פיראטיות מבוזבזת
יום ב', 07/04/2008 שעה 21:03
ספינת תענוגות צרפתית נחטפה לאחרונה לא הרחק מחופי סומליה. החוטפים: שודדי ים מודרניים, שבשעת כתיבת המאמר הזה עדיין מחזיקים בשלושים אנשי צוות ודורשים תמורתם כופר נפש במיליוני דולרים. הידיעה הזו, הנתפסת כמעין פיקנטריה למהדורות החדשות וכעוד איזה קישוט אינפורמטיבי מעניין למדורי החוץ המצומצמים בעיתונות הכתובה, העלתה שוב את השוד הימי אל הכותרות. לא רבים יודעים כי גם ארץ ישראל היוותה זירה פוריה לפעילותם של טיפוסים מסוג זה ואחת מערי החוף שלנו אף שימשה כבסיס לפעילותם של דודדי ים במשך מאות בשנים. אבל כמו כל פיסת היסטוריה שנדחקה בין ימי התנ''ך וחורבן בית שני לבין ראשיתה של ההתיישבות הציונית, עניין זה לא נחקר, לא הונצח וכמו נמחק מהתודעה. בצד ההתאיידות התודעתית, קיים כאן גם בזבוז אמנותי ומסחרי משווע. לא חבל?









המפיקה מ''הכול דיבורים'' התקשרה מעט אחרי שמונה בבוקר. רצתי מחדר האמבטיה, אבל לא הספקתי לענות והיא השאירה מסר כתוב בטלפון הנייד עם בקשה לחזור אליה דחוף. החזרתי צלצול. היא ביקשה להעלות אותי לשידור בעניין איזו ספינה שנשבתה על ידי שודדי ים ושאלה אותי אם אני יודע משהו על עניינים כאלה. אמרתי שכן, אבל לא כחלק מעבודה ממוסדת כלשהי; פשוט עשיתי כמה מחקרונים משל עצמי וכתבתי על כך שניים-שלושה מאמרים. אני מניח, אמרתי לה, שכתבת ''פיראטים'' בגוגל וקיבלת כמה הפניות למאמרים שלי, נכון?

פיראטים מאגן הים התיכון מהמרים על חיי שבוייהם. ציור משנת 1869 מאת פ.ב. פיקרסגיל

היא אישרה. אחר כך שאלה אם זה בסדר מצידי. האמת היא שלא ידעתי כלל על מה היא מדברת. ''תראי'', אמרתי לה, ''את תופסת אותי בחופשה משפחתית באילת. קמתי מהשינה לפני חצי שעה, אין לי כאן עיתון, לא ראיתי אינטרנט שלושה ימים וגם טלוויזיה בקושי פתחתי. אני מניח שיש עוד כמה חוקרים שמכירים את הנושא הזה''.

היא ביקשה לקבל קצת רקע על כל זה. ''יש התעוררות מסוימת בשוד הימי בשנים האחרונות'', אמרתי, ''זה קורה בעיקר באזורים שבהם אין ריבונות אפקטיבית או בכאלה שמוגדרים כמים ללא ריבונות כלל. בסומליה, למשל. יש שם מלחמת אזרחים ארוכה, מחוז בשם סומלילנד פרש והכריז על עצמאות, יש סכסוך מזוין ארוך עם אתיופיה. בקיצור, בלגאן לא חסר שם. היו דיווחים בשנים האחרונות שספינות מזוינות של פיראטים מנצלות את האנדרלמוסיה הצבאית והמדינית, עושות כבשלהן במים הטריטוריאליים שההשגחה עליהם רופפת ומתנפלות על ספינות חולפות – סוחרות, יאכטות, כאלה. היו גם סיפורים על שוד מזויין באוקיאנוס השקט, שיש בו השטח הרחב ביותר שניתן להעלות על הדעת לפעילות מהסוג הזה. אני זוכר דיווח על התנפלות על ספינה באזור מרוחק מניו זילנד...''.

- ''רגע אחד'', היא קטעה אותי, ''פגעת בול. זו באמת ספינה שנחטפה סמוך לחופי סומליה. אתה מוכן לדבר על זה?''

אמרתי לה שאחזור אליה בעוד כמה דקות עם תשובה. רבע שעה לאחר מכן קיבלתי מסר כתוב נוסף לנייד ובו היא מודיעה לי שכבר הסתדרה ומצאה מישהו. יופי.

הטלפון הבא הגיע מההפקה של ''לונדון את קירשנבאום'' בערוץ 10 ותפס אותי בתחילת הנסיעה צפונה על כביש הערבה. תחקירן צעיר ונמרץ ביקש לשוחח איתי על שודדי ים. ''ראיתי שכתבת משהו על פיראטים'', אמר בנימה עניינית. אישרתי. הוא ביקש עוד חומר. בעשרים הדקות הבאות נאלצו הזוגה והילדים להאזין לשיחת רקע טלפונית על שודדי ים שפעלו בים הקאריבי, על שודדי ים יהודיים שהתנפלו על ספינות ספרדיות, על מלחמתה של ארצות הברית בשודדי הים של אלג'יר, על פעילות פיראטים במרחבי ים סין ואפילו על קינון בן מאתיים שנה של שודדי ים מזרח תיכוניים בנמל המתפתח של עיירת הדייגים הענייה חיפה. הוא רשם בעניין רב את כל זה ואחר כך אמר שיחזור אלי.

אחרי חצי שעה חזר וביקש שאקפוץ לאולפן כדי לעשות על זה אייטם. אמרתי שאשמח, אבל בפעם אחרת. אני בנסיעה עכשיו, בדרכי למודיעין, יש לי עוד המון דברים לסדר בבית ונסיעה ממודיעין לגבעתיים אחרי שביליתי ארבע שעות בנסיעה מפרכת עם להקת זאטוטים במושב האחורי לא ממש באה בחשבון. הוא ניסע לשכנע, אסל זה לא עבד. המפיקה שהתקשרה מאוחר יותר הבטיחה שרביב דרוקר ואלון בן דוד – שמגישים הפעם את המהדורה במקום לונדון וקירשנבאום – מאוד אוהבים את האייטם הזה ומוכנים לתת לו אפילו רבע שעה. אמרתי לה שוב: זה לא עניין של אורך האייטם או משהו כזה. יש לי המון דברים לסדר בבית ואני מותש מכדי לברוח משם למסע הלוך ושוב לאולפנים עם כל הכרוך בכך. המלצתי לה להרים טלפון למוזיאון הימי בחיפה, לדבר עם מנהל המוזיאון ולבקש ממנו להמליץ על אחד החוקרים שעובדים שם. בחדשות הערב הספקתי לראות אייטם של חמש דקות בהשתתפות סער נודל, חוקר שחתום על כמה פרסומים מעניינים בנושא הפיראטיות הימית.









כפר הדייגים העני חיפה שלמרגלות הר הכרמל באיור מהמאה ה-‏19. זרימת הסחורות הבזוזות שידרגה את נפח המסחר בכפר (מקור האיור: חיי יום יום בארץ ישראל מאת מרי אליזה רוג'רס).

העניין בשודדי ים הפועלים בראשית המאה העשרים ואחת מתעורר, כמו הרבה פעמים בתקשורת, רק כאשר יש איזו ידיעה על שוד ימי שמעורבת בו מדינה מערבית כלשהי. במקרה האחרון, מדובר בספינה צרפתית שאנשי צוותה נחטפו והוחזקו כבני ערובה על ידי שודדי ים. כל העניין נתפס בתודעת המערכות כמעין קישוט אינפורמטיבי פיקנטי, מעין שריד אזוטרי של עבר ששוב אינו רלוונטי ושמקומו, בימים כתיקונם, בספרים לילדים שבחלקם כבר יצאו מהאופנה.

אין לי כוונה לטעון שהפיראטיות במימי סומליה, תימן, מלזיה או איי שלמה היא הנושא הרלוונטי ביותר לחיינו. לעומת זאת, שוב ושוב אני מוצא את עצמי תוהה כיצד מצליחה ישראל לבזבז את המשאבים ההיסטוריים הססגוניים שלה, שכוללים – מה לעשות – גם רומן ארוך עם שודדי ים.

פיראטים הסתובבו בחופי ארץ ישראל מקדמת דנא. הם ביקרו בכל עיר חוף שרק ניתן להעלות על הדעת – מסולמה של צור ועד לחופי פלשת. הם שגשגו במזרח אגן הים התיכון לאחר שנדחקו לשם על ידי עממים חזקים מהם.הם כיתרו ספינות סוחר וליסטמו צליינים שעשו את דרכם לארץ הקודש במשך מאות שנים. הם חתרו לעכו ולדור וליפו ומכרו שם שבויים לעבדות. הם הפכו לחלק בלתי נפרד מאותה מורשת היסטורית כבירה של ארץ ישראל, זו שתמיד נוח להתעלם ממנה בבתי הספר, בתוכניות התעודה ובשיח התקשורתי (הנה תרגיל: נסו נא להיזכר בעובדה אחת שאתם יודעים על התקופה בה שלטו הממלוכים בארץ ישראל. לא יודעים, נכון? ובכן, החבר'ה האלה משלו בארץ ישראל במשך למעלה ממאתיים וחמישים שנה. אם מאן דהוא מאמין ברצינות ששלטון כה ממושך לא הותיר כאן כל חותם או השפעה שעליהם אנו אמורים לדעת משהו – בדל עובדה, חתיכת תיעוד, מבנה כלשהו – שיקום).

ובכל זאת, למרות שכמעט כל אחד מאיתנו ספג בילדותו את ''אי המטמון'', ''אי האלמוגים'', ''רובינזון קרוזו'', ''הנמר של מומפראסם'' ושאר קלאסיקות ספרותיות שבהם כיכבו שודדי ים, איכשהו לא ניעור בנו הרצון לבדוק עד כמה יש שייכות לתחום המרתק הזה ולחתיכת הטריטוריה בה אנו מתגוררים. איש מאיתנו אינו יכול לנקוב בשמו של שודד אגדי שפעל בסביבתנו בהקשר הזה. בשום אתר בארץ אין תצוגה המוקדשת לעניין הזה (למעט, לעתים, המוזיאון הימי-הלאומי בחיפה – וגם הוא מתעד יותר פיראטיות בינלאומית מאשר שוד ימי ארצישראלי). בפולקלור המוסיקלי אין יותר מאשר ''לו הייתי פיראט'' הרומנטי וה''יידישע פיראטן'' ההומוריסטי – ושניהם נכתבו לפני קרוב לארבעה עשורים. במלים אחרות, ריק מוחלט.

פעם, לפני שנים, גיליתי בכמה ספרים עדויות מקוטעות על פעילותם של שודדי ים בחיפה. כשבדקתי ספרים נוספים, גיליתי עוד ועוד. לא עשיתי יותר מזה משום שאין בידי את הכלים לכך. אינני ארכיאולוג ימי, אינני יודע לצלול אל ספינות טרופות ואין לי גישה לארכיונים המתעדים את הנושא, משום שברובם המסמכים הרלוונטיים כתובים בשפות שבהן אינני שולט (טורקית, למשל). ברם, אם קיימות עדויות רבות כל כך על התחום הזה, מן הדין שייבדק לעומקו.

כמה חודשים אחרי שכתבתי את ''הפיראטים של מאלטה הקטנה'', שלחתי דוא''ל קצר עם קישור למאמר הזה לעיריית חיפה. ניסיתי להסביר בו שחתיכת ההיסטוריה הזו מאפשרת לחיפה לבסס עליה תשתית להקמת קומפלקס שלם שיתמקד בפיראטיות: שיחזורים של ההווי הפיראטי (רחובות, בתי מרזח, מספנות), הפלגות על גבי ספינות הבנויות בסגנון אותה תקופה וכן הלאה. שלא לדבר על הפוטנציאל המסחרי הגלום בחולצות עם איורים מתחום השוד הימי ושאר עניינים מסוג זה. לא קיבלתי על כך תשובה. שלחתי מייל נוסף, אבל גם זה נותר ללא תשובה. חבל.

באתרים אחרים על פני הגלובוס הפכה ההיסטוריה של השוד הימי לחלק מהמורשת המקומית. באוקראקוק שבצפון קרוליינה מתבסס חלק נכבד מהתיירות על קורותיו של אדוארד טיץ', הלא הוא שחור הזקן, שמצא שם את מותו. בלואיזיאנה קרוי פארק היסטורי על שם השודד ז'אן לאפיט. בסיילם, שנודעה בעיקר בשל משפטי המכשפות המזעזעים שנערכו בה, משגשג כיום מוזיאון הפיראטים, המתעד חלק מהמורשת של מסצ'וסטס בהקשר זה. בקי ווסט שבפלורידה קיים אתר דומה. בנאסאו שבאיים הקריביים פועל מוזיאון נאה המראה את ההיסטוריה הבוקאנירית העשירה שלה היו עדים תושבי המקום.

מבצרה של חיפה. העיר הייתה ידועה במשך שנים רבות בשם עיר שני המבצרים. אותם שני מבצרים נועדו להגן על העיר ועל נמלה בעיקר מפני שודדי ים (מקור האיור: חיי יום יום בארץ ישראל מאת מרי אליזה רוג'רס).

בחיפה, לעומת זאת - יוק. העיר בעלת ההיסטוריה המתועדת המשמעותית ביותר של פיראטיות ימית מתעלמת מהנקודה הזו בעברה. יש לה חזית נהדרת, המורכבת מהגנים הבהאיים, המקדש המוזהב והמושבה הגרמנית הישנה. יש בה מוזיאון ימי ותיק ופעיל, מכון לחקר ימים ואוקיאנוסים בשימונה ובה גם האוניברסיטה היחידה בארץ המפעילה חוג ללימודי הים. ויש בה מחסור עצום במידע על ההיסטוריה המרתקת שלה עצמה (אתם מוזמנים למצוא בעצמכם את המרצים המתמחים בתחום זה. יהיה לכם קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לעשות את זה).

מרבית התיירים המגיעים לישראל מבססים את ביקורם על המורשת ההיסטורית שלה. היהודים הולכים לירושלים, לטבריה, לצפת ולמצדה. הנוצרים שוהים בירושלים, בנצרת, בכפר נחום ובבית לחם. רובם ככולם פולשים גם לתל אביב, משום שאינם יכולים להתעלם מהיותה בירתה התרבותית והמסחרית של ישראל. חיפה, לעומת זאת, סובלת ממיעוט יחסי של תיירים זרים. הדת המקדשת אותה אינה משפיעה כאחרות. מבחינת התיירים הנעים על הציר ירושלים-תל אביב הנסיעה לחיפה מהווה סטייה משמעותית מהמסלול המרכזי.

מה יביא אותם לשם? קפיצה משמעותית באטרקטיביות התיירותית. דמיינו לעצמכם שאתם עוברים ברחוב משוחזר, מרוצף חלוקי אבן קטנים, ובו עובדים חרשי ברזל, אורגי רשתות דיג, אופים, רצענים, סוחרי בגדים. שבקרן הרחוב מספר אדם הלבוש בבגדי התקופה סיפורים מסמרי שיער לבני נוער מההווי ההוא. שמחוץ לאחד מבתי המרזח פורץ דו-קרב חרבות בין שודד ים שפניו מצולקות לבין עמיתו-יריבו שפגע בכבודו. שבנמל מתנהלת מכירה פומבית של עבדים ושפחות שנשבו בפשיטה על ספינת נוסעים צרפתית. הנה עוד מקום בו יכולה עיר הכרמל להשתחל אל תוך התודעה התיירותית.

אבל בינתיים, לצערי, כל זה אפילו לא נמצא בשלב הרעיונות.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   אדם פלד   יום ג', 08/04/2008 שעה 17:32   [הצג]
תיקון טעות : יש לימודים ימיים גם באוניברסיטה העברית בירושלים   המולי   יום ב', 14/04/2008 שעה 8:13   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   מוקי שתיל   יום ב', 14/04/2008 שעה 21:48   [הצג]
(ללא כותרת)   יעקב   שבת, 19/04/2008 שעה 15:04   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©