מדינת המידגם
יום ג', 08/01/2008 שעה 13:43
בשנת 1947 יצא לאקרנים סרט בשם Magic Town, בכיכובו של ג'יימס סטיוארט. הסרט עסק בניסיונותיו של מנהל מכון סקרים לבצע מידגמים עבור לקוחותיו בעיירה השהתפלגות המצביעים בה זהה תמיד, אבל תמיד, להתפלגות ההצבעה ברחבי ארצות הברית כולה. המשמעות ברורה: אם אפשר לדגום הצבעות בעיירה כזו, אין טעם בביצוע סקרים ארוכים, יקרים ומורכבים במקומות אחרים. שאלתי את עצמי האם ניתן למצוא, אם לא עיר אחת לפחות מדינה אחת שתוצאות הבחירות לנשיאות בה מנבאות את התוצאות הכלליות. התשובה מורכבת, אמנם, אבל קיימת מדינה אחת לפחות שעל פני השנים ולאורך המאה ה-‏20 וה-‏21 קיים מיתאם מפתיע בין תוצאות הבחירות לנשיאות המתקיימות בה (והכוונה לבחירות ארציות כלליות ולא לפריימריז למפלגות השונות) לתוצאות ברמה הלאומית.









בחירות בארצות הברית הן תמיד עניין מרתק. למדינה הזו פנים רבות כל כך, קהילות שונות כל כך, סדר יום רחב כל כך ופסיפס אתני מגוון כל כך שתמיד אפשר למצוא עניין מיוחד במעקב אחר הפריימריז בכל מדינה ומדינה. כל יחידה שכזו היא עולם בפני עצמו, וכך יכולים המועמדים לבוא ולהבטיח באחת שתחת הנהגתם תסבסד המדינה מחירי מינימום לתירס ובמדינה האחרת שבכוונתם להקטין באופן דרמאטי את הוצאות המימשל ובכך גם להצדיק הפחתת מסים.

מדינת איווה חנכה אתמול – כרגיל – את עונת הפריימריז שתלווה אותנו בחודשים הקרובים. בניגוד לדיווחים המקובלים בתקשורת התלאביבוצנטרית והשטחית שלנו (ובמקביליה בארה''ב, הרואים כל עיר שאינה בת שלושה מיליון תושבים לפחות כמעין אזוטריה חביבה הראויה אולי לתצפית אנתרופולוגית אבל לא לכיסוי ממשי), מדובר במדינה מעניינת למדי. נכון, תשעים ומשהו אחוז מאדמותיה הן אדמות מעובדות, אבל חקלאות יכולה להיות תחום מעניין כשלעצמו. ומלבד זאת אפשר לראות בה את הגשרים המקורים של מחוז מדיסון, שבינותם לבלבה אהבתם של פרנצ'סקה ג'ונסון ורוברט קינקייד. אפשר לסייר בשרידי מושבת האמנה, קהילה נוצרית אדוקה שאנשיה היגרו מגרמניה, חיו בצניעות ובפרישות, הצליחו בעזרת ידיהם החרוצות לבנות כפרים משגשגים ובניגוד לבני האמיש אף קיבלו בברכה טכנולוגית מתקדמות. אפשר לבקר בדביוק, אחת העיירות המלבבות ביותר לאורך המיסיסיפי, מקום בו ניצבים בתי מגורים ויקטוריאניים מרהיבים ואפשר להפליג על פני נופים נאים של הנהר. אפשר לנסוע לדיירזוויל, עיירה בה נערך מדי נובמבר יריד צעצועי החווה הגדול בעולם והיא מתברכת במוזיאון מפתיע המציג דגמים עתיקים וחדשים של טרקטורים ואסמים. חובבי הפרה-היסטוריה יכולים לנדוד אל ערוץ המאובנים דבוני, לא רחוק מאיווה סיטי, מקום בו שכן לפני כ-‏400 מיליון שנה ים קדום, שבנסיגתו הותיר על קרקעית הערוץ שפע של מאובנים מרתקים. יש גם כמה מוזיאונים מרתקים לאמנות, אתרי זיכרון לילידי איווה מפורסמים כמו הנשיא הרברט הובר ושחקן הקולנוע ג'ון ויין ומגרש הבייסבול שהוקם בלב שדות התירס והיווה את מוקד ההתרחשויות באגדה הקולנועית היפה ''שדה החלומות''. ועוד לא הזכרתי את החמימות האנושית והאוכל המשובח . דומני שהיה זה ג'ק קרואק ששם בפי גיבור ''בדרכים'' שלו, סאל פארדייס, את הקביעה שלפיה ככל שמרחיקים בנסיעה מהחוף המזרחי מערבה הארוחות המוגשות לסועדים טעימות יותר ועוגות התפוחים גדולות יותר. איווה היא דוגמה טובה לכך.

כנס בחירות (caucus) באיווה. מדינה חקלאית המשמשת כזירת בירות למתמודדים מניו יורק ומשיקאגו (מקור תמונה 1).

אבל לא את שבחיה של איווה באתי לספר כאן, אלא על מערכות הבחירות. מטבע הדברים, איווה מעוררת עניין משום שהיא הראשונה שבה מתקיימים פריימריז לייצוג שתי המפלגות הגדולות בבחירות לנשיאות. היא נחשבת לאחת המייצגות היותר מובהקות של ''אמריקה האמיתית'', זו שאינה שקועה בהכרח בסיורים בחנויות השדרה השביעית ובדיונים בשאלה האם סגוויי הוא אמצעי תחבורה עדיף על קורקינט חשמלי סטנדרטי אם לאו. איווה היא האמריקה שבה מוקד העניין הוא בשאלות מחירי התירס, החיטה ובשר הבקר והחזיר. היא העורף התזונתי של אמריקה והמקום בו התפתחו החיים שפעם נחשבו ללב האמריקנה. היא אחד מאותם מוקדים שבהם קל יותר לראות אנשים שבמדינת ישראל כבר שכחו שבאמריקה יש כמותם: עובדי כפיים, פשוטים, הגונים, מאמינים, צנועים, פטריוטיים. כיום נהוג אצלנו לזלזל בשכאלה. אני, במקרים רבים, נהנה יותר מסיור באזורים אלה מאשר משוטטות זומבית וצרכנית ברחבי המטרופולינים של ניו יורק ולוס אנג'לס.

ובכן, בבחירות המקדימות באיווה ניצח מושל ארקנסו לשעבר, מייק האקבי, בקרב הרפובליקנים, תוך שהוא מקדים שמות כמיט רומני, ג'ון מקיין ופרד תומפסון (רודי ג'וליאני בחר שלא להתמודד באיווה, מתוך הנחה שהמאבק שם אבוד ממילא ושעדיף לרכז מאמץ במקומות אחרים). במחנה הדמוקרטי היה זה לילו של ברק אובאמה, שהקדים את ג'ון אדוארדס, הילארי קלינטון וביל ריצ'רדסון. אפס, ניצחונם של האקבי ואובאמה אינו נייר לקמוס להצלחתם בעתיד. אחרי הכול, גם בעבר היו מקרים בהם מנצחי הבחירות המקדימות במדינה זו נדחקו לאחר בשלבים מאוחרים יותר של המירוץ. בשנת 2004, למשל, הגיע ג'ון קרי שלישי בין הדמוקרטים בפריימריז באיווה, כך גם הנשיא ג'ורג' וו. בוש בקרב הרפובליקנים – מה שלא מנע משניהם לנצח לאחר מכן במדינות אחרות ולקבל את מינוי מפלגתם כמועמדים לנשיאות.

ברור שלא ניתן להקיש מניצחון באיווה על הישג ברמה מתקדמת יותר, אבל הדבר מוביל אותי לדיון בנושא דומה. השאלה המסקרנת אותי היא אם אכן קיימת מדינה שההצבעה המתקיימת בה היא מעין שיקוף נאמנן של ההתפלגות הלאומית. כלומר, האם קיימת מדינה שמועמד המנצח בה יודע שבמידה רבה מבשר ניצחון זה גם על ניצחון בהתמודדות על הנשיאות עצמה. ולא, לא בפריימריז, אלא בקרב הלאומי גופו.

לפני שנים רבות צפיתי בסרט ישן שנקרא ''עיר הקסם'' (דומני שהתרגום היה ''עיר קסומה'', אבל השם המקורי הוא Magic Town, כך שאתם חופשיים להחליט בעצמכם מי צודק). בסרט מגלם ג'יימס סטיוארט את דמותו של ריפ סמית', בחור צעיר העומד בראש מכון סקרים עצמאי שעסקיו בכי רע – עד שהוא מגלה את קיומה של עיירה בשם גראנדוויו (Grandview), שהתפלגות ההצבעה בה זהה תמיד להתפלגות הלאומית כולה. ריפ מבין שמדובר במכרה זהב והוא ואנשיו נוסעים לשם כדי לערוך סקרי דעת קהל זולים, קלים ואמינים. לא ניכנס כאן למהלך הסרט כולו, אבל הכיוון ברור, אני מניח.

ובכן, הדבר הקרוב ביותר למדינה המנבאת את הנשיא הבא הוא מיזורי, מדינה הממוקמת, באופן שאולי יש בו מן הסמליות ואולי הוא רק עניין מקרי, במרכזה של ארצות הברית. מאז 1960 כל מועמד לנשיאות שבני מיזורי העדיפו למשרה אכן זכה בה. גם קודם לכן היה הישגם מרשים למדי. אפשר להתחיל ולדקדק בפרטים, אבל רצוי קודם כל לקרוא את הטבלה הבאה, שאותה הרכבתי על בסיס מאגר הנתונים של דייב ליפ, אם רוצים להבין במה דברים אמורים. מנצחי מיזורי שזכו גם בבחירות הארציות מסומנים ברקע צהוב.









העדפתם הפוליטית של תושבי מיזורי בבחירות לנשיאות: דמוקרטים מול רפובליקנים - בהשוואה לתוצאות הבחירות בארה''ב כולה


שנת הבחירות לנשיאות המועמד הדמוקרטי ההישג במיזורי המועמד הרפובליקני ההישג במיזורי הזוכה בבחירות הכלליות לנשיאות
2004 ג'ון קרי 46.10% ג'ורג' וו. בוש 53.30% ג'ורג' וו. בוש
2000 אל גור 47.08% ג'ורג' וו. בוש 50.42% ג'ורג' וו. בוש
1996 ביל קלינטון 47.54% בוב דול 41.24% ביל קלינטון
1992 ביל קלינטון 44.07% ג'ורג' בוש 33.92% ביל קלינטון
1988 מייקל דוקאקיס 47.85% ג'ורג' בוש 51.83% ג'ורג' בוש
1984 וולטר מונדייל 39.98% רונלד רייגן 60.02% רונלד רייגן
1980 ג'ימי קארטר 44.35% רונלד רייגן 51.16% רונלד רייגן
1976 ג'ימי קארטר 51.10% ג'ראלד פורד 47.47% ג'ימי קארטר
1972 ג'ורג' מקגוורן 37.71% ריצ'ארד ניקסון 62.29% ריצ'ארד ניקסון
1968 יוברט האמפרי 43.74% ריצ'ארד ניקסון 44.87% ריצ'ארד ניקסון
1964 לינדון ג'ונסון 64.05% בארי גולדווטר 35.95% לינדון ג'ונסון
1960 ג'ון קנדי 50.26% ריצ'ארד ניקסון 49.74% ג'ון קנדי
1956 אדליי סטיבנסון 50.11% דווייט אייזנהאואר 49.89% דווייט אייזנהאואר
1952 אדליי סטיבנסון 49.14% דווייט אייזנהאואר 50.71% דווייט אייזנהאואר
1948 הארי טרומן 58.11% תומאס דיואי 41.49% הארי טרומן
1944 פרנקלין רוזוולט 51.37% תומאס דיואי 48.43% פרנקלין רוזוולט
1940 פרנקלין רוזוולט 52.27% ונדל וילקי 47.50% פרנקלין רוזוולט
1936 פרנקלין רוזוולט 60.76% אלפרד לאנדון 38.16% פרנקלין רוזוולט
1932 פרנקלין רוזוולט 63.69% הרברט הובר 35.08% פרנקלין רוזוולט
1928 אלפרד סמית' 44.15% הרברט הובר 55.58% הרברט הובר
1924 ג'ון דייוויס 43.79% קאלווין קולידג' 49.58% קאלווין קולידג'
1920 ג'יימס קוקס 43.13% וורן הארדינג 54.56% וורן הארדינג
1916 וודרו וילסון 50.59% צ'ארלס יוז 46.94% וודרו וילסון
1912 וודרו וילסון 47.35% ויליאם טאפט 29.75% וודרו וילסון
1908 ויליאם בריאן 48.41% ויליאם טאפט 48.50% ויליאם טאפט
1904 אלטון פארקר 46.02% טדי רוזוולט 49.93% טדי רוזוולט
1900 ויליאם בריאן 51.48% ויליאם מקינלי 45.94% ויליאם מקינלי










מיזורי היא מדינה של מפגשים. הנהר הקרוי על שמה יוצא ממנה ונשפך אל המיסיסיפי. הרוק, הג'אז, הקאנטרי והבלוז יוצרים בה מזיגות אינסופיות והופכים נקודות כמו קנזאס סיטי (שבחלקהנמצאת בקנזאס ובחלקה במיזורי) וסנט לואיס למרכזי תרבות חשובים. יש בה שילוב מוצלח של ערים גדולות, ערי שדה בינוניות, עיירות קטנטנות וכפרים חקלאיים. היסטורית, לפחות, נשלטה המדינה במרבית שנותיה על ידי מושלים דמוקרטיים, עוד בתקופה בה הייתה מפלגה זו מזוהה עם הדרום השמרני, הדתי ותומך העבדות ולפני שהפכה למפלגה המייצגת קואליציה של מיעוטים אתניים, לרבות שחורים רבים. למרות זאת, היו מדינות דרומיות ותומכות עבדות מובהקות בהרבה ממנה, כמו ג'ורג'יה, אלבמה, מיסיסיפי, טנסי, דרום קרוליינה ועוד. מיזורי עצמה גבלה באילינוי, מדינה חופשית, והושפעה ממנה לא מעט.

עד כמה התרחקה מיזורי מעברה ומהגדרותיה ה''דרומיות'' המוכרות והפכה להיות מדינת מרכז לכל דבר, ניתן לראות בערך הוויקיפדי של ''קו מייסון-דיקסון''. קו היסטורי זה נועד במקור לסמן קווי גבול שנויים במחלוקת בין כמה מדינות בצפון מזרח ארצות הברית, אבל לימים הפך למושג המזוהה עם התיחום הגיאוגרפי-תרבותי של ארצות הברית למדינות ''דרום'' ו''צפון''. בתודעה האמריקנית, מאשר אותו ערך, כבר לא קיים זיהוי אוטומטי בין מדינות כמיזורי או פלורידה לבין הדרום האמריקני – למרות שבמקורן שתיהן כאלה. הנשיא היחיד שהוציאה מתוכה, הארי טרומן, נחשב לדמוקרט מובהק במושגים של זמננו. לעומתו, סימל מי שהיה שר המשפטים במימשל בוש, ג'ון אשקרופט, שמרנות קיצונית בהתגלמותה. בכלל, תושבי המדינה ידועים בספקנותם. לא לחינם היא מכונה ''Show Me State'', כלומר, מדינתם של אלה שאינם מוכנים להאמין לקביעה כלשהי זולת אם יגבה הקובע את הצהרתו בעובדות מוצקות.

הארי טרומן חוגג ניצחון אלקטוראלי מרשים בהחזיקו בגליון ה''שיקאגו דיילי טריביון'' שבישר מוקדם מדי על תבוסתו. תושבי מיזורי לא החמיצו את ההזדמנות להכניס את בן מדינתם אל הבית הלבן (מקור תמונה 2).

שימו לב למה שמתרחש במדינה זו בבחירות הכלליות. במהלך 108 השנים האחרונות רק פעמיים נרשמה סטייה מהכלל שלפיו מועמד מפלגתי לנשיאות המנצח במיזורי זוכה גם בתמיכת רוב האמריקנים במישור הארצי. הפעם הראשונה הייתה ב-‏1900, שנה בה הייתה עדיין מיזורי מדינה בעלת אופי חקלאי מובהק ונטתה בבירור לתמוך במועמד הדמוקרטי הכריזמטי, ויליאם ג'נינגס בריאן. בריאן גרף את תמיכת מצביעי מיזורי בהפרש של שישה אחוזים וחצי אבל נוצח בבחירות הארציות על ידי הרפובליקני ויליאם מקינלי (שכעבור שנה נרצח על ידי מתנקש). למעט פעם אחת נוספת, הייתה זו הפעם היחידה מאז ראשית המאה העשרים בה לא חפפה העדפת בוחרי מיזורי את ההעדפה הלאומית. טדי רוזוולט, וודרו וילסון, וורן הארדינג, קאלווין קולידג', הרברט הובר, פרנקלין רוזוולט, הארי טרומן, דווייט אייזנהאואר (פעם אחת), ג'ון קנדי, לינדון ג'ונסון, ריצ'ארד ניקסון, ג'ימי קארטר, רונלד רייגן, ג'ורג' בוש האב, ביל קלינטון וג'ורג' בוש הבן – את כולם בחרה מיזורי במקביל לאמריקה כולה.

החריג היחיד בכל השנים שמאז העימות בריאן-מקינלי היה נצחונו הדחוק של אדליי סטיבנסון על הנשיא המכהן אייזנהאואר בבחירות הכלליות במיזורי ב-‏1956. סטיבנסון היה קודם לכן מושלה של אילינוי השכנה ונהנה מאהדה מסוימת במיזורי, אך תמיכתו של טרומן, הנשיא לשעבר ובנה הנערץ של מיזורי, ביריבו של סטיבנסון בפריימריז הדמוקרטיים, מושל ניו יורק אווריל הארימן, כרסמה במעמדו. בכל זאת עלה בידיו לגבור על אייזנהאואר בהפרש זעום (פחות מארבעת אלפים קולות מתוך למעלה מ-‏1.8 מיליון קולות שנספרו). לשם השוואה, בספירה הארצית גבר אייזנהאואר על סטיבנסון בהפרש של 15.5%, הנחשב גבוה מאוד במונחים אמריקניים.

ההיסטוריה האלקטוראלית של ארצות הברית התברכה בכמה התמודדויות צמודות במיוחד. אחת המיתולוגיות שבהן היא זו של 1948, כאשר לאחר ההצבעה כבר פרסמו חלק מכלי התקשורת ידיעות פסקניות בדבר ניצחונו של טום דיואי. הם אכלו את הכובע: כמה שעות לאחר מכן התברר כי הנשיא המכהן, הארי טרומן, שירש את כס הנשיאות לאחר שקודמו רוזוולט הלך לעולמו, ניצח את יריבו הרפובליקני. אבל העובדה שמיזורי הלכה עם טרומן אינה אומרת הרבה, שכן כבר ציינתי שהייתה זו הזדמנות היסטורית מבחינת המיזוריאנים, לבחור בפעם הראשונה בהיסטוריה את בן מדינתם לתפקיד הרם ביותר. כשמדברים על מרוצים צמודים במיוחד, ראש בראש, מזכירים כיום בעיקר שניים נוספים: זכייתו של קנדי ב-‏1960, אז גבר על ניקסון בהפרש של מעט יותר ממאה אלף קולות (מתוך יותר מ-‏68.3 מיליון קולות), כלומר 0.17%; ונצחונו של ג'ורג' וו. בוש על אל גור ב-‏2000, כאשר ניצחון זה התפשר בזכות שיטת האלקטורים, שהעניקה לבוש רוב דחוק לאחר שבספירה הכללית הוא קיבל 543 אלף קולות פחות מיריבו הדמוקרטי. גם בשני המקרים האלה צידדה מיזורי באלה שנבחרו, בספו של דבר, כנשיאים.

זהו זה. אם לא נחשיב את קו ההתחלה של 1900, הרי שב-‏108 השנים האחרונות סטתה מיזורי רק פעם אחת מהתוצאות הלאומיות. כמו גראנדוויו, אותה עיר דמיונית בסרט ''עיר הקסם'', היא מנבאת את תוצאות האמת הכלליות ואפשר להתייחס אליה כאל מידגם. במלים אחרות, חבל לשלם לסוקרים, דוגמים ושאר מומחי דעת קהל כדי שיפשטו על 49 המדינות האחרות ברחבי ארצות הברית וינסו לבדוק את המגמות בהן. אפשר להסתפק במיזורי גופא.

גם את הפסקה הקודמת אני מציע שלא לקחת ברצינות רבה מדי. יש כאן צירוף נאה של עובדות והתרחשויות, אבל על אף המיתאם הגבוה בין ההעדפות של מיזורי לאלה של האומה כולה יתכן בהחלט שגם מיזורי מסוגלת לשגות. ובכל זאת, אם מיזורי טועה פעם ב-‏56 שנה עדיף לבדוק מה מתרחש בה לקראת בחירות 2008. שהרי בשנת 2012 יחלפו 56 שנים מאז התמודדות סטיבנסון-אייזנהאואר וייתכן שמיזורי תטעה שוב.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
בארץ   סורנטו   שבת, 05/01/2008 שעה 4:00   [הצג]   [2 תגובות]
אני הכי אוהב את תושבי סן פרנסיסקו   שמאלני   שבת, 05/01/2008 שעה 21:19   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   ג'וש   שבת, 05/01/2008 שעה 21:22   [הצג]
(ללא כותרת)   ג'וש   שבת, 05/01/2008 שעה 21:23   [הצג]
רונלד רייגן   דוד   יום א', 06/01/2008 שעה 7:56   [הצג]   [2 תגובות]
הילרי בעקבות הארי   דודו בן עמי   יום ד', 09/01/2008 שעה 9:34   [הצג]   [3 תגובות]
בית שמש   אליצור סגל   יום ג', 15/01/2008 שעה 15:12   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©