זיכרון מושלג
יום ד', 30/01/2008 שעה 9:20
שלג ירושלמי הוא תופעה משובבת נפש. אולי בגלל נדירותו היחסית אפילו בהרים הסובבים את הבירה. אולי בגלל התחושה האירופית או הצפון-אמריקאית שהוא משרה על אלה המהלכים בין פתיתיו. עם כל הכבוד לשלג היורד השנה, דומה כי הכמות הגדולה ביותר שנערמה בבירה בעשרות השנים האחרונות ירדה עלינו בחורף של 1991/2. גובה השלג הגיע אז בחלקים מסוימים של העיר עד הירכיים, שלא לדבר על אזורים אסטרטגיים גבוהים יותר. בחורף ההוא התגוררתי בדירה שתושביה היו מעין אוסף אנושי מוזר שלא נמצא כמותו בהרבה מקומות מגורים סטודנטיאליים. באותו חורף מצאתי את עצמי סוקר בהשתאות את העיר הלבנה, משתולל במלחמת כדורי שלג עם חברי, בונה איש שלג עם זוגתי ונהנה ממה שהגדירה סטודנטית אמריקאית אחת ''סצינה מתוך סיפור של חג מולד''. ולכל מי שלא ראה את העיר המושלגת השנה - מומלץ בחום לבוא לטיול קצר.








ינואר 2008. אני נוסע בלב השלג הירושלמי. יש משהו במעטה הלובן הזה שיכול לשובב נפש כמעט בכל מצב. כאילו ירדה פיסת נוף שווייצרית על צריחי הכנסיות וכיפות המגדלים של העיר הזו, על חומת האבנים האפורה שחובקת את סמטאות העיר העתיקה ועל ההרים המתגבהים שסובבים אותה כתפרחת עלי כותרת סביב אבקני הפרח. ואז, כאילו בבת אחת, הופכת ירושלים להיות קצת יותר נקייה, כזו שהיחס הקיים אצלה בין הטמפרטורות בבית ומחוצה לו מזכיר אזורים שלווים יותר על פני הגלובוס. זה קורה אמנם לעתים רחוקות, אבל כשזה קורה – זו ההרגשה.









ינואר 1992. הייתי אז סטודנט שנה שלישית באוניברסיטה העברית. בשעות הערב שירכתי את דרכי מהקמפוס אל מעונות הסטודנטים. היה קר בחוץ וטיפות גשם זרזפו מהעננים על פסגת הר הצופים. התעטפתי בדובון ירקרק שכיסיו כבר היו קרועים למחצה, מעיל שקיבלתי אי שם באמצע שנות העשרה לחיי ומשום מה עדיין ישב עלי כהלכה וחימם היטב היטב את גופי. כשחלפתי על פני בית הקברות הצבאי הבריטי הגדול והירוק שהפריד בין בית החולים הדסה לבין מעונות אידלסון, נמוגו הטיפות. הרוח הפכה שקטה יותר, כמעט בלתי מורגשת, אבל הקור התגבר. משכתי ברצועת התרמיל שלי, שאיכשהו התעקשה לגלוש במורד שרוולי הימני, היטבתי אותה על כתפי ומהרתי אל המעונות.

שלג ראשון בירושלים ב-‏2008. אוירה אחרת (מקור תמונה 1).

הדירה שבה התגוררתי הייתה מעין גן חיות אנושי שנדיר למצוא כמותו וכדאי להקדיש לו כמה פסקאות. אל הדירה הזו הגיעו כל ה''שאריות'', אלה שביום הקובע לא הצליחו לארגן לעצמם דירה משותפת עם כמה חברים קרובים או שסתם איחרו להגיע להנהלת המעונות ונאלצו להסתפק במה שיש. דני ואני הצלחנו להידחס לדירה הזו, אבל כשהגענו אליה גילינו שבשלושת חדרי השינה כבר מתגוררים דיירים אחרים. נותרו שני מקומות פנויים, וכך מצאנו עצמנו גרים באותה דירה אבל בחדרים נפרדים.

בחדרו של דני שבקצה הדירה התגורר קוריאני צעיר בשם יון סונג דוק. ברנש נחמד דווקא, אבל עם הרגלים מוזרים ביותר. הוא סחב עימו מארצו שק אורז ענק ורק ממנו היה מוכן לבשל את מנת הארז היומית שלו. בימים כתיקונם שימש השק כמעצור דלת יעיל במיוחד. מדי פעם, כשקו הגובה של האורז הונמך משהו בעקבות הצריכה היומיומית הנלהבת, הפשיל יון את שולי הניילון של השק וגילגל אותם כלפי חוץ. הרגל אחר שלו היה לסרב בכל מחיר לפתוח את החלון. בקיץ, בחורף, בסתיו ובאביב היה חלונם של דני ויון סגור ומסוגר. האוויר בחדר היה מחניק כמו במקלט ביתי רגיל בו שהו ארבעים בני אדם במשך יומיים ברציפות. פעם סיפרו לי שהוא חושש מפלישת חיידקים ושאר מרעין בישין. אם כך, אמרתי, קשה להבין איך הוא יוצא ללימודים. הרי גם אם החיידקים אינם פולשים לחדרו הם בוודאי ממתינים לו בחוץ. ומכאן ועד האוניברסיטה יש 700 מטרים בערך. בכל הדרך ארוכה הזו לא מסתובב אפילו חיידק בודד?

בחדר שמול דלת הכניסה השתכן מת'יו, צעיר יהודי-אמריקני מזוקן ומלא עזוז. למת'יו היה תחביב: בישול ארוחות בינלאומיות. איכשהו הצליח תמיד לאתר מתכונים מכל מדינה על פני הגלובוס, מצ'אד ועד בוליביה. בכל כמה ימים התכנסה סביבו חבורה אמריקאית עליזה שישבה בפינת האוכל שלנו וחגגה עם שלל מאכלים אתניים. מעבר לעניינים הקשורים להכנת המאכלים שלו ולסעודות שאותן הוא אירח בתורנות מת'יו מיעט לשהות בדירה. לא היה לנו שמץ של מושג מה עשה ברחבי הקמפוס. כמעט ולא יצא לנו לראות אותו עם ספרים ומחברות ביד.

הדייר המוזר ביותר היה שכנו לחדר של מת'יו, בחור אמריקאי יליד טייוואן בשם מארק יו. הוא היה מבוגר מעט מהסטודנטים האחרים והערכנו שגילו מצוי אי-שם בסוף שנות העשרים. בארצות הברית הותיר אחריו אישה ושני ילדים ובא לכאן כדי ללמוד. מה בדיוק למד לא היה מוכן לפרט. אבל ברור שהייתה לו זיקה הדוקה לכתבי הקודש. מארק היה נוצרי אדוק. מדי פעם, בהזדמנויות הנדירות בהן פצה את פיו ומתקשר עם סביבתו, התעניין לדעת אם שמענו פעם על ישו. ענינו בנימוס שכן, שמענו, ושאנחנו אפילו יודעים עליו קצת יותר מאשר סתם מפי השמועה. עד שיום אחד נמאס העניין על יוסי, שותפי לחדר, והוא החזיר למארק בסרקאזם: ''ישו? בטח ששמענו. זה לא ההוא שגר קומה אחת למטה, בדירה 11...?''.

אבל ההרגל הנוסף של מארק הוא שהמיט עלינו את התקפות העצבים החזקות ביותר. היה לו הרגל שהזכיר למדי את זה של שכנו לחדר, מת'יו: אהבה גדולה לבישול. אלא שמארק בישל רק מאכלים בנוסח הסיני שבו התמחתה משפחתו ומאכלים אלה הפיצו ניחוחות עזים בכל הבית. לאחר מכן טרח, במקרה הטוב, לפנות את הצלחות לכיור, אבל שטיפתן הייתה עניין מסובך למדי עבורו. הן נחו שם בשלווה, מלוכלכות ומעלות עובש, עד שנזקק להן בפעם הבאה. אבל גם זה עדיין לא היה הכול. מארק טרח לרוקן את המאכלים שלו באסלה הממוקמת בחדר האמבטיה (היה גם תא שירותים נוסף, קטן יותר), אבל הגליל החום שיצא מבני מעיו סירב, משום מה, לשתף פעולה עם הניאגרה ונותר לו באסלה, צף כמלפפון שריקבון עז השחים את חיצוניותו. העניין הפעוט הזה לא הטריד את מנוחתו של מארק. בפעם הבאה הוא פשוט השתמש להנאתו באסלה הנוספת. אשר לתוצרת המקורית: הודענו למארק שיואיל בטובו לחסל את ענייניו איתה, אבל הוא חזר אלינו עם הבשורה המלבבת שהדבר לא עלה בידיו ושמשום מה היא סירבה להיגרף בזרם המים. לא אחזור כאן על כל הבדיחות שצצו על חשבון העניין הזה. אסתפק רק בכך שדני הודיע שהוא לא נכנס יותר למה שכינה ''החדר עם הנחש'' עד שיואיל מארק לסלק אותו משם ושהוא מעדיף לבקש מאחרים להתקלח בדירתם מאשר לבלות בחדר האמבטיה שלנו אפילו שנייה אחת. סופו של עניין היה שהעברנו לבחור האדוק מסר חד-משמעי שנמאס לנו מכל זה ושימצא פיתרון משום שתירוציו אינם מעניינים אותנו. הצעקות והבעותינו הזועמות הבהירו היטב את חשיבות עניין. כעבור כמה רגעים כבר היה ''הנחש'' בגדר היסטוריה.

יוסי, שותפי לחדר, היה הבחור הנורמאלי היחיד בכל האוסף האנושי המוזר הזה, אם כי חייו היו עמוסים בצורה יוצאת דופן. הוא היה הוא היה חקלאי באחד ממושבי השפלה ולעתים נאלץ לשוב למושב כדי לסייע בעיבוד החלקה המשפחתית. בנוסף, התפרנס משמירה בשני משרדי ממשלה במקביל, חנך תלמיד יסודי במסגרת פרויקט פר''ח ונדמה לי שגם היה שותף באחד ממועדוני הסטודנטים בקמפוס. כשנותר לו זמן פנוי, נהג לבלות אותו בקפה וסיגריות אצל חברים. אני לא ממש זוכר אותו לומד משהו, אבל לפחות פורמאלית הוא היה רשום כסטודנט באוניברסיטה העברית. גם זה משהו.

מכוניות מכוסות שלג באחד ממגרשי החנייה העירוניים. כיף אדיר (מקור תמונה 2).









אל הביבר המוזר הזה חזרתי באותו ערב של ינואר. עליתי לחדרי, הטלתי את הספרים על השולחן והשתרעתי במיטה. אחרי כמה דקות של שכיבה בפישוט איברים קמתי, הלכתי לחדרו של דני והוצאתי אותו מקריאת איזה מאמר בסוציולוגיה וההתכרבלות בשמיכה החמה. ''הגיע הזמן לארוחת ערב'', אמרתי לו, ''נשארו לי כמה שניצלים במקפיא. אתה מצטרף?''

הוא נענה בחיוב. הלכנו למטבח. עוד אנו עוסקים במלאכה המסובכת של הוצאת השניצלים הקפואים מאריזתם הפלסטית והכנסתם לטוסטר (לא היה לנו מיקרוגל, סטודנטים תפרנים שכמונו), נפתחה הדלת בסערה ויוסי פרץ פנימה. הוא היה בחור שליו למדי, אבל הפעם ניכרה בו התרגשות של ממש.

- ''אתם חייבים לרדת למטה'', קרא לעברנו, ''יורד שלג והוא כבר מתחיל להצטבר על האדמה''
- ''נו, אז מה'', הגיב דני, ''זו הפעם הראשונה שאתה רואה שלג?''
- ''מה פתאום'', גיחך יוסי, ''החבר'ה משתוללים למטה וזה כיף אדיר. כולם מעיפים שם כדורי שלג אחד על השני. כבר מזמן לא נהניתי כל כך ממלחמת שלג. אני חוזר עכשיו למטה. מישהו רוצה לבוא איתי?''
- ''אז מה אתה עושה בדירה?'', שאלתי.
- ''זורק את התיק בחדר'', אמר. הוא נעלם בחדרנו, שמענו חבטה כשתיקו נחת על הרצפה ואז הופיע שוב בפתח, כשהוא חובש כובע גרב על פדחתו. ואז השלים, כאילו לא הבנו זאת עוד קודם לכן: ''כדי שהספרים שלי לא יירטבו''.

כעבור שלושה שניצלים ושתי כוסות קפה לבשנו משהו והצטרפנו אל החוגגים למטה. האוויר היה חריף ומצהיל. קור ירושלמי שמוציא מהפה אדים צפופים במיוחד. עשרות סטודנטים נלהבים העיפו כדורי שלג זה על זה. לפני שהספקתי לזוז התנפץ מטח שלג על אחד הקירות, סנטימטרים מכתפי הימנית. התכופפתי והעפתי אותו על הזורק, שדמותו הייתה עמומה משהו באורם החיוור של פנסי הרחוב. ניעור הקפוצ'ון שלבש האובייקט מפתיתי השלג הפתאומיים שצנחו עליו הבהיר לי שגוש השלג שלי פגע במטרתו.

דני, לעומת זאת, נעלם בתוך המועדון הסמוך. כמה דקות מאוחר יותר, כשנמלטתי אל תוך הפתח המואר שמאחורי דלת הזכוכית מכדור שלג נוסף, מצאתי אותו מכרסם פיתה עם משהו ומחסל פחית קולה. הצטרפתי אליו. אחר כך עלינו לחדר.

מחלון חדרי לא ניתן היה לראות הרבה. חתיכת אוויר שהייתה ממוקמת מעל פיסת רחוב מאוספלטת. העצם היחיד שניתן היה להבחין בו בבירור היה פנס רחוב גדול שהפיץ אור כתום וחיוור. מהזווית הגרועה הזו ניתן היה לראות אך ורק את פתיתי השלג הצפופים כשהם יורדים וחגים סביב הפנס – אבל לא את נחיתתם על הקרקע. כך יצא שראיתי את השלג יורד אבל לא את הצטברותו. שעות אחדות העברתי בקריאה במיטה, כשמדי פעם אני שב ומציץ בשלג היורד ואינני יכול לראות אותו במלוא יופיו עלי קרקע.









למחרת בבוקר שררה דממה גדולה. פקחתי את עיני אל תוך שקט שלכמותו אני רגיל בעיקר בשבתות. המיטה ממול הייתה ריקה. יוסי לא ישן בה הלילה והנחתי ששוב יצא לאחת ממשמרות האבטחה הבלתי נגמרות שלו, שבילה את הלילה על ספה אצל חבר או שישן אצל בחורה שהכיר. לא ידעתי אם יש לימודים באותו יום. הרדיו לא אמר הרבה בעניין זה. החלטתי ללכת לקמפוס. לפחות אנסה. התלבשתי, התרחצתי ויצאתי החוצה.

המראה היה מרהיב. המדרכות היו מכוסות במעטה עבה של שלג. עבה עד כדי כך שכאשר טבלתי בו את רגלי הוא הגיע עד למעלה מברכי. כמה עצים סמוכים התכופפו לאחר שהשלג יצר על ענפיהם עומס עצום. בתי ירושלים שמתחת לגבעה מצבעו אף הם הלבן בוהק.

התחלתי לצעוד. משמאלי השתרעו שורות ובהם מלבנים צחורים וצפופים. בית הקברות הבריטי מעולם לא היה לבן יותר. ממולו, בצידו האחר של הכביש, היה שדה בור. בשדה זה נפער מעין בור גדול ורדוד באדמה. כשהחלה עונת הגשמים זרמו המים שהצטברו בשדה אל אותו בור ויצרו בו מעין עין בהירה. עתה, אחרי הגשמים, היה השדה מכוסה בשלג טהור ואילו הפתיתים שנפלו אל תוך הבור נמסו במים שהצטברו שם קודם לכן. מי שלא הכיר את המקום עשוי היה להאמין כי מדובר באגם קטן מוקף שלג. בלבי ייחלתי לכך שהמראה הנפלא הזה יישאר עימנו גם הרבה אחרי שיחלוף החורף הזה.

מגרש הרוסים ואתריו עם שכבת שלג ראשונה. תענוג המזכיר את אירופה (מקור תמונה 3).

השדה הסתיים ואחריו באה העלייה במדרון הגבוה של הר הצופים. נתתי מבט נוסף על ירושלים הלבנה. האוניברסיטה המורמונית, על קשתותיה המדויקות, עמדה זקופה וצחורה. הצלב הלבן והגדול שבמרכז בית העלמין הבריטי ניצב כמונומנט גאה מעל הר הצופים.

השלג הפך עמוק יותר. בנקודה מסוימת התקשיתי לצעוד מבלי שהשלג הגיע לי ל...אתם כבר מנחשים בעצמכם. כשהגעתי אל הקמפוס כבר בוססתי כולי במים שנטפו ממכנסי על המדרכה. השומר בבודקה התכרבל במעילו ונרעד מהקור העז שנשב פנימה כשפתחתי את הדלת. בחוסר רצון הוציא את ידיו מכיסי מעילו ופתח את התיק שלי לבדיקה.

המסדרונות כוסו שלוליות. מתי מעט הסטודנטים שהתהלכו בהם ידעו לספר שהלימודים בוטלו ושהם באו רק כדי לבדוק תוצאות מבחנים שנתלו אתמול על לוחות המודעות. הספרייה הייתה פתוחה והצלחתי לעבוד בה שעה או שעתיים. אבל כשיצאתי הוסבה תשומת ליבי אל אחד תאי הטלפונים הציבוריים שהיו מפוזרים בסביבה. נערה אמריקאית שוחחה בלהט עם הוריה שמעבר לים. ''אמא, את לא תאמיני'', קראה בהתרגשות, ''ירושלים לבנה לגמרי...הכול נראה פה כמו חלק מאיזה סיפור של חג מולד. מקסים!''









למחרת הלכתי עם חברתי דאז לבנות איש שלג. האתר שנבחר היה ערימת שלג שהצטברה על המדרכה הקרובה למעונות. התוצאה הייתה לא רעה. האיש היה שמן למדי ונראה מדושן עונג. שני אצטרובלים קשים שימשו לו כעיניים, כפיס עץ כפה ואבן קטנה כאף. עטפנו אותו בחתיכת בד שמצאנו וששימשה לו כצעיף. תקענו לו מקל ביד והוא נראה כמו קשיש חביב שזה עתה הגיע למועדון החברתי שלו כדי לבלות כמה שעות עם חבריו בקריאת עיתונים ובשתיית תה חם. הצצנו בו וחייכנו.

בתחילת השבוע הבא זרחה השמש, המיסה את השלגים והותירה בלב השדה מֵעֵין גב מים גדול מוקף בוץ ושרידי לובן שנמסו במהירות. איש השלג שלנו הלך והצטמק, עד שהפך גם הוא לזיכרון חולף.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
שלג בירושלים   שיר-דמע   יום ד', 30/01/2008 שעה 9:42   [הצג]   [2 תגובות]
אוח...   בר שושני   יום ד', 30/01/2008 שעה 10:01   [הצג]   [2 תגובות]
השלג (הירושלמי והראשון בכלל) שלי   יגאל חמיש   יום ד', 30/01/2008 שעה 11:01   [הצג]   [2 תגובות]
חורף 1991   מונס   יום ד', 30/01/2008 שעה 12:23   [הצג]   [2 תגובות]
חורף 1996 למיטב זכרוני...   אורחת לרגע   יום ה', 31/01/2008 שעה 15:10   [הצג]   [3 תגובות]
שלג   דובי   יום ה', 31/01/2008 שעה 22:40   [הצג]   [3 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©