קשת בענן
יום ד', 19/03/2008 שעה 20:47
אי-שם, בסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, חי ופעל בהולנד סטודנט לרפואה שנזרק מלימודיו. הוא ניסה להתפרנס במגוון דרכים וצורות, אבל לאחר שמת משחפת הותיר אחריו כמה עשרות ציורים. אחד מאלה הוא ''קשת בענן'', קומפוזיציה בצבעי מים שנמצאה בעליית גג קטנה בקנדה, ובמפתיע נשתמרה באיכות סבירה. זוהי היצירה השביעית בלבד של הצייר האנונימי-בשעתו, וילם ואן דן וגטה, שמעולם לראה פרוטה מיצירותיו בחייו. מבקר האמנות ריצ'רד סטייפלטון כתב על הציור הזה: ''...המיוחד הוא ביכולת שלו להלחין קומפוזיציה של גוונים וצללים לכדי סימפוניה של צבעים הנעה בקצב מסחרר, מערבולתי, שכמעט ואינו ניתן לתפיסה בעינו של אדם רגיל''. אנשי בית המכירות הפומביות סות'בי צופים שמחירה יאמיר לגבהים חסרי תקדים. ובכן, אתם צופים עתה בהצגה ראשונה של תצלום התמונה.









וילם קורנליוס ואן דן וגטה היה גאון. כך, לפחות, סברו כל אלה שראו את עבודותיו לאחר מותו. כרבים אחרים, לא הוכרה גאונות זו בחייו, והצייר המוכשר נאלץ להתפרנס מעבודות מוזרות ביותר כדי לרכוש מזון. כשמת, בגיל שלושים ושתיים בלבד, לא הגיעו להלווייתו יותר מארבעה בני אדם: אחיו, דודתו, שכנו וחברו לשתייה.

הוא נולד באוטרכט ב-‏1872. משפחתו התגוררה בבית דל בסימטה צרה, לא הרחק מהקתדרלה המפורסמת של העיר. כישרון הציור שלו נתגלה באקראי. ב-‏1891 בהיותו סטודנט לרפואה באוניברסיטת ליידן, שירבט בהיסח הדעת כמה רישומים על פיסת ניירת בבית קפה בו ישב עם חברים. אחד מהם, שדודו היה בעל גלריה, טען בהתלהבות כי הפרופורציות המושלמות והיכולת לשרטט פרספקטיבה בטכניקה כמעט מינימליסטית, נדירה למדי ועליו לנצלה. ''אתה יכול להיות רופא טוב, וילי'', אמר לידידו, ''אבל כצייר אתה תהיה פשוט עילוי''.

אלא שוואן דן וגטה דבק ברפואה. דודתו סיפרה לו על מכר שלה, צייר שיצא מדעתו ובכעסו אף הטיל בעצמו מום ולימים, אפוף מרה שורה, אף שלח יד בנפשו. עד אז לא הכיר וילי את שמו של וינסנט ואן גוך ואף לא ראה יצירה אחת שלו. אפס, סיפורה של אותה קרובת משפחה השפיע עליו עמוקות ודרבן אותו לסיים את חוק לימודיו.

במהלך אותן שנות לימודים פגש ביוליאנה דה גרייס, נערה ממוצא פלמי שמשפחתה היגרה להולנד. יוליאנה עבדה כזבנית בשכר פרוטות בחנות לדברי סידקית. השניים התאהבו מייד. כמה חודשים מאוחר יותר סיפרה יוליאנה לווילי שהיא הרה ללדת. משפחתה של הנערה עדיין לא ידעה זאת. השניים חיפשו רופא שיבצע בה הפלה, אך חששו להתגלות. אחד מחבריו של וילי, סטודנט לגניקולוגיה, הסכים לבצע את הניתוח. ההפלה עברה בשלום, אך כאשר נתגלה הדבר נזרקו וילי וחברו מהאוניברסיטה. הוריה של יוליאנה, שלהם סיפרה הנערה על העניין רק בדיעבד, אסרו עליה להיפגש עימו - והקשר בין השניים נותק.

וילי ניסה לעבוד במקומות שונים, אך המצב הכלכלי הבעייתי בעיר היקשה עליו למצוא תעסוקה. הוא התפרנס תקופות קצרות מעבודות מגוונות – פועל שחור בבית דפוס, סבל במחסן רהיטים, שומר בבית עלמין ועובד מנהלה במזבלה העירונית. בערבים הארוכים והקרים שבילה בדירת החדר הספרטנית ששכר שב לשרבט רישומים על גבי פיסות נייר שמצא. חבר שפגש באחד הבארים בסביבה הביא לו צבעי מים וכמה בדים והצעיר המרושש פתח באלמוניות, כמעט בחשאי, בקריירת הציור שלו.

בחג המולד של 1904 הזמין אותו שכנו, יופ קלאס, לשתייה כדת וכדין. השניים בילו בבית מרזח קרוב, השתעשעו בחברת נערות מקומיות ולאחר מכן פנו לשוב לביתם. למחרת נאנק וילי מכאבי ראש ומהקאות. הוא סבר שהיה זה האנג-אובר פשוט, אבל טעה. לימים התברר שחיידק השחפת החל לקנן בגופו זמן מה קודם לכן ועתה, בשילוב של שתייה חריפה ושל התקררות עזה, היה הצעיר במצב קשה. ב-‏9 בינואר 1905 עצם את עיניו לנצח.

בעל הבית שלו, שסרק את דירתו לאחר שנקבר, מצא כמה עשרות ציורים. הוא הציע לגלריה מקומית לקנות אותם וזו עשתה כן במחיר שהיה שווה אז לארבעים וחמישה דולרים אמריקאיים. פטר הוברט, שהיה אז אוצר התערוכות באותה גלריה, קיטלג שלושים ושבעה ציורים. בשנתיים הבאות נמצאו שישה עשר נוספים, שככל הנראה חילק ואן דן וגטה לכמה מחבריו. ''רשימת הוברט'' כוללת, אפוא, חמישים ושלושה פריטים. כמה מהם נמכרו למוזיאונים קטנים ואילו האחרים, למעלה מארבעים במספר, אוחסנו במחסן קטן בתנאים גרועים למדי.

במלחמת העולם השנייה העלו הגרמנים את המחסן באש. כמה מעובדי המוזיאון הצליחו להציל חלק מהיצירות, אך מאז תום המלחמה הופיעו רק שש מהן בציבור. כולן נרכשו בשנים האחרונות בסכומים דמיוניים, כאשר את הידועה שבהן, ''דיוקן של גברת ביום חתונתה'', רכש אספן אמנות יפאני במחיר העולה על שבעים מיליון דולר.

וזהו, גבירותי ורבותי, הציור השביעי שנמצא מאז המלחמה. הוא התגלה כשהוא מתפורר בקצותיו בעליית גג של פליט שניצל ממחנה ראוונסברוק והיגר לקנדה. נכדו, שערך לאחרונה חיפוש בחפצי סבו, גילה שם קופסת קרטון שמשום מה הייתה מכוסה בעיתונים ישנים שהסב שמר כמזכרת. באותה קופסה התגלה הציור הבא, ''קשת בענן'' שמו. אתם צופים כאן בתצלום הראשון שלו. סקופ בינלאומי, לא פחות.


 
 



מבקר האמנות הבריטי ריצ'רד סטייפלטון, שהיה הראשון שזיהה את התמונה על פי רשימת הוברט, כתב על כך במאמר שפרסם בכתב-עת ידוע: ''גדולתה של 'קשת בענן' אינה בבחירת נושא התמונה או בטכניקה המיוחדת בה צוירה. המיוחד הוא ביכולת שלו להלחין קומפוזיציה של גוונים וצללים לכדי סימפוניה של צבעים הנעה בקצב מסחרר, מערבולתי, שכמעט ואינו ניתן לתפיסה בעינו של אדם רגיל. ריקוד הגוונים נראה כאילו צייר את הקשת בענן מתוך תוכה, תוך שהוא משקיף ממנה, בעד לחלון שקוף כלשהו, אל האדמה שעימה היא מתמזגת בהרמוניה מושלמת''. החרה-החזיק אחריו הצרפתי ברנאר מרסייה שבהתקף התפעלות כתב: ''היצירה האבודה של ואן דן וגטה מעוררת בקרב הצופים בה התעלות חושים בלתי מצויה. ללא ספק זהו הצייר ההולנדי המוכשר ביותר בדור שלאחר ואן גוך''.










האמת היא שזו אינה אלא מהתלה קטנה לכבוד פורים. הסיפור כשלעצמו נחמד, אני מניח, אבל הוא כולו פרי הדמיון. דמיוני שלי. האמת היא שהאמן העומד מאחורי היצירה הזו אינו אלא אמנית צעירה, סַהַר קציר שמה, שימים ספורים לאחר השלמת היצירה בחרה ללכת לגן כשהיא מחופשת כשלגיה.


 
 



והנה יצירה נוספת, פרי מכחולה, הקרויה ''הדס בקשת בענן''. היצירה מוקדשת באהבה לאחת החברות הטובות הלומדות עם הציירת באותו הגן.


 
 





פורים שמח, קטנטונת שלי.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אתה גדול [חדש]
רן   יום ד', 19/03/2008 שעה 21:45 אתר אישי
פורים שמח.
התבוננתי בתמונה ואפעס, לא התרשמתי מי יודע מה. אבל בסוף חייכתי חיוך ענק.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אתה גדול [חדש]
אורי קציר   יום ד', 19/03/2008 שעה 21:51
בתגובה לרן
אתר אישי
שמע, גם בעיני זה לא בדיוק מיכלאנג'לו בהתגלמותו. אבל מה, אחרי שראיתי תוכנית על אמנות מודרנית ובה נראה - תקשיב טו - לוח חלק, לבן, חף מכל טיפת צבע או מאמץ אמנותי, שזכה לביקורות נלהבות מפי מבקר ניו-יורקי, אמרתי לעצמי שגם הקטנה שלי יכולה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אתה גדול [חדש]
רן   יום ד', 19/03/2008 שעה 21:55
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
לא התכוונתי שזה לא יפה עבור סהר החמודה, זה נפלא ומרגש וחד פעמי כמו שרק ציור של ילדה קטנה יכול להיות. התכוונתי שעבור יצירה שנמכרת בסותביס במיליוני דולרים זה או שאני טמבל או שהם טמבלים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אתה גדול [חדש]
רן   יום ד', 19/03/2008 שעה 21:58
בתגובה לרן
אתר אישי
ואגב, לא היה לי לרגע ספק שזה אמיתי לחלוטין ושהמבקר הנכבד כתב את מה שכתב על יצירה זו ושהיא יכלה להמכר במיליוני דולרים בסותביס.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אתה גדול [חדש]
אורי קציר   יום ד', 19/03/2008 שעה 22:29
בתגובה לרן
אתר אישי
נדמה לי שבכל הנוגע לסותבי'ס, גם אם מכור שם זבוב מת הוא יכניס כמה מיליונים טובים. במלים אחרות, לזירת המכירות יש חלק נכבד בקביעת סדר הגודל של המחיר - ולא רק לערך האמנותי או האספני של הפריט הנמכר.

אגב, ישנו סיפור לא רע שאולי עוד אפרסם יום אחד. מעשה בצייר הולנדי צעיר, וילם קס, שהתפרנס מזיוף תמונות שצוירו בסגנון ומה מאוד לזה שאיפיין ציירים הולנדים מסוימים מהמהאה ה-‏17. הציורים לא היו זהים אחד לאחד למקור וקס גם לא חתם עליהם בשום שם, כך שאפשר היה למכור אותם כיצירות של אמנים הולנדיים אלמונים מלפני שלוש מאות שנה. התמונות נמכרו בזמנו כלחמניות טריות. כל זה, עד שמישהו הבחין שקס יושב שעות המוזיאונים ועושה רישומים מתמונות ידועות. הוא נתפס, נשפט, הודה והורשע. כל זה קרה בסוף שנות הששים או תחילת שנות השבעים של המאה העשרים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ענק,ענק,ענק!!! [חדש]
אורחת לרגע   יום ד', 19/03/2008 שעה 22:08
אתה קרימינל :):):) כל הכבוד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גאוני [חדש]
אבי   יום ד', 19/03/2008 שעה 22:43
הכי מצחיק יהיה אם יום אחד הדמות של הצייר הזה תתפוס כמו יארי צימרמן. צימרמן זו דמות בדיונית שהומצאה בצ'כיה. הוא כאילו עבר בכל ההיסטוריה ותמיד פיספס משהו קריטי. היום הרבה מתייחסים אליו כמו אל דמות חצי-אמיתית. עכשיו תאר לעצמך מה יקרה אם יתפרסמוב רשת עוד ציורים שייוחסו לווילם ון דן וגטה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גאוני [חדש]
אורי קציר   יום ד', 19/03/2008 שעה 23:37
בתגובה לאבי
אתר אישי
תודה, אבי. בכל מקרה, יארה (ולא יארי) צימרמן הוא גיבור פולקלוריסטי צ'כי. הוא מעין גיבור לוזר. כפי שנאמר באחד המקומות: ''הוא האיש שלחש באוזנו של אנטון צ'כוב שלא די בשתי אחיות למחזה באורך מלא. הוא האיש שלימד את גוסטאב אייפל כיצד לייצב את מגדלו המפורסם'' - אבל צימרמן עצמו (דמות שנוצרה בשנות הששים על ידי קמה הומוריסטים צ'כיים) לא זכה מעולם בתהילה.

הנה, כאן:http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
שיר-דמע   יום ה', 20/03/2008 שעה 9:02 אתר אישי
יש להודות שגם אני לא התרשמתי מהתמונה, אז שמחתי לגלות שלפחות הפעם האינטואיציה שלי היתה בסדר. אני לא מתחברת במיוחד לאמנות מודרנית ומתקשה להבין הרבה פעמים מה רוצים ממני.

אגב, אם במקרה ראית את הסרט ''חיוך של מונה ליזה'', אז ג'וליה רוברטס בתפקיד מרצה לאומנות בקולג' עושה שם תרגיל דומה לסטודנטיות שלה.

והבת שלך מותק!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אורי קציר   יום ה', 20/03/2008 שעה 11:35
בתגובה לשיר-דמע
אתר אישי
נו, את הרי חייבת להוציא ממני את הווידוי המלא. אחד מספרי קופיקו, אי-שם בשנות השבעים. הקוף השובב מחליט להוכיח לאויבתו הגדולה, שושנה השמנה, שהוא מבין באמנות לא פחות ממנה. הגברת משמשת כשופטת בתערוכת ציורים וקופיקו המשועשע מטפטף צבעים על בד, מדביק שם כמה גושי אדמה, נוצות שתלש מהתרנגול שבחצר, אבקת כביסה כחולה ועוד כמה מוצרים מסוג זה ותולה את היצירה בגלריה. השופטים משתגעים מהיצירה המקורית ומשפע החיים שבתמונה, בעיקר כשאחת הנוצות זזה למשב אוויר קל - וכמובן מעניקים לה את המקום הראשון.

ואפרופו אמנות מודרנית: לפני מספר שנים הלכתי לגוגנהיים בניו יורק. בהתחלה עוד ניסיתי לפענח את זווית ההסתכלות של הציירים על התמונה שהם רואים. אחר כך התברר לי שזה בכלל לא מה שחשבתי שהם רואים, כלומר במקום שחשבתי שמצויירת אישה זה היה בכלל איזה בית. בשלב מסוים כבר איבדתי את הצפון ולא הבנתי בכלל מה מבוטא בכל יצירה. ויצירה שאותה איני מבין - ושגרוע יותר, היא נראית לי כקלה מאוד ליצירה וככזו שלא תמיד דורשת כישרון מיוחד (אם כי בין התמונות התלויות בגוגנהיים באמת שלא חסר כישרון) - ממנה גם אינני יכול להתלהב. כתבתי על כך משהו בעבר: http://www.aplaton.co.il/story_165

ולגבי הילדה שלי - לא יכולתי להסכים איתך יותר: http://www.youtube.com/watch?v=9wAvfAoug0M
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
שיר-דמע   יום ה', 20/03/2008 שעה 14:41
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
הסיפור על קופיקו הזכיר לי פרק בסדרת המדע-בדיוני ''מלאך שחור'' שבו ג'ושוע, מעין הכלאה מוטנטית בין אדם לכלב, מוצא השראה ויוצר תמונות מקרעי מסמכים ישנים שיצא והרבה צבע, ובעלת הגלריה הקרובה מוכנה לשלם תמורתן המון כסף. בסופו של דבר היא גם רוצה לפגוש את האמן ואז מתעוררת בעיה...

עם המשפט ''יצירה שאותה איני מבין - ושגרוע יותר, היא נראית לי כקלה מאוד ליצירה וככזו שלא תמיד דורשת כישרון מיוחד - ממנה גם אינני יכול להתלהב'' אני מזדהה במיוחד, ומבחינתי הוא תופס לא רק לאמנות פלסטית אאל גם לשירה מודרנית ועוד כל מיני דברים אחרים שנכנסים תחת הטקיגוריה ''אמנות'' על כל גווניה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אורי קציר   יום ה', 20/03/2008 שעה 14:54
בתגובה לשיר-דמע
אתר אישי
אמן סלה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עשה לי את היום [חדש]
טל   יום ה', 20/03/2008 שעה 13:28
''...המיוחד הוא ביכולת שלו להלחין קומפוזיציה של גוונים וצללים לכדי סימפוניה של צבעים הנעה בקצב מסחרר, מערבולתי, שכמעט ואינו ניתן לתפיסה בעינו של אדם רגיל''

רואים שנהנית לכתוב את זה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עשה לי את היום [חדש]
אורי קציר   יום ה', 20/03/2008 שעה 13:34
בתגובה לטל
אתר אישי
בוודאי. ואב, רוב הביקורות שאני רואה בעייתיות הרבה יותר משום שהן אינן מתארות במלים ציוריות התפעלות גרידא אלא מנסות ליצור את הרושם שהמבקר הוא היחיד המצליח לפענח את התוכן והכוונות שהאמן מנסה לצקת לתוך היצירה. הרבה פעמים הרושם הוא של פלצנות נטו.

ואגב, כל שמות המבקרים, השכנים וכמובן המלחין עצמו - כולם מומצאים או נטולים מפינות נידחות בתודעה. השם ''ואן דן וגטה'' הוא שמו של הולנדי צעיר שבו נתקלתי לפני 14 שנה. וילם מאורנייה היה שליט הולנד, ולימים גם מלך אנגליה. שמו השני של הצייר, קורנליוס, נטול מקורנליוס דה ויט היה הממונה על הסכרים בהולנד ויחד עם אחיו, יוהאן, שהיה ראש הממשלה, נרצח בלינץ' מזעזע שביצע בו אספסוף מוסת שמאחוריו עמד, כנראה, לא אחר מאותו וילם מאורנייה. יוליאנה דה גרייס היא תרכובת של שמה של מלכת הולנד, יוליאנה, שמלכה בשנים 1948-1979, ושל הכדורגלן ההולנדי-בלגי מארק דה חרייזה, שבפלמית מבוטא שמו דה גרייס. ואילו ''רשימת הוברט'' אינה אלא בבואה של ''רשימת קכל'', שבה קיטלג אחד ממעריציו של מוצארט את יצירותיו של המלחין הגאוני שעלה בידו לאתר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היה שווה כל רגע [חדש]
חוות החיות   יום ה', 20/03/2008 שעה 14:43 אתר אישי
ממש נהינתי, המון תודה לך.
ועוד התעמקתי בציור וחיפשתי את הגאונות, ניסיתי לשכנע את עצמי שהצבעים דהו עם הזמן ובטח זה היה יותר חי
בסוף כשלא הצלחתי, משכתי בכתפי והמשכתי לקרוא...

תשמע, צחוק צחוק, אבל יש הרבה אמת במה שעשית. כל הכבוד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כן, אבל... [חדש]
דוד קסירר   יום ו', 21/03/2008 שעה 13:10 אתר אישי
אורי, אכן מהתלה חביבה ואני יכול להבין מה עומד מאחוריה אבל...

אומנות, היא בעיני המתבונן (וסליחה על הקלישאה) והמשפט ''יצירה שאותה איני מבין - ושגרוע יותר, היא נראית לי כקלה מאוד ליצירה וככזו שלא תמיד דורשת כישרון מיוחד - ממנה גם אינני יכול להתלהב'' מורה על התייחסות קלת ראש במיוחד לנושא.

אמן, בניגוד לאומן, יוצר מ''הבטן'', מוציא את מה שיש לו. לחלקם הלא מבוטל של האמנים אין שום רצון או צורך ''שיבינו'' את היצירה שלהם. הם רוצים להתבטא. אתה יכול להתלהב או שלא אבל זה עניין של טעם אישי יותר מאשר כל דבר אחר.

מי שלמד אומנות או אוצרות (גם אני בעוונותיי) או מתעניין באומנות (על אמת, לא כדרך להעביר את הזמן בין מסעות שופינג בחו''ל) רוכש עם הזמן כלים לדעת ולהעריך יצירות אומנות אמיתיות. אגב, את שלך זיהיתי מיד כבדיחה עוד לפני תום הסיפור - יש הרבה סימנים מזהים אבל לא ניכנס לזה...

זילזול ללא הכרת התחום אינו במקום. בהשאלה, ניקח את יכולת הכתיבה שלך. כמי שמכיר אותך, אני יודע שאתה משקיע שעות רבות בקריאה ואיסוף חומרים לכל פוסט שלך. מתבונן מהצד יכול היה לומר שכל מה שאתה עושה זה לאסוף קצת חומרים, לסגנן ולסכם את הכתוב בהם ובמשיכת קולמוס (אלקטרוני) להעלות אותם לאתר - אין קל מזה וממה בעצם הקוראים שלך מתלהבים...

אומנות היא דבר מאוד אינדיבידואלי ובדרך כלל חשובה מאוד ליוצר, לעיתים הרבה יותר מאשר לקהל.

זה לא שאין לי ביקורת על עולם האומנות (בעיקר בתחום המסחר באומנות) אך כמי שמחובר לתחום, אני יכול להגיד שיש גם הרבה מאוד אומנים שהם אומנים טובים, רציניים, מעניינים, קומוניקטיביים יותר או פחות אבל ראויים להתייחסות רצינית.

אבל כבדיחה לפורים / קדימון ל-‏1 באפריל, זה היה אחלה...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כן, אבל... [חדש]
אורי קציר   יום ו', 21/03/2008 שעה 18:02
בתגובה לדוד קסירר
אתר אישי
אז זהו, דוד, שכאן אנחנו חלוקים. מבחינת התפיסה המודרניסטית של האמנות הביטוי העצמי של היוצר הוא נפרד לחלוטין ועצמאי לחלוטין ואין לו כל קשר או תקשורת עם הסביבה החיצונית. אפשר ללכת עם זה ולומר שמאחר ומדובר ביצירה אינדיבידואלית המבטאת ויזואליה שקיימת בנפשו של האמן בלבד, לדרך שבה רואים אותה מבחוץ אין כל חשיבות.

וזו בדיוק הנקודה. כשתולים ציור בגלריה ומזמינים קהל לצפות בה, הקהל אמור להבין את מה שהוא רואה. ממש כשם שכאשר אותו קהל בא להצגה בתיאטרון או לסרט בקולנוע הוא מקבל איזשהו הסבר, בדרך כלל באמצעות דברי השחקנים (והתרגום שלהם לשפה המקומית, במידה ויש בכך צורך). בציור ובפיסול כבר אין רואים בכך כל צורך. ראיתי לפני זמן מה יצירה שכל כולה שלושה פסי ענק בצבעי אדום, צהוב וכחול. לי זה נראה כמו דגל רומניה, אבל הכותרת הייתה משהו אחר לגמרי. שום הסבר, שם הגיון, שום אמירה. שנסתבל וזהו זה. שנבין לבד. ואם לא נבין - בעייה שלנו. כלומר, ברגע שהאמן ביטא את עצמו אני ושכמותי מתפקדים כאן כסטטיסטים חסרי הבנה - ומבחינתו זה בסדר גמור. זהו זלזול עצום במי שצורך את היצירה הזו.

''הם רוצים להתבטא'', כתבת. ודאי, זכות הביטוי העצמי מקושת היא; אין עם זה שום בעייה, אבל זהו רק חלק קטן של המציאות. אילו רצו להתבטא בלבד, להתבטא ותו לא, היו יוצרים בביתם ומותירים את היצירות במגירה. אבל הם גם רוצים לייצר רושם מסויים ואף - הפלא ופלא - למכור את יצירותיהם. וכאן נכנסת האמירה שלי שלשיטתך עושה לאמנים עוול. כאשר אני בא להעריך יצירה, אני רוצה לדעת שיש בה משהו ייחודי, משהו המבטא כישרון שלי עצמי אין, יכולת המצאה שנשגבת ממני, אלמנט הראוי לחיקוי. אבל כאשר היצירה המסוימת אינה מבטאת כישרון אלא את הפיסה המרסל-דושאנית שלפיה יצירה היא פיסת אמנות אם מאן דהוא בוחר למקמה במוזיאון - ובכן, תפיסה זו אינה מבטאת שום הערכה לכישרון אמנותי ולפיכך איני יכול להעריך את היצירה שעליה היא מדברת.

כתבתי כאן בעבר על אדם שחתם את שמו על גופן העירום של דוגמניות, בנה ערימה ענקית של ביצים קשות שעליהן חתם את שמו ואף הפיק קופסאות חתומות שבהן הייתה צואתו הפרטית ועל צידן החיצוני הכתובת ''חרא האמן''. לא למדתי אוצרות או אמנות ואני מודה שידיעותי בעניין זה נחותות משל רבים שלמדו זאת (כולל שלך), אבל לשיטתי אין כאן כל מודל לחיקוי אלא שרלטנות נטו. ושוב - דווקא משום שכל זה אינו אלא משהו שכל אחד יכול לעשות. לא תשמע אותי אומר את זה על כל יצירה אמנותית, אבל במקרה שציינתי זה נראה כמו אדם המסתלבט על מעריציו.

עכשיו ראה לאן הגיעו הדברים: במקום שאעריך את כישוריו של האמן הספציפי הזה (ויש עוד כמותו), הרי שבנסיבות מסוימות אני רואה בו שרלטן. לא משום שהוא כזה קטיגורית (חלילה וחס), אלא משום שיצירתו מנתקת לחלוטין בין הכישרו הנדרש להפיקה לבין ההתפעלות שהיא מבקשת לגרוף. אם משורר יושיט לך דף לבן, חלק וריק ויאמר לך שאינך מסגל להבין את הפואמה שכתב מהרהורי ליבו, אני מניח שתבין בעצמך שאין מדובר בביטוי עצמי אלא בסאטירה. עכשיו, תאר לעצמך כיצד תגיב אם תראה את תשובתו הנזעמת של ה''יוצר'' כשיאמר לך שאתה אינך מבין דבר וש''יצירתו'' היא ביטוי אינדיבידואלי שלך אין כל מושג לגביו ואינך מבין דבר בכגון זה.

ושוב - אם אמנות נועדה רק לאלה המתעמקים בה ברמה המקצועית ולומדים את יסודותיה לרוחבם ולגובהם, כי אז אין לה משמעות מבחינת הציבור הרחב. אבל אם היא אמורה לתקשר עם קהלים רחבים - חלה על הוצרים לפחות החובה המוסרית להסביר את עבודתם טרם שיודעו לקהל שהוא אידיוט חסר הבנה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כן, אבל... [חדש]
דוד קסירר   יום ו', 21/03/2008 שעה 18:47
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
בוא נתחיל מהסוף דווקא - כן, מסתבר שיש אומנות שלא מיועדת לקהל הרחב, היא פחות נגישה והיא פונה למה שנקרא ''שוחרי אומנות''. אפשר לכתוב מכאן ועד יפן כמה זה פלצני (מסכים) אבל זה המצב.

עלינו להבין שבמהלך ההיסטוריה, שינתה האומנות את מטרותיה מערוץ תקשורת להמונים בעידן שלפני הדפוס והטלויזיה לסוג של מוצר צריכה (אליטיסטי בחלקו) הפונה לקהלי יעד צרים יותר. משכך, הפכה האומנות לפחות קומוניקטיבית לחלק מהקהלים.

אז יש אומנות נגישה יותר ונגישה פחות - תסכים איתי שמצב הדברים היום הוא דווקא טוב - כל אחד יכול למצוא את מה שמעניין אותו גם אם אין לו דוקטורט באומנות פוסט-מודרניסטית בהונגריה המזרחית.

לעניין הדוגמה שהבאת: מוזר ככל שזה ישמע, זה עניין של היצע וביקוש. סף הגירוי של חלק מהצרכנים עלה מצד אחד כאשר מצד שני, יש את הצורך הטבעי לחדש, להמם ואולי להתריס. עצם העובדה שהוא הראשון שחשב על כך וארז צואה בקופסאות שימורים היא היא סוג של אומנות (דוחה אומנם אבל עדיין) ולו רק מעצם החידוש, כיוון המחשבה וכו'. אני לא מנסה לפרשן אותו אבל בהחלט נראה לי שהייתה כאן אמירה מתריסה דווקא על שוק האומנות המסחרית, אמירה מלווה בקריצה, אמירה שאם תתעמק בה, תראה שהיא לא כל-כך שונה ממה שאתה ניסית להגיד כאן.

אומנות פיגורטיבית כבר אינה מספיקה היום. אנשים מחפשים אומנות שמפעילה טריגרים בראשם, שגורמת להם לחשוב ולהגיע לתובנות (מטופשות לעיתים) ולראות דברים באור שלא ראו קודם. ימיה של האומנות כפרזנטורית של ''דברים יפים'', ''אסתטיקה'' וכו' חלפו. היום לאומנות יש תפקיד אחר.
אפשר לאהוב את זה ואפשר שלא. אפשר למצוא מפלט באומנות קלאסית יותר. אפשר לנסות להבין למה התכוון האמן, אפשר להצליח ואפשר שלא, ואפשר גם סתם להתייחס לזה כאל אמצעי ביטוי של האמן ללא נסיונות פרשנות.

ה''עלבון'' שאתה חש כאשר אתה לא מצליח כביכול להבין מה ניסה האמן להגיד לך אינו במקום. זה לא אתה שלא בסדר, וזה גם לא הוא. אתם פשוט לא משדרים על אותו גל. תסכים איתי שזה לגיטימי לחלוטין...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כן, אבל... [חדש]
אורי קציר   יום ו', 21/03/2008 שעה 20:45
בתגובה לדוד קסירר
אתר אישי
דוד, תשדורת עם האמן על אותו גל אינה עניינו של מי שבא לראות יצירות אמנות. עניינו הוא ביצירה עצמה, לא בחוויות שעברו על היוצר. חוויות אלה הן עניינו של היוצר עצמו. ירצה לחלוק אותן עם קהלו - טוב; לא ירצה - גם טוב.

הבעייה היא ביצירה. מישהו אמר לי פעם שבאמנות של תקופתנו לא כל כך חשוב איך נראית היצירה כמו מי הראשון שהגה את הרעיון שבבסיסה. אפשר לחזור כאן לדושאן: האסלה היא כלי סניטארי מוכר, אבל הרעיון להציג אותה כמזרקה ולאחר מכן גם למקמה במוזיאון היה רעיון מקורי. אלא שלפחות עבדך הנאמן לא חש עצמו בנוח כשהוא משלם כסף טוב כדי לראות משהו שהוא רואה מדי יום בביתו שלו. ולהבדיל, אותו עבד נאמן עצמו אינו חש בנוח כאשר הוא רואה במוזיאון נחשב יצירות שהיותן ממוקמות שם הוא הדבר היחיד מהחבין בינן לבין ציור ילדותי כלשהו.

לדבר אחד אני מתנגד: אי אפשר ''להתייחס לזה כאל אמצעי ביטוי של האמן ללא נסיונות פרשנות''. זה לא הגיוני. כל טקסט, כתוב או מאויר, מקבל תמיד פרשנות כלשהי מצרכניו. נסה לחשוב על הפעם האחרונה שבה צפית בסרט או קראת בסר מבלי לנסות לפחות ולהבין את תוכנו. על הניתוק הזה אני מדבר. אמנות אינה יכולה להיות מחוברת רק לנפשו של היוצר. אם היא ''מוצר צריכה'', כהגדרתך, יש חשיבות כלשהי גם לצרכן. וזה, כשמתייחסים אליו כאל יצור אמורפי וחסר הבנה, חש בכך היטב - ומגיב בהתאם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כן, אבל... [חדש]
דוד קסירר   יום א', 23/03/2008 שעה 9:55
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אורי ידידי, כפי שכבר אמרתי - מאחר ומדובר במוצר צריכה, רשאי כל אדם לבחור אם לצרוך אותו או לא. אף אחד לא מכריח אף אחד אחר לצרוך אומנות מודרנית אם הוא לא רוצה.

אני לדוגמה, לא אוהב באלט לכן לעולם לא אלך לראות הופעת באלט. למרות שיש מליונים שמעריצים אומנות זאת, אף אחד לא ישכנע אותי שזה מעניין אבל גם לא יכריח אותי ללכת להופעה. באלט יכול להמשיך להתקיים ולעניין אנשים גם בלי הנוכחות שלי...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כן, אבל... [חדש]
אורי קציר   יום א', 23/03/2008 שעה 10:52
בתגובה לדוד קסירר
אתר אישי
נכון, אבל הוויכוח פה אינו על טעם אישי על על איכות. אתה יכול שלא ללכת לבאלט כי זה לא מעניין אותך, אבל אם תצפה בשתי הופעות סביר להניח שעדיין תוכל לקבוע בעצמך איזה ביצוע מבין השתיים עדיף ומדוע. לא מעניין יותר - אלא איכותי יותר. כנ''ל גם לגבי תחומים אחרים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כן, אבל... [חדש]
דוד קסירר   יום א', 23/03/2008 שעה 13:03
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אורי, קודם כל, אני מעדיף ''החלפת דעות'' על ''ויכוח''... אנחנו חברים לא מהיום ואתה יודע שאני מייחס חשיבות רבה למילים במיוחד לאגרסיביות שבהן... (:

הצגת נקודה מעניינת: האם אדם שאין לו עניין / ידע בתחום מסויים, יכול להציג תובנות בעלות תוקף שהן מעבר להצגת טעם / העדפה אישית סובייקטיווית?
האם כמי שאין לו שום עניין / ידע / הבנה בבאלט אני יכול להגיע לתובנה ולתת הסבר מנומק איזו הופעה טובה יותר מבין שתיים? על סמך מה?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כן, אבל... [חדש]
אורי קציר   יום א', 23/03/2008 שעה 13:21
בתגובה לדוד קסירר
אתר אישי
אציג זאת מהזווית ההפוכה: אתה הולך לסרט קולנוע העוסק בפלישת יצורים מהמאדים. נניח שתלך ל''הפלישה ממאדים'', שהופק לפני שנים אחדות; ונניח שלאחר מכן תלך ל''תוכנית 9 מהחלל החיצון''. שני הסרטים עוסקים בנושאים דומים. אלא שבאחד מהם הצילום, ההפקה והמשחק הם באיכות גבוהה - ובאחר רואים את הצלחות המעופפות כשהן מחוברות לחוטים התלויים מתקרת האולפן או שהמצבות השבורות בבית הקברות עשויות מקלקר - ורואים זאת משום שהצלם, העורך והבמאי עשו עבודה גרועה.

ועכשיו נעבור לתחום הבאלט: אתה הולך לשתי הופעות. האחת מהן התיאום בין הרקדניות, הגמישות שלהן, יכולת ההבעה, ההשתלבות עם המוסיקה - כל אלה מוצגים בצורה מסוימת. באחרת, זה שונה לגמרי: הרקדניות מרבות למעוד, התפאורה קלושה ושבלונית, המוסיקה נמשכת גם לאחר תום המחול; בקיצור, תמונת ראי. האם, למרות שעמומך, אינך סבור שתוכל לומר איזו הופעה טובה מבין השתיים?

בוא נקצין זאת עוד יותר: בני בן השמונה ינגן בפניך את התשיעית של בטהובן. מייד לאחר מכן יעשה זאת אחד ממתמודדי תחרות רובינשטיין. שניהם מנגנים את אותה היצירה ובשני המקרים אפשר להחיל את הכלל שהיופי הוא בעיני המתבונן (או המקשיב, במקרה זה). האם אינך סבור שתוכל לומר מי מבין השניים נותן ביצוע איכותי יותר של יצירה זו?

''היופי הוא בעיני המתבונן'' הוא כלל בעייתי משום שכשמו כן הוא - עוסק ביופי ולא באיכות. אישית, אני לא מתחבר לפיוטים בסגנון אנדלוסי; אבל כשאני שומע את אמיל זריהן או ליאור אלמליח, אני שומע שירה איכותית מאוד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כן, אבל... [חדש]
דוד קסירר   יום א', 23/03/2008 שעה 17:33
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אולם יש מקרים בהם (מסיבה זאת או אחרת) מישהו בוחר להתבטא בניגוד לקונבנציה - לזייף בנגינה או להראות את החוטים עליהם תלויות הצלחות המעופפות.

עשו כבר כמה וכמה וריאציות על העניין של אד ווד, כולל צילום כאילו מכוון של מצלמות לא יציבות וצילום שלא בפוקוס, לדוגמה פרויקט המכשפה מבלייר, סדרת הטלויזיה NYPD, עבודתו (בעיקר דרך בניית הנארטיב) של קוונטין טרנטינו ואחרים - דוגמאות מעולות ליצירות שפעלו בניגוד ואפילו שברו את הכללים ובכל זאת מצאו את דרכן ללב הקונצנזוס.

תפקידה של האומנות היא לאתגר, להציג מוסכמות ולשבור אותן, לפעול מחוץ לקונבנציה ולגרום לצופה / מתבונן שלא לקבל את מה שניצב מולו כמובן מאליו.
יופי כביטוי לאסתטיקה קלאסית בלבד הוא אכן פקטור בעייתי במשוואה שהצגת אולם אין, לעניות דעתי, להתייחס לכך כפשוטו. ''יופי'' הוא הביטוי העליון של של כוח היצירה האנושי וככזה, ניתן לפרש אותו באופן אינדיבידואלי איש איש בדרכו. אין דבר כזה יופי אבסולוטי ואין אחד שיכול להגדירו באופן חד-משמעי ומוחלט.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כן, אבל... [חדש]
אורי קציר   יום א', 23/03/2008 שעה 18:06
בתגובה לדוד קסירר
אתר אישי
...ובהתאם למה שאמרת, התחושה שלי היא שיותר מדי יצירות יוצרים מנסים לבצע אחת משתיים: תחושת התנשאות שאינני יודע אם יש לה גיבוי כלשהו או ההיפך הגמור - ניסיון לסחוט תגובות זעזוע באמצעות שימוש בחומרים פרובוקטיביים (צואה כחומר גלם לפיסול, למשל) או יצירת פרובוקציה מסוג אחר. ביטוי של כישרון טהור לא רואים ביצירות הללו. זה נראה יותר כמו מוצרים למטרת שנועדו לעשות יחסי ציבור ליוצרים ולא כהוצאה של כישרון גדול מן הכוח אל הפועל..
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כן, אבל... [חדש]
דוד קסירר   יום א', 23/03/2008 שעה 18:17
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אם כך, נראה שבדיון זה לפחות עלינו להסכים שלא להסכים... (:
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כן, אבל... [חדש]
אורי קציר   יום א', 23/03/2008 שעה 18:19
בתגובה לדוד קסירר
אתר אישי
מסכים...:))
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כן, אבל... [חדש]
מינק   יום ה', 08/05/2008 שעה 14:30
בתגובה לדוד קסירר
זה לא ממש נכון.
רוב האמנות בעולם מסובסדת על ידי הממשלה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קשקוש מרוח [חדש]
הקטור זולטן   שבת, 22/03/2008 שעה 14:47 אתר אישי
ממש שמח לגלות שזו הייתה מהתחלה, אם כי אני מצר לומר שמצב כזה בהחלט יכול להיות קיים במציאות.

האמנות המודרנית היא קשקוש מוחלט, ותיאר על כך בהרחבה אפרים קישון בספרו ''נקמתו המתוקה של פיקסאו'' שם הוא מביא דוגמאות לרוב על הטמטום והכסלות של האמנים, ובעיקר של המבקרים.

כפי שהוא אומר, האמנות המודרנית דומה לבגדי המלך החדשים, רק שכולם נוזפים בילד שצועק שהמלך הוא עירום, ומספרים לו שהוא לא מבין את הגאונות והחדשנות שבבגדים אלו.

אני חושב שמספיק לעשות מאנשים צחוק, יש גבול כמה ''חרא האמן'' הציבור יכול לספוג. זה רק מקשה על אמנים אמיתיים ליצור, ורק יוצר קוטביות חריפה יותר בין אמנות שמיועדת לציבור הרחב (שהופכת דלה יותר ויותר עם השנים), לבין אמנות שמיועדת ל-''שוחרי האמנות'' כביכול (שהופכת פלצנית יותר ויותר).

ומה שהכי חבל לדעתי, הוא שאי אפשר להחיל את כללי המאמר ''על שמונה הבלים פוסטמודרניסטיים'' של אבשלום אליצור שפורסם אצלך פעם על עולם האמנות. כולם היו מרוויחים לדעתי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מצפה לאחד באפריל. [חדש]
שי   יום א', 23/03/2008 שעה 13:02
יופי של מתיחה לפורים.
ואגב הילדה כבר עולה עלי בכשרונה האומנותי, אצלי הקישקושים מוחלטים!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מצפה לאחד באפריל. [חדש]
אורי קציר   יום ג', 25/03/2008 שעה 16:07
בתגובה לשי
אתר אישי
ככל שהקשקושים שלך מוחלטים, הם עדיין לא מתקרבים לחוסר הכישרון שלי. אני יודע, פחות או יותר, לצייר דמות גפרורית של אדם. מעבר לזה אני בור מוחלט.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מותק [חדש]
אורן   יום ב', 31/03/2008 שעה 19:13 אתר אישי
קודם כל הבת שלך מותק. ממש מותק.
ולגבי הציור - אני לא מבין גדול באמנות אבל אפילו על גבי מחשב ניכר שצייר אותו ילד (או ילדה). זו פשוט הטכניקה שמסגירה.
אבל הנה הביקורת האמיתית (רגע, תן להחליק את הקרחת): ''סיגנונו ההומוריסטי של ואן-דר-אמו מצטיין באירוניה כלפי הצייר וקהילת האמנות כשאת סדרת קשת בענן שלו הוא סוגר בפשטות ילדותית ותמימה המבטאת את הפער בין הייצוג האמנותי המנובר והמודע לעצמו, כפי שמתשתקף בקשת בענן 1-6, לבין החוויה הראשונית כפי שחי אותה ילד...''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מותק [חדש]
אורי קציר   יום ב', 31/03/2008 שעה 21:25
בתגובה לאורן
אתר אישי
צחקתי...:))

אפשר למנות אותך למבקר האמנות של אפלטון?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©