גאונות אומללה
יום ד', 16/01/2008 שעה 21:21
לכאורה, לא היו יכולים להיות לוויליאם סידיס תנאים טובים מאלה לפתח את האינטליגנציה הטבעית הגבוהה שלו לכדי גאונות של ממש. משפחה מבוססת, אב בעל מעמד אקדמי גבוה וקליטה טבעית מהירה. אביו ראה את פרי חלציו כשפן ניסיונות שאמור להוכיח את התיאוריה שלו. על פי תיאוריה זו ניתן לאמן את המוח ממש כפי שניתן לאמן כל שריר אחר בגוף - אם עושים זאת כהלכה. וכך למד ויליאם הקטן החל מרגע לידתו את אותיות האלף-בית, שינן שיעורי גיאומטריה ואנטומיה ובגיל ארבע כבר הגיש לאביו שתי עבודות מחקר, האחת באנגלית והשניה בצרפתית. בגיל שמונה שלט בשמונה שפות, כולל בטורקית, בארמנית ובעברית. האיי.קיו שלו הוערך על ידי חוקר שבדק אותו ב-‏250 עד 300. אבל כל אלה לא הועילו הרבה: שנים של לחץ גבוה הפכו את ויליאם סידיס לבלתי-יציב נפשית ודרדרו אותו לאישפוזים תכופים ולסוף עלוב וחסר כל כבוד.









הזמנה להרצאה של בוריס סידיס. בזמנו נחש סידיס לאישיות השהשפעתה בתחום הפסיכולוגיה אינה נופלת מזו של פרויד.

כשאני רואה את הספר ''גברים קטנים'', המונח על מדף בספרייתי, אני נזכר בהרבה רגעים קסומים של ילדות, עת נהגתי לבלות על עץ אחד בשכונה בה גדלתי, כשבשקית שליידי שני כריכים עם שוקולד ובידי ספר עלילתי כלשהו שאני קוראו בבדידות ובלהיטות. ספר זה הוא המשכו של הקלאxhקה ''נשים קטנות'', שניהם פרי עטה של לואיזה מיי אלקוט. הראשון מספר את סיפור התבגרותן של ארבע אחיות המתגוררות בבוסטון. השני מתמקד בבית ספר לנערים שהקימה אחת הנערות, ג'ו מארץ'.

אחד הנערים באותו בית ספר מופלא הוא בילי וורד. מסופר עליו כי היה ''ילד בן שלוש עשרה אך מוחו היה כשל ילד בן שש. בינקותו היה ילד נבון באופן יוצא מן הרגיל ואביו האיץ בו יתר על המידה. הוא נתן לתינוק שיעורים קשים, הושיב אותו על ספריו שש שעות מדי יום וביקש לפטם אותו בידע כפי שמפטמים אווזים לשחיטה. הוא סבר שהוא ממלא את חובתו, אך למעשה כמעט והרג את הילד. קדחת חמורה כפתה על הילד חופשה עצובה, וכאשר החלים, התמוטט המוח התשוש, והיה כלוח שהעבירו עליו ספוג רטוב ושוב הוא נותר חלק לחלוטין...והיה זה מעורר רחמים לראות כמה ניסה ללמוד. ממש כאילו גישש בערפל אחר הידע האבוד, אשר עלה לו במחיר כה נורא. יום אחר יום שינן את אותיות האלף-בית., אמר בגאווה א' וב' והאמין כי הוא יודע אותן . אך למחרת נשכחו כליל, וצריך היה להתחיל מהתחלה''.

תפקידו של בילי בעלילת ''גברים קטנים'' הוא משני ביותר. העלילה אינה עוסקת בו והוא משמש כמעט כסטטיסט. ובכל זאת, תיאורה של אלקוט את מצבו של הילד - או יותר נכון את הסיבה למצבו – מזכיר לא מעט את הטיפול שהעניק פרופסור בוריס סידיס לבנו, ויליאם, בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. ולא, אין קשר בין הדברים: אלקוט פרסמה את ,גברים קטנים'' עשרים ושבע שנים לפני שוויליאם סידיס יצא לאוויר העולם.

כשוויליאם סידיס היה בן שנתיים, יכול היה כבר לעיין בספרי לימוד של בית ספר תיכון. הדבר אינו מוזר כל כך, שכן כבר בגיל חצי שנה ידע זאטוט זה לקרוא את האלף בית , מכל כיוון ומכל אות, לפי בחירה. כשהיה בן ארבע, כתב ויליאם, לפי הנחיית אביו, שתי עבודות מחקר, אחת באנגלית ואחת בצרפתית. כעבור שנה, בהיותו בן חמש, הכין עבור אביו עבודת מחקר מקיפה באנטומיה. האב הגאה, פרופסור בוריס סידיס, העביר את המחקר לחבריו באוניברסיטת הרווארד והללו קבעו, ללא היסוס, כי מדובר בעבודה מושלמת, ללא כל פגם.

אותה שנה התקין ויליאם סידיס הקטן לוח מיוחד שלפיו אפשר לקבוע באיזה מועד חל כל יום בשבוע במהלך עשרת אלפים השנים האחרונות. בגיל שמונה ידע שמונה שפות, מלבד שפת אימו (אנגלית) – לטינית, יוונית, צרפתית רוסית, גרמנית, עברית, טורקית וארמנית. בנוסף, הוא המציא שפה בעצמו וקרא לה שפת הוונדרגוד. כשהיה בן עשר כתב במו ידיו ספר ללימוד גיאומטריה...בשפה היוונית. בגיל אחת עשרה התקבל כסטודנט מן המניין בהרווארד. למעשה, עמד להתקבל כחלק מתוכנית מיוחד לסטודנטים צעירים ומוכשרים במיוחד כבר שנתיים קודם לכן, אלא שאפילו בקטגוריה זו נחשב לצעיר במיוחד ובאוניברסיטה החליטו לעכב במעט את תחילת לימודיו. כאשר שב לשם, שנתיים מאוחר יותר, בדקו כמה פרופסורים את עבודותיו ונאלצו להודות שמדובר בתופעה יוצאת דופן: ילד פלא, גאון מופלא, שאולי נכון לו עתיד כמוצארט של המדעים.

גאונותו של ויליאם סידיס היא עניין שעומד על סדר היום של המחקר מזה מאה שנים לפחות. חוקרים בתחומי הפסיכולוגיה, החינוך, המתמטיקה והגנטיקה ניסו להבין כיצד צצה לה גאונות שכזו בקמפוס הרווארד ומה היו הגורמים להיווצרותה. האם הייתה זו גאונות מלידה, מעין כישרון גנטי שנולד להורים בעלי מטען תורשתי מוצלח במיוחד? ואולי הייתה לכך סיבה אחרת, סביבתית, הקשורה בחינוך שקיבל?

אביו של ויליאם, בוריס סידיס, היה יהודי יליד אוקראינה שהיגר לאמריקה בסוף האמה ה-‏19. בוריס לימד פסיכולוגיה באוניברסיטת הארוורד, שימש כפסיכיאטר וכפסיכולוג וכתב ספרים רבים. בין היתר נזקפים לזכותו כמה מחקרים פורצי דרך בתחומי הפסיכופתולוגיה, ההיפנוזה והפסיכולוגיה הקבוצתית. הוא נודע גם בכך שיישם את תיאוריית האבולוציה במחקר הפסיכולוגי. הוא תקף בחריפות את מדע הגנטיקה וחיפש כל העת אחר הסיבות להתנהגות אנושית במצבי לחץ ומשבר, במיוחד בקשר עם השתוללות אספסוף או קנאות דתית. את מחקרו בתחום זה סיכם בספר שפרסם ב-‏1922 ובו קבע כי הפרעות עצביות נגרמות במידה רבה בשל פחד השוכן בתת-המודע האנושי. פחד זה עומד ביסוד הסבל הנפשי וההתנהגות הבעייתית של בני האדם. השפעתו האקדמית והמחקרית הייתה גבוהה עד כדי כך שהיו מי שהגדירו אותה ככזו שאינה פחותה מעבודותיו של זיגמונד פרויד.

בוריס ראה עצמו מחויב להעניק לבני משפחתו את כישוריו שלו ובכך להפכם למצליחים בתחומם. הוא לימד את רעייתו שרה שלא זכתה לחינוך רשמי ובסיועו התקבלה זו ללימודים בבית ספר לרפואה וסיימה אותו בהצלחה. לאחר שנולד ויליאם, היא ויתרה על הקריירה הרפואית שלה לטובת גידולו. ויליאם נקרא על שם עמיתו של בוריס, הפסיכולוג והפילוסוף ויליאם ג'יימס.

ויליאם ג'יימס סידיס. נחשב לאחד המבריקים ביותר במאה העשרים. אבל גאונותו לא פיצתה על אומללותו. במידה רבה היא הייתה הגורם המרכזי להתהוותה.

הוריו של סידיס האמינו בהנחלת חינוך מוקדם, חופשי מפחד, לאהבה חופשית של ידע, זאת בניגוד למשמעת ולעונשים שהיו נהוגים בחינוך של תחילת המאה ה-‏20. פרופסור סידיס החליט ליישם כמה מהתיאוריות שלו על בנו, ויליאם. טרם נולד, הכין האב המלומד ''תוכנית עבודה'' מפורטת שמטרתה הייתה להפוך את בנו לגאון. ויליאם הקטן היה, בלא ידיעתו, מעין שפן ניסיונות של אביו. הלה טען כי אפשר לפתח את מוחו של האדם ממש כשם שאפשר לפתח ולטפח את השרירים. השיטה צריכה להיות אימון בלתי פוסק, תוך הגדלת הכמות מיום ליום.

החל מיום לידתו הכיר התינוק החביב את אותיות האלף-בית. אביו תלה אותןעל קיר חדרו ופעמים רבות היה ניצב ליד מיטת בנו, מחזיק באותיות וקורא לפעוט בשמן. כך עשה מדי יום במשך שבועות וחודשים. אין פלא, אפוא, שכאשר היה ויליאם בן שישה חודשים הוא ידע לזהות בקלות רבה את כל אותיות האלף-בית.

בוריס המשיך בתוכנית שקבע מראש. הוא לא רצה לבזבז את זמנו של הפעוט בסיפורי ילדים ובמשחקים בצעצועי תינוקות. במקום זאת, קרא לבנו מתוך ספרי לימוד לגיאוגרפיה, גיאומטריה, פיסיקה, לטינית ויוונית. ויליאם לא הורשה לשחק עם בני גילו, כדי שלא יושפע מהבליהם הילדותיים. אימו ניסתה למחות על המשטרה הקפדני והנוקשה שאליו הכניס אותו, אך האב ביטל את דבריה בהצביעו על התקדמותו המהירה של ויליאם.

וכך גדל הילד כשהוא בעל סבר רציני וכבד, ורק לעתים רחוקות ניתנה לו הזדמנות להתפרק ולזנוח. נעוריו, אורחותיו, למעשה כל חייו – היו כולם קודש למימוש רעיונותיו החינוכיים של אביו. המתח הבלתי פוסק שכפה עליו האב השאפתן החל לתת בו את אותותיו. כשמלאו לו שמונה שנים החלו להתגלות אצלו תופעות של היסטריה וצחוק עצבני, במיוחד כאשר התקשה בפתרון השאלות שניתנו לו. היה זה סימן מבשר רעות, אבל האב הקפדן לא שת את ליבו לכך.

בגיל 8 ניסה סידיס להתקבל לאוניברסיטת הרווארד, אך נידחה בשל גילו הצעיר. בגיל 11 התקבל סידיס לאוניברסיטה כחלק מתוכנית לרישום מוקדם של סטודנטים מוכשרים. סידיס נתן הרצאה על גופים ארבעה ממדיים לקהל של מתמטיקאים וזו עברה בהצלחה. אברהם סטרלינג ערך לו מבחן IQ והעריך אותו ביותר מ-‏250. סידיס היה הצעיר והמבטיח בקבוצה של ילדי פלא שלמדו בהרווארד בשנת 1909, קבוצה שהכילה בין השאר את נורברט ויינר, אבי הקיברנטיקה, את ריצ'רד באקמינסטר פולר (Richard Buckminster Fuller) ואת המלחין רוג'ר ססיון (Roger Sessions).

הבעיות הנפשיות שפקדו את ויליאם סידיס צפו אל פני השטח ב-‏1912. באותה שנה, והוא בן ארבע עשרה, הרצה בפני צוות פרופסורים של הרווארד על הנושא המרתק ''המימד הרביעי''. כאשר סיים, מחאו הנוכחים כפיים בהתלהבות. זו הייתה, ללא ספק, מהמבריקות שנשמעו לאחרונה בתחום זה. אלא שאז קרה דבר מוזר: במקום להודות בנימוס למעריציו, החל ויליאם לצחקק. הצחקוק הרפה הפך להתפרצות היסטרית, בלתי נשלטת וחסרת כל רסן. ויליאם פשוט לא היה מסוגל להירגע. בשיא התקפת הצחוק שפקדה אותו נשא את רגליו וברח מן האולם. הדבר לא שינה כהוא זה לגבי ההערכות על גאונותו. פרופסור דניאל קומסטוק מ-MIT צוטט לאחר ההרצאה כאומר שסידיס עתיד להיות המתמטיקאי המוביל של המאה ה-‏20.

בעקבות התקרית הזו נזכרו רבים בדפוסי התנהגות מוזרים נוספים שלו. ויליאם סידיס אושפז בבית מרגוע בפורטסמות' שבניו המפשייר, וכעבור חודשים ספורים שוחרר וחזר להרווארד כדי לקבל תעודת הצטיינות.

שובו למכללה עורר סקרנות תקשורתית בלתי רגילה. סידיס הצעיר לא סירב לבקשות לראיינו. להיפך. הוא ביקש לשפוך את מררתו באוזני מישהו וידע היטב אל מי הוא רוצה לכוון את חיצי נקמתו. ''נער בן 14 שהוכתר כגאון מאשים: 'אבי הרס את חיי !!''' זעקו הכותרות למחרת. במאמרים עצמם נאמר כי סידיס, שזה עתה סיים בהצטיינות את לימודיו בהרווארד, החליט להפסיק כל לימוד ומחקר ולחיות מה שהוא מכנה חיים נורמליים של אדם פשוט. ל''בוסטון הראלד'' אמר כי אין בכוונתו לשאת אישה.

סידיס ספג איומים מחבורת סטודנטים בהרווארד. למען ביטחונו, הוריו העבירו אותו, בשנת 1915, לאוניברסיטת רייס (Rice) ביוסטון שבטקסס, על מנת להשלים את לימודי הדוקטורט. שם קיבל משרה של עוזר הוראה במחלקה למתמטיקה. לאחר שנה עזב סידיס את המשרה, משום שלא הצליח בהוראה וזכה ליחס מזלזל מצד תלמידיו שהיו בוגרים ממנו. התנהגותו התמוהה, לעתים ההיסטרית, גרמה לכך שלא יכול היה לקיים יחסי אנוש תקינים עם סביבתו. התלמידים, כמו גם חבריו המורים, שנאו אותו ולגלגו עליו. הוא עזב את המקום וחזר לניו אינגלנד. לאחד מחבריו סיפר כי לא עזב מרצונו אלא נתבקש לעשות כן, ולמעשה פוטר מתפקידו. הוא חזר לבוסטון ונרשם לבית הספר למשפטים של הרווארד בספטמבר 1916, אך פרש ב-‏1919, אף על פי שהיו לו ציונים טובים.

עטיפת אחד מחיבוריו האקדמיים של סידיס. ברק אינטלקטואלי מול אי-יציבות נפשית.

הוא הצטרף לארגון רדיקלי בשמאל הפוליטי. הוא נטל חלק בהפגנה שנערכה בבוסטון לרגל ה-‏1 במאי. ההפגנה הפכה לעימות אלים עם כוחות המשטרה וסידיס נעצר, הועמד לדין ונידון ל-‏18 חודשי מאסר. במהלך משפטו הצהיר על התנגדותו לגיוס החובה שבו הוחל במהלך מלחמת העולם הראשונה, על כפירתו באלוהים ועל אמונתו בסוציאליזם. הוא ערער על פסק הדין, אך בהתערבות אביו שוחרר עד למועד הערעור, ולאחר מכן בילה שנה תמימה באותו בית מרגוע בפורטסמות' ושנה נוספת בשקט היחסי של קליפורניה, לשם נלקח על ידי הוריו.

הוא נעלם מן האופק פעם נוספת. מאוחר יותר התגלה על ידי אחד מידידיו של אביו, כשהוא עובד כפקיד זוטר בחנות כל-בו תמורת שכר עלוב. באותה תקופה גם שינה את שמו, התבודד הרבה וגם שתה לשוכרה. בלחצו של אותו ידיד ניאות לחיות בצורה מסודרת יותר, אבל עדיין שאף לנקום באביו. הוא הוזמן על ידי מוסד אקדמי חשוב להרצות על השאלה המסקרנת ''האם יש חיים על פני המאדים''. מדענים ועיתונאים רבים נהרו לאולם ההרצאות. הציפייה להרצאתו של הגאון המופלא והאקסצנטרי הייתה עצומה. מנהלי המוסד עצמם העידו בפומבי על ויליאם סידיס כי ''הוא עדיין גאון כפי שהיה ואולי אפילו מבריק יותר''.

אבל כאשר הגיעה שעת ההרצאה נדהמו כל הנוכחים. ויליאם סידיס לא דיבר כלל על המאדים או על האפשרות שיש עליו אורגניזמים חיים. הוא דיבר דווקא על בעיות התעבורה בכבישים ועד מהרה הפכו דבריו למבולבלים יותר ויותר ולחסרי כל היגיון. בין דבריו השתרבבו קולות צחקוק וגיחוכים. המעמד היה מביך. כשיצא משם אמר לעיתונאים: ''אבי רצה שאהייה גאון...והנה לכם התוצאה'' – ונמלט מהמקום.









פרופסור בוריס סידיס מת ב-‏1923 והותיר לבנו ירושה ענקית – אבל כל המאמצים שעשו פרקליטיו של האב לאתר את עקבותיו של ויליאם עלו בתוהו.

בקיץ 1944, שעה שמלחמת העולם השנייה עדיין השתוללה באירופה, פורסמה ידיעה קטנה בעיתון ניו-יורקי. ''במוסד צדקה בברוקלין'', נאמר בה, ''הלך לעולמו היום ויליאם סידיס, ממחלת דלקת הריאות. המנוח היה בנו של פרופסור בוריס סידיס, ונחשב בזמנו לאחד מגאוני הדור...''. בפרסומים אחרים נאמר שמת משטף דם במוח. כך או כך, במותו הסתיימה הסאגה הנוראה אליה הטיל אותו אב שאפתן. ממש כמו זה שניסה לחנך את בילי וורד מ''גברים קטנים'' לגאונות.

עד יום מותו סירב ויליאם לגעת בפרוטה אחת מן ההון הרב שהותיר לו אביו.









מקור כל התמונות שבטקסט הוא באתר סידיס.נט.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הנה עוד יהודי   חיים   יום ה', 17/01/2008 שעה 18:06   [הצג]
אני נזכר שקראתי עליו פעם   רועי   יום ה', 17/01/2008 שעה 18:08   [הצג]   [3 תגובות]
תודה לך   אווז   יום ה', 17/01/2008 שעה 20:35   [הצג]
ממש מעניין!   ענת   יום א', 27/01/2008 שעה 18:12   [הצג]
מרתק   של ברמן   יום ב', 28/01/2008 שעה 16:20   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©