רונפוליזציה
יום ד', 13/02/2008 שעה 10:18
כל מי שקורא טקסטים פוליטיים ואידיאולוגיים ברשת יכול להתקל בתופעה הזו: כותבים מקושרים ופופולאריים המביעים עמדות חתרניות המבקשות לשנות מיסודם את כללי המשחק הפוליטי (שלא לומר אופייה של המדינה או פירוקה המוחלט) מצליחים לגרום לדיון רחב בסוגיות אלה - לעומת חוסר היכולת מוחלט של אותם כותבים ושל נציגיהם הפוליטיים להקנות לרעיונות אלה אחיזה של ממש בציבוריות הישראלית. אולי כדאי לבצע מחקר שיבדוק באופן מעמיק יותר אם מדובר באליטה מבודדת שקיצוניותה מונעת מקהל רחב יותר להצטרף אליה או שבולטות זו אינה אלא תוצר של המאפיין התקשורתי המודרני החודר שהתפשט זה מכבר ברחבי הרשת: הקצנת המסר למען משיכת תשומת לב. מכל מקום, הדבר מזכיר את התופעה המרתקת שהתרחשה בבחירות המקדימות האחרונות לנשיאות במפלגה הרפובליקנית בארצות הברית - וממנה נגזר גם שמה.








הכירו נא את הרונפּוֹלִיזַציָה. אין טעם לחפש את המונח הזה במילון. הוא לא נמצא שם, אבל יש לו נוכחות בלתי מוכחשת בחיי היומיום שלנו. הוא מציין תהליך שבו שיח רדיקלי, קיצוני, מרוחק מאוד מהמיינסטרים, מקבל נוכחות חסרת כל פרופורציות במערכת תקשורת המונית כלשהי, הנגישה למרבית האזרחים. לצורך הדיון שלנו תהיה זו רשת האינטרנט.

רון פול (Ron Paul), חבר קונגרס רפובליקני מטקסאס, הוא האיש ששמו מהווה את הבסיס למושג החדש. הוא נחשב לפופולארי ביותר מבין מועמדי מפלגתו לנשיאות בקרב התומכים המזדהים באמצעות הרשת. פול, במקור איש המפלגה הליברטריאנית, הוא עוף מוזר בנוף הפוליטי האמריקני. הוא שמרן ובדלן, תומך בפרישת ארצות הברית מנאט''ו ומהאומות המאוחדות ובהפסקת הסיוע הכלכלי למדינות זרות, ובכלל זה ישראל. כשהקונגרס הביע תמיכה בישראל בתחילת מלחמת לבנון השנייה הוא היה אחד המתנגדים המעטים וטען שארצות הברית לא צריכה להתערב בסכסוך – עמדה חריגה מאוד כשמדובר במעצמה שנטשה את מסורת ההסתגרות המדינית כבר לפני כמאה שנה ושמעורבותה בנושאים בינלאומיים סייע בסיומן של שתי מלחמות עולם. הוא המועמד הרפובליקני היחיד שהתנגד למלחמת עיראק. עמדותיו הליברטריאניות באות לידי ביטוי בהתנגדות למלחמה בסמים ובתמיכה בבעלות חופשית על נשק. הוא תומך נלהב בצמצום פיסקאלי ובאסכולה האוסטרית בכלכלה, ומתנגד ליוזמות ל''הלבנת'' הגירה בלתי חוקית ולהפלות. גם במונחי המפלגה הרפובליקנית הוא נחשב לאישיות רדיקלית במיוחד. בארי גולדווטר, הסנאטור הימני מאריזונה שנחשב כמועמד לנשיאות השמרן ביותר שהציגו הרפובליקנים במאה העשרים (ונחל תבוסה מוחצת ללינדון ג'ונסון בבחירות 1964), הוא מופת של ליברליזם בהשוואה לפול.

הסנאטור בארי גולדווטר בכרזת בחירות מ-‏1964. האג'נדה שלו, על אף קיצוניותה, לא חתרה תחת היסודות המשטריים של אמריקה ולכן, על אף הדמיון הנסיבתי המסוים לרון פול, הוא אינו רונפוליסט (מקור תמונה 1).

(הערה צדדית: ההשוואה בין פול לגולדווטר אינה תמיד מדויקת, אבל במובנים רבים מדובר בתווים אישיותיים דומים. הראשון הוא בדלן בכל הנוגע למדיניות חוץ ואילו השני היה אקטיביסט תקיף. איש טקסאס מתנגד להפלות מלאכותיות ואילו איש אריזונה תמך בהן. שניהם נחשבו לאנשים הגונים, כאלה שלא הסתבכו בפלילים, שחיי המשפחה שלהם יציבים, שפיהם וליבם שווים, שהאמון האישי שהם מעוררים בלב שומעיהם - גם אלה שאינם תומכים בהם - אינו תוצר של מניפולציה תקשורתית או תדמיתית אלא תכונה הנובעת ישירות מאישיותם הישירה ומעקביותם האידיאולוגית).

לגולדווטר לא היה אינטרנט להציג בו את עמדותיו. אצל פול זו הייתה האופציה הכמעט יחידה. היתרון הגדול שצבר על פני יריביו הרפובליקניים בכל הנוגע להזדהות אישית ולגיוס תרומות הביא לעלייה דרמאטית ברמת המוכרות הלאומית שלו ולחדירה אל תוך רשימת המועמדים שביכולתם לגרוף, במדינות מסוימות, אחוזי תמיכה שיאפשרו להם לקיים משא ומתן משמעותי על העברת תמיכתם לאחד המועמדים המובילים. בהתחשב בעובדה שבארצות הברית יש בכל מפלגה כמה עשרות מועמדים לנשיאות, ששמו של רון פול לא היה מוכר כמעט מחוץ לתחומי טקסאס והמפלגה הליברטריאנית הקטנה ושהוא אאוטסיידר מוחלט אפילו במפלגתו הנוכחית, זה הישג לא רע.









הצלחתם של קיצונים פוליטיים לייצר לעצמם נוכחות אינטרנטית משמעותית אינה עניין חדש, ובמובנים מסוימים אף אינו מפתיע במיוחד. היא עומדת ביחס כמעט הפוך למשקלם הפוליטי בציבור הכללי, הבלתי-וירטואלי. הרשת, המהווה מרחב שמספר המתבטאים בו כמעט ואינו מוגבל, סובלת כל מסר, ויהיה הקיצוני, הסהרורי והאי-רציונאלי ביותר שניתן להעלות על הדעת. נהפוך הוא: לעתים הקצנה אינטרנטית גוררת תשומת לב, שמצידה מביאה לפרסום בערוצי המדיה הלא-אינטרנטיים ולחדירה אל התודעה המיינסטרימית.

הבה נבחן את מאפייני הרונפוליזציה. מאפיין ראשון הוא בעל הקשר כמעט אריתמטי. מקובל שבשטחים מסוימים של המדיה קיימת דיספרופורציה בין נטיות מדידות של דעת קהל (תוצאות בחירות, למשל) לבין עמדת אותו קהל עצמו ברגע נתון אחר. כך, למשל, הייתה קיימת ב-‏2006 הזדהות עמוקה של בלוגרים רבים עם מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ. בלוגרים אלה, רובם תומכי רפורמות חברתיות שמיועדות לצמצם את הפערים הסוציו-אקונומיים בחברה שלנו, צידדו בהתלהבות במשנתו הסוציאלית של פרץ. בין הבלוגרים שבחרו להזדהות היה שיעורם של תומכי העבודה גבוה בהרבה מהתמיכה לה זכתה מפלגה זו בקרב ציבור הבוחרים הכללי.

אבל – וזה אבל גדול – מפלגת העבודה נחשבת בישראל כמפלגת מיינסטרים. כלומר, התמיכה בה אינה נחשבת לביטוי פוליטי קיצוני במיוחד. מה שאין כן, למשל, מפלגות כ''חזית יהודית לאומית'' בהנהגת ברוך מרזל או, להבדיל, בל''ד מיסודו של עזמי בשארה. בשני המקרים מדובר בשוליים פוליטיים שנחשבים קיצוניים במיוחד וככאלה שקהל המצביעים שלהם אוחז בעמדות שיש בהן דה-לגיטימציה ברורה של אופייה, סמליה ואפילו משטרה של המדינה. לו היה הדבר תלוי בשתי מפלגות אלה הייתה ישראל מתפרקת מאפייניה המקוריים זה מכבר – בין אם מדובר בהתפרקות למען שלטון הלכתי לאומני בנוסח החרד''לי ובין אם בהדרת היהודים ממושבם למען פלסטינים שיממשו את זכות השיבה ויצירת מדינה בעלת רוב ערבי שתשאף להתאחד עם מדינות ערביות שכנות.

לפיכך, אין להגדיר את הרונפוליזציה כתהליך מוכר שבו מפלגת מיינסטרים אחת (העבודה, בדוגמה הזו) מאבדת באופן דרמאטי מכוחה למען מפלגת מיינסטרים אחרת, כמו קדימה או הליכוד. מפלגות אלה אינן מבקשות לשנות את הגדרותיה המקוריות של המדינה והמחלוקת שביניהן היא בעיקרה פוליטית. הרונפוליזציה היא מצב בו מפלגה שחותרת תחת הגדרתה היסודית של המדינה ושמצויה בשוליים הפוליטיים ומקדם התמיכה הציבורית בה זעיר למדי זוכה לשיעור תמיכה דיספרופורציוני במדיה פופולארית ומשפיעה. ברוב המוחלט של המקרים היא אינה מצליחה לתרגם את רמת החשיפה הגבוהה באותה מדיה להשפעה פוליטית ממשית.

מאפיין שני, שכמעט נגזר מהראשון, הוא קיצוניות המסר. הזכרתי כבר את משנתו של רון פול דנן. מי שרוצה שמדינתו תפרוש משני הארגונים הבינלאומיים החזקים והיציבים ביותר שהקימה במאה העשרים אינו יכול להיות מוגדר כמתון. עם כל החסרונות של אותם ארגונים, יש להם השפעה מייצבת על הפוליטיקה הבינלאומית – וארצות הברית נהנית מכך, ללא ספק. מי שרוצה לצמצם את מעורבות ארצות הברית ביחסים הבינלאומיים כמעט לאפס אינו גורם ממתן, אלא בדלן קיצוני. באותה מידה אפשר, דרך משל, להציע לבטל את שערי החליפין של הדולר מול מטבעות אחרים או לכפות על כל חסרי הבית בניו יורק לעבוד בקולחוזי ענק במערב התיכון.

בלוגרים בעלי עמדה קיצונית לא חסרים ברשת הישראלית. הנה דוגמה אחת: נמרוד קמר, מתי שמואלוף וחבריהם קראו כבר מזמן ל''ביטול הסכם השלום עם מצרים למען הידידות''. קשה למצוא רבים בציבור המזדהים עם המשוואה האבסורדית שלפיה הסכם שלום ויחסי ידידות עומדים בסתירה זה לזה. כותבים אלה מזוהים עם השמאל הרדיקלי והא-ציוני במדינה שחלקים ממנו מזוהים מזה עשרות שנים עם לאומיות (שלא לומר לאומנות) הפלסטינית. שמואלוף, למשל, הודיע פומבית על הזדהותו עם בל''ד, מפלגה ערבית לאומנית הדוגלת בזכות השיבה של הפלסטינים ובהקמתה של מדינה פאן-ערבית (שפלסטין הרב-תרבותית עתידה להיות חלק ממנה).

מאפיין שלישי הוא התפיסה שלפיה כל פתרון שהוצע עד עתה על ידי המשטר הקיים הוא מיושן, בלה מזוקן ושוב אינו רצוי או רלוונטי. לא ניתן לפתור שום בעיה חברתית משית באמצעים הקיימים ובשיטה הנהוגה כיום. לפיכך, יש להכניס לתוכה רעיונות מקוריים וחדשניים שיקדמו את השליטה האפקטיבית של ציבור הבוחרים על השלטון. כמו בשיטת הבחירה הישירה, מנוחתה עדן, קיים כאן לא מעט רצון טוב – אבל חסרה חשיבה כוללת על משמעות השינוי. העיקר שיהיה כבר שינוי כלשהו.

רון פול. חריגה בוטה מכללי המשחק והפיכת אמריקה על ראשה (מקור תמונה 2).

טל וולפסון, למשל, מתפעל מהמודל הקנדי של ''משרד הרב-תרבותיות'', המיועד לפקח על האינטגרציה בין הלאומים השונים המהגרים אל ארץ זו ומתיישבים בה. אלא שקנדה היא מדינת מהגרים בהגדרה ולא נולדה כדי לספק פתרון מדיני ייחודי לבני דת או לאומים מסוימים. מבחינתה, הצהרתית לפחות, אין זה משנה מה מוצא המהגרים אליה. ואילו ישראל – ואפשר שלא לאהוב את זה, אבל לא להתכחש לכך - מוגדרת מלכתחילה כמי שמבקשת לקלוט את יהודי התפוצות. לא כל מדינה מודרנית אמורה להכריז על עצמה כעל מדינת הגירה הפתוחה לכל. ובאשר לרב-תרבותיות: דומני שהיה זה אחמד טיבי שבזמנו העלה את ההצעה, הנאורה כל כך בעיני הרדיקלים, להכריז על ישראל כ''דמוקרטיה רב-תרבותית''. במלים אחרות, מעמד שווה לכל מהגר, ביטול ייחודיותה של המדינה (המגדירה, כזכור, את תכלית קיומה), מחיקת סמליה היהודיים (תשכחו ממנורה וממגן דוד; לשיטת טיבי ותומכיו אלה הם סמלים דתיים ואינם מייצגים אלא תרבות אחת בלבד ומכאן שאינם לגיטימיים כסמלים של מדינת כל אזרחיה), או, לחילופין, צירוף סמלים ערביים לאלה היהודיים. כל אלה מסתכמים בהתאבדות שבעיני תומכיה היא סמלית בלבד ובעיני מי שבאמת מבין מה שאמר טיבי משמעותה הפיכת מדינת ישראל לדו-לאומית והרס מוחלט של חזון תיאודור הרצל. וולפסון רוצה את המשרד הזה כאן כדי שיהיה כאן ''שיח חברתי בצורה מערכתית'', אבל לא ניטור של שיח כזה על ידי משרד ממשלתי הוא התוואי שימנע מאותה רב-תרבותיות להפוך לאיום על אופייה היהודי-תרבותי של המדינה.

בבלוג זה נכללת גם הצעה ללמוד ממשנתו של אנטוניו גראמשי, מארכסיסט איטלקי שחתר להשגת הגמוניה תרבותית של מעמד הפועלים על פני זו של הבורגנות. קצת מזכיר תיאוריה של חילופי אליטות שהועלתה בשנת 1996 על ידי שני אנשים ששמותיהם אינם בלתי מוכרים לנו: בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן. שניים אלה ביקשו לייצר ברית של מתנחלים, רוויזיוניסטים, מהגרים (בעיקר ממדינות ברית המועצות לשעבר), דתיים, חרדים ומזרחיים שתחליף את ההגמוניה הישנה. גם אם אין לכותב זיקה פוליטית מיוחדת לשניים אלה, לא ניתן לחמוק מהדמיון המטריד בין שתי התיאוריות. שתיהן מתבססות על הקריאה ''בואו נשבור את כללי המשחק, נייצר שינוי כפוי וכך נדפוק את הצד השני''. זהו היפוכה של התפיסה הדמוקרטית הקלאסית, הקובעת שכל שינוי פוליטי חייב להתחולל במסגרת כללי משחק ברורים ומוסכמים המכובדים על ידי כל השחקנים לאורך זמן. ועוד: מבלי להתייחס לכל עבודתו התיאורטית של גראמשי, הוא הזהיר כנגד הערצתה של המדינה,הבאה בעקבות זיהוי החברה הפוליטית עם החברה האזרחית, כפי שעושים היעקובינים והפאשיסטים. הוא האמין שמשימתו ההיסטורית של הפרולטריון היא ליצור ''חברה מווסתת'' והגדיר את ''היעלמות המדינה'' כמיצוי יכולתה המלאה של החברה האזרחית לווסת עצמה. במלים אחרות, התנוונות מוסדות המדינה היא אינטרס פרולטארי והישארותה במתכונתה הקיימת היא אינטרס פאשיסטי. בראבו. הבה נפרק את המדינה ואז נזכה לחברה צודקת. אז נכון, וולפסון רוצה ''רק'' את השתלטותה של תרבות אחרת, אבל כשלעצמו מדובר בתהליך כפוי ומפוקח וממילא קצת קשה לקחת מגראמשי רק את הרעיון הזה בלא להתייחס להקשר הכולל בו הועלה.

תוצר לוואי של מאפיין זה הוא האמונה במציאות מורכבת ובחוסר מקריות, שכולם נשלטים על ידי מנגנון אפל שבו חברים פוליטיקאים מושחתים, אנשי עסקים עשירים וכלי תקשורת רבי עוצמה. משולש ברזל של ממש. חשיבה זו מניחה שמאחר שכל שיטה המאפשרת למימסד הנוכחי לשלוט בחברה, בכלכלה ובמשפט אינה אלא תוצר של קונספירציה שרוקחות אליטות ממסדיות מסוימות במטרה לשמר את שלטונן. אין אירועים מקריים, כל אירוע קשור למשנהו וכולם יחד מחוברים בפקעת של אינטרסים ויצרים שכדי להגן עליהם מפעילן מנגנו שלטוני או אליטיסטי נסתר שיטות של הפחדה, סחיטה, מעקב ואפילו רצח. או, אם נעמיד זאת באופן ברור יותר: בדינאמיקה רונפוליסטית עלול לקנן יסוד חזק של אמונה בקנוניה המופעלת על ידי אליטה מצומצמת כנגד שכבות חברתיות רחבות.

כדי להעמיד דברים על דיוקם יש להקדים ולומר שחובבי קונספירציות אינם בהכרח מייצגים חתך אוכלוסיה רחב. לעתים קרובות הקונספירציה נתפסת אך ורק כתלוית הקשר. כלומר, גם מי שמזדהה עם הימין הקונספירטיבי וסבור באמת ובתמים ששמעון פרס, השב''כ וה-CIA רקחו את רצח רבין יחדיו אינו חייב לקבל בהכרח את התפיסה שלפיה תיאודור הרצל נרצח בדמי ימיו על ידי הבונים החופשיים במטרה לטרפד את תוכנית ההתיישבות באוגנדה רק משום ששתי התיאוריות מקודמות במקרה על ידי אותו אדם (ברי חמיש, במקרה הזה).

מאפיין רביעי הוא חוסר הסבלנות (שגורר אחריו גם חוסר סובלנות). הרונפוליסטים מצהירים על הצורך במהפכה או בהפיכה ובמיגור האליטות הקיימות, מוקדי הכוח שלהן ושיטותיהן. אבל לאחר שנציגם משיג עמדת כוח כלשהי, הוא יידרש ליישם את הרפורמה המהפכנית המובטחת לאלתר. אי-הצלחה או אי-יכולת לציית לאלתר לקווי המיתאר של המהפכה הרונפוליסטית תהפוך את נבחר הציבור לנוכל, רמאי, מישהו שחייבים לבעוט החוצה מהחיים הציבוריים לאלתר. ענייני קואליציה, אי-יציבות פוליטית ושאר זוטי דברים אינם מעניינים אותם כלל.

הנה דוגמה: בתגובה להצעת חוק שהעלה אחד מח''כי העבודה, הצעה הקושרת בין שירות צבאי או לאומי לבין הזכות להצביע בבחירות הכלליות, קבע בלוגר מוכר ש''הגיע הזמן לסגור את מפלגת העבודה או למזג אותה עם החברים האמיתיים שלה, בימין הפאשיסטי''. כשהמיאוס מגיע לקיצוניות גם הפתרון המוצע הוא מוקצן.

עמדות אלה מייצגות את הבלבול הרב השורר בבלוגוספירה הפוליטית. נותני הטון מצויים משמאל למרכז. הימין קיים ברשת, אבל השפעתו בה מוגבלת למדי – בניגוד גמור לתמיכה ממנו הוא נהנה בציבור הרחב. השמאל דומיננטי בעולם הבלוגים, אבל בתקופה האחרונה חלה הקצנה דרמאטית בעמדתם של המזוהים עימו. במיוחד בולטת התופעה של תרגום האכזבה ממפלגת העבודה שתחת הנהגת עמיר פרץ להצבעה המדלגת על האופציה הציונית שמשמאל לעבודה, מרצ, וההתחברות לחד''ש.

הבלוג ''עבודה שחורה'', למשל, החל את דרכו כפרויקט שנטלו על עצמם תומכי העבודה שביקשו לפקח על פעילותם הפרלמנטרית והמיניסטריאלית של נבחרי מפלגה זו ולקדם סדר יום פוליטי שאותם נבחרי ציבור אינם רוצים או מצליחים לקדם. המטרה והמעשה ראויים לכל שבח (הלוואי והיו קמות קבוצות מסוג זה גם בכדי לפקוח עין צופיה על המתרחש במפלגות אחרות). אבל לפחות בקדנציה האחרונה ניכר שם אותו בלבול המאפיין את השמאל הרדיקלי לאורך שנים ארוכות. הרצון לתמוך בפוליטיקה טהורה, בלתי מושחתת, ערכית, הביא חלק מהם לתמוך במפלגה כחד''ש, בנימוק שבכך יחזקו את דמותו של דב חנין. אין עוררין על כך שחנין הוא חבר כנסת איכותי וראוי – אלא שהללו מניחים בצד את היותו חלק ממפלגה המתנגדת לציונות, כלומר להיגיון האידיאולוגי שבשמו קמה המדינה שבטובתה הם רוצים. אחרים, שתמכו בעבודה עוד קודם לכן, שינו אף הם עמדות או שנמנעו מהזדהות והפחיתו את פעילותם הטקסטואלית-פוליטית עד למינימום.









רון פול, האנדרדוג הגון, מותקף על ידי נציג המימסד המסואב רודי ג'וליאני. הרונפוליזציה כוללת מרכיב של הערצת הטהרנות, גם במחיר קיצוניותה (מקור תמונה 3).

חלק מכל התופעות הללו קשור קשר הדוק בחשיבה הקלוקלת המקובלת במקומותינו מזה שנים רבות ופושה בכל השיח הפוליטי, ללא הבדלי דעה. ישראל היא מדינה המכורה לעכשוויזם. ב-‏1967, בעקבות ניצחון צבאי עצום שבעקבותיו שלטה ישראל על שטח שהיה גדול פי ארעה וחצי מגודלה עד אז, ניתנה דחיפה עצומה לתפיסה הדתית-משיחית שלפיה הגאולה מצויה ממש מעבר לסיבוב ויש לבצע עוד מאמץ קטן כדי להביאה באופן סופי. שש שנים מאוחר יותר קמו תנועות המחאה שמרדו במימסד הביטחוני והפוליטי שהיה אחראי להפתעת יום הכיפורים ובעקבותיהן נוסדה תנועה שקראה לעצמה, נכון מאוד, שלום עכשיו. זהו ביטוי דומה של תפיסת המציאות הישראלית: מה שאינו קורה עכשיו אינו רלוונטי. מה שלא יקרה מייד אינו רצוי. הביאו את השינוי לאלתר. פעילות הדרגתית, בשלבים, אינה בשבילנו ולא תועיל בדבר. העידן הטכנולוגי הנוכחי רק מקצין את הצורך הזה בסיפוקים מהירים. פוליטיקאי שלא מסק את הסחורה לאלתר הוא פגום, אופורטוניסט, שלא לומר מושחת. מפלגה שאינה מקיימת אחת לאחת את כל הבטחותיה אינה שווה את הנייר הזול שעליה מודפס סימן ההצבעה שלה.

חלק מכל זה קשור גם בחיבה היתרה לטהרנות, שאינה אלא סוג אחר של קיצוניות. בבלוגוספירה הפוליטית ההתפלמסות כרוכה כמעט תמיד בעקרון ''הכול או לא כלום''. דרור פויר היטיב לבטא את התפיסה הזו בנמקו את עמדתו הפוליטית: ''הדבר המוסרי לעשות הוא לעמוד לצדו של המיעוט המדוכא, לעזור לו'', כתב, ''חד''ש, מן הסתם, עומדת בראש המאבק הזה, והמאבק הזה הוא לא מאבק נגדנו – הוא המאבק שלנו''. בביטוי הפוליטי הזה אין גוונים אפורים; יש רק שחור ולבן. צודק ובלתי צודק. מדכא ומדוכא. תפיסה דיכוטומית של הפוליטיקה שאינה מסוגלת להכיל התמודדות בלתי-קיצונית עם המציאות.



-----




השתדלתי להביא כאן ניתוח מפוכח של המציאות, לפחות כפי שאני רואה אותה. אבל פטור ללא מילה אישית אי אפשר. ובכן, ניסיוני המסוים בפוליטיקה לימד אותי כמה אמיתות כואבות למדי. ולא, לא שכולם מושחתים או טיפשים. מה שלמדתי הוא שפוליטיקה היא מקצוע לכל דבר ועניין ושהיא אמנות של פשרה. כשאדם מבטיח גדולות ונצורות הוא יוצר ציפיות גבוהות וחוסר יכולתו לעמוד בהן במלואן מביא לאכזבה רבתי. לעומת זאת, כשאדם משתדל להבטיח אך ורק מה שהוא רואה כהבטחה ריאלית הוא נוקט גישה אחראית יותר ובעלת סיכויי ביצוע גבוהים יותר - אבל גם אטרקטיבית פחות.

(והנה ציטוט המעיד על כך. ''כל אחד מספר על עצמו סיפורים'', אמר לי פעם חבר כנסת אחד, חרוץ ומוערך, בחיוך מריר, ''זה ישמור על ירושלים מאוחדת וההוא יחסל את הטרור. ואני, כל מה שאמרתי במערכת הבחירות שלי הוא שאעביר בכנסת תיקון לפקודת מס הכנסה באופן שיפחית מעט את נטל המס מהמעמד הבינוני. גיבשתי סביב הרעיון הזה הסכמה רחבה שחצתה גבולות מפלגתיים וידעתי שאני גם מסוגל לממש את זה. אתה חושב שמישהו בכלל כתב על זה או דיבר על זה? את מי זה מעניין?'')

חלק מההתבטאויות ברשת מעידות על כך שהבלוגרים לא למדו עדיין כיצד יש להתייחס לפוליטיקאים. מי שקונה כל הבטחה מבלי לדרוש מהמבטיח לדעת כיצד יש בכוונתו לממש אותה, הוא תמים במקרה הטוב. מי שמתאכזב מכך שרפורמה חברתית מקיפה בתחומי התעסוקה, הבריאות, החינוך והמיסוי לא בוצעה במשך חודשיים תמימים לאחר שמבטיחיה עלו לשלטון כנראה אינו מבין במה כרוכה רפורמה כזו ועד כמה עדינה הקואליציה שבה חברים המבטיחים הללו. מי שמבחינתו ''כל הפוליטיקאים אותו חרא'' אינו אלא מעיד על שטחיותו שלו ועל חוסר הרצון לעסוק בפרטים. האדם הפוליטי אינו פטור מחשיבה עצמאית, והיסוד הראשוני של חשיבה זו הוא לנסות ולעמת תמיד את ההצהרה הפוליטית או המפלגתית עם המגבלות שמציבה המציאות. מי שמבטיח את האפשרי בלבד ומסביר כיצד יש בכוונתו לבצע זאת אמין בדרך כלל הרבה יותר ממי שמבטיח הרבה ומערפל את הסבריו במכוון - גם אם הוא נשמע יותר אפור ופחות כריזמטי.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
חריג- אבל לא חותר תחת כללי המשחק הפוליטי   אסף   יום ד', 13/02/2008 שעה 11:16   [הצג]   [5 תגובות]
הסתייגות אחת   מתי שמואלוף   יום ד', 13/02/2008 שעה 12:01   [הצג]   [2 תגובות]
לא ממש מסכים   מרק ק.   יום ד', 13/02/2008 שעה 12:02   [הצג]   [4 תגובות]
כמה הבהרות   רוגל   יום ד', 13/02/2008 שעה 14:54   [הצג]   [7 תגובות]
גולדווטר היה סנטור מאריזונה ולא מלואזינה   שמאלני   יום ד', 13/02/2008 שעה 15:32   [הצג]   [6 תגובות]
חן חן   איריס   יום ה', 14/02/2008 שעה 10:48   [הצג]
להיפך.רון פול בא להחזיר את ארה''ב למסלולה האמיתי.זה הכתוב בחוקה   אזרח.   יום ו', 15/02/2008 שעה 7:19   [הצג]
נפלא   אביעד   יום ו', 15/02/2008 שעה 11:20   [הצג]
בחשבון נפש מתמיד   איתי   יום ו', 15/02/2008 שעה 17:21   [הצג]   [8 תגובות]
קנוניות וקשרים מכל עבר   ד''ר אוֹרי אמיתי   שבת, 16/02/2008 שעה 18:45   [הצג]
אפתח בשבח   אליצור סגל   יום א', 17/02/2008 שעה 9:26   [הצג]
הערות על קצה הכפית   אלכסנדר מאן   יום ב', 18/02/2008 שעה 2:05   [הצג]   [24 תגובות]
העכשויזם   שפי   יום ב', 25/02/2008 שעה 18:11   [הצג]
אורי   קרפד   יום ב', 16/01/2012 שעה 2:27   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©