חמישה אתגרים מוסיקליים
יום ו', 21/12/2007 שעה 9:26
בגלי צה''ל מתכוונים לבחור השנה את 60 האלבומים החשובים ביותר בתולדות המוסיקה הישראלית. הכנת אוסף בחירות שכזה הוא עניין כמעט סטנדרטי בתרבות שלנו, אבל טרם ירעיף עלינו יואב קוטנר את שבחי האלבומים שיבחר, אולי כדאי להקדיש כמה מלים דווקא לאתגרים העומדים בפני המוסיקה הישראלית בעתיד. התרבות הישראלית הפופולארית מתאפיינית בעכשוויזם טהור ובהערצת הצעירים, היפים ובעלי הפוטנציאל שטרם מומש. ובכן, הגיעה העת לבחון אותה מחדש במשקפיים קצת אחרים, לעמוד על הסיבות שאפשרו את יצירתו של קאנון מוסיקלי קלאסי בתוכה ולתהות מדוע קלאסיקות שכאלה הופכות ליותר ויותר נדירות ככל שחולפות השנים. כשמפענחים את הגורמים המרכזיים לכך רואים שבפני המוסיקה הישראלית בת זמננו עומדת משימה לא פשוטה. כמה מלים על טקסטים, מבנים מוסיקליים, ביצועים ווקאליים ומהפכנות לשמה.









לאה גולדברג. חריזה בהירה, נושאים מגונים, איכות מוכחת (מקור תמונה 1)

שנת השישים להולדת המדינה עומדת בפתח. כלי התקשורת אוהבים מספרים עגולים שכאלה ומציינים אותם בדרכים שונות. ברוח זו פרסם מעריב לאחרונה את כוונת גלי צה''ל לערוך בחירה של 60 האלבומים המשמעותיים ביותר בתולדות המוסיקה הישראלית, או משהו דומה לזה. מי שמכיר קצת את התיעוד המתמשך של הקלאסיקה הישראלית ואת טעמם של יואב קוטנר וטל ברמן, מגישי המצעד המתוכנן, לא יתקשה לנחש אלו אלבומים יהיו שם (וחלק מהם כבר מוזכרים בידיעה של ערן סויסה).

אין לי כוונה לבקר את המנהג להכין רשימות כאלה או להתווכח עם בחירותיהם של קוטנר את ברמן (אני מניח שעם חלק מהן אני מסכים). אני כותב את הרשימה הזו כדי להצביע על מה שלא נכלל ברשימות כאלה: האתגרים העתידיים העומדים בפני המוסיקה הישראלית.

מי שמכיר אותי ואת כתיבתי יודע היטב שאני תומך גדול בשימור מסורות תרבותיות בעלות איכות מוכחת. לא כל דבר שנעשה לפני יותר מעשר שנים הוא בהכרח חסר רלוונטיות להווה, קל וחומר לעתיד. לא כל ספר נשכח אינו ראוי עוד לעמוד על מדפי חנויות הספרים; לא כל אלבום ישן איבד את היכולת לומר אמירה בעלת משמעות גם כיום; ולא כל שיר בן כמה עשרות שנים על גבי תקלט ויניל שרוט ומאובק דינו להיזרק אל פח האשפה של ההיסטוריה התרבותית. הצצה אל העבר אינה חייבת להתבסס דווקא על מניעים נוסטלגיים. לא חסרים במחסני היצירות הללו פריטים בעלי איכות מזהירה, וכל שעלינו לעשות הוא לנשוף מעליהם מעט אבק.

ובכן, הנה כמה אתגרים שלהערכתי הצנועה על המוסיקה הישראלית הפופולארית לעמוד בהם.









1. לחזור לטקסטים איכותיים. אפשר להתווכח על רלוונטיות של טקסטים, אבל לא על איכותם. אני לא רוצה אפילו לגעת במקל של שני מטרים בזבל טקסטואלי מהסוג שרוקחים עבור מישהי כמו שרית חדד. אבל גם בקרב מבצעים המקפידים מעט יותר על הטקסטים שהם מוכנים לשיר, קיימת ירידה משמעותית באיכות לעומת שנים קודמות. גם כשהחריזה אינה שטחית וכאשר ההבעה משתדלת תהיות מעט יותר מורכבת, עדיין חסר בהן הניצוץ הפואטי המשובח שמוכר לנו משנים אחרות. ניצוץ שיש בו שילוב של אוצר מלים גדול, יניקה ממקורות ליריים איכותיים והתכתבות עם העבר התרבותי שלנו.

לעתים אני עדיין שומע את מחזור ''משירי ארץ אהבתי'' של לאה גולדברג. דפנה אילת הלחינה את המלים המסתוריות-למחצה (''מכורה שלי, ארץ נוי אביונה/ למלכה אין בית, למלך אין כתר/ ושבעה ימים אביב בשנה/ וסגריר וגשמים כל היתר''), חוה אלברשטיין ביצעה בפשטות וביופי – והשאר היסטוריה. הבית השני באותה יצירה הפך לשיר נפרד, לפי לחנו העדין של מוני אמריליו, בפי רוחמה רז (''בארץ אהבתי השקד פורח/ בארץ אהבתי מחכים לאורח/ שבע עלמות/ שבע אמהות/ שבע כלות בשער'') ונכנס כמעט מייד לקלאסיקה הישראלית. יצירה אחת, שני שירים, שני לחנים המעניקים כבוד של ממש לטקסט ומאפשרים לצלול אל תוכו, מילה אחר מילה, להגות אותו ולנסות להבינו. אמנות במיטבה.

האמת היא שלא חסרים מקורות ליצירה מורכבת שכזו. גולדברג, וכמוה גם יהודה עמיחי, נתן יונתן, נתן אלתרמן ואחרים הותירו עיזבון עצום שאפשר לנקר בו ולנקר בו ולא לשבוע מגרגריו. אבל גם בין המשוררים הפחות מוכרים מאז ובין האסכולה המודרנית ניתן למצוא לא מעט פנינים. נסו נא לבדוק אצל אלישבע, יוכבד בת מרים, שמשון מלצר או מלאכי בן אריה – וגם אצל יאיר הורביץ, נתן וסרמן, אלי נצר ומשה הנעמי. גם לא מעט שירים של אלכסנדר פן ממתינים עדיין להלחנה. הבעיה היא שמבצעים רבים נמנעים מכך בהעריכם שטקסטים מורכבים לא יזכו לאהדת הקהל ולכן כדאי ''להשקיע'' רק במה שיביא להם את ה''אתה תותח'' הבא. אז זהו, שלטקסטים מעין אלה לא יהיה קיום בקאנון הקלאסי של הפופ העברי. הם יביאו למבצעיהם הצלחה רגעית, אך לא התרפקות ארוכת טווח.

יוצרים אינטליגנטיים מבינים את זה ופועלים בהתאם. מאור כהן, למשל, זיהה כבר מזמן את האיכות שבשירי המשורר הצרפתי שארל בודלר וביצע תרגומים מוצלחים שלהם לעברית.


2. לתת חופשה קצרה ל''אני''. נסו נא למצוא טקסטים בשירים שאינם עוסקים בפרטיותו של הכותב או המבצע. במדינה בה האינדיבידואל הוא קדוש והקולקטיב מגונה תופעה כזו (שפעם לא הייתה רצויה ממנה) כבר מזמן אינה בגדר חידוש. ואם מתייחסים לכישרון הכתיבה המוגבל של מרבית היוצרים כאן – גם לא מרגשת במיוחד.

האמת היא שאין לי כוח להיכנס כאן לדוגמאות משום שאין כאן איש שאינו מכיר את כל השירים בסגנון ''אוהב-אותך-אל-תעזבי-אותי'' או ''אם-תעזוב-אותי-אתחרפן-אתה-שלי-אז-תישאר''. אם השירה משקפת את ההוויה האנושית, הרי שכל מה שיש לבנאדם בחייו הוא הניסיון להגיע לזוגיות כלשהי, לממש אותה ולשמור עליה. זהו זה. שום אתגר נוסף. שום נקודת ציון. שום כלום. נכון, לעתים בוקע איזה שיר שמתייחס למצב הכללי, למושחתים בשלטון ולחרא מסביב – אבל ברוב המקרים גם שירים אלא אינם בדיוק פאר היצירה הלירית.

אלכסנדר פן. לא מעט שירים מעזבונו עדיין ממתינים להלחנה ולביצוע (מקור תמונה 2).

מקורות לטקסטים אלטרנטיביים לא חסרים. העבר והווה מלאים בסיפורים נפלאים, החל מסצינות בעלות רקע תנ''כי וכלה בסיפורי אהבה מרטיטים מההיסטוריה הרומנטית הבינלאומית (זוכרים את ''אהבתה של תרזה די-מון''?). פעם היו כותבים אפילו על הישגים מדעיים ועל פריצות דרך היסטוריות. גם שירה פוליטית ניתן לכתוב, אבל כדאי לקחת קורס מזורז מיענקלה רוטבליט ויהונתן גפן איך לעשות זאת כמו שצריך. אבל די נמאס לשמוע על כמה אתה אוהב את ההיא שעשתה לך ת'מוות כשהלכה עם מישהו אחר וכמה את רוצה שהוא כבר ייקח אותך בזרועותיו ויעשה איתך אהבת נצח כי את בשבילו האחת והיחידה. זה כל כך לעוס, כל כך לא מתחדש, כל כך חסר גיוון מילולי או רעיוני, שהרבה פעמים אני מוצא עצמי מחליף תחנה כשאחד מאלה נשמע שם. יש גם תחומים אחרים בחיים. חפשו אותם.


3. לא להיות מהפכן בכל מחיר. מדינת ישראל מלאה מהפכנים. חברתיים, פוליטיים, אידיאולוגיים, תרבותיים. אם לשאול את המונחים שטבע בזמנו הפרופסור יחזקאל דרור, בישראל אין כמעט אנשים שרוצים לתקן את מצבו העגום של העץ באמצעות כריתת הענף החולה; הם מעדיפים לכרות את העץ כולו, על שורשיו, ולהתחיל מההתחלה. האסונות שהביאו עלינו שטויות מסוג זה בעבר אינם רלוונטיים לגביהם. מהפכנות דמיקולו היא עניין מגוחך. מחאה נגד משהו רק כדי לייצר מעמד חתרני למוחים היא עניין ילדותי. מחאה מוצדקת כאשר יש בה תוכן מעשי וכאשר היא מציעה אלטרנטיבה. אם להיות עדינים, רוב מהפכני ישראל יודעים להסביר היטב כמה חרא המצב הקיים, אך אינם יודעים להעלות אלטרנטיבה ראויה, אינם יכולים להסביר כיצד מיישמים אותה וכמובן שאינם טורחים לעסוק בזוטות כמו איזה תוכן יש לצקת לתוכה.

לא אכנס כאן להשלכות הפוליטיות של תפיסות עולם טוטאליות ואסתפק בצידן התרבותי. עשו את מה שאתם יודעים ואוהבים לעשות – אבל עשו זאת כמו שצריך. אל תנסו להמציא את העולם באמצעות שילובים מוסיקליים מאולצים מדי רק כדי שאיזה מבקר יגדיר אתכם כמקוריים. אם החידוש יהיה שתל טבעי על גבי הגזע הקיים – על הכיפאק. אפילו הביטלס לא תכננו לחדש יותר מדי; הם פשוט נשענו על ההשפעות שהכירו טוב כל כך – באדי הולי, צ'אק ברי, האחים אוורלי - ומיזגו אותן ליצירות עצמאיות בעלות קווים מאפיינים משל עצמן. בוב דילן, מלחין סביר וכותב בחסד, נשען על הקאנטרי והפולק שאותם ראה כשורשי יצירתו.


4. להחזיר את מרכז הכובד לשיר עצמו. הסעיף הזה מיועד דווקא למבצעים בעלי כישרון ווקאלי מוכח. בשנים האחרונות שומעים זמרים איכותיים מאוד שעושים קידום מכירות לקול הנפלא שלהם. השיר עצמו אינו קיים, מבחינתם, כיצירה עצמאית; במידה רבה הוא איבד את תפקידו כמוצר אסתטי שמשלב טקסט, לחן, עיבוד וביצוע – והפך להיות מעין פלטפורמה להוכחת כישוריו של המבצע. אפשר לשמוע את זה אצל כל הכוכבים הנולדים למיניהם שמושכים שורה של ארבע מלים על פני חצי דקה רק כדי להפגין את הוויבראטו בקולם ולהבהיר לנו כמה הם זמרים טובים.

הנה כמה דוגמאות אחרות. חוה אלברשטיין, זמרת מוערכת, לא עשתה מעולם תרגילים כאלה. את תהילתה צברה באמצעות שירה פשוטה, חסרת גינונים, שלא התאמצה לבצע הפגנות ווקאליות מיותרות. גם זמרים מסוגם של שלמה ארצי, שלום חנוך, אריק איינשטיין או יוני רכטר לא ניחנו מעולם במינעדים אופראיים. המגבלה הזו לא הפחיתה כהוא זה מהאפקטיביות של השירים אותם כתבו, הלחינו וביצעו. לבילי הולידי היה טווח קולי של אוקטאבה וחצי (מה שהופך חלק גדול מקוראי הטקסט הזה, שמעולם אפילו לא חלמו להיות זמרים, לבעלי מינעד רחב משלה), אבל דווקא הפרייזינג שלה הפך אותה לזמרת נפלאה כל כך. כשמיקה קרני מבצעת את ''היו לילות'' היא מייצרת אצלי את הנכונות לא רק לשמוע אלא גם להקשיב בתשומת לב - דווקא משום שהיא מפרשת את הכיסופים בטקסט באופן נאמן כל כך למקור של של אורלנד וזעירא.

במלים אחרות, איכות קולית היא תנאי חשוב, אבל אינו הכרחי ובוודאי שאינו מספיק. בסופו של עניין, רק מתי מעט יזכרו זמר בשל העובדה שניחן בריאות ברזל או שהוא יודע למוח את קולו לגבהים נאים במיוחד. השיר יהיה חזק מהם. לשרית חדד, למשל, יש קול טוב, אבל החומר שלה מחורבן ולטעמי גם חסר כל ערך של ממש. בעוד כמה עשרות שנים יזכרו ודאי אי-אלו בוגרי הימים האלה את שמה, אבל לא ממש יתגעגעו לחירטוטים נוסח ''יאללה לך הביתה מוטי'' או ''הופה הופה''.


5. לעמוד על כתפי ענקים. ''אם אני רואה רחוק יותר הרי זה משום שאני עומד על כתפי ענקים''. את המשפט הנפלא הזה כתב המתמטיקאי אייזיק ניוטון ליריבו רוברט הוק ב-‏5 בפברואר 1675. ניוטון התכוון לומר בכך שמחקריו שלו לא התבצעו בחלל הריק ולא היו תוצאה של השראה אלוהית שירדה עליו ממרומים, אלא נסמכו על הישגים מדעיים אליהם הגיעו חוקרים דגולים בני דורות קודמים.

בישראל, מדינה שכל ערך הופך בה לאסקופה נדרסת, אין כבוד לשום דבר שנעשה בעבר. כל מי שכתב על ערך קולקטיבי כלשהו הוא שפוט של מימסד מדכא. לפיכך, ועל פי האופנה החברתית שרואה בחתרנות סממן רומנטי הראוי להערצה, כמעט כל יצירת עבר שאינה חלק מההגדרה התרבותית של היחיד היא חסרת כל משמעות לגביו. יתר על כן, המגמה להעריץ את העכשווי בלבד ולהתעלם מן העבר מביאה לכך שלא זו בלבד שאין בקרב רבים מאיתנו כבוד בסיסי לאומני העבר (או לאומני ההווה המבוגרים), אלא שעל רבים מהם אף איננו יודעים כלל. אחד מאותם יוצאים מן הכלל בודדים בהקשר זה היה עידן רייכל, מוסיקאי צעיר ששילב בהקלטותיו את הזמרת הוותיקה שושנה דמארי ואף היה מאלה שגייסו כספים כדי לארגן עבורה חלקת קבר בבית העלמין ברחוב טרומפלדור בתל אביב, ה''פר לאשז'' הישראלי.

''שפריץ חרוזים ללואיז'' של מאיר אריאל. אין הרבה כותבים המסוגלים ללהטט כך עם המילים. מבצעים חייבים להכיר במגבלותיהם והתקש על טקסטים איכותים (מקור תמונה 3: הספר מאיר אריאל: שירים)

מדינות אחרות יודעות להעניק את הכבוד הראוי לאמני העבר ולהנציחם כראוי. בביתם של מוסיקאים רבים בארצות הברית, בבריטניה ובצרפת קיימים מוזיאונים המספרים על פועלם. בקליבלנד פועל היכל התהילה של הרוקנרול, בנאשוויל – המוסד המקביל להנצחת מורשת הקאנטרי, בממפיס – לבלוז. כל אחד מההיכלים הללו אינו נופל בגודלו ממוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. כל אחד מהם הפך את העיר בו הוא ממוקם למזוהה עם הסגנון אותו הוא משמר. כל עיר כזו הפכה למכה של של חובבי מוסיקה, לאתר קיום פסטיבלים, למגנט של אמנים המבקשים לעול בה ולינוק ממורשתה.

בישראל כל זה לא קיים. כשזמר מפסיק לפעול, יצירתו נשכחת. כשהוא הולך לעולמו, גם דמותו נמוגה. רק כמה עורכים ותיקים בתחנת רדיו כלשהי עדיין זוכרים אותו משתדלים מדי פעם לשדר את שיריו. כשגם אלה מוחלפים על ידי ותיקים מהם, כאלה שגדלו באווירת ההתעלמות, גם זה נעלם. זה קורה לא רק במוסיקה, אלא גם בספרות. מי שראה בחלון ראווה של חנות ספרים (והכוונה אינה לספרים משומשים) ספר שיצא לפני יותר משלוש-ארבע שנים מוזמן להעמיד אותי על טעותי. בתחום המוסיקלי זה מורגש מאוד. נסו נא לאתר בחנות מוסיקה דיסק של מירי אלוני. כולה באמצע שנות החמישים שלה, וכבר נשכחת. חפשו נא את אלבום האוסף של עמיתה בתקופת הצבא שלה, מוטי פליישר. שלא לדבר על שמות כברכה צפירה, מרים אביגל, ליאור ייני, ישראל יצחקי, נתנאלה, רחל אטאס, עוזי מאירי, אסנת פז, רן אלירן, נחמה הנדל, שלישיית שריד, שלישיית המעפיל, רביעיית מועדון התיאטרון, סוזן ופרן. חלק מהם חודשו על ידי המלחין נחום היימן, שרואה בשימור המוסיקה הזו מפעל חיים, אבל את רובם לא תמצאו בחנויות המוסיקה. ואם תמצאו - הם מקוטלגים כנוסטלגיה ולא כפסיה חשובה בתצרף המוסיקלי הכללי. מעין שמורה לדינוזאורים מזדקנים.

יתר על כן, קיימת אצלנו רבות של האלהת הצעירים. משתתפים בתוכניות לכישרונות צעירים זוכים לכותרות שמנות למרות שלא צברו עדיין רפרטואר של שלושה שירים, שגם הם קאברים לשירי העבר. הם כוכבים על סמך פוטנציאל בלבד ולא על סמך ניסיון מוכח או רפרטואר נצבר. יהורם גאון, עוד אחד שכבר פעיל רק לעתים נדירות כזמר אבל מורשתו המוסיקלית גדולה ורחבה, אמר בלעג מריר כשקיבל את פרס תמוז למוסיקה ישראלית: ''אני רוצה להודות להראל סקעת ולנינט שכנראה לא יכלו להגיע לכנס ולכן אני זכיתי לקבל את הפרס. הפרס זה ניתן לא רק לי אלא לדור שלם. דור ללא כוכבים נולדים, ללא פלייליסט, וללא יחצנים, אלא לאנשים שרכשו את ההוקרה והפרסום בעבודה קשה''. את דעתי על נכונותם של דברים אלה כבר הבעתי בעבר.









ולכן, הנה הצעה: יוקם נא היכל תהילה למוסיקה הישראלית לדורותיה. חבר הנאמנים שלו יורכב מאנשי תרבות ותיקים וחדשי כאחד, כאלה שיש להם פרספקטיבה היסטורית וראייה לטווח רחוק. בהיכל הזה יונצח הזמר העברי לדורותיו. לא כל הרכב שאי-פעם קיבל רשות לנגנן במועדון יכל להיכנס לשם. יצטרכו לקבוע כללים מסוימים, אבל אין כאן משהו שנראה בלתי אפשרי. אפשר להתמקד בסוג מסוים של מוסיקה, אבל זה כבר עניין משני. העיקר שההנצחה תגיע. בנוסף, אפשר למפות תחנות דרכים בחיים מוסיקאים ישראליים בולטים ולהציב בהן הנצחות נוספות; לספר את סיפורם של שירים ידועים במקומות הרלוונטיים ולהרחיב לגבי הדמויות, האתרים והנסיבות שעליהם נכתבו. בירושלים, למשל, מפעיל יד בן צבי סיור מודרך בעקבות הזמר, השחקן, הבמאי והכותב יוסי בנאי, אללה ירחמו. הלוואי והיו סיורים רבים כאלה.

מישהו מוכן להצטרף לפרויקט הזה?










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
המגמה של ימינו היא לכיוון מוזיקה קליטה.   שי   יום ו', 21/12/2007 שעה 19:10   [הצג]
הענקים הקטנוניים   חזי   יום ו', 21/12/2007 שעה 22:13   [הצג]   [6 תגובות]
יעקב כץ   חיים   שבת, 22/12/2007 שעה 10:14   [הצג]   [2 תגובות]
דברים נכונים   דב   שבת, 22/12/2007 שעה 10:49   [הצג]
לא חסרים אנשים   חיים   שבת, 22/12/2007 שעה 17:02   [הצג]
hey hey my my   אורן   יום א', 23/12/2007 שעה 13:33   [הצג]
יש כותבים ענקים גם בזמן הזה   בועז כהן   יום ב', 24/12/2007 שעה 0:17   [הצג]   [2 תגובות]
יוקם היכל תהילה למוסיקה לאלתר...   אורחת לרגע   יום ג', 25/12/2007 שעה 13:02   [הצג]
מזמן לא נתקלתי במאמר יותר מוצדק ונכון מזה.   הלל   שבת, 05/01/2008 שעה 14:45   [הצג]
רחובות ושלטים   Pizmona.com   יום ב', 03/03/2008 שעה 1:29   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©