הם אינם מסתירים שאין להם דבר וחצי דבר עם קבוצות אלה ושכל הארס שהם משפריצים נגד יריבתן הישראלית של אלה (או של אחרות) מקורו לא באהבת מרדכי אלא בשנאת המן.

אחת הדוגמאות היותר מוכרות במקומותינו אינה קשורה לקבוצה דווקא אלא לאדם יחיד. מאמן הכדורגל אברהם גרנט – פעם בהפועל פתח תקווה, מכבי תל אביב ושתי החיפאיות – ממלא כיום את התפקיד היוקרתי של מאמן צ'לסי. במרץ השתא שוחחתי עם מאן דהוא על רבע הגמר של גביע הליגה באנגליה. באותו רבע גמר הייתה צ'לסי אמורה להתמודד עם בארנסלי החלשה מליגת המשנה. שותפי לשיחה הודיע לי במפורש שלא מעניין אותו כלום, הוא הולך עם בארנסלי.

- ''באמת?'' הסתקרנתי.
- ''נשבע לך''.
- ''למה? יש לך איזה חיבור עם המקום הזה? היית שם פעם? כמה ישראלים כבר באמת מכירים קבוצה כמו בארנסלי?''

הוא פרץ בצחוק. ''תגיד, 'תה אידיוט?'' סנט בי אחרי שנרגע, ''אם צ'לסי תפסיד לקבוצת דמיקולו הזאת, אברמוביץ' יעיף את גרנט. לא תהיה לו ברירה. אתה מבין? אני רוצה שהבן-זונה הזה יעוף מצ'לסי. לא מגיע לו להיות שם, למלוכלך הזה''.

- ''למה?'' שאלתי, ''מה כל כך מפריע לך בהצלחה שלו?''

כנראה ששפכתי מעט שמן למדורה כלשהי שבערה בתוכו, משום שבשלב הזה הפך הטון המשועשע של בן-שיחי והיה לכעס גלוי. הוא הודיע לי שגרנט הנ''ל אינו אלא תוקע סכינים נלוז במיוחד בגבם של אי-אלו שחקנים או מאמנים ופירט במשך שעה ארוכה את כל קשריו, תככיו, מעלליו ולכלוכיו של המאמן. שלמה שרף לא היה עושה את זה טוב יותר. רק ה''בן-טיבוגה'' המיתולוגי היה חסר כדי להשלים את התמונה.

אז הנה הגישה האלטרנטיבית, השמרנית משהו: גרנט הוא מאמן כדורגל ותו לא. גם אם מונה לתפקידו בשל קשריו או בתוקף העובדה שבעליה של הקבוצה אהב את צבע עניבתו, המבחן העליון שלו הוא בהישגי קבוצתו. לי אין כל סיבה לרצות בכישלונו. הוא אינו עבריין או גזען. כשהוא מצליח בקבוצתו החדשה אני גאה בו באופן דומה למה שאני חש כאשר במאי קולנוע ישראלי זוכה לשבחים בפסטיבל סרטים או, בעצם, כשכל ישראלי מוכשר מגיע להישגים ולהכרה בקנה מידה בינלאומי.

ביום שישי, יום הפיינל פור של היורוליג, ישבנו יחד עם עוד שתי משפחות לערב כדורסל. כל משפחה דאגה לתרום את חלקה בתקרובת, הילדים שיחקו והתרוצצו והמבוגרים העסיקו את עצמם בזלילה ובצפייה במשחק הכדורסל. ל', אוהד הפועל ירושלים בכדורסל שבנו הבכור היה היחיד מבין הילדים שצפה בהתלהבות במשחק (להוותו, אגב, בחר בנו לעודד דווקא את שחקני מכבי), איחל כל טוב דווקא לשחקני סיינה. כל אימת שהצהובים ספגו סל התפשט על פניו חיוך גדול. הוא לא אוהד של סיינה, חלילה, אלא סתם לא סובל את דון שמעון וחבורתו. לא הלך? לא נורא. במשחק הגמר הוא יעתיק את תמיכתו לצסק''א. ולא לדאוג, גם אם יריבת הצהובים תייצג ערים כמו קאבול או טהרן, ל' יתמוך בה. העיקר שאלה שדופקים לאדומים מירושלים את האליפות שנה אחר שנה יאכלו אותה.

אצלי זה קצת אחרת. גם אם מול צסק''א הייתה מתמודדת הפועל ירושלים הייתי מעודד אותה. כי כישראלי אני מרגיש יותר מזוהה איתה מאשר עם קבוצה ממדינה זרה. לא שזה משנה משהו (אני בספק אם מישהו באולם במדריד ישמע את הצרחות מהסלון שלי). זו סתם גישה קצת יותר פוזיטיבית. ולטעמי, לפחות – גם יותר ספורטיבית.

מיושן, נו.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מזדהה   CrazyVet   יום א', 04/05/2008 שעה 15:04   [הצג]
''בול בפוני'' או זה לא רק ספורט.   דובי   יום א', 04/05/2008 שעה 18:16   [הצג]   [10 תגובות]
ורק עוד משהו אחד   בר שושני   יום ב', 05/05/2008 שעה 0:39   [הצג]
לא בהכרח עוכר ישראל   אמיר ליברמן   יום ב', 05/05/2008 שעה 15:23   [הצג]   [6 תגובות]
אכן , אי ראציונאליות באהדה ובשנאה   אלימ.   יום ג', 06/05/2008 שעה 14:11   [הצג]
ניו יורק יאנקיס אימפריית הרשע   אבי   יום ד', 07/05/2008 שעה 10:34   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©