השומר האגדי ממדבריות ערב
יום א', 27/04/2008 שעה 19:57
בשנת 1879 הופיעה דמותו מן האין. הוא רכב על גבה של סוסה לבנה כשגופו עטוף בעבאיה ולראשו כאפיה נאה. ממרומי אוכפו השקיף על הכפר העני שאודותיו סיפר לו השייך של פג'ה. הוא תהה אם איכרים עלובים אלה, שחזותם הייתה אירופית במובהק, הם הם היהודים שעליהם שמע. בערב שב אל ידידו השייך וסיפר לו על אכזבתו. הלה עמד על דעתו שמדובר ביהודים. למחרת חזר הפרש בעל החזות הערבית אל הכפר. הוא הציג עצמו בפני אחד השומרים בשם דאוד אבו יוסוף והעיד על עצמו כי הוא יהודי ממשפחה בגדדית אמידה שנדד לרגל עסקיו במדבריות ערב. דאוד הצטרף אל אנשי המושבה הצעירה, לימד אותם הלכות שמירה, לחם בשורותיהם נגד שודדים מכפרי הסביבה ובה בעת לימד אותם כיצד להתייחס לאויביהם בשילוב של תקיפות וכובד. בתום אותה שנה עלה על סוסתו, יצא לביתו - ושוב לא נודע דבר על גורלו.









''ממזרח, מכיוון הכפר הערבי פג'ה, הלך וקרב אליו רוכב בדואי על סוסה לבנה שטרם ראה כמותה לגודל. חזה היה רחב, רגליה ארוכות וגופה ארוך ורזה. לא היה בה מן החן של הסוסות הערביות האצילות. רק ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות ועיניה גדולות וחכמות. הפרש לא היה גבה-קומה. רגליו, בתוך הארכובות, הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח ועל ירכו השמאלית התנדנדה חרב ענקית. פניו היו מכוערים. אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחל אבעבועות ישנה. עיניו גדולות, שחורות ובוערות במבט גלוי אל הנמצא מולו''.









כך תיאר הסופר אהוד בן עזר, נצר למייסדיה של פתח תקווה, את דאוד אבו יוסוף. היה זה ב-‏1879, כשנה לאחר ניסיון העלייה הראשון על הקרקע של מתיישבי מלאבס. זו הייתה ראשיתו של רומן קצר בין המושבה הטרייה לבין האיש שכמו הופיע מן האין, היהודי-בדואי שאיש לא ידע עליו דבר, שדרכיו ומנהגיו עוררו כלפיו הערצה ושיום אחד נעלם אל מעבר להרים כלעומת שבא.

איור של דאוד אבו יוסוף על גבי סוסתו מתוך סדרת ''פרשי הגליל'' (מקור תמונה 1).

סיפורו של דאוד אבו יוסוף, סיפור אמיתי לחלוטין, עשוי כולו מחומרים מיתולוגיים. הוא בא משומקום ונעלם לשומקום. דבר לא נודע עליו טרם בואו ודבר לא נשמע עליו מאז הלך. האיש היה ערבי בכל הליכותיו ויהודי מאמין בכל אמונותיו. הוא ידע להתחבב על המהגרים היהודים מארופה ועל פלאחי הארץ ונוודיה המוסלמיים. דומה כי אין עוד סיפור דומה לזה, מערבוני כל כך באופיו – ויחד עם זה מזרח תיכוני באופן מובהק – בהיסטוריה ההתיישבותית שלנו.

כאמור, לא ברור כלל מאין הגיע. יהודה ראב, הפתח-תקוואי הראשון שבו פגש, דיווח כי דאוד סיפר לו ש''מוצאו משבט בדואי-יהודי שמעטים כמוהו במדבר ערב''. היו שסברו כי נמנה על שבט נוודים יהודים מסיני. ראב עצמו ציטט מאוחר יותר את דאוד כמי שאומר שהוא ''בן לאחת המשפחות הבגדדיות שעוסקות במסחר עם בדואים הגרים במדבר'', קביעה המעידה לכאורה על היותו ממוצא עירוני שנסיבות חייו הובילו אותו אל דרכי הנדודים במדבריות.

הוא היה אז, לפי עדויות שונות, כבן חמישים. נסיבות הגעתו לפתח תקווה היו מפתיעות אף הן. דאוד עצמו סיפר כי במהלך שהותו במאהל בדואי נגנבה ממנה סוסתו והוא יצא בעקבות השודדים. הוא גילה את סוסתו בדמשק ומאחר ודמשק מצויה במחצית הדרך בין בגדד לירושלים, החליט לנצל את ההזדמנות, לרכב ירושלימה ולראות בעצמו את האתרים המקודשים שעליהם שמע סיפורים רבים כל כך. בדרכו חזרה מירושלים לן בכפר הערבי פג'ה שבשרון, ושם גילה את אוזנו השייך המקומי כי במרחק קטן מכפרו מצוי יישוב יהודי קטן. דאוד אבו יוסוף החליט לבדוק בעצמו במה מדובר. הוא רכב, אפוא, לפתח תקווה, והוכה בתדהמה כשהבחין בחקלאים יהודים בעלי עור בהיר. בתחילה סבר כי אלה הם אירופים נוצרים, אבל לאחר ששב לפג'ה באותו לילה וסיפר לשייך על שראה, העמיד אותו הלה על טעותו. בבוקר המחרת יצא שוב לפתח תקווה ושם פגש ביהודה ראב ובחבריו להתיישבות.

''הפעם קרב האיש אלי, בירכני בחיוך ידידותי ואמר: 'אנא ישראל, אנא יהוד'', סיפר ראב, ''לא הבנתי. כשראה אותי הבדוי לוטש בו מבט תוהה, נשא את עיניו לשמים וקרא כיהודי חרד בקול רם: 'שמע ישראל!' לאחר שהשלמתי את הפסוק, סיפר לי מי הוא ואיך הזדמן למושבה''.

ראב הציע לדאוד ללון במושבה תחת שיחזור לפג'ה. טרם שהספיק דאוד להיענות, נכנס לאוהלו של ראב אחד השומרים ושאל, כבדרך אגב, אם האורח החדש הוא השומר החדש שהיה אמור להגיע. דאוד הציע את עצמו כשומר, אך סירב להתחמש ברובה. ''רואים מייד שאין אתם בעלי ניסיון רב'', הפטיר בחיוך, ''אין חוכמה ואין תועלת בנשק אש. חרפה היא בעיני להשתמש ברובה אשר אפילו אישה יכולה להרוג בו את הגיבור שבגיבורים. טוב. אשאר אתכם ימים אחדים, אולי אוכל להועיל במשהו''.









כך החלה תקופה חדשה בחיי המושבה הענייה. דאוד הקים ליד הבאר סוכת מחצלות צנועה ואותה ריהט בפשטות: כלים אחדים להכנת הקפה, עבאיה עשויה צמר גמלים להתעטף בה מפני הקור, רבאבה (כינור בעל מיתר אחד עשוי שער סוסים) שמנגנים עליה בקשת עץ פשוטה, שקית תפילין וספר שירים ערבי-ערבי. תכופות נהג לזמר לעצמו שירים נוגים תוך שהוא מלווה את שירתו ברבאבה. הייתה זו תערובת מוזרה של שירי מדבר ערביים ושל פיוטים עתיקים ותפילות בעברית.

כשיצא לשמירה חבש את הכאפיה והעקאל על ראשו. זו כיסתה כמעט את כל פניו, באופן שרק שמו ועיניו הציצו החוצה. במשמרת הראשונה שלו, אותה בילה עם יהודה ראב, תיכנן כיצד להערים על הערבים שפשטו מדי לילה על השדות כדי לקצור חיטה בחשאי ולהביאה לבהמותיהם. הקוצרים היו חמושים וכבר כמה וכמה פעמים פתחו באש על שומריה היהודיים של פתח תקווה.

כבר אז, באותה שמירה ראשונה, למד ראב דבר או שניים על דאוד. הלה הבעיר מדורה קטנה באמצע השדה, הותיר לידה את מיטלטליו ומשך עימו את ראב למסתור כלשהו במרחק מה משם. כעבור דקות ספורות החלו להישמע היריות. המסתננים הערבים החלו לירות לכיוון המדורה, שהייתה נקודת האור היחידה בכל המרחב האפל שסביבם. הם סברו כי מצאו להם טרף קל בדמות שומר שנרדם בחסות חמימותה של המדורה הקטנה. הם לא העלו על דעתם שצמד השומרים מסתתר בין שיבולי הקמה ומאתר את מקום מסתורם שלהם על פי הבלחות רשפי הירי. ראב ביקש להסתער על התוקפים, אך דאוד עצר בעדו. ''חכה עד שיירו כל אחד מהם לפחות פעמיים'', הורה לו. היה בדבריו היגיון רב. הערבים היו חמושים ברובים פשוטים מאוד, כאלה שיש למלאם באבקת שריפה ובברד לאחר כל ירייה. המשוכללים ביותר שביניהם היו כפולי קנה. אבו יוסוף חישב ומצא שלאחר מטח היריות הראשון לא יהיו בידי השודדים רובים טעונים, ואז ניתן יהיה להפתיעם.

הוא לא טעה. מייד כשנסתיים מטח היריות, ובעוד הערבים מעודדים מחוסר התגובה מכיוון המדורה ומתכוננים לגשת אליה כדי לאסוף את השלל, התנפלו עליהם יהודה ודאוד מעורפם. אבו יוסוף השתמש בחרבו, ראב בנבוט גדול שנשא עימו – והשניים הפליאו בהם את מכותיהם. הערבים ברחו מהמקום כל עוד רוחם בהם, כשהם מותירים אחריהם רובים ומגלים שנשמטו מידיהם במהלך הקטטה.

דאוד היה מרוצה. הוא ניבא כי פעולה זו תרתיע את שכניהם הערבים מפלישות עתידיות לשדות הקמה של פתח תקווה. ''הסיפור על מה שבא להם מידינו הלילה יעשה כנפיים'', קבע, ''מחר יבואו זקני שבט ג'ראמנה לבקש מאיתנו חזרה את הרובים והמגלים של בניהם''.

כשם שהתמחה בנפשם של בני האדם כף ידע גם להתמודד עם חיות הבר המקומיות. באותה תקופה נהגו חזירי-בר רבים להסתובב בשדות, למלא את כרסם בשיבולי החיטה ולגרום נזקים משמעותיים למתיישבים. פעם, שעה שרכב יהודה ודאוד בשדות, נקלע בדרכם חזיר-בר ממין זכר. אבו יוסוף החל לרדוף אחריו כשהוא רכוב על גבי סוסתו. כשהגיע אל שפת הביצה, הטיל מעל גבי הסוסה את רומחו בחזיר. הרומח נתקע בין כתפי החזיר ונשבר. החזיר הפצוע ביקש להסתער על תוקפיו. הוא שעט אל סוסתו ההרה של אבו יוסוף וניסה לנעוץ את ניביו בביטנה. זו צנפה בקול והתרוממה על רגליה האחוריות. יהודה הוציא את אקדחו וכיוון אותו אל החזיר. ''אל תירה!'' זעק לעברו אבו יוסוף - והדהיר את סוסתו כשהוא מנתב לעצמו דרך אל צידו השמאלי של החזיר. רק כשהיה שם הניף את ידו ובתנופה אחת של חרבו פילח את כתפיו.

הוא היה מסור מאוד לאותה סוסה והתייחס אליה כאל שותפתו לכל דבר ועניין. הוא נהג להאכיל אותה רק פעם אחת ביום ולהגיש לה שעורה נקייה שאותה ברר במו ידיו. גם לשתות נתן לה רק פעם אחת ביום. היא הייתה רזה מאוד, אבל שמרה לאורך כל אותם חודשים ארוכים על זריזותה ועל כוחה. ממש כאבו יוסוף עצמו, שנהג להסתפק רק במעט מזון ושמר על כושר גופני גבוה.









שמו של השומר הנועז התפרסם בכל הסביבה. בני הכפרים הערביים הסמוכים לא העזו עוד לגעת בתבואה הקצורה שנאספה לגורן הראשונה של פתח תקווה. השייכים של הכפרים והשבטים בסביבה החלו לבוא לבקרו באוהלו. אבו יוסוף, בתורו, החזיר להם ביקורים. אותו קיץ חיתן השייך של שבט אבו קישק את אחד מבניו ואבו יוסוף ויהודה ראב הוזמנו לחתונה כנציגי המושבה. הוא יעץ ליהודי המושבה לשגר עימם מתנות לשייך כדי להבהיר שבצד תקיפותם בשמירה על רכושם נשואות פניהם לשכנות טובה. יתכן שבעתיד ייאלצו לבקש את סיועו של השייך בנושאים כאלה ואחרים וכדאי לטפח את היחסים עימו כבר מעתה. אנשי פתח תקווה נענו בחיוב ושני השומרים הביאו עימם לחתונת השייך שק אורז, חרוטי סוכר וגליל בד משובח שנקנה בנסיעה מיוחדת ליפו.

למרות הפצרותיו של השייך סירב דאוד אבו יוסוף ליטול חלק במירוץ הסוסים שבו נטלו חלק צעירי השבט. הוא הסביר בדיסקרטיות לראב כי על אף שהוא משוכנע בניצחונו הוא מעדיף שלא לפגוע בגאוותם של בני השבט משום שמכך לא תצמח כל טובה. ''החזק יודע להרתיע, אך עושה זאת בחוכמה, ברמז, ולעולם אינו משפיל ומעליב שלא לצורך את יריבו – אפילו אם הוא יריב חלש'', הסביר, ''וגם להיפך: למשל, אם אתה מעביד חבורת פועלים ביום עידור או קציר או בציר, ורוצה שלא יתבטלו כדרכם של פועלים כאשר אין משגיח תקיף עליהם, דע – אסור לך לגעור ולהסתכסך עם התקיף שבהם, כי תאבד את כבודך בעיניהם אם תפסיד. מוטב לך להתאנות עם תחילת העבודה בבוקר לאחד הפועלים החלשים, לגעור בו ולהוכיח אותו על בטלנותו. הרמז יספיק לכל השאר ויפחיד אותם''. כשמחה ראב על הגישה הזו וטען כי בהונגריה, ארץ מוצאו, לא היה צורך בשיטה כוחנית זו, השיב לו דאוד כי במזרח התיכון שוררת תפיסת חיים אחרת. ''אם לא תנהג בחוכמה ובתקיפות גם יחד – אתה יכול לחזור למקום שממנו באת'', סיכם.

נטיעת פרדס בפתח תקווה. התמונה צולמה שנים ארוכות לאחר שדאוד עזב את המושבה (מקור תמונה 2: הספר ''אעברה-נא בארץ: מסעות אנשי העלייה הראשונה'').

סופו של עניין היה שאבו יוסוף הסכים להפגין את כוחו, אבל בתנאי שיהיה יחידי ב''מדאן'', כלומר באותם משחקי זריזות שמראים ביום חג הרוכבים המנוסים מעל גבי סוסיהם. הוא חלף בכיכר הכפר על פני החוגגים כשהוא רכוב על סוסתו הלבנה והכאפיה החורה שלו מתנופפת ברוח. בעודו רוכב במהירות הטיל את רומחו קדימה ושוב ותפס אותו בהיותו באוויר. אחר כך ביקש להניח על הקרקע אבטיח גדול, הדהיר את סוסתו לעברו, התכופף מעט ותוך כדי מרוצת סוסתו ביתק בחרבו השלופה את האבטיח לשני חלקים שווים מבלי שהללו נפרדו זה מזה. אחר כך ירד מסוסתו, נכנס אל אוהל האירוח וזימר בפני החוגגים בלוותו את עצמו ברבאבה שלו. הוא סיפר בשיריו על גיבורי ערב הקדומים, על מלחמותיהם ואהבותיהם. והרושם שהותיר במארחיו היה עז כל כך שביום המחרת התעקש השייך מוחמש לנסוע עימו ליפו ושם קנה ולו בגדים חדשים ונאים והלביש את סוסתו באוכף ושמיכות עשויים צמר ומשי וקישוטים וכלים מנחושת וכסף. דבר המחווה, כמו דבר הרושם שעשה דאוד עצמו, נתפשט במהירות בסביבה ועוד הוסיף והאדיר את המוניטין של השומר החדש.

כישוריו של דאוד בתחום ההגנה והשמירה הפכו לשיחת היום בסביבה. יהודה ראב ביקש שיישאר זמן מה במושבה וידריך את שומריה חסרי הניסיון. בתחילה סירב דאוד לשמוע על כך, אך לאחר ששהה עימם כארבעים יום הודיע כי הוא מוכן להתחייב לתקופה של כשנה ולאחריה יעזוב את המקום וישוב אל משפחתו.









בחג השבועות של אותה שנה, שעה שחלק מהמתיישבים עלו לירושלים בשיירה גדולה שהביאה אל עיר הקודש את ביכוריהם, נותרו דאוד ויהודה מאחור ושמרו על מיתחם המושבה. השניים רכבו לאורך ואדי אבו לג'ה שבצפון המושבה. לפתע הבחינו כי מדהרת אל-עשה, היא גבעת העדשים שלימים נוסד עליה בית העלמין הפתח תקוואי, ירדה לקראתם חבורה של חמישה פרשים בדואים. בתוך שניות ספורות פתחו החמישה ביריות לעבר שני השומרים היהודים.

- ''שכב מייד ארצה! עשה עצמך כמת ואל תעז לירות אפילו כדור אחד!'' צעק אבו יוסוף לעבר ידידו.

השניים נפלו על הקרקע ושכבו ללא תנועהץ את חרבו הסתיר אבו יוסוף תחת גופו. לסוסים הניחו לברוח.

המתנפלים קרבו אל השניים, בטוחים שבתוך רגעים ספורים יסתיים שוד הגופות. שכהיו צעדים ספורים מהם זינק לפתע אבו יוסוף על רגליו, חרבו שלופה בידו ופיו פולט קללות נמרצות לכל עבר. הוא נלחם כשד, מנופף בחרבו בתנועות חדות כאילו היה רוח רעה. במשך שניות אחדות בלבד נלחם בפראות, פצע את כל החמישה – זה בכתפו, זה ברגלו וזה בזרועו. הוא נזהר, כדרכו, מגרימת פצעי מוות, והניח למתנפלים להימלט על נפשם. לראב הסביר שעדיפה דרך זו על פני הריגה והסתבכות בענייני גאולת דם. ''מוטב שיברחו ויוכלו לספר למכריהם ולבניהם אחריהם מי הוא אבו יוסוף'', אמר.









מתיישבי פתח תקווה הקימו את יישובם על נחלת קסאר, אותה רכשו מסוחר בשם זה. ערביי הסביבה היו, ברובם, אריסיו של סוחר נוצרי בשם טיאן וישבו על אדמות השייכות לו. טיאן ידע כי ברצונם לקנות גם את שאר חלקות הכפר מלאבס שהיו בבעלותו. הוא עצמו היה אדם רב-תככים וערום כשועל. את אריסיו הסית להציק למתיישבים. מצד אחד חיפש עילות לסלק את המתיישבים מעל אדמת קסאר וניסה להוכיח שאין להם בעלות מלאה על חלק ממנהץ מצד שני רצה לדרבן את המתיישבים לרכוש את אדמותיו והשתדל להעלות ככל האפשר את מחירן.

יום אחד פרצו אריסיו של טיאן את קו הגבול שבין קרקעות המושבה לבין אדמותיו של טיאן. תוך מספר שעות כבשו כשלוש מאות דונמים והחלו לחרוש אותם לקראת זריעת התבואה הקרובה. להגנתם טענו שחלקות אלה אינן שייכות למושבה אלא לטיאן והם המעבדים את אדמותיו.

אבו יוסוף, יהודה ראב ויעקב מימון ועימם מתיישבים נוספים, חמושים ברובים, התייצבו מול אריסיו של טיאן וניסו למנוע מהם את החריש. השכירים הערבים שהועסקו על ידי איכרי פתח קווה בשדותיהם ניצבו לצד היהודים. אך הפלאחים לא נרתעו מההתקהלות והוסיפו לחרוש בנחת את האדמה שתפסו. באוויר שרר מתח כבד. החשש היה ברור: הוויכוח על שטח המריבה עלול להפוך בתוך זמן קצר ביותר לסכסוך אלים ומדמם. ראב ומימון כבר רצו לירות כמה כדורים באוויר במטרה להרתיע את הפולשים.

לפתע נראו שלוש דמויות כהות, עטופות שמלות ששוליהן נסתבכו בקוצים, כשהן יורדות במרוצה מן הגבעה שעליה שכנה המושבה הקטנה. היו אלה נשותיהם של דוד גוטמן, יהושע שטמפפר ויהודה ראב. הן התקדמו במהירות, פרצו אל השטח הנחרש והטילו את עצמן אלמול מחרשותיהם של ערביי מלאבס, כשהן קוראות ''רק על גבינו תחרשו!''. הפולשים המבולבלים לא ידעו כיצד להגיב על ההתפתחות הזו. הגברים מפתח תקוה ניצלו את ההזדמנות, נכנסו אל בין מסיגי הגבול וגירשו אותם מבלי שנורתה ולו יריה אחת.

אלא שכאן לא נסתיימה הפרשה. טיאן שיכנע את אריסיו להגיש תביעה נגד אנשי פתח תקווה. בית המשפט ביפו, שלאיש הנדל''ן הזה הייתה בו השפעה רבה, הוציא צו האוסר לעבד את השטח עד שיוכע סופית עניין הבעלות עליו בבית המשפט עצמו. פירושו של דבר היה הקפאת חלק מנחלת קסאר, קרקעות שעליהן בנו המתיישבים חלק ניכר מתוכניות הפיתוח שלהם. מכל מקום, השטח הבלתי-מעובד נותר כשהיה. עשבים שוטים כיסו אותו והוא הפך לאתר מרעה משובח. הערבים לא התמהמהו והעלו עליו את עדריהם. לאבו יוסוף, ליעקב מימון וליהודה ראב הייתה עבודה רבה. הסכסוכים לא פסקו. הצורך המתמיד לשלם בקשיש לשופטים ביפו ושאר ההוצאות סביב המשפט כמעט ורוששו את קופת המושבה הצעירה.









ההתנכלויות ליבול וההתנפלויות על המושבים לא פסקו גם בהיכנס החורף של אותה שנה, שהיה קשה במיוחד (פתח תקווה כוסתה באותם ימים במעטה שלג). המוניטין של אבו יוסוף היה איתן דיו, אבל בו בלבד לא היה כדי להרתיע. השלטון היה חלש ומושחת. תושבי הכפרים הערביים היו עניים ומוכי מחלות. כמעט כולם היו בורים וחסרי ידע בסיסי בקריאה וכתיבה. הדרכים הראשיות היו גרועות, מלאות מהמורות ושרצו שודדי דרכים. קטטות ומלחמות פרצו ללא הרף בין שבטי נוודים וכפרי פלאחים. אחד מהידועים שבאותם שודדים היה אחמד אלחאמד, לשעבר בעל אדמות במלאבס שהפסיד אותן לסוחר קסאר, שבתורו מכרה (יחד עם חלקות אחרות) למייסדי פתח תקווה. אלחאמד לא השלים עם ההידרדרות במעמדו והפך למנהיג כנופיית שודדים עצמאית.

ערביי יהודיה, שמדרום למושבה, נהגו לזרוע מעת לעת חלקים קטנים מהנחלה, בעיקר באזורי הביצות. ערביי שווייכה מהרי אפרים נהגו לבוא לרעות עם עדריהם על שדות נחלת קסאר.והיו גם אנשי שבט ערב ג'ראמנה, שהתגוררו על שפת הירקון והתפרנסו משוד דרכים בלבד.

באחד מאותם בקרים חורפיים נתקל דאוד אבו יוסוף בחבורת רוכבים מבני שבט ג'ראמנה. הללו רכבו בשדות המושבה כשבראשם השייך שלהם. דאוד זכר היטב את הטיפוסים הללו. לבני המושבה היה עימם חשבון ארוך. בעבר כבר פרצו לחצרות למטרות גניבה ולא מעט מהלומות הוחלפו בין הצדדים. לא היו לו, אפוא, ספקות כלשהם לגבי מטרת החבורה.

הוא עשה הערכת מצב מהירה. הוא היה לבדו. אם יתנפלו עליו, סיכוייו לעמוד נגדם אפסיים. אבל אם יפתיע אותם. ובכן, זה כבר עניין אחר לגמרי. תוך שניות הדהיר במהירות את סוסתו ביניהם, הגיע אל צד סוסו של השייך ובתנועה מהירה חטף אותו מעל אוכפו, הניח את עורפו על ברכיו לפניו וצער אל האחרים: ''מי שרק ינסה לזוז מהמקום – דם השייך יחול על ראשו!''.

- ''יבורך היום שהיקרה אותה על דרכנו, אבו יוסוף!'' נאנק השייך, ''הלא אנשים אחים אנחנו, כל משפחות האדמה. רק לשם ידידות באנו לבקר את אחיך, הפראנג'ים!''.

בני ערב ג'ראמנה נדהמו. לפני שהספיקו להתייעץ ביניהם ולהחליט אם להתנפל על אבו יוסוף או להשתתף בתמרון ההשייה של השייך הלכוד, התנפל עליהם השומר היהודי, היכה בחרבו על ימין ועל שמאל בידו האחת ופיזר אותם לכל רוח.

יהודה ראב, ממייסדי פתח תקווה. היה הראשון שקיבל את פני דאוד ולימים גם הפך לחברו הקרוב ביותר (מקור תמונה 3).

לאחר שברחו בני השבט שיחרר את השייך, הנייח לו לעלות על סוסתו והורה לו לרכב לפניו אל המושבה. משהגיעו לסוכתו, ירד אבו יוסוף מסוסתו והזמין את השייך להתארח אצלו. קול כתישת פולי הקפה הקלויים במכתשו של דאוד, התאספו במקום גם יהודה ראב ויעקב מימון. הם טרם הבינו מה בצע מצא לו שייך ערב ג'ראמנה להתארח ביחידות בסוכתו של בכיר שומרי פתח תקווה. ברם, אבו יוסוף לא הסגיר אף במילה אחת את שהתרחש לפני שעה קלה. הוא עשה כבוד גדול לשייך, ישב לפניו, ניגן ברבאבה ובו במקום חיבר לו את השיר הבא:


''ע'ולת אל עוג'ה, מפלצת הירקון,
עיניה נוצצות כפנסים ירוקים,
ריחה כביצה סרוחה,
זנבה שחור ומעוקל כנחל אשר על שמו היא נקראת,
היא יוצאת בלילות ונושכת בצוואר אנשים תמימים,
התועים בשדות מלאבס,
כל נשיכה שלה – כנשיכת כלב שוטה, לא עלינו! –
גרוע מן הדבע, הצבוע –
אבל הפראנג'ים הערומים הביאו עימם מעבר לים
אבקת כברית, גופרית, צהובה,
אם זורים אותה על זנבה של הע'ולה, המפלצת,
סר כוחה ממנה!''


השייך לא הסתיר את התפעלותו מהשיר, כמו גם מהמסר שהשתמע ממנו. לאחר מכן ביקש אבו יוסוף מיהודה ראב לכבד את השייך בחרוט סוכר כמתנת ידידות מיהודי מלאבס לשבט ערב ג'ראמנה. אחר כך שילח משם את השייך, בריא ושלם. רק לאחר מכן תיאר בפני חבריו מה התרחש באותו הבוקר.









אריסיו של טיאן לא פסקו מלהטריד את תושבי פתח תקווה. יום אחד העלו שוב עדר בקר שהיה שייך לסוחר היפואי על אותה אדמת מריבה ישנה-נושנה. המנהג המקובל היה שבמקרה של הסגת גבול מעין זו רשאי בעל האדמה לתפוס את הבהמות הרועות בו. וסו יובוף ויעקב מימון החרימו ארבע בהמות, סגרו אותן בוארווה החדשה שנבנתה במושבה והמתינו שהבעלים יואיל בטובו לבוא לדרוש אותן חזרה.

טיאן לא טרח כלל להגיע ואף לא שיגר נציג מטעמו לפתוח במשא ומתן. במקום זאת הסית את אריסיו, ובראשם אחמד אלחאמד, להתנל על המושבה כשהם חמושים במקלות ולנסות לשחרר בכוח את הבהמות מן האורווה. ואולם, בפיקודו של אבו יוסוף התארגנו המתיישבים כנגדם ולאחר קטטה אלימה למדי נאלצו הערבים לסגת.

למחרת התנפלו אנשיו של אחמד אלחאמד על אחד המתיישבים שעה שהלה רכב על סוסו בדרכו ליפו. הם היכו אותו במקלות ורגמו אותו באבנים עד שנפל מן הסוס. אלמלא עבר במקום חייל טורקי הגון שנחפז להצילו, יתכן אף שהיה מקפח את חייו. הטורקי הביאו חזרה לפתח תקווה ומשם נטלו אותו חבריו לבית החולים ביפו.

המתיישבים הזועמים לא ויתרו. הם הגישו תלונות לסגני הקונסולים של אוסטריה, בריטניה, צרפת רוסיה וארצות הברית. מרבית תושבי פתח תקווה החזיקו בדרכונים של מדינות אלה ומתוקף הסדרי הקפיטול ציות היו זכאים להגנה מצידן. בנוסף, התלוננו גם אצל המושל הטורקי של יפו. אחמד וכמה ממרעיו נאסרו. אלא שעד מהרה התערב טיאן לטובתם והם שוחררו בערבות. טיאן אף הגיש תביעה נגדית על הנזקים שנגרמו לו בידי מתיישבי פתח תקווה. אחמד אלחאמד ברח מיפו ונעלם כאילו בעלה אותו האדמה. החל עימות משפטי על פרשת ההתנפלות. פרדוכסלית, המתיישב שהוכה – והתאושש מפצעיו - לא יכול היה לעזוב את בית החולים משום שהדבר היה מאפשר לערבים לטעון שפצעיו אינם כה חמורים כפי שטען.

כעבור ימים אחדים, שעה שמטר סוחף ירד על האדמה, חזר יהודה ראב מרכישת אספקה דחופה של מזון ותרופות. במושבה שרר מחסור כבד בקמח, לימונים, קפה, שמן, בשר כשר, סוכר, חומץ, נפט, ספירט, אורז, דבש, חמאה, גבינה, דגים מיובשים, אבקת כינין, אבקת סודה, מלח לימון, שמן קיק וכן תרופות נוספות. הוא מיהר לפתח תקווה כשסוסו העמוס צועד אחריו. כשעמד לצאת את העיר פגש לפתע במיודעו הוותיק והבלתי-סימפאטי בעליל, אחמד אלחאמד. הלה שלף את השברייה שלו והתכונן להתנפל על יהודה, אלא שזה האחרון הקדימו ובמכת אגרוף יחידה בין עיניו שיטח אותו לאדמה. אכן, תורת ההגנה העצמית של דאוד אבו יוסוף עשתה את שלה.

יהודה ראב נאסר, אלא שבהתערבות ראש עיריית יפו, אחפז בק, שהיה מיודעו הוותיק, שוחרר למחרת ממאסרו. ראש העירייה אף גער בשוטרים על שחבשו נתין אוסטרי במעצר והורה לעצור את אחמד אלחאמד מייד לכשזה יחלים מפצעיו בבית החולים. בהתערבות סגן הקונסול האוסטרי התערער מעמדו של טיאן בבית המשפט. סופו של עניין היה שאחמד וחבריו הורשעו בדין. טיאן וחבריו נאלצו להגיע ל''סולחה'' עם דוד גוטמן (שנחשב אז כראש המושבה) והלה הודיע על מחילתו והוציא מהם התחייבות שלא יוסיפו עוד להציק לאנשי פתח תקווה.

(כל זה לא הפריע לטיאן לנהל בינתיים משא ומתן חשאי עם דוד גוטמן ועם יואל משה סלומון על מכירת שטח המריבה למתיישבים. בסוף 1879 רכשו דוד גוטמן, יואל משה סלומון ונתן גרינגארט את יתרת נחלת טיאן, בשטח של 11 אלף דונם בערך – והגדילו את שטח המושבה ואת יכולתה להתפתח בעתיד.)









שנתו של דאוד אבו יוסוף במושבה עמדה להגיע אל קיצה והוא החל להתכונן למסעו הארוך הביתה. לקראת סופו של אותו חורף ביקר במושבה הרב עקיבא יוסף שלזינגר (העי''ש), מתומכיה הגדולים של ההתיישבות היהודית החדשה ושל העבודה העברית העצמאית. אבו יוסוף ראה בו קדוש של ממש, חכם בנוסח יהודי המזרח העושה נפלאות עבור מאמיניו. יתכן מאוד שפגישה זו העלתה חיוך על שפתי רבים. העי''ש עמד במלוא הדרו, לבוש חלוק פסים ארוך בנוסח החרדי הירושלמי, מעיל שחור ומגבעת שחורה בעלת שוליים רחבים. אבו יוסוף היה עטוף באדרת צמר הגמלים שלו ולראשו כאפיה ועקאל. הרב הידוע התלהב מאוד למראה הידהודי הלבוש כדרך הבדואים שירד מסוסו וקרב אליו בצעדים איטיים ובטוחים.

אבו יוסוף ביקש מהרב לברכו בדרך אל ביתו. הרב פרש ידיו לעומתו ואמר לו: ''אתה בדורך, דאוד, כדוד המלך בדורו. יברכך השם ויצליח דרכיך, מי יתן ותזכה לעמוד בראש גדודי שומריאל ותאמן את הצבא העברי בתרגילי הגנה המלחמה''. העי''ש אף ראה לנכון להשמיע באוזניו את אחד מפסיקותיו הידועות ביותר, זו שבשלה הוטל עליו חרם כבד מצד חשובי הרבנים החרדיים בארץ. ,אם אשתך לא תרצה לחזור איתך לארץ ישראל'', הודיע לדאוד, ''מותר לך לשאת כאן אישה אחרת על פניה''.

לדאוד לא הייתה כל כוונה להחליף את אשתו או לשאת אישה נוספת על פניה. הוא רצה לצאת כבר לדרך כדי שיוכל להגיע לבגדד עד הפסח ולחגוג את ליל הסדר עם בני משפחתו שאליהם התגעגע. כמה פעמים שלח להם דרישות שלום באמצעות עוברי אורח שסיפרו כי פניהם מועדות בגדדה, אך מעולם לא קיבל תושבה על מסרים אלה.

כמה ימים לאחר שקיבל את ברכת העי''ש נפרד דאוד בהתרגשות מיהודה ראב ומאשתו לאה, מאליעזר ראב, מדוד גוטמן (שאף העניק לו חופן נפולי אונים כגמול על עבודתו המסורה בשנה בה שהה המחיצתם) ומהאחרים. הוא פירק את אוהלו שליד הבאר שבמרכז המושבה, קיפל וארז את היריעות ואת שאר חפציו, טיפס על גב סוסתו הלבנה והיפנה אותה צפונה.

דאוד וסוסתו התרחקו משם בהליכה מדודה ואיטית. הם חצו את שדות המושבה בפעם האחרונה. אפילו פעם אחת לא הסב השומר הנאמן והאמיץ את פניו לאחור. וכך רכב עד שנעלמה דמותו הגוצה בעיקול הדרך החוצה את הירקון. מי שראה פעם את שיין, גיבור המערבון הידוע הנושא שם זה, מתרחק מהעיירה שאת תושביה הציל מכנופיית גנגסטרים וכל כולו התגלמות האינדיבידואל המגיח ממחולות המדבר ומערפל הזמן, יודע אולי להעריך את עוצמתה ואת זכירותה של הסצינה הזו.

מאז לא נודע דבר על אודותיו.









אברהם שפירא, לימים ''זקן השומרים''. ממשיך דרכו של דאוד אבו יוסוף (מקור תמונה 4).

הליכותיו המיוחדות של דאוד אבו יוסוף, שליטתו המוחלטת במנהגי ער ויכולתו המדהימה להבין לנפשם של אויביו לא פחות מאשר לזו של ידידיו, הפכה אותו למיתוס של ממש. אגדות רבות נקשרו בשמו. יכולתו לטמון מארב תוך היבלעות בקפלי קרקע; להילחם בגפו בקבוצת יריבים ולהרתיעם במו חרבו היחידה; היכרותו המופלגת עם אגדות ושירי ערב; מנהגי הכנסת האורחים שלו; קוד הכבוד השאימץ; התקשורת האישית יוצאת הדופן שבה ניחן; הדוגמה האישית שגילה כאשר לימד את שומרי המושבה את אורחות השמירה – כל אלה הקימו לו דורות של מעריצים וממשיכים. אנשי אגודת השומר, שפעלו שלושים שנה מאוחר יותר ואימצו לעצמם חלק נכבד מאורחות ערביי הארץ, נסמכו במידה רבה על דמותו שלו.

אחד מהם היה, ככל הנראה, הסופר עמוס אריכא. הלה פרסם בראשית שנות הששים טרילוגיית הרפתקאות לבני הנעורים בשם ''פרשי הגליל''. גיבורי הסדרה הם שני שומרים גלילים, יגאל ואלכסנדר, המגנים על מושבות כראש פינה ויבנאל אי-שם בימי העלייה הראשונה. עזר נאמן כנגדם אינו אחר מאשר דאוד אבו יוסוף, הלא הוא השומר היהודי-בדואי מפתח תקווה. הלה מתגלה כידיד נאמן בעת צרה וכמי שמסייע בידם להתמצא במשעולי הארץ, בעבר הירדן ובמדבריות הפראיים – ולהיחלץ מאינספור צרות ומבוכות.

אריכא לא היה היחיד. יגאל בן נתן פרסם את ''הפרש מן המדבר'', בו פרש ביוגרפיה פיקטיבית של דאוד, כשהוא אינו מצליח להסתיר את הערצתו לאיש. אהוד בן עזר כתב עליו ב''בעקבות יהודי המדבר'' וב''פרשים על הירקון'', ביוגרפיה לנוער על חיי יהודה ראב.

אפס, ממש כשם שגם דמותו של יד הנפץ - ידידו של וינטו האינדיאני ופרי רוחו של הסופר הגרמני קארל מאי - אינה מושכת עוד את לב הרבים, כך התעמעמה עם השנים גם דמותו של השומר ההוא. דמויות חדשות תפסו את מקומו. יכולתו של אדם בודד לפעול בתוך סביבה עוינת תוך שהוא מסגל לעצמו את מנהגיה ואת אורחות חייה לאורך שנים אינה אטרקטיבית כשהייתה. יתכן שגם עוצמתו המתמשכת של הסכסוך הישראלי-ערבי תרמה לפיחות שחלה במעמדו של הפולקלור הערבי בספרות הישראלית (ובעצם בתודעה כולה), ולפיכך גם בדמותם של אלה המאמצים אותו כדרך חיים. אנחנו, הקוראים, הם המפסידים העיקריים מהתהליך הזה.

לולא דאוד אבו יוסוף ספק אם יהודה ראב ויעקב מימון היו הופכים לשומרים דגולים באם המושבות. אלמלא הנחיל למתיישביה הראשונים את ידיעותיהם ההגנתיות הבסיסיות וטבע באישיותם את ההכרח להכיר את האויב ולנהוג בו במינון נכון של תקיפות וכבוד, ספק אם שומרים דגולים כמנחם קופלמן, סנדר חדאד ואברהם שפירא. העיר פתח תקווה צריכה לנהוג בו את הכבוד הראוי ולהקים אנדרטה בדמותו. ואולי, אולי, נוכל יום אחד להגיע אל הארכיונים הרלוונטיים בעיראק ובמדינות נוספות ושם נמצא את הד פסיעותיו של האיש המרתק הזה, שהציונות האינסטינקטיבית שלו דחקה בו להגן במשך שנה תמימה על כפר חקלאי קטן ועלוב שלימים הפך לאבן דרך בתולדות ההתיישבות.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מאמר היסטורי כמו שצריך   מונס   יום א', 27/04/2008 שעה 22:55   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   חיים   יום ה', 01/05/2008 שעה 18:43   [הצג]   [5 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©