מה השירה הזאת לכם?/ בר שושני
יום ה', 07/02/2008 שעה 23:56
הפועל ירושלים זכתה הלילה בגביע המדינה בכדורסל, לאחר שברבע אחרון הירואי מחקה פיגור שנע בשירו סביב 20 נקודות וגברה על מכבי תל אביב 93-89. האוהדים האדומים חגגו ביציעם ושרו וצפרו כל הדרך הביתה, אל הבירה. דווקא האירוע הזה, הנחשב חריג למדי בנוף הכדורסל החדגוני של ישראל, יכול בקלות להשכיח את התיסכול שהוא מנת חלקם אוהדי כל הקבוצות, פחות או יותר (למעט מכבי תל אביב, כמובן). האהדה, המתבטאת במחות פיסיות שונות - צביעת הפנים והגוף, לבישת בגדים בצבעי הקבוצה, שירה קולקטיבית אדירה ביציעים - מתכתבת תמיד עם תחושות מקוטבות של אופוריה ועצבות, עליזות וכאב, סיפוק ותסכול, ובמידה רבה תחושות אלה הן המאפיין האמוציונאלי הקבוע של כל אוהד ספורט. בר שושני, במאמר אורח ראשון מסוגו, מנסה לפענח את הצורך הפנימי של האוהד לאהוד.









הרבה מאוד המצאות מוזרות יכול המין האנושי לזקוף לזכותו. עם הטענה שהכוכבים נעים במסלולים מעגליים כי ''עיגול זו הצורה האלוהית ביותר'', למשל, הסכים כל העולם הנאור במשך משהו כמו 2000 שנה. סיינפלד טען כי ההוכחה הטובה ביותר לאווילותו של המין המתכנה אנושי היא הקסדה – מכשיר שנועד להגן על הראש מפני פגיעות. במקום לא לעסוק בפעילות שיכולה לפצח לך את הפדחת, הוא טוען, פשוט המצאנו חתיכת פלסטיק עגולה, והמשכנו בסגנון החיים הרגיל שלנו.

בפעם הבאה שאתם במלחה, נסו לשכוח איפה אתם. תסתכלו מסביב. מה אתם רואים? בדרך כלל, המחזה יכלול כמה מאות אהבלים בבגדים תואמים שקופצים וצועקים חרוזים אוויליים בקצב. מה זה, לעזאזל? למה זה טוב? מי היה הטמבל הראשון שחשב לעצמו ''אהה, אני יודע מה יהיה מגניב! אני אתלבש בצבע אחד ואצעק שירים שילד בכיתה ב' היה מתבייש לכתוב''? אולי, מעניין יותר, למה, בשם כל דובוני הקוטב הירוקים, הוא חשב שזה יעזור למישהו? ולמה, בשם לוויתן השפלה המנומר, גם אני צועק את השירים המפגרים האלה בהתלהבות חסרת פשרות?

אוהדים אדומים בפעולה. תפילת-מעט לשמחה קולקטיבית (מקור תמונה).

את השאלה הזאת ניסחתי לעצמי בפעם הראשונה אחרי משחק גמר הפיינל פור הדמיוני של שנה שעברה, זה שמעולם לא התרחש ובו מעולם לא הפסדנו למכבי בגלל שריקה מזעזעת של שופט נוראי. הו, סופשבוע נפלא זה היה. מלא בהמון רגשות חיוביים ויפים, מהסוג האופטימי. פתאום, מתוך בליל הרגשות המופלאים האלה (ותודה למר בכר על החוויה הנהדרת), הבנתי שאני מרגיש תסכול. תסכול עמוק, מהותי. שמשהו לגמרי-לגמרי לא בסדר פה. עכשיו, זה משהו מוזר. כעס – על עצמי, על הקבוצה, על מכבי והשופטים - אני יכול להבין. הרגשת חוסר אונים – מול השופטים, שארפ, מזרחי והג'מעה - גם זה מתקבל על הדעת. אבל תסכול? מה כבר אני עשיתי שאני צריך להרגיש מתוסכל – לא על זה שאנחנו אף פעם לא מצליחים לנצח, אלא על זה שהפעם לא הצלחנו? ברור לי שהתסכול הזה נובע מהעובדה שהשקעתי הרבה מעצמי בתוך המשחק. קפצתי, רצתי, צעקתי, שרתי, האמנתי. למה עשיתי את כל זה? למי זה מועיל, אם זה מועיל בכלל? למה אני – למה אנחנו – מרגישים צורך לשיר, לעודד, לקפוץ, להמציא, לארגן, לצבוע ולהציג?

כשבוחנים את שלוש השורות האחרונות, ומחליפים את השם ''משחק'', אנחנו יכולים לקבל תיאור שמזכיר מאוד התנהגות דתית. תפילה, במובן הזה, היא משהו דומה מאוד: אף אחד לא אמור להתפלל בגלל שזה מה שצריך לעשות, בדיוק כמו שאף אחד לא אמור לעודד כי צריך. אמורים לעודד – אמורים להתפלל – מתוך רצון, צורך פנימי, אמיתי. הקשר הזה, לדעתי, הוא לא קשר מקרי. בני אדם, באופן קצת כוללני, אולי, הם יצורים שלא יכולים לקבל עולם שאין להם השפעה עליו. הדבר הנורא ביותר הוא השרירותי – היעדר החוק. בני אדם צריכים לדעת שהם יכולים להשפיע על העולם. שאם לא יורד גשם במשך שנתיים – יש דרך להוריד אותו. שאם קשה, יש דרך לבטל את רוע הגזירה. שאם הסיכויים נראים נמוכים, יש מה לעשות, יש למי לפנות, כדי לעזור, לסייע – כדי לשנות את המצב.

הרצון הזה לא נעלם גם במגרש עצמו. קשה, קשה מאוד, באמת להשקיע את עצמך רגשית במשחק ולהשאר מנותק ממנו. קשה מאוד להיות בתוכו, ולקבל, בלי בעיה ובהסכמה, את הטענה שבסופו של דבר, אנחנו לא יכולים להשפיע על מה שקורה שם. לא חשוב כמה מאשקה תשיר, לשמור על פייזר היא לא יכולה. לא חשוב כמה שפירא ידחפר את דרכו, הוא לא לעולם לא יוריד שחקן לפוסטאפ. הצופים הם תמיד חיצוניים למה שקורה על המגרש. אבל הניתוק הזה הוא כמעט בלתי אפשרי. איך אפשר לשבת ולראות עוול נעשה מול העינים – ולקבל את זה בשלוות נפש של ''נו, מילא, אני לא יכול לעשות שום דבר''. זה הרי הדבר המקומם ביותר בעולם.

בנינו לנו תפילת-מעט, קריאה חוצת גבולות. העידוד מתגלה כביטוי של חוסר המוכנות האנושית לקבל עולם מרוחק ומנותק. מערכת של קודי התנהגות שבבסיס שלה עומדת הכמיהה להשפעה, ללקיחת חלק, להשתתפות. אנחנו מאמינים שאם נקרא חמש פעמים מהר בשמו של גיא פניני, השלשה הבאה שלו תיכנס. אנחנו מתפללים למרקו, זובחים מילים לחאג'י. והמופלא ביותר? שזה עובד. הכישוף הזה עובד, ריקוד הגשם הפרימיטיבי הזה באמת גורם לפניני לקלוע, לשחקנים להתחרע על השלטים ולקבוצה השניה לקבל פיק ברכים.

והתסכול? נדמה לי שזה אותו תסכול שירגיש אדם מאמין מול חוסר הצדק בעולם. לא סתם אחד התיאורים המתסכלים ביותר בתנ''ך הוא של ''צדיק ורע לו, רשע וטוב לו''. היינו טובים יותר במשחק הזה, זה נכון. הגיע לנו לקחת את המשחק הזה. זה גם נכון. אבל זה, לבדו, לא היה מביא את התסכול. אבל אם התפללתי כמיטב יכולתי – ובכל זאת נותרתי לא-משפיע? זה, הרי, בסיס התסכול.








בר שושני, בן 22, הוא סטודנט שנה שניה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. בשנה שעברה (עונת 2006/7) ליווה את הפועל ירושלים בכדורסל כאוהד, אחר כך ככתב, ואז שוב כאוהד - עד לסופה האכזרי של העונה. הטור פורסם לראשונה באתר האינטרנט של אוהדי הפועל ירושלים.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
[חדש]
buho   יום ו', 08/02/2008 שעה 2:08 אתר אישי
ועדין, מה לדעתך גורם לבחירה בקב' מסוימת דוקא?
(הללויה, יש גביע!)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הקבוצה שלי ואני [חדש]
אליה   יום ו', 08/02/2008 שעה 20:02
מצאתי מספר מקורות שמתייחסים לכדורגל באופנים שונים.
יחיעם שורק, היסטוריון, מייחס לכדורגל מאפיינים של מלחמה על כל המשתמע מכך בהיבט האישי פסיכולוגי וכן הסוציולוגי חברתי. הפוליטיקה מנכסת את ''החולשות'' הללו לשימושה. הוא מביא במאמרו, בקצרה את העבר שבו התגבש הכדורגל לכדי מדיום שמכיל את כל סממני המלחמה האמיתית. הוא מדגיש את הסמלים הקבוצתיים כהקבלה לדגל , את החברות בקבוצה לאחוות לוחמים ואהדת הקבוצה להרגשת שייכות.

במאמר אחר מאת ג'יימס מקינלי (הארץ ב 2004), מובאות תוצאות של בדיקות פיסיולוגיות ופסיכולוגיות שנעשו בקרב אוהדי כדורגל וההשפעה על חייהם האישיים. מתוך הממצאים המעניינים שהוא מפרט, אביא את האחרון. זהו פרי מחקר של הירט א. אונ. אינדיאנה שהגיע למסקנה כי אוהדי כדורגל
נוטים להעריך את עצמם בחיים הרומנטים למשל , על פי הישגי הקבוצה שאותם הם אוהדים. כך שהערכתם העצמית משתנה בהתאם למצב הקבוצה וזה משפיע על היחסים של כל אוהד עם סביבתו הקרובה.
באשר לגיוס אוהדי הכדורגל למטרות פוליטיות תוך ניצול מאפייני ההתגייסות האידיאולוגית אמוציונאליות לקבוצות כדורגל אפשר להזכיר , לא בנחת , כי פרנקו שלא היה אוהד כדורגל , אימץ את ריאל מדריד והפך אותה למה שהיא עד היום. הדברים נכונים גם לגבי שאלקה 04 בגרמניה של היטלר והמילאנזיות באיטליה של מוסוליני. בהחלט אפשר להוסיף את נבחרת ארגנטינה שזכתה בגביע העולם שנערך בבואנו איירס , כשהיתה תחת שלטון הגנרלים ב 1978 . אופן האדרת האתוס הציוני באמצעות הכדורגל מופיע בספר של אמיר בן פורת
'' לאומיות וכדורגל'' (רסלינג,2003). בכדי להבין את הפסיכולוגיה הסוחפת את היחיד לאקסטזה עד כדי התמכרות , כדאי גם לעיין בספרו של אליאס קנטי ''ההמון והכוח'', מדהים עד כמה שעידוד קולני, רעם תופים , שירה ''בציבור'' עובדים על הבסיסים החושיים שלנו.

ושאלה , למה אוהדים קבוצה ? זה כמו להיוולד במדינה מסויימת , שזה אירוע מקרי לחלוטין , ולאהוב אותה עד מוות , תוך כדי בנייה תודעתית של האהבה ונימוקים רציונליים- או לא . אהדה לקבוצה מתחילה הרבה פעמים כמורשת מבני משפחה קרובים או חברים משפיעים . צפיה פעם או פעמיים בקבוצה מסויימת ו''החלטה'' לאהוד אותה . עם הזמן מתרחבת האהבה להיות טוטאלית ואובססיבית.ואז תלוי אם זה ממשיך או לא. אצלי היא גוועה כי שאלתי את עצמי אם אני מוכן עוד לבזבז זמן כסף וגם צער על משחקי כוחות מסחריים בין אוליגרכים לבין עצמם . בכל זאת עד היום יש לי שמחה כשאדום מנצח צהוב . ואתמול זה עשה לי טוב.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יופי של כותרת [חדש]
יניב גבאי-מילר   שבת, 09/02/2008 שעה 3:29 אתר אישי
רוב המשחק אתמול חשבתי בכיוון ''מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה''.

לפני כמה שבועות פורסם כאן פרק מאחד הספרים של דייב בארי שליט''א. באותו ספר, כמדומני, הוא מסביר לציבור קוראיו על ''קרני דאגה'' - הקרניים הבלתי־נראות שמשגר כל אוהד עבור קבוצתו, ומאפשרות לו להשפיע ישירות על המשחק. ולפני כמה שנים דנתי בנושא הזה עם ידידי יוספוס באמצע הרחוב, ועוברת אורח כלשהי תקעה בנו מבט משונה במיוחד כשהזכרנו את קרני הדאגה, מבט שהכיל תערובת של תמיהה ופקפוק עם קורט בוז וקמצוץ התבדלות.

עוברת אורח יקרה, אם במקרה את קוראת כאן: הרי לך כוחן של קרני דאגה. מחיקת הפרש כ''ב נקודות תוך רבע אחד. אונה לך ואונה לך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אצל רוב האנשים [חדש]
בלוגר זוטר   יום ב', 11/02/2008 שעה 15:46
שאני מכיר העניין בקבוצות פוחת עם הגיל.
חוץ מהגרעין הקשה של האוהדים.
אם כך, אולי זה בעצם חיפוש למודל להזדהות איתו. הרי נוער תמיד מוצא לעצמו מודל גברי ללכת אחירו.
אולי זה מה שאוהדים מחפשים, מודל להזדהות איתו
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©