על מקומה של השואה בתודעה
יום ה', 01/05/2008 שעה 15:42
העיתונאי עמית סגל נשא לאחרונה דברים בטקס אלטרנטיבי לזכר השואה. בדבריו קבע שהחברה הישראלית משתעבדת מרצון לתפקיד ההיסטורי של קורבן ומתקשה להתמודד עם הישגיה. משום כך, לדעתו, היא מעדיפה לרכז את עיקר אנרגיות ההנצחה שלה באירועים כמו שואת יהודי אירופה (שהוא מכתיר אותה כתבוסה לאומית) ואינה מקדישה תשומת לב מספקת להאדרת הישגינו הצבאיים. וכך הוא מסביר שבניגוד לביקור ההכרחי של אורח ר-דרג הבא לישראל במוזיאון יד ושם, ברור ששום נשיא אמריקני לא ייטול את מבקריו לפרל הארבור, למשל. הבעייה עם דברי סגל היא כפולה ומשולשת. שלא כאירועי פרל הארבור, השואה היא טראומה מכוננת. ומעבר לחשש שדלדולה של הנצחת השואה תביא להתעממות זיכרה בקרב דורות שלמים שכבר נולדו בארץ הזו (או היגרו אליה בשנים האחרונות), יש כאן גם חשש לעיצוב תפיסה מעוות של המציאות כפי שהיא משתקפת בעיני הישראלים עצמם.








העיתונאי עמית סגל נשא דברים נוקבים בטקס יום השואה האלטרנטיבי שנערך השנה בתיאטרון תמונע. אני מציע לקרוא את דבריו בעיון רב. לאלה שמבקשים לדלג על כך, הנה התקציר המתבקש. השורה התחתונה של דבריו היא שמדינת ישראל בחרה, לאורך שנים, להדגיש דווקא את הטרגדיה האיומה שעברה על יהודי אירופה בשנות הארבעים, אבל מתעלמת לחלוטין מניצחונותיה הצבאיים הברורים, דוגמת מלחמת ששת הימים. פסיכולוגית, אם אני מבין אותו נכון, הקולקטיב הישראלי מרגיש צודק הרבה יותר כקורבן מאשר כמנצח. סגל סבור כי אנו מתביישים ומובכים מניצחונותינו ומקבלים כמובנת מאליה את התפיסה שלפיה אי אפשר להיות יורה וגם צודק.

עמית סגל. ההקשר ההיסטורי שגוי מיסודו (מקור תמונה).

סגל טועה. אני מניח בצד לרגע את המשפט האחרון בפיסקה הקודמת, משום שבאמצעותו מוליך אותנו סגל למסקנה פוליטית מאוד מסוימת (הגם שהוא אינו נוקב בה מפורשות). אבל הוויכוח על הזיכרון הלאומי שלנו חשוב, לטעמי, קצת יותר מאשר הגנה על עמדה כזו או אחרת ולכן אני רוצה לגעת בו ובו בלבד.

(סגל גם מזכיר את העובדה המשמחת שאיש מבני משפחתו, כולל אבות אבותיו, לא חווה את המשחטה הנאצית, משום שהללו הכירו מוקדם יותר בקיומה של הסכנה המרחפת עליהם והעבירו את משפחותיהם ורכושם לארץ ישראל. אני מעריך מאוד את רוחק ראותם של בני סגל בדור ההוא, אבל אין לכך שום רלוונטיות למדיניות ההנצחה הקיימת.)

זיכרון לאומי הוא תצרף שחלקיו עשויים מחומרים שבירים. הוא עשוי מניצחונות וגם מתבוסות. אי אפשר להרכיבו מהישגים בלבד, משום שאז הוא יהיה מזויף ושקרי. גם אי אפשר להרכיבו מכל אירוע היסטורי באשר הוא, מפני שהזיכרון אינו רחב דיו להכיל את כל אלה. אם תשאלו אמריקאי ממוצע על תאריכי מפתח אלימים בתולדות ארצו הוא יוכל לנקוב באוזניכם בכמה אירועים סותרים, לכאורה. הוא יספר לכם על הניצחון על הבריטים בקרב ניו אורלינס, אבל גם על החרפה המכאיבה של פרל הארבור; הוא יידע לדלות מזיכרונו את התרומה האמריקנית האדירה לניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, אבל לא יוכל להימלט מאיזכורה ההכרחי של מפלת וייטנאם. חיו של עם בנויים מעליות וממורדות שכאלה בהתמודדויותיו הצבאיות.

העם היהודי אינו חריג בהקשר זה. גם הוא ידע ניצחונות וספג תבוסות. לחלק מהן היו השלכות היסטוריות ארוכות טווח; לאחרות – לא. לפיכך, כאשר הוא בא לטפל בעיצוב הזיכרון הלאומי שלו עליו לבדל את האירועים המכוננים בתולדותיו מאלה שהשפעתם הייתה מוגבלת למדי. השואה היא, ללא כל ספק, האירוע הדרמטי ביותר באופיו והמכריע ביותר בהשפעותיו על יהדות תבל. היא לא הייתה השואה הראשונה; קדמו לה החיסול הנרחב של יהודי ארץ ישראל בתקופת מרד בר כוכבא, התעללות האינקוויזיציה ביהודי ספרד ופורטוגל ושורת מעשי הטבח שביצע בוגדן חמיילניצקי ביהודי אירופה במאה ה-‏17. אבל היא הייתה הקשה שבהן וללא ספק המכריעה ביותר מבחינת התוצאה: ההבנה העמוקה, שחדרה אל המוחות וחלחלה אל תוך הרבדים התת-הכרתיים העמוקים ביותר, שללא קיום יהודי עצמאי ובטוח תמיד תרחף האפשרות של התחוללות טרגדיה כזו מעל לראשנו.

הטרגדיה הזו היא אירוע מכונן. היא הביאה מיליונים להכרה שאין קיום יהודי בטוח ללא מדינה עצמאית. היא הביאה רבבות יהודים לנטוש את אמונתם משום שלא יכלו ליישב את הסתירה שבין קיומה של השגחה אלוהית לבין הטבח הנורא שערכו הנאצים ביהודי אירופה. הטרגדיה הזו השמידה שליש מהקיום הפיסי של עם ישראל. הטרגדיה הזו היא לא רק מקור התעצמותה של ארץ ישראל כמקלט מדיני ופיסי לעם היהודי, אלא גם מקור הבנתן של רבות מאומות תבל שפתרון מדיני לבעיית היהודים הוא כורח המציאות.

ההיסטוריה התגלגלה כך שהתקומה המדינית הזו התחוללה בארץ ישראל. ההיסטוריה גם זימנה לנו שכנים שאינם מתים עלינו ושהיו מעדיפים למחוק את קיומה הפיסי של המדינה ולקבור את תושביה שש אמות תחת האדמה. כמה מהם הצהירו על כך בריש גלי, כולל מנהיגים כריזמטיים ובעלי עוצמה בעצם הימים האלה ממש. המסקנה המתבקשת מכל אלה היא שהישנותה של שואת יהודים לא הפכה לאופציה זניחה וחסר סיכוי בעקבות הקמת מדינת ישראל; היא רק הפכה לאופציה בעלת סיכויים נמוכים יותר, משום שלישראל כמדינה יש אפשרויות הגנה שלא היו בידיהם של יהודי רוסיה, צ'כוסלובקיה, רומניה ופולין. לפיכך, הקיום העצמאי הוא עניין מוגמר; בטוח – עדיין לא.

זו גם הסיבה שהגברת המודעות לשואה – ולא הקטנתה – היא עניין חינוכי ממדרגה ראשונה. הזיכרון הקולקטיבי הוא עניין שמושפע מחילופי הדורות. שלושה דורות חלפו מאז התחוללה השואה באירופה. אצל פליטיה שהגיעו לישראל היא הותירה טראומה שסיכויי הגלדתה היו אפס. אצל בני הדור השני היא זרמה בדם כחלק מהירושה האישית והתרבותית של הוריהם. אצל בני הדור השלישי, אלה שכבר היו מרוחקים מסביהם ומסבתותיהם או היו בגילאי ילדות כשחלק הללו נפטרו, הזיכרון הזה חלש בהרבה. אצל בני הדור הרביעי המודעות עמומה הרבה יותר. כל סקר מקרי המתפרסם אצלנו מראה על המודעות הנחלשת של בני הדור הנוכחי לאירועים היסטוריים. השואה אינה צריכה לעבור תהליך התעמעמות דומה.

סגל סבור שאנו מתגעגעים (מטאפורית, כמובן) לסטאטוס הקורבן מאחר שקל יותר להתמודד איתו נפשית. אני, לעומתו, סבור שהנצחתה של טראומה לאומית בסדר הגודל הזה היא עניין הכרחי לגיבוש תודעתו של עם. אני מניח, למשל, שלעמית סגל אין השגות דומות ביחס לזיכרון הקולקטיבי בנושא חורבן בתי המקדש, למשל. הוא אולי סבור שהיותנו כאן הוא עניין שהצדקתו הבסיסית נעוצה בהבטחה מטאפיסית שהתרחשה לפני שנים רבות. אני דווקא מאמין שעם כל הכבוד לאותה הבטחה, הנימוק של קיומו המתמיד של מקלט ליהודי תבל (גם אם במדינות בהן הם שוהים עתה הם נהנים בימים אלה מיחס טוב) משמעותי קצת יותר. וכדאי שבני הדורות הבאים יבינו למה.

ציורי השואה שך אלה ליברמן-שיבר. זוועה שלא ראוי לעמעם את זכרה (מקור תמונה 2: ''ידיעות אחרונות'', 1.5.2008).

סגל סבור שסגידתנו לטראומת השואה מביאה אותנו למצבים הזויים, דוגמת נטילתם של ראשי מדינות לביקור ב''יד ושם'' ושואל רטורית אם הדבר קורה גם במדינות אחרות. ובכן, נשיא ארצות הברית אינו מארח ראשי מדינות בפרל הארבור, אבל אין המשל מעיד על הנמשל. ככל הזכור, לי המתקפה היפאנית ההרסנית על פרל הארבור אינה טראומה מכוננת עבור העם האמריקני. מדובר בפאשלה מודיעינית וצבאית ממדרגה ראשונה שניתן להשוותה, לכל היותר, למוכנות הישראלית הקלוקלת למתקפה הסורית-מצרית באוקטובר 1973. וגם השוואה זו היא בעייתית, משום שבשום מצב – גם לא לאחר אותה התקפה על פרל הארבור – לא היה קיים איום רציני על קיומה של העצמאות האמריקנית.

סגל משווה את הביקור ב''יד ושם'' לנשיא צרפתי המארח את ראש ממשלת ישראל בקו מאז'ינו, אותה שרשרת ביצורים שקרסה כמגדל קלפים מול המתקפה הגרמנית במלחמת העולם השנייה. המקבילה של קו מאז'ינו היא קו בר-לב הישראלי, שרשרת ביצורים בגבול תעלת סואץ שלא עמדה בפני ההסתערות המצרית בסיני. אז נכון, התמוטטותם של קווי הגנה שהמדינה נתנה בהם את מבטחה אינה בדיוק סיבה לגאווה או לטפיחה עצמית על השכם, אבל אי אפשר להשוות זאת לרצח-עם שיטתי ומתמיד. ודומני שגם באותן חמש-עשרה שנים שבהן החזיקה ישראל בחצי-האי סיני לא היה ראש ממשלה אחד שלקח את מבקריו לקו הביצורים המרוסק הזה.

שיהיה ברור: סגל סבור שצריך להפוך אותנו לעם בטוח ביותר בעצמו באמצעות הנצחה מוגברת של הישגים צבאיים. אין לי ויכוח עקרוני איתו בשאלה הזו. אבל, וזה אבל גדול, עם שיוצר לעצמו תדמית של מנצח סדרתי ואינו זוכר את תבוסותיו עתיד להיקלע ללא מעט בעיות – שלא לומר תסביכים – כאשר יתרחשו אירועים שלא יסתדרו עם הדימוי העצמי המופרז הזה.









בדבריו של סגל קיימת גם התייחסות למוזיאונים הקיימים במצרים ובסוריה להנצחת ניצחונן במלחמת יום הכיפורים. אני לא בטוח שלמצב בו כוחותיהן של שתי המדינות הללו מצויים בנסיגה לעומת קו שביתת הנשק אל מול התקדמות הצבא הישראלי אפשר לקרוא ניצחון, אבל לא זה המקום להתווכח על כך. בהקשר זה רציתי להביא אנקדוטה קטנה.

לפני מספר שנים, במהלך קורס צוערים של משרד החוץ, ביקרתי יחד עם חברי במצרים. יצא לי לצפות בוויכוח בין שני דיפלומטים זוטרים, האחד מצרי והאחר ישראלי. הראשון דיבר על ניצחונה המזהיר של ארצו במלחמת אוקטובר (מלחמת יום הכיפורים). האחרון הודה שהמצרים עשו עבודה יפה בהכנה למלחמת יום הכיפורים, כולל בהטעיה המודיעינית, הצליחו להרדים את ישראל ויצרו אצלה זעזוע שהביא לחילופי שלטון ולשינוי מוחלט ביחס שבין הצבא לחברה האזרחית. שני הדברים השתלבו היטב בתודעתו של המצרי. אחרי הכול, הוא גדל על ההנחה שמצרים גברה על ישראל באותה מלחמה, והעובדה שהישראלי מודה בהישגה של ארצו מראה שגם שם, בישראל, מכירים בכך. לאחר מכן התגלגלה השיחה אל מלחמת ששת הימים. המצרי התכעס מאוד. הוא לא היה רגיל להודות שארצו לא ניצחה בקרבות כלשהם ובמקרה הזה התבוסה הייתה עובדה מוגמרת. וכך, למרות שלא הכחיש את תבוסת ארצו באותו עימות, הוא נמנע מלתלות אותה מעוצמתו ובמוכנותו של צה''ל. במקום זאת, שב והעלה את הנימוקים הישנים של גמאל עבד אל-נאצר: המלחמה ההיא אינה אלא חלק מקונספירציה אנגלו-אמריקנית להחלשת כוחה של מצרים; הישראלים לבדם לא היו יכולים לבצע את כל זה.

כך נראית תודעתו של עם שאינו מסוגל להשלים עם תבוסותיו. הוא מתקשה ליישב את הדימוי הפנימי שבו הוא מחזיק עם תדמיתו החיצונית. לא הייתי רוצה שנגיע למצב כזה.









והערה אחרונה, לסיום. אצל עמית סגל קיימת חלוקה קטגורית בין סמלים של ניצחון ותבוסה. כשלעצמי, הייתי מעדיף שבמקביל לכיכר ששת הימים ייבנו גם כיכרות על שם נתן יונתן, ע. הלל או פנחס שדה; ושבנפרד מאנדרטאות כמו אלה בעמק הבכא, בקסטל או בתל חי, יוקמו גם אתרי הנצחה לדמויות כמו אהרן קציר, אלכסנדר זרחין או דרור שדה. ההישגיות הלאומית אינה נבנית בתודעה אך ורק על ניצחונות במלחמות. יש לה גם צדדים אחרים.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
יש משהו קסום בלהיות קורבן [חדש]
אבי   יום ה', 01/05/2008 שעה 16:01
והוא - הפטור מאחריות.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מבאס: הוא מזכיר לנו שיש חיילים שנהרגו בתאונות, vhu שנהרגו בקרבות-נפל שהיה כדאי להימנע מהם, או להצליח בהם יותר, שבוודאות יהיו לנו עוד הרוגים ושלאחריות יש מחיר.
(הבעיה נפתרה חלקית עם הכנסת נרצחי הפיגועים ליום הזיכרון)
יום השואה, לעומתו, מזכך: נרצחי השואה הם הרי הקורבנות האולטימטיביים. קשה להירצח, אבל קל להתפתות לחוסר האחריות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יש משהו קסום בלהיות קורבן [חדש]
אורי קציר   יום ה', 01/05/2008 שעה 17:26
בתגובה לאבי
אתר אישי
אני לא בטוח שירדתי לסוף דעתך. האם העובדה שהיהודים לא היו אחראים להיותם קורבנות מוליכה בהכרח לכך שעדיף מבחינתם להפחית בהנצחת השואה? איםה בדיוק הזיקה בין שני הדברים?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כריזמטיות [חדש]
צ'   יום ה', 01/05/2008 שעה 16:49
כשהתכוונת למנהיג כריזמטי שרוצה להשמיד מדינה שמנה התכוונת לפואד?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ובכל זאת, יש משהו בדבריו [חדש]
עמנואל   יום ו', 02/05/2008 שעה 0:37
עמית סגל אמר את דבריו באופן שהוא פרובוקטיבי, עד כדי אפילו חוסר רגישות (אם כי צריך לזכור את האכסניה בה הוא אמר את דבריו). אבל מעבר לפרובוקציה, ולחדוות המלחמות שלו, יש משפט מפתח שאני מאוד מסכים איתו בדבריו:
''כאילו כל ההצדקה לקיומנו נמצאת בין יד הילד להיכל השמות.''

דברים דומים אמרה השבוע חנה יבלונקה בקשר לביקורים של תלמידיבתי ספר בפולין (ואני מצטט מהזכרון): אם התלמידים צריכים להגיע לאושוויץ בשביל להבין למה יש לנו מדינה, אז משהו מאוד רע קורה במערכת החינוך שלנו (ואני אוסיף שלא רק בה).

ואכן, עושה רושם שהגישה הזו, שהציונות היא התשובה לשואה, השתלטה באופן ממש ממאיר על התודעה שלנו. אבל זו גישה מאוד לא בריאה, ואף לא נכונה היסטורית. הציונות התחילה כאשר נוצר ציבור גדול של יהודים חילוניים, שלא יכלו להמשיך לבסס את הזהות שלהם על דת, אבל מצד שני לא רצו להתבולל (כי הרי הם לא הפכו לחילוניים, בשביל להחליף דת אחת בדת אחרת, ואת האלוהים שזנחו באלוהים +2). אז הם המציאו (מחדש?) את הלאומיות היהודית, היא הציונות.

אז ממש לא בוער לי לראות את המוזיאון להילול מלחמת ששת הימים (שבפרספקטיבה גם היא ניצחון שרק הביא עלינו אסון), אבל בהחלט הייתי רוצה לראות אותנו עוסקים קצת פחות באובססיביות בשואה, ובייחוד מפסיקים לרתום אותה למה שנראה לנו צרכים לאומיים. זה לא טוב לנו, זה גורם לנו להצדיק כל מעשה אכזריות, רוע ונבלה שלנו (כי הרי אי אפשר להשוות את זה לשואה, ואם זה לא כמו השואה אז בסדר), ובעיקר - זה מבזה את זכר הקורבנות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ובכל זאת, יש משהו בדבריו [חדש]
אורי קציר   יום ו', 02/05/2008 שעה 2:38
בתגובה לעמנואל
אתר אישי
אתה צודק רק חלקית, עמנואל. הציונות קדמה לשואה, אבל השואה סיפקה לה הצדקה נוספת, ברורה לא פחות. אם הציונות נועדה לתת תשובה לפוגרומים נוסח קייב וקישינב ולמה שהתחולל בעקבות עלילות הדם של דמשק, בייליס וטיסה-אסלר, הרי שהשואה הבהירה עוד יותר עד כמה הייתה גישה זו מוצדקת. הצידוק הפיסי הצטרף לצידוק החילוני-לאומי והוסיף לו נדבך נוסף. אין להפריד בין הדברים.

אני סבור שהשואה דווקא לא השתלטה על התודעה שלנו. נהפוך הוא, בדרך בה מתנהלת מערכת החינוך שלנו היא עלולה להתפוגג משם ולהפוך לעוד אירוע שצריך לשנן את פרטיו לקראת בחית הבגרות בהיסטוריה (בהקשר זה אני מסכים עם יבלונקה). ראה נא את תגובתו בעניין זה של אורח מבחוץ המתפעל מהדרך בה מנחילים גם לדור הנוכחי זיכרון לאירוע שהתחולל לפני עשרות בשנים. כנראה שבארצו אין הדבר כך.

[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כל זה בגלל סגל? [חדש]
אורית   יום ו', 02/05/2008 שעה 7:50 אתר אישי
סגל החתום על ''ששת...'' לא ראוי כלל לתגובה כה מקיפה. אין ספק שהוא לא מבין כלל מה היתה השואה. עצם הצגת השואה כחלק משורה של כשלונות ונצחונות צבאיים מצביעה על אטימות או בורות קולוסליים. והסיפא המתנצלת של דבריו רק מחזקת את דעתי: כאילו, אם משפחתי לא בין הנספים, אז זה לא נוגע לי.

על תפיסת הקרבן בישראל היום דווקא יש מקום לדבר, אך האירוניה היא שהתחושה הזו דומיננטית דווקא בזרם שסגל הוא בין מייצגיו, אשר מקדש את החרב בשם תחושה זו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כל זה בגלל סגל? [חדש]
אורי קציר   יום ו', 02/05/2008 שעה 15:24
בתגובה לאורית
אתר אישי
סגל בהחלט ראוי לתגובה משום שדבריו, הגם שמבחינתך מייצגים עמדה זניחה, מבטאים מיאוס גובר והולך מהדרך בה ישראל תופסת את השואה. זה נכון, אגב, לא רק בימין אלא גם (ואולי בעיקר) בשמאל. ולא זו בלבד, אלא שהם מבטאים אף מיאוס מהנצחת זכר השואה בכלל. המהדרין שבין אלה כבר טוענים שבמחילה, יש גם נכבה פלסטינית ובתור מבצעיה אין לנו כל צידוק מוסרי לספר על שואתנו שלנו. ויש אף המרחיקים לכת וטוענים שנאכבה זו חמורה מהשואה. במלים אחרות, השואה היא סוג של אירוע חולף, כזה שאין לו רלוונטיות מעבר לקונטקסט הנקודתי של מלחמת העולם השנייה. מין ''פרט קטן, שכזה, שמתגמד ליד אירועי ההווה. ז'אן-מארי לה פן לא היה אומר את זה טוב יותר.

השואה היא אירוע ייחודי על פי כל קנה מידה. לא רק בפרמטרים של העם היהודי שכן אוהב או לא אוהב לחוש כקורבן, אלא לפי כל פרמטר שהוא. אני לא מכיר עם ששישה מיליונים מבניו נרצחו בהשמדה שיטתית ומתוכננת שכזו, על בסיס אידיאולוגי טהור ומתוך אמונה שלמה שרציחתם תביא לעולם טוב יותר.

בזמנו התרעמתי כאן על שבמהלך פינוי מתיישבי רצועת עזה הם עשו שימוש בטלאים צהובים במטרה ליצור זיהוי תודעתי בין שני המצבים. איש מבין מפוני עזה לא נורה, לא הוכנס למחנה ריכוז ואף הוקם גוף מיוחד מטעם המדינה שידון בתביעותיהם ובפיצויים של המפונים, אבל מה כבר חשובים הפרטים הזניחים האלה.

אבל לא העליתי כאן את העניין הזה אלא כדי להראות עד כמה מדובר במאורע ייחודי כל כך, עד שכאשר רוצים להקצין בתיאור הסבל הקולקטיבי הולכים למאורע איום וטראומטי כמו השואה. אם זה לא מורה על ייחודיותה, מה כן?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כל זה בגלל סגל? [חדש]
אורית   יום ו', 02/05/2008 שעה 16:51
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אני מודה שהפיסקה הראשונה בתגובתך הפתיעה אותי. ישנה ביקורת על המניפולטיביות שעושה ישראל בזכרון השואה, וישנה עייפות מהתכנים של טקסי הזכרון וימי הזכרון, אך דומני שאפילו רבים מההסטוריונים החדשים אינם ממעיטים מהייחודיות של השואה עצמה.

המיאוס שאני מודעת לו, ואפילו שותפה לו בהיבטים רבים, הוא מהדרך בו השואה נזכרת ונלמדת, ואולי אף נתפסת - אך לא מעצם הצורך ללמוד ולזכור.
בקיצור רב, הביקורת מתייחסת לשלושה הבטים:
* השואה כהצדקה למעשים בלתי מוסריים בהווה (''או שאנחנו נהרוג אותם או שהם יהרגו אותנו'');
* דגש יתר על לימוד ותיעוד אירועי השואה עצמה - תוך בורות מוחלטת באשר לעולם היהודי התוסס עד לשואה;
* המסעות לפולין, המחליפים לימוד וידע במסחטת רגשות.

אם העמדות שתארת אכן רווחות, הן רק מוכיחות שנדרשת רוויזיה רצינית באופן שבו מועבר ונלמד זכרון השואה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©