על מקומה של השואה בתודעה
יום ה', 01/05/2008 שעה 15:42
העיתונאי עמית סגל נשא לאחרונה דברים בטקס אלטרנטיבי לזכר השואה. בדבריו קבע שהחברה הישראלית משתעבדת מרצון לתפקיד ההיסטורי של קורבן ומתקשה להתמודד עם הישגיה. משום כך, לדעתו, היא מעדיפה לרכז את עיקר אנרגיות ההנצחה שלה באירועים כמו שואת יהודי אירופה (שהוא מכתיר אותה כתבוסה לאומית) ואינה מקדישה תשומת לב מספקת להאדרת הישגינו הצבאיים. וכך הוא מסביר שבניגוד לביקור ההכרחי של אורח ר-דרג הבא לישראל במוזיאון יד ושם, ברור ששום נשיא אמריקני לא ייטול את מבקריו לפרל הארבור, למשל. הבעייה עם דברי סגל היא כפולה ומשולשת. שלא כאירועי פרל הארבור, השואה היא טראומה מכוננת. ומעבר לחשש שדלדולה של הנצחת השואה תביא להתעממות זיכרה בקרב דורות שלמים שכבר נולדו בארץ הזו (או היגרו אליה בשנים האחרונות), יש כאן גם חשש לעיצוב תפיסה מעוות של המציאות כפי שהיא משתקפת בעיני הישראלים עצמם.








העיתונאי עמית סגל נשא דברים נוקבים בטקס יום השואה האלטרנטיבי שנערך השנה בתיאטרון תמונע. אני מציע לקרוא את דבריו בעיון רב. לאלה שמבקשים לדלג על כך, הנה התקציר המתבקש. השורה התחתונה של דבריו היא שמדינת ישראל בחרה, לאורך שנים, להדגיש דווקא את הטרגדיה האיומה שעברה על יהודי אירופה בשנות הארבעים, אבל מתעלמת לחלוטין מניצחונותיה הצבאיים הברורים, דוגמת מלחמת ששת הימים. פסיכולוגית, אם אני מבין אותו נכון, הקולקטיב הישראלי מרגיש צודק הרבה יותר כקורבן מאשר כמנצח. סגל סבור כי אנו מתביישים ומובכים מניצחונותינו ומקבלים כמובנת מאליה את התפיסה שלפיה אי אפשר להיות יורה וגם צודק.

עמית סגל. ההקשר ההיסטורי שגוי מיסודו (מקור תמונה).

סגל טועה. אני מניח בצד לרגע את המשפט האחרון בפיסקה הקודמת, משום שבאמצעותו מוליך אותנו סגל למסקנה פוליטית מאוד מסוימת (הגם שהוא אינו נוקב בה מפורשות). אבל הוויכוח על הזיכרון הלאומי שלנו חשוב, לטעמי, קצת יותר מאשר הגנה על עמדה כזו או אחרת ולכן אני רוצה לגעת בו ובו בלבד.

(סגל גם מזכיר את העובדה המשמחת שאיש מבני משפחתו, כולל אבות אבותיו, לא חווה את המשחטה הנאצית, משום שהללו הכירו מוקדם יותר בקיומה של הסכנה המרחפת עליהם והעבירו את משפחותיהם ורכושם לארץ ישראל. אני מעריך מאוד את רוחק ראותם של בני סגל בדור ההוא, אבל אין לכך שום רלוונטיות למדיניות ההנצחה הקיימת.)

זיכרון לאומי הוא תצרף שחלקיו עשויים מחומרים שבירים. הוא עשוי מניצחונות וגם מתבוסות. אי אפשר להרכיבו מהישגים בלבד, משום שאז הוא יהיה מזויף ושקרי. גם אי אפשר להרכיבו מכל אירוע היסטורי באשר הוא, מפני שהזיכרון אינו רחב דיו להכיל את כל אלה. אם תשאלו אמריקאי ממוצע על תאריכי מפתח אלימים בתולדות ארצו הוא יוכל לנקוב באוזניכם בכמה אירועים סותרים, לכאורה. הוא יספר לכם על הניצחון על הבריטים בקרב ניו אורלינס, אבל גם על החרפה המכאיבה של פרל הארבור; הוא יידע לדלות מזיכרונו את התרומה האמריקנית האדירה לניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, אבל לא יוכל להימלט מאיזכורה ההכרחי של מפלת וייטנאם. חיו של עם בנויים מעליות וממורדות שכאלה בהתמודדויותיו הצבאיות.

העם היהודי אינו חריג בהקשר זה. גם הוא ידע ניצחונות וספג תבוסות. לחלק מהן היו השלכות היסטוריות ארוכות טווח; לאחרות – לא. לפיכך, כאשר הוא בא לטפל בעיצוב הזיכרון הלאומי שלו עליו לבדל את האירועים המכוננים בתולדותיו מאלה שהשפעתם הייתה מוגבלת למדי. השואה היא, ללא כל ספק, האירוע הדרמטי ביותר באופיו והמכריע ביותר בהשפעותיו על יהדות תבל. היא לא הייתה השואה הראשונה; קדמו לה החיסול הנרחב של יהודי ארץ ישראל בתקופת מרד בר כוכבא, התעללות האינקוויזיציה ביהודי ספרד ופורטוגל ושורת מעשי הטבח שביצע בוגדן חמיילניצקי ביהודי אירופה במאה ה-‏17. אבל היא הייתה הקשה שבהן וללא ספק המכריעה ביותר מבחינת התוצאה: ההבנה העמוקה, שחדרה אל המוחות וחלחלה אל תוך הרבדים התת-הכרתיים העמוקים ביותר, שללא קיום יהודי עצמאי ובטוח תמיד תרחף האפשרות של התחוללות טרגדיה כזו מעל לראשנו.

הטרגדיה הזו היא אירוע מכונן. היא הביאה מיליונים להכרה שאין קיום יהודי בטוח ללא מדינה עצמאית. היא הביאה רבבות יהודים לנטוש את אמונתם משום שלא יכלו ליישב את הסתירה שבין קיומה של השגחה אלוהית לבין הטבח הנורא שערכו הנאצים ביהודי אירופה. הטרגדיה הזו השמידה שליש מהקיום הפיסי של עם ישראל. הטרגדיה הזו היא לא רק מקור התעצמותה של ארץ ישראל כמקלט מדיני ופיסי לעם היהודי, אלא גם מקור הבנתן של רבות מאומות תבל שפתרון מדיני לבעיית היהודים הוא כורח המציאות.

ההיסטוריה התגלגלה כך שהתקומה המדינית הזו התחוללה בארץ ישראל. ההיסטוריה גם זימנה לנו שכנים שאינם מתים עלינו ושהיו מעדיפים למחוק את קיומה הפיסי של המדינה ולקבור את תושביה שש אמות תחת האדמה. כמה מהם הצהירו על כך בריש גלי, כולל מנהיגים כריזמטיים ובעלי עוצמה בעצם הימים האלה ממש. המסקנה המתבקשת מכל אלה היא שהישנותה של שואת יהודים לא הפכה לאופציה זניחה וחסר סיכוי בעקבות הקמת מדינת ישראל; היא רק הפכה לאופציה בעלת סיכויים נמוכים יותר, משום שלישראל כמדינה יש אפשרויות הגנה שלא היו בידיהם של יהודי רוסיה, צ'כוסלובקיה, רומניה ופולין. לפיכך, הקיום העצמאי הוא עניין מוגמר; בטוח – עדיין לא.

זו גם הסיבה שהגברת המודעות לשואה – ולא הקטנתה – היא עניין חינוכי ממדרגה ראשונה. הזיכרון הקולקטיבי הוא עניין שמושפע מחילופי הדורות. שלושה דורות חלפו מאז התחוללה השואה באירופה. אצל פליטיה שהגיעו לישראל היא הותירה טראומה שסיכויי הגלדתה היו אפס. אצל בני הדור השני היא זרמה בדם כחלק מהירושה האישית והתרבותית של הוריהם. אצל בני הדור השלישי, אלה שכבר היו מרוחקים מסביהם ומסבתותיהם או היו בגילאי ילדות כשחלק הללו נפטרו, הזיכרון הזה חלש בהרבה. אצל בני הדור הרביעי המודעות עמומה הרבה יותר. כל סקר מקרי המתפרסם אצלנו מראה על המודעות הנחלשת של בני הדור הנוכחי לאירועים היסטוריים. השואה אינה צריכה לעבור תהליך התעמעמות דומה.

סגל סבור שאנו מתגעגעים (מטאפורית, כמובן) לסטאטוס הקורבן מאחר שקל יותר להתמודד איתו נפשית. אני, לעומתו, סבור שהנצחתה של טראומה לאומית בסדר הגודל הזה היא עניין הכרחי לגיבוש תודעתו של עם. אני מניח, למשל, שלעמית סגל אין השגות דומות ביחס לזיכרון הקולקטיבי בנושא חורבן בתי המקדש, למשל. הוא אולי סבור שהיותנו כאן הוא עניין שהצדקתו הבסיסית נעוצה בהבטחה מטאפיסית שהתרחשה לפני שנים רבות. אני דווקא מאמין שעם כל הכבוד לאותה הבטחה, הנימוק של קיומו המתמיד של מקלט ליהודי תבל (גם אם במדינות בהן הם שוהים עתה הם נהנים בימים אלה מיחס טוב) משמעותי קצת יותר. וכדאי שבני הדורות הבאים יבינו למה.

ציורי השואה שך אלה ליברמן-שיבר. זוועה שלא ראוי לעמעם את זכרה (מקור תמונה 2: ''ידיעות אחרונות'', 1.5.2008).

סגל סבור שסגידתנו לטראומת השואה מביאה אותנו למצבים הזויים, דוגמת נטילתם של ראשי מדינות לביקור ב''יד ושם'' ושואל רטורית אם הדבר קורה גם במדינות אחרות. ובכן, נשיא ארצות הברית אינו מארח ראשי מדינות בפרל הארבור, אבל אין המשל מעיד על הנמשל. ככל הזכור, לי המתקפה היפאנית ההרסנית על פרל הארבור אינה טראומה מכוננת עבור העם האמריקני. מדובר בפאשלה מודיעינית וצבאית ממדרגה ראשונה שניתן להשוותה, לכל היותר, למוכנות הישראלית הקלוקלת למתקפה הסורית-מצרית באוקטובר 1973. וגם השוואה זו היא בעייתית, משום שבשום מצב – גם לא לאחר אותה התקפה על פרל הארבור – לא היה קיים איום רציני על קיומה של העצמאות האמריקנית.

סגל משווה את הביקור ב''יד ושם'' לנשיא צרפתי המארח את ראש ממשלת ישראל בקו מאז'ינו, אותה שרשרת ביצורים שקרסה כמגדל קלפים מול המתקפה הגרמנית במלחמת העולם השנייה. המקבילה של קו מאז'ינו היא קו בר-לב הישראלי, שרשרת ביצורים בגבול תעלת סואץ שלא עמדה בפני ההסתערות המצרית בסיני. אז נכון, התמוטטותם של קווי הגנה שהמדינה נתנה בהם את מבטחה אינה בדיוק סיבה לגאווה או לטפיחה עצמית על השכם, אבל אי אפשר להשוות זאת לרצח-עם שיטתי ומתמיד. ודומני שגם באותן חמש-עשרה שנים שבהן החזיקה ישראל בחצי-האי סיני לא היה ראש ממשלה אחד שלקח את מבקריו לקו הביצורים המרוסק הזה.

שיהיה ברור: סגל סבור שצריך להפוך אותנו לעם בטוח ביותר בעצמו באמצעות הנצחה מוגברת של הישגים צבאיים. אין לי ויכוח עקרוני איתו בשאלה הזו. אבל, וזה אבל גדול, עם שיוצר לעצמו תדמית של מנצח סדרתי ואינו זוכר את תבוסותיו עתיד להיקלע ללא מעט בעיות – שלא לומר תסביכים – כאשר יתרחשו אירועים שלא יסתדרו עם הדימוי העצמי המופרז הזה.









בדבריו של סגל קיימת גם התייחסות למוזיאונים הקיימים במצרים ובסוריה להנצחת ניצחונן במלחמת יום הכיפורים. אני לא בטוח שלמצב בו כוחותיהן של שתי המדינות הללו מצויים בנסיגה לעומת קו שביתת הנשק אל מול התקדמות הצבא הישראלי אפשר לקרוא ניצחון, אבל לא זה המקום להתווכח על כך. בהקשר זה רציתי להביא אנקדוטה קטנה.

לפני מספר שנים, במהלך קורס צוערים של משרד החוץ, ביקרתי יחד עם חברי במצרים. יצא לי לצפות בוויכוח בין שני דיפלומטים זוטרים, האחד מצרי והאחר ישראלי. הראשון דיבר על ניצחונה המזהיר של ארצו במלחמת אוקטובר (מלחמת יום הכיפורים). האחרון הודה שהמצרים עשו עבודה יפה בהכנה למלחמת יום הכיפורים, כולל בהטעיה המודיעינית, הצליחו להרדים את ישראל ויצרו אצלה זעזוע שהביא לחילופי שלטון ולשינוי מוחלט ביחס שבין הצבא לחברה האזרחית. שני הדברים השתלבו היטב בתודעתו של המצרי. אחרי הכול, הוא גדל על ההנחה שמצרים גברה על ישראל באותה מלחמה, והעובדה שהישראלי מודה בהישגה של ארצו מראה שגם שם, בישראל, מכירים בכך. לאחר מכן התגלגלה השיחה אל מלחמת ששת הימים. המצרי התכעס מאוד. הוא לא היה רגיל להודות שארצו לא ניצחה בקרבות כלשהם ובמקרה הזה התבוסה הייתה עובדה מוגמרת. וכך, למרות שלא הכחיש את תבוסת ארצו באותו עימות, הוא נמנע מלתלות אותה מעוצמתו ובמוכנותו של צה''ל. במקום זאת, שב והעלה את הנימוקים הישנים של גמאל עבד אל-נאצר: המלחמה ההיא אינה אלא חלק מקונספירציה אנגלו-אמריקנית להחלשת כוחה של מצרים; הישראלים לבדם לא היו יכולים לבצע את כל זה.

כך נראית תודעתו של עם שאינו מסוגל להשלים עם תבוסותיו. הוא מתקשה ליישב את הדימוי הפנימי שבו הוא מחזיק עם תדמיתו החיצונית. לא הייתי רוצה שנגיע למצב כזה.









והערה אחרונה, לסיום. אצל עמית סגל קיימת חלוקה קטגורית בין סמלים של ניצחון ותבוסה. כשלעצמי, הייתי מעדיף שבמקביל לכיכר ששת הימים ייבנו גם כיכרות על שם נתן יונתן, ע. הלל או פנחס שדה; ושבנפרד מאנדרטאות כמו אלה בעמק הבכא, בקסטל או בתל חי, יוקמו גם אתרי הנצחה לדמויות כמו אהרן קציר, אלכסנדר זרחין או דרור שדה. ההישגיות הלאומית אינה נבנית בתודעה אך ורק על ניצחונות במלחמות. יש לה גם צדדים אחרים.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
יש משהו קסום בלהיות קורבן   אבי   יום ה', 01/05/2008 שעה 16:01   [הצג]   [2 תגובות]
כריזמטיות   צ'   יום ה', 01/05/2008 שעה 16:49   [הצג]
ובכל זאת, יש משהו בדבריו   עמנואל   יום ו', 02/05/2008 שעה 0:37   [הצג]   [2 תגובות]
כל זה בגלל סגל?   אורית   יום ו', 02/05/2008 שעה 7:50   [הצג]   [3 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©