חצי הכוס הריקה של אליהו
שבת, 12/04/2008 שעה 0:19
מכבי תל אביב עשתה לאחרונה את מה שרק מעטים ציפו ממנה לפני מספר חודשים: עלתה לפיינל פור במדריד. אפס, ביותר מדי משחקים נוצר אצלי הרושם שיותר מאשר שחקניה הביאו אותה לשם בזכות יכולתם, הם נהנו מיכולת גרועה של היריבה. במכבי עצמה קיים על המגרש מעין חוסר סדר, שלעתים אמנם מופר בפעולות חכמות של שחקנים כוויצ'יץ' ומוריס, אבל לעתים קרובות עוד יותר מקבל גיבוי ממבצעים מטורפים של ביינום ומאי-שיתופם במשחק של שחקנים בעלי אינטליגנציה מוכחת שמלבד לרוץ ולזרוק יודעים גם לחשוב ולתכנן. בכל הפאזל הזה נשמטים שני חלקי מפתח. הראשון הוא דרק שארפ; השני, והמובהק יותר, הוא ליאור אליהו. הכישרון הצעיר שפרח בגליל העלון, הוכיח את עצמו גם בתקופת ספאחיה וקטש ונבחר בדראפט של ה-NBA, נובל ומתייבש אצל צביקה שרף. האם לא יהיה סוף לסדרת החינוך הזו?









למעט משחק הכדורגל הקבוע בימי שישי במושב הסמוך, הנטיות הספורטיביות שלי דומות לאלו של כל בטטת כורסא. כמו בכל ענף ספורט שיש בו מגבלות של זמן, מרחק, תנועה וניקוד, אני צופה אדוק במשחקי כדור למיניהם. כאשר משודר משחק בו מתמודדת קבוצה ישראלית מול קבוצה זרה, אני תומך אוטומטית בנציגי הצברים – גם אם בשורותיהם משחקים אותה שעה חמישה אמריקאים, שני ברזילאים ושני ענקים מקרואטיה ואורוגוואי. מין לוקאל-פטריוטיזם נכחד ואנכרוניסטי שכזה. ההרכב שציינתי שייך, כמובן, למכבי תל אביב של העונה הנוכחית; אבל גם לו היו מדובר ביריבות ישראליות ותיקות שלה הייתי תומך בהן במפגשים מעין אלה.

אחד ממשחקי הגמר המתסכלים ביותר שבהם צפיתי התקיים לפני כעשרים שנה, שעה שהייתי עדיין חייל בשירות חובה. הקדמתי לצאת מהבסיס בקציעות, נסעתי באוטובוסים ובטרמפים על פני חצי מדינה ואיכשהו הגעתי בזמן לבית ההורים כדי לצפות בשידור הישיר. הגמר נערך בעיר גנט שבבלגיה. מול מכבי ניצבה אז טרייסר מילאנו, קבוצה שמכבי הכירה עוד מ-‏1967, אז התמודדה מולה בגמר גביע אירופה למחזיקות גביע. מילאנו הייתה הקבוצה ששברה ת רצף הנצחונות של מכבי תל אביב ביד-אליהו, רצף שנמשך למעלה משש שנים, כאשר גברה עליה ב-‏1983 בתוצאה 77-69. היא הייתה נציגה קלאסית של אסכולת הכדורסל האיטלקית, שהצמיחה רכזי משחק מעולים לצד הקפדה על הגנה חזקה וניהול מבוקר.

ליאור אליהו עולה לסל במשחק נגד הניו יורק ניקס. כישרון מוכח שמתבזבז על הספסל (מקור תמונה).

את טרייסר של 1988 אימן פראנקו קזאליני, מי שירש את דן פטרסון האגדי (שנחשב בעיני רבים למאמן האירופי הגדול בכל הזמנים). במילאנו כיכב אז בוב מקאדו הוותיק, מי שלקח כמה וכמה אליפויות NBA במדי הלוס אנג'לס לייקרס ונחשב לאחד הקלעים המדויקים וההרסניים ביותר בתקופתו. היה לה גם רכז חכם וחוטף כדורים בחסד בשם מייק ד'אנטוני, לימים מאמן פניקס סאנס ב-NBA. שני אלה, כמו גם הסנטר הוותיק דינו מנגין (שפגש את אלופת ישראל עוד בתקופה בה שיחק במדי יריבה מיתולוגית אחרת שלה, מובילג'ירג'י וארזה), היו כבר עמוק בתוך העשור הרביעי לחייהם. הגיל הממוצע שלהם היה 37. היו שם גם כוכבים נוספים, כמו רוברטו פרמייר, ריקרדו פיטיס, פיירו מונטקי וריקי בראון. מכבי תל אביב התברכה אז בקווין מגי, שחקן נפלא שיכול היה למלא כמעט כל תפקיד על המגרש (למעט ניהול משחק) ויחד עימו שיחקו קני בארלו, דורון ג'מצ'י, וילי סימס ומוטי דניאל. מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי כבר היו בצד היורד של הקריירה ובילו חלק גדול מזמנם על הספסל.

קאזליני ידע היטב עם מי יש לו עסק. הוא הבין שבקבוצתו של רלף קליין, מגי הוא שחקן המפתח, משום שהוא מתפקד הן כקלע (מבפנים ומחצי-מרחק) והן כמשאבת ריבאונדים. למכבי היו גארדים לא רעים, אבל משחק הפנים שלה התבסס ברובו על מגי ובחלק ממנו גם על קני בארלו. ניטרולו המוחלט של מגי משמעות פגיעה קשה במשחק הפנים – וההנחה הייתה שהכנסת מגי לבעיית עבירות תקשה מאוד על בארלו להתמודד לבדו עם מאסת הקו האחורי של מילאנו. וכך היה שמייד עם השריקה נצמדו שני איטלקים למגי כעלוקות, לא עזבו אותו לרגע ומיררו את חייו. מילאנו הובילה על מכבי במשך מרבית דקות המשחק ולא נתנה לה להתקרב. מגי נאלץ להילחם על כל מסירה, על כל זריקה – ופעמים רבות הפסיד. הוא צבר עבירות במהירות ובדקה ה-‏27 כבר היה מנוטרל לחלוטין. כצפוי, בארלו לא יכול היה לסחוב את הקבוצה לבדו. בלית ברירה הכניס קליין את נער הפוסטר של הקבוצה למשחק. שמו היה איציק כהן.

איציק כהן היה נער ירושלמי שהתברך בהורמון גדילה במינון גבוה. בגיל 14 כבר התנשא לגובה 196 סנטימטרים, התרחב לממדי משאית והיה הסנטר של בית הספר התיכון רנה קאסן שבו למד. הרבה כישרון לא היה לו, אבל המאסה העצומה שלו הרתיעה לא מעט שחקנים זריזים וטכניים מחדירה לסל של קבוצתו. היתרון הפיסי העצום שלו הביא למצבים כמעט קומיים: כהן היה מקבל כדור בקרבת הסל, זורק, מחטיא, קולט את הריבאונד, זורק שוב, מחטיא, שוב לוקח כדור חוזר, זורק ובצורה כלשהי הפעם הכדור היה נכנס. לא היה טעם לנסות ולהילחם איתו על הכדורים החוזרים; הוא היה גבוה ב-‏15 סנטימטרים לפחות מכל שחקן אחר בסביבה.

לימים קלטה מכבי תל אביב את הנער והחליטה לטפח אותו. מכבי עושה את זה לא מעט: לוקחים שחקן בריא בשר, מעבירים אותו תהליך אימון והבשלה בקבוצת בת כלשהי (או בקבוצת ליגה חלשה) ומכניסים אותו לסגל הרחב של הקבוצה. שחקן מסוג זה יכול לתת, לעתים, מנוחה לגבוהים המוכשרים יותר של הקבוצה, להפגין כוח במידה שתרתיע את הגבוהים של היריבה ולמנוע כמה סלים. אבל בשורה התחתונה איציק כהן לא היה שונה בהרבה מציון קובה, אלון בן זקן, דודי אדלר או רגב פנאן (שכולם, ככל הנראה, מוכשרים ממנו בהרבה) – שחקן שהתייבש לו על הספסל, לא הוכנס כמעט בכלל לרוטציה ולרוב ניתנת לו חצי דקה כאשר המשחק גמור הלכה למעשה ושום תסריט אינו יכול לסכן יתרון בן שלושים נקודות שפתחה מכבי על פני יריבתה.

אבל לא זה היה המצב באותו גמר בגנט.

איציק כהן היה ברירת המחדל. קליין לא העריך כלל שיצטרך לשלב אותו במשחק. אבל באותה דקה, כאשר קווין מגי יצא בחמש עבירות ומצעד שחקני מילאנו אל קו העונשין הפך לעניין שגרתי, לא נותרה בפניו כל ברירה אחרת. איציק בריא הבשר נכנס פנימה ונתן את משחק חייו. בתוך כמה דקות כמעט והפך את כל מהלך האירועים על פיו. הוא נלחם על כל כדור, ובתוך דקות ספורות קלע שש נקודות והוריד שישה ריבאונדים. אבל בסיכומו של דבר, זה לא עזר. ג'מצ'י קלע תשע נקודות בלבד, מוטי דניאל הסתפק בשלוש – וככה אי אפשר לנצח משחק גמר. מילאנו ניצחה את מכבי בגמר השני ברציפות, הפעם 90-84.

המסקנה מסיפור איציק כהן היא שאסור לקבוצה להגיע אל הישורת האחרונה של המרוץ המפרך הזה כשהיא נשענת על שחקנים שמתייבשים על הספסל עונה שלמה. שחקני מכבי תל אביב באותו משחק לא בדיוק ידעו איך לאכול את היצור החדש הזה וכניסתו אולי הפתיעה את אלה שהכירו אותו כנער פוסטר, אבל משחקו - טוב ככל שיהיה, בתחשב בציפיות - לא נתן לה שום ערך מוסף. מה שמביא אותנו סוף סוף לעניין שלפנינו.









במכבי תל אביב של השנה יש יותר תהפוכות מאשר בממוצע הרב-שנתי שלה. זו קבוצה שיצאה מהרוטציה הבלתי-נפסקת של תקופת קטש, הצליחה להעלים במשהו את התחושה שיד ימין לא יודעת מה עליה לעשות (קל וחומר מה אמורה לבצע יד שמאל) – אבל נכשלה במשהו מסוים מאוד. במכבי תל אביב של היום אין בעל-בית על המגרש. ההגנה יכולה לייצר קווץ' במשך זמן קצר, להפעיל שמירת שטח לוחצת, לחטוף כמה כדורים וליצור מומנטום אופנסיבי – אבל אינה יכולה להתמיד בכך לאורך זמן. במלים אחרות, חסרה יד מכוונת. חסר ''מאמן על המגרש''. הדבר בלט דווקא במשחקים נגד ברצלונה, ובמיוחד בשני ובשלישי שבהם. איכשהו נראה שגם הביקורת על משחקה של מכבי תל אביב מחמיצה את העיקר. כאשר נכנסות זריקות לסל, נוטים הפרשנים להתעלם מכך שבמקרים רבים מדובר במבצעים אישיים ובשקחנים שמסדרים מצבי קליעה לעצמם. שיטתיות אין כאן.

וונטיגו קאמינגס, שהובא לקבוצה על תקן בעל הבית בעמדה מספר 1, נתן השנה עונה בינונית מינוס. וויל ביינום תופקד כרכז במקומו, אבל קבלת ההחלטות שלו היא מן הגרועות שראיתי. הוא מנסה לנצל את האתלטיות שלו ולחדור במהירות פנימה, אבל מפספס יותר מדי פעמים. כאשר הכדור אצלו, יותר מדי שחקנים בקבוצה יודעים שכל שנותר להם הוא לצפות בו מהצד ולנסות לחפות על משגה פוטנציאלי כלשהו. בכל מקרה, ביינום אינו רכז. מכסימום סקנד גארד עם פוטנציאל לשיפור עתידי. יותם הלפרין טוב יותר משניהם והנטייה הטבעית שלו למסור מובהקת מזו של ביינום – אבל גם זה אינו תפקידו הטבעי. יותם הוא קלעי טבעי שמכבי ניסתה במשך שנים להסב לפליי מייקר. זה יכול לעבוד נקודתית, אבל לא לאורך זמן.

הרכז הטבעי היחיד הנוסף שיש בסגל השנה הוא דרק שארפ הבלתי נגמר. הוא בכושר גופני טוב, יודע לרכז ולמסור, שומר היטב על הכדור ונחשב לאחד מקלעי השלוש והעונשין הטובים ביבשת. הוא שומר מצוין ומאבד מעט כדורים בהשוואה לעמיתים בתפקיד דומה. ולמרות זאת, השנה הוא בילה יותר מדי זמן על הספסל. מאז נחת שרף בתפקיד המאמן הוא כמעט ולא מנוצל. במדריד עלה מן הספסל בדקות הסיום במטרה לנצל את כישוריו כקלע עונשין – ועשה את העבודה היטב. אבל אם שארפ נכנס חם כל כך למשחק ומתפקד היטב, מדוע לא לנצל את כישוריו גם בעמדה הטבעית שלו?

אבל ההחמצה הגדולה באמת היא ליאור אליהו. מדובר בשחקן רבגוני, שבדומה למקובל בקרב אצל השחקנים היוגוסלביים במשך הדורות גובהו אינו מפריע לו לעמוד על קשת השלוש ולזרוק משם. הוא יודע את מלאכת הריבאונד, חוסם היטב ונע במהירות. הוא ההיפך הגמור מאסטבן באטיסטה האיטי והכבד ואפשר לעשות בו שימוש כדי לפתוח את המשחק לתנועה של גבוהים ולמסירות החוצה, לגארדים ולפור וורדים קולעים כמו בלות'נטאל. במובן זה, הוא מזכיר שחקנים אחרים שיש למכבי, כמו וויצ'יץ' וכספי.

ובכל זאת, אליהו מושבת על הספסל. דף סטטיסטיקת השחקן שלו באתר היורוליג מדולדל ועלוב. אם אני מבין נכון, לשרף יש טענות כלפיו כי הוא אינו מתאמץ בהגנה. גם אם נניח שזה נכון, זו אינה סיבה לבזבז את אותם הכישורים שבגינם לקחה אותו אורלנדו מג'יק כבחירת הדראפט השנייה שלה ב-‏2006. להבדיל, טענות מסוג זה הועלו בעבר גם כלפי שחקנים מסוגם של שאראס יאסיקביצ'יוס, אבל הן לא תורגמו לריתוק מתמיד. נכון, גם את שאראס העניש מאמנו דאז בסדרת ריתוקים (כולל במשחק ביד-אליהו שבו צפו הוריו של השחקן), אבל בוודאי שלא נקט פרינציפים מסוג זה בשלב מכריע כל כך של העונה. דומני שגם לבלות'נטאל יוחסו כישורים הגנתיים חלשים בעונותיו הקודמות במכבי, ובכל זאת היה לו תפקיד מפתח לפחות באחת מהזכיות ביורוליג. אפילו נסטוראס קומאטוס, היווני ששיחק רק דקות מעטות במשחקי מכבי תל אביב באותה עונה בה שיחק במדיה, קיבל צ'אנס להוכיח את כישוריו בפיינל פור של 2005 וקלע 13 נקודות בחצי הגמר נגד טאו ויטוריה.

תארו לעצמכם שמה שקרה בגנט 1988 ישוב ויקרה גם במדריד 2008. וויצ'יץ' (שממילא נפצע לעתים קרובות) יילכד בשמירה כפולה; גם אם יצליח להוציא כדורים, מכבי תיקלע ליום קליעה גרוע; כספי ייחסם על ידי הגבוהים של היריבה ברחבות ובאטיסטה (שכמעט ואינו חוסם) ינהל מלחמת חפירות בעלת הצלחה מוגבלת בלבד. מכבי תישאר עם טרנס מוריס, שבמשחק ההצלבה האחרון נגד ברצלונה נקלע ליום חלש והותיר את מלאכת הקליעה לביינום ולהלפרין. במקרים מסוג זה צריך לשלוף משהו שיפתיע את הצד השני. אליהו הוא בחירה טבעית כמעט עבור כל מאמן, אבל ספק אם כך יקרה אצל צביקה שרף. ואם יוזעק – האם יצליח להשתלב בקבוצה שאותה הוא מכיר מהאימונים בלבד?

אליהו כבר הוכיח שהוא שחקן מצוין. הדבקתו לספסל הופכת אותו לחסר תועלת. חדוות המשחק שלו התאיידה. התחושה שמכבי בוחרת במודע לוותר על הכישרון הזה קיימת במלוא עוצמתה. הדבר הזה חייב להשתנות מייד, קל וחומר כשהפיינל פור במדריד בפתח. סדרת החינוך הזו אינה במקומה.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   אלמוני   יום א', 13/04/2008 שעה 13:46   [הצג]
כנראה שצביקה קרא את הבלוג שלך...   אמיר ליברמן   יום ו', 02/05/2008 שעה 23:18   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©