המבצע הנועז של ליידי ניסדייל
יום ב', 24/03/2008 שעה 21:06
מהפכות, בעיקר כאלה המדברות על חופש ואמונה, דרכן שהן רוויות דמים. המהפכה הצרפתית, למשל, הייתה אחת המזעזעות ביותר מבחינה זו. מנהיגי המהפכה הוציאו להורג את האריסטוקרטים השנואים, ועמהם כל מי שנחשד כי אינו נאמן לרפובליקה שזה עתה נולדה. אירופה כולה זועזעה לנוכח החיזיון הזה, ואין פלא כי שאט-הנפש שעורר הטבח גרם גם להצטננות האהבה שרחש סר פרסי בלייקני לאשתו היפהפייה, מרגריט - לאחר שהתגלה לו כי הסגירה את המרקיז דה סן סיר לידי המהפכנים. כולם נשאו אז את עיניהם באותה עת אל גיבור חדש, מופלא, המכונה סקרלט פימפרנל, המציל מלהב הגיליוטינה אצילים שדינם נחרץ. זו, כנראה, אחת הסיבות שספרים אלה ודומיהם – כלומר, כאלה הרואים בהצלת חיי אדם ממוות אכזרי ערך הנעלה על שחיטתם בשם האחווה והשוויון – נקראים היטב כל כך גם בימינו. זו, כנראה, אחת הסיבות שנמשכתי אל סיפורה של הליידי ניסדייל.









במסדרונות האפלוליים של מצודת לונדון האימתנית שרר קור טחוב. עם רדת הערב הועלתה אש בעששיות המוצבות בתאי הכלא, אשר נבנו ממש בתוככי העבה. בתאים אלה היו כלואים המורדים במלכות, אנשים שעוררו על עצמם את חמת מלך אנגליה והואשמו בבגידה. רק בודדים מהם יצאו את מצודת לונדון כשרוח חיים באפם. רובם נמקו בתאיהם או הועלו על הגרדום.

ביום 23 בפברואר 1716 היו כלואים בבטן המצודה המבוצרת הזו שבעה אצילים סקוטיים שנידונו למוות לאחר כישלון המרד שבו השתתפו שנה קודם לכן נגד הכתר האנגלי.
כאשר התעבתה האפלה, חלפו שתי דמויות לאורך מסדרונות המצודה. אחת מהן הייתה אישה צעירה ויפת-תואר, לבושה בחליפת רכיבה. לצידה צעדה דמות פחות הדורה, שהתייפחה מרות אל תוך ממחטתה. כאשר חלפו שתי הדמויות על פני קבוצת נשות הסוהרים שהתגודדו במצודה, נכמרו עליהן רחמיהן של אלה – הגם שהן היו רגילות במחזות תוגה מסוג זה.

לידי נסדייל בתמונת דיוקן ששרדה את פגעי הזמן. תעוזה בלתי מצויה באישה חסרת ניסיון (מקור תמונה 1).

האישה נאת המראה הייתה ליידי ויניפרד הרברט, רעייתו של הלורד מניסדייל, אחתד מאותם שבעה סקוטים שציפו ליום בו יועלו לגרדום. זמן קצר קודם לכן דחה המלך ג'ורג' הראשון את כל בקשותיה של הליידי לרחם עליה ועל תינוקה העתיד להיוולד בקרוב ולחון את בלה. יחס מזלזל כל כך במצב עדין כל כך לא גילו מלכי אנגליה גם כלפי הנחותות בנשות עמם.

מועד העלאתו של הלורד מניסדייל על הגרדום נקבע ליום ה-‏24 בפברואר, וליידי ויניפרד ערכה את ביקורה האחרון אצל בעלה, כשהיא מלווה – כדרכה תמיד – על ידי בת-לווייתה. היא נכנסה אל המצודה בשעות אחר הצהריים והרבתה לצאת ולבוא כדי לנצל את מיטב קשריה ולהתקבל לראיון אחרון אצל המלך, בתקווה קלושה שברגע האחרון ייעתר לתחינותיה ויחון את בעלה. בבואה אל המצודה, נלוותה אליה המשרתת שלה, אשה ממוצא ולשי בשם אואנס וכן בתל-לווייה מן האצולה שערכה ביקור קצר בלבד אצל הלורד הכלוא במצודה ואחר שבה ויצאה העירה כדי להביא את הליידי משרתת אחרת שלה, שמשום מה בוששה לבוא.

עתה, כשעברו במסדרון הארוך של המצודה, פנתה ליידי אל בת-לווייתה. ''מרת בטי היקרה'', אמרה לה, ''בשם אלוהים, אנא מהרי והביאי אלי את אמתי. את מכירה את הכתובת. מהרי, כי לבי נשבר בקרבי והשעה דוחקת...''.

בת-הלווייה נדה בראשה בהבנה, סבבה על עקביה, עברה על פני הזקיפים שבשער המצודה ונבלעה באפלת הלילה. הליידי ויניפרד עצמה חזרה אל אגף האסירים. מקץ שעה קלה יצאה אף היא את המצודה ונעלמה בעלטה. מבלי שידעו זאת, הניחו הזקיפים לליידי ויניפרד לבצע תכנית בריחה נועזת ביותר ואיפשרו בכך לבעלה להימלט מן האתר המחריד שרק מעטים מנידוניו יצאו ממנו בעודם בחיים.









תוכנית הבריחה של ליידי ויניפרד ניסדייל תפסה לה זה מכבר מקום של כבוד בין הפרשיות המופלאות ביותר של בריחות מבתי כלא. בנוסף, יש להביא בחשבון כי המדובר באישה צעירה, חסרת ניסיון בעניינים מסוג זה, המצויה בחודשי הריונה האחרונים. למרות הריונה המתקדם, היא עשתה את כל הדרך מסקוטלנד ללונדון ברכיבה על סוס בתקווה להשיג לבעלה חנינה מאת המך – או, אם בקשה זו לא תעלה יפה, לסייע לו להימלט מהגורל הנורא המצפה לו. במשך שנים רבות לא נודעו פרטי הבריחה לציבור הרחב. הם פורסמו רק לאחר שנתגלה מכתב שכתבה הליידי לאחותה ובו תיארה את האירועים מראשיתם ועד סופם.

בשנת 1715 פרצו מרידות בשני מחוזות בסקוטלנד, כחלק מההתקוממות היעקובינית ששמה לעצמה למטרה להשיב את שושלת סטיוארט אל כס המלכות ולסלק את ג'ורג' הראשון, הדוכס דובר הגרמנית של האנובר שעלה לשלטון בזכות קשר דם עם השושלת האנגלית ש''התרוקנה'' מיורשים טבעיים. הם רצו להמליך במקומו את בנו של ג'יימס השני, המלך האנגלי משושלת סטיוארט שסולק ממלכותו וגלה בצרפת. ויליאם מקסוול, לורד ניסדייל, הצטרף אל צבא המורדים שבראשו עמד תומאס פורסטר, ופנה עם כוחותיו דרומה. כוחות היעקובינים הובסו בקרב פרסטון ו-‏1468 מאנשיהם נפלו בשבי. ניסדייל הועמד לדין יחד עם אצילים אחרים, נמצא אשם בבגידה ונגזר עליו שייתלה עד צאת נשמתו ושגופתו תיקרע לגזרים. אחרי גזר הדין הושלך למצודת לונדון, יחד עם משרתו, כדי שימתין שם לקביעת המועד להעלאתו לגרדום.

כאשר נודעו הדברים לליידי ניסדייל גמרה זו אומר לנסוע ללונדון ולבקש חנינה מהמלך. היא לא תלתה בכך תקוות מרובות. ''קתולי המתגורר מעבר לגבול (כלומר בסקוטלנד, א.ק.), זוכה לתמיכה רבה ושמשפחתו הייתה בכל הנסיבות כעצם בגרונה של משפחת המלוכה (האנגלית., א.ק.), אינו יכול לצפות לרחמים'', אמרה לחבריה הקרובים. היא עלתה פ על סוסה ודהרה עד לניוקאסל, בתקווה למצוא שם מרכבה הנוסעת ליורק. אלא שמחמת השלג הכבד לא יצאה המרכבה לדרך והליידי החליפה את סוסה העייף בסוס רענן והמשיכה לדהור לונדונה בכוחות עצמה. רגליו של הסוס המותש שקעו עמוק בשלג, אולם הליידי האמיצה הצליחה לדרבנו עד שהגיעה אל בירת אנגליה.

בלונדון, כאמור, נמוגו תקוותיה כליל. בקשותיה לחנינה נדחו בזעם וללא תנאי על ידי המלך ג'ורג' הראשון, שהיה אויבו המוצהר של בעלה. כאשר ביקרה בארמון ונפלה לרגליו, הפנה אליה את עורפו והורה לשומרי ראשו להשליכה החוצה. למעשה, אמר לליידי כי ישקול לחון את בעלה אם יפצה את פיו ויגלה את שמותיהם של המורדים שלא נתפסו. אפס, הליידי ידעה היטב כי לורד ניסדייל לא יסגיר את חבריו. וכאן החלה לרקום את תוכנית ההברחה.

תחילה ביקרה הליידי במצודה והודיעה לשומרים בעליזות כי יש סיכוי טוב לחנינת בעלה. היא נתנה להם דמי שתייה ביד רחבה, כאות לאושרה הרב, וביקשה מהם ''להרים כוסית לחיי המלך הטוב והרחום''. כך נטעה בליבם את ההרגשה שהם אינם שומרים עוד על נידון למוות, כי אם על אדם העומד להשתחרר בקרוב, ולמעשה רופפה במשהו את ערנותם.

ב-‏23 בפברואר גייסה הליידי את כל מקורביה: אמתה, מרת אוואנס; מרת מורגן, שהייתה מבאות הארמון ואשר נדחתה אף היא על ידי המלך כאשר באה בשם ידידתה לבקש על חייו של הלורד ניסדייל; ומרת מילס, שבביתה התגוררה הליידי במהלך שהותה בלונדון. שלוש הנשים הללו התברכו בקור-רוח רב ובאומץ-לב בלתי מצוי.

ביתה של ליידי ניסדייל בוולשפול שבסקוטלנד. האוצר המשפחתי הוטמן לא הרחק משם (מקור תמונה 2).

במשך השבועות שקדמו לבריחה נהגה הליידי לבקר בקביעות אצל בעלה, לעתים בלוויית ידידותיה, לעתים עם המשרתת שלה ולעתים בגפה. הזקיפים התרגלו עד מהרה לביקורים אלה ולא ראו בהם כל דבר חריג. למעשה, אף שמחו יותר מהרגיל כשהופיעה אצלם הגברת הנדיבה והידידותית.

בשעות אחר הצהריים של היום האחרון לפני ההוצאה להורג, הגיעה הליידי אל המצודה בלוויית מרת מורגן ומרת מילס. האחרונה התנצלה ולא נכנסה עם שתי הנשים למצודה. היא הסבירה כי ליבה נשבר בקירבה וכי לא תוכל עוד לבקר אצל האסיר. כשהגיעו הליידי ויניפרד ומרת מורגן לתאו השל הלורד, הרימה מרת מורגן את שולי שמלתה והוציאה מתחת לבגדיה בגדי אישה. הליידי עצמה פשפשה בכליה והוציאה משם פאה נוכרית צהובה.

כמה דקות לאחר מכן יצאו הנשים את התא. הליידי ליוותה את מרת מורגן אל שער המצודה, ובאוזני הזקיפים הסבירה כי לשעות הערב נועד לה ראיון נוסף עם המלך. ''עלי להתלבש כיאות'', אמרה, ''התוכלי לשלוח לכאן את מרת אוואנס עם בגדי הטובים ביותר?'' ביקשה.

מרת מורגן יצאה ומרת מילס נכנסה כשהיא מתייפחת מרה – כיאה לאישה הבאה להיפרד מעל נידון למוות. מרת מילס והליידי נכנסו אל תא הנידונים למוות. מרת מילס מיהרה לפשוט את בגדיה וללבוש את הבגדים שהביאה מרת מורגן קודם לכן. את הבגדים הללו לא ראו הזקיפים מעולם. כמה דקות מאוחר יותר ליוותה הליידי אל השער בת-לווייה בוכיה. לפי לבושה, לא הייתה זאת מרת מילס. מכאן הניחו הזקיפים, כי מרת מילס עודנה נמצאת בתאו של הלורד.

כשעברה על פני השומרים אמרה ליידי ניסדייל בקול: ''מרת קתרין היקרה, עשי עימדי חסד ומהרי אל דירתי. שלחי אלי את המשרתת שלי, שמשום מה מתמהמהת לבוא. כנראה שאין לה מושג מה העשה עכשיו. עד שתגיע לא אהיה שקטה''. השומרים מיהרו לפתוח את השער ולהוציא את שליחתה השנייה של הליידי המודאגת.

עתה הגיע השלב הגורלי של המבצע. הליידי חזרה אל בעלה, ובעזרתה התחפש הלורד לאישה בעלת שיער בהיר, פנים מפורכסות היטב (להסוואת זקנו) ובגדיה של מרת מילס, אותם זכרו הזקיפים משעת כניסתה אל המצודה.

עד מהרה ירדה האפלה והלילה מילא את לונדון ואת מיתחם המצודה. בעוד שעה יאירו הסוהרים את מסדרונות המצודה בלפידים, ולכן יש לפעול מייד, כשהאפלולית עדיין מסתירה את חילופי הזהויות. הלורד ואשתו צעדו לאורך המסדרונות האפלים, כשהלורד – בדמותה של מרת מילס – משים עצמו כמתייפח מרה ומסתיר את פניו בממחטה גדולה. הם הגיעו אל שער המצודה. השומרים הציצו בהם בסקרנות.

- ''השוטה הזאת, אוואנס'', רטנה הליידי, ''אם לא תופיע במהרה עוד אאחר בגללה לפגישה עם המלך''.

היא הפנתה את ראשה אל עבר בת-לווייתה. ''ובכן, מרת בטי היקרה, שאי רגלייך והביאי אותה כבר'', ביקשה, ''ובשם אלוהים, מהרי, כי ליבי נשבר בקירבי''.

השער נפתח, הליידי דחפה את הלורד אל הרחוב כמבקשת לזרזו והלה, מסווה אך בקושי את צעדיו הגבריים, נעלם אל תוך הלילה.

ברם, המבצע עדיין לא הושלם. היה הכרח להעניק ללורד ניסדייל שעה ארוכה כדי להתרחק מן המצודה ולהעלים את עקבותיו. לכן חזרה הליידי האמיצה על פני הזקיפים, לאורך המסדרונות, אל תא הנידונים למוות.

''בשובי אל התא'', כתבה הליידי לאחותה ימים רבים לאחר מכן, ''ניהלתי שיחה בקול רם, כשאני מדברת בשטף ומשיבה לעמי תשובות בקול עמוק וגברי. הרביתי לצעוד על פני התא כדי לטעת בלב השומרים את הרושם שאני נפרדת מעל בעלי. לבסוף פתחתי את דלת התא כדי סדק, ברכתי את הלורד לשלום ואמרתי כי למרת אוואנס אירע, אל נכון, מקרה מוזר, שאם לא כן לא הייתה מאחרת כל כך. הוספתי ואמרתי כי לא נותר לי אלא לחזור בעצמי אל דירתי שבלונדון וללכת משם אל המלך. אם המצודה תהיה פתוחה בשובי מן הראיון המלכותי, אשוב לבקרו, ואם לאו – אבוא בבוקר המחרת. לבסוף הרמתי בעזרת חוט דק את ברי הדלת, הגפתי אותה ומשכתי את החוט כלפי מטה. הדלת ננעלה בבריח ואפשר היה לפתוח אותה רק מבפנים – ובתא לא היה עוד איש...''.

הליידי עברה בפעם האחרונה על פני השומרים – ולא שבה עוד.

מכתבה של הליידי ויניפרד לאחותה. כמעט כל הפרטים הידועים על הבריחה מקורם, בסופו של דבר, במכתב זה (מקור תמונה 3).









שני בני הזוג היו עתה מחוץ למצודה, אולם הדרך לחוף מבטחים הייתה עדיין ארוכה. ואכן, בעוד שחלקה הראשון של הבריחה עלה יפה, הרי שבחלקה האחר חל שיבוש מסוים.בלונדון פגש הלורד במרת אוואנס הנאמנה, שהעבירה אותו אל מקום בו היה עליו לפגוש במר מילס, בעלה של ידידת הליידי. אלא שמר מילס, ספקן שכמותו, לא האמין בסיכוייה של תוכנית הבריחה. כשראה את הלורד, איבד את עשתונותיו ולא היה מסוגל לעשות דבר. מרת אוואנס מיהרה ליטול את היוזמה לידיה. תחילה העבירה את הלורד לדירת מבטחים, ומשם הסיעה אותו אל בית קטן בפרבר של לונדון שהיה ידוע כמקום בו התגוררו כמה מאוהדיו הסקוטיים של הלורד. באותו לילה, בעליית הגג, הגיעה הליידי ויניפרד לפגוש את בעלה.

למחרת גילו סוהרי המצודה כי הלורד ניסדייל נעלם מתאו. איש לא יכול היה להסביר כיצד קרה הדבר. החיילים יצאו לעצור את הלורד ואת הליידי ובלונדון נערכו חיפושים נרחבים. יומיים הסתתר הזוג בעליית הגג, ללא מזון ומשקה. לבסוף, בהתאם לתוכנית, הועבר הלורד אל בית השגריר הוונציאני בלונדון, שם הסתתר שלושה ימים. ביום הרביעי לבש מדי רכב, עלה על מרכבתו של השגריר הרתומה לשישה סוסים מהירים, וחצה את לונדון עד לנמל. עוד באותו יום הגיע אל אדמת דובר ומשם קצרה הייתה הדרך בספינה שחצתה את התעלה האנגלית בואכה צרפת.

האסיר הנמלט יצא לחופשי, אך גורלה של אשתו האמיצה היה תלוי עדיין על בלימה. למעשה, הייתה בריחתה מסעירה לא פחות מהימלטותו של בעלה. תחילה הוסיפה להסתתר בלונדון, אך בשלב מסוים נראה היה כי האנגלים קרובים לעלות על עקבותיה. היא יכלה להצטרף אל בעלה, שהמתין לה בצרפת, אולם אז היו השניים מאבדים את כל רכושם. מבעוד מועד דאגה להטמין את תעודות המשפחה ואוצרותיה באתר נסתר, לא הרחק מאחוזתם בסקוטלנד. הליידי האמיצה החליטה לקחת עימה את האוצר הזה בטרם תימלט אף היא לצרפת. הדרך מלונדון ובחזרה נמשכה על פני ארבע מאות מילין, אולם המרחק לא הרתיע את האישה ההרה.

''מזג האוויר הגרוע לא הטריד אותי'', כתבה לאחותה מאוחר יותר, ''אולם חששתי פן יזהו אותי אם אעבור בדרך המלך; לכן דהרתי בדרכים צדדיות והתגוררתי רק באכסניות קטנות. היו לי שלושה סוסי רכיבה ובת-לווייתי הייתה מרת אוואנס המסורה והיקרה''.

כשהגיעה לטירה המשפחתית עורר בואה סקרנות רבה. לתושבים ששאלו אותה לפשר בואה הפתאומי סיפרה כי המלך התיר לה לקיים ביקור באחוזת בעלה. באותו יום התגנבה אל מקום המחבוא הידוע לה וחילצה את הארגזים מן האדמה בה היו קבורים. היא רצתה לנוח מעט, אבל מאן דהוא רמז לה כי למחרת יבואו נציגי השלטונות לחקור את אמיתות טענתה לפיה קיבלה מהמלך רשות לבקר באחוזת בעלה. היא לא המתינה אף רגע נוסף, עלתה על סוסה ודהרה ללונדון.

בלונדון סיפרה לה אחת מידידותיה כי המלך רותח על מעלליה ואף טען כי ''הליידי מניסדייל עוללה לי טרדות רבות יותר מכל אישה אנגליה אחרת''. הליידי הסתתרה בלונדון עד אשר התקררו העניינים מעט, ולבסוף חצתה בספינה את תעלת לה-מאנש, פגשה את בעלה בצרפת ויחד עימו עברה לרומא והשתקעה שם. שלושים שנה חיו בני הזוג באושר בבירת איטליה, ובמותם ירש את ממונם הרב בנם, שנולד זמן קצר לאחר הבריחה הכפולה.








חלקים גדולים מהחומר במאמר זה מקורם בספר בריחות נועזות, מאת אריה חשביה, שיצא בשנת 1959 בהוצאת ,לדורי'' בתל אביב. איורים: משה מודלינגר.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   יוסי   שבת, 29/03/2008 שעה 21:21   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©