בוחרים בירה
שבת, 15/12/2007 שעה 22:56
האם ידעתם שמייד לאחר החלטת החלוקה נדונה ברצינות האפשרות להפוך את הרצליה לבירת המדינה? למעשה, לא היתה זו האלרטנטיבה היחידה. באותם ימים נשענו הכול על ההנחה שירושלים, שההחלטה ייעדה לה עתיד בפיקוח בינלאומי של האו''ם, לא תהיה בירת ישראל (וגם לא בירת המדינה הערבית, כמובן). לא העיר השלמה - ולא אף חלק ממנה. לפיכך, לא נותר אלא לבנות בירה אלטרנטיבית, כזו שתאפשר למדינה הצעירה לתפקד בה ביעילות על אף אובדנה של ירושלים ההיסטורית. מעבר לעובדה המרתקת כשלעצמה שלפני ששים שנה בלבד הייתה היישות הציונית מוכנה להסתפק באלטרנטיבה לירושלים כעיר בירתה, עולה כאן הצורך לשוב ולספר על האלטרנטיבות המעניינות שהוצעו בהקשר זה. בן גוריון רצה להקים בירה חדישה בנגב, סמוך לאתר עתיקות נבטי; גולדה מאיר רצתה בעיר נמל צפונית; וגם למושבת היין בשומרון היה מה לומר בעניין.









מפת החלוקה משנת 1947. מובלעת ירושלמית בינלאומית בלב טריטוריה ערבית (מקור תמונה 1)

ההיסטוריון והעיתונאי תום שגב, איש שמאל בדעותיו, איזכר בשני משפטים את הרעיון הישן-נושן להפוך את הרצליה לבירת המדינה היהודית. ''בארכיון הציוני המרכזי'', סיפר שגב, ''שמור מסמך שנשיא המועצה המקומית של הרצליה חיבר השבוע לפני שישים שנה, ובו הציע לעשות את הרצליה לבירתה הזמנית של מדינת ישראל. לנוכח החלטת החלוקה של האו''ם, שקבעה כי ירושלים תימסר לשלטון בינלאומי, הכריז בן ציון מיכאלי, כי המושבה היחידה הקרויה על שמו של הרצל ראויה לשמש בירת המדינה, בין היתר מפני ששמרה תמיד על יחסים טובים עם הערבים''. לא אכנס כאן לבחירתו של שגב להתייחס דווקא לחלק זה של הטקסט, אבל סברתי שראוי יהיה לספר את כל פרשת בחירתה של בירה חדשה למדינת ישראל, עניין שתחילתו בהחלטת החלוקה של 1947.

אותה החלטה, למי ששכח, המליצה על חלוקת שטחה של ארץ ישראל המערבית לשלושה משטרים שונים: מדינה יהודית, מדינה ערבית ואיזור בינלאומי שבמרכזו העיר ירושלים וסביבותיה (כולל בית לחם), בפיקוח האו''ם. אם ירושלים מצויה באיזור הבינלאומי ומחוץ לתחומי המדינה היהודית החדשה, הרי שיש צורך בבירה חליפית. ההיסטוריון וחוקר ארץ ישראל מרדכי נאור כינס יחד את ההצעות השונות שעלו בהקשר זה ופרסם אותו בספריו ''מסיפורי ארץ אהבתי'' ו''עוד מסיפורי ארץ אהבתי''.

לדוד בן גוריון, חסיד יישוב הנגב והפרחתו, הייתה הצעה מקורית: הבירה תוקם בכורנוב, היא ממשית, לא הרחק מדימונה של היום. חובבי ההיסטוריה האלטרנטיבית יהיו ודאי מאושרים לייצר את התסריט שהיה מתרחש לו היה הנגב הצחיח עומד במרכזה של מדינת ישראל דהיום, בליבו היו מתנוססים בנייניה החדישים וכבישיה הרחבים של הבירה המתוכנת ואילו השרון הפורה היה נחשב לפריפריה מרוחקת. בן גוריון נטל את מפת החלוקה כבסיס לחישוביו וגילה כי איזור כורנוב הוא המרוחק ביותר מגבולותיה של המדינה הצעירה. הוא לא רצה שהבירה תהיה באיזור המאוים על ידי מעצמה אחרת, ויש להניח כי בהיותו יליד רוסיה (עיר הולדתו, פלונסק, מצויה כיום בתחומי פולין, אך ב-‏1886, שנת הולדתו, הייתה חלק מהצארות הרוסית) היה מודע היטב לנסיבות בהן נאלץ המנהיג הבולשביקי ולדימיר לנין להעביר את בירתו למוסקבה – קירבתו של הגבול עם פינלנד, ששימשה אחד מבסיסי פעילותם של הכוחות האנטי-מהפכניים (הצבא הלבן). אבל גם בן גוריון הבין כי המגבלות האובייקטיביות הקשות – מחסור במים, בציוד, בבניינים ובמתיישבים – ימנעו את ביצוע הפרויקט הגרנדיוזי הזה.

גולדה מאיר, דמות מפתח אחרת בהנהגת היישוב, תמכה דווקא בחיפה. גם עיר זו הייתה מרוחקת למדי מהגבול והיו בה שטחים פנויים רבים שעליהם ניתן לבנות את קריית הממשלה. חיפה הייתה גם העיר בה ביקרו גיבורי ספרו של תיאודור הרצל, ''אלטנוילנד'', ואותה ראו הלו כעיר העתיד. אלא שאז נודע כי חיפה תהיה שער היציאה של הבריטים מהארץ, מה שיהפוך אותה למקום האחרון בו תהיה נוכחות צבאית של כוחות הוד מלכותו. כך הפכה גם ההצעה לכונן בירה בעיר הכרמל לאפשרות בלתי מעשית.









באמצע דצמבר דלפו הדיונים הללו לעיתונות. העניין עורר תשומת לב רבה ושתי מושבות נוספות הזדרזו להציע את מועמדותן. הראשונה הייתה זכרון יעקב. רשימת הנימוקים לרלוונטיות של מושבה זו לתפקיד הנכבד של בירת ישראל הייתה ארוכה ומגוונת. ראשית, היא יושבת במרכז המדינה החדשה. שנית, נופה יפה ואווירה בריא. שלישית, היא סמוכה לקיסריה , שבה ייבנה הנמל השלישי של המדינה, בדיוק במרכז הדרך מתל אביב לחיפה. רביעית, יש בה שטחים פנויים רבים להקמת קריית הממשלה. חמישית, היא ממוקמת באיזור גבוה, המתאים להקמת תחנת השידור הלאומית – וזו, הרי, חייבת להיות סמוכה לקריית הממשלה. בפועל, נמנעו הזכרונים מהצעת מושבתם לבירה, משום שהבינו כי אפילו מעלותיה המוכרות לא יוכלו לקרבה למעמדה ההיסטורי של ירושלים. לפיך, הציעו את זכרון יעקב כמועמדת ל''מרכז המדינה'' – מעין תואר בלתי רשמי שסברו כי יתאים לבירה החדשה, בהיעדר כל אפשרות למקמה בירושלים, הבירה האמיתית.

המושבה השנייה הייתה הרצליה. הצעתה הייתה גם המפורטת ביותר. נשיא מועצת הרצליה היה אז בן-ציון מיכאלי. כמה ימים לאחר אישור החלטת החלוקה באו''ם שמע כינס בן גוריון בתל אביב את נציגיו הבכירים של היישוב, דיווח להם על הקרבות הראשונים ועל הצפוי בחודשים הבאים, עד השלמת הפינוי הבריטי. הנציגים ביקשו מבן גוריון הבהרות בנושאים שונים, כולל במקום מושבה של הממשלה היהודית, בהתחשב בבינאומה של ירושלים. בן גוריון ענה על כל השאלות, למעט זו הקשורה בבירת המדינה העתידית.

מיכאלי היה במקום, שמע את הדברים והחליט לנצל את ההזדמנות. הוא שיגר פתק דחוף לבן גוריון וביקש לראותו בדחיפות. לאחר מכן המתין לו ליד פתח היציאה, אך לא הספיק להחליף עימו מילה טרם נסיעתו מהמקום. כששב להרצליה, כינס מייד את חברי המועצה ופרש בפניהם את היוזמה החדשה שגיבש: להציע את הרצליה כבירת המדינה היהודית. חברי המועצה תמכו בהתלהבות.

ב-‏18 בדצמבר 1947 שיגר מיכאלי תזכיר מפורט להנהלות הסוכנות היהודית והוועד הלאומי – שני הגופים שהיו את הרשות המבצעת של היישוב – וגם לבן גוריון עצמו. המסמך כולל מבוא ושישה נימוקים ש''קשה לסרב להם''. בניגוד לזכרונים, מיכאלי לא היסס להציע את הרצליה כבירת מדינה גם בתואר, ולא רק בפועל.

מבא מהכרמל על חיפה. עיר נמל, מרוחקת מהגבול ובעלת שטח פנוי לבניית מוסדות הממשלה (מקור תמונה 3).

''בזהירות ובעניוות, בכל יראת הכבוד וידיעת החשיבות, אולם בכל הרצינות והכרת הערך, הריני בא בשם המועצה המקומית בהרצליה ועל דעת תושבי המושבה, ומציע לפניכם את מקומנו למשכנה של הממשלה המרכזית שלנו ובחירת הרצליה היות הבירה של המדינה היהודית'', פתח מיכאלי את תזכירו. ''תקוותי ותקוות כל עם ישראל היא, כי ירושלים תישאר בירתנו הנצחית, אשר אליה נמשיך לשאת את עינינו. ברור בהחלט, כי שום מקום אחר לא יוכל לרשת את מקום ירושלים, עיר מלכי יהודה ומקום בית הבחירה שלנו בעבר. ואם באתי לדבר על הרצליה, הרי זה רק כדי להציע אותה כבירה זמנית, בפירוש זמנית, עד אשר תיגאל ירושלים להיות לנו בירה בארץ ישראל השלמה כבימי קדם''.

הנימוק הראשון שהעלה מיכאלי קשור לשם המושבה. ''מושבתנו היא היא היחידה בארץ הנושאת את שמו של הרצל ז''ל, הוגה ויוצר הרעיון של המדינה היהודית על פי משפט העמים'', הסביר, ''חזונו של הרצל התגשם לעינינו, וראוי איפוא שעיר הבירה של מדינתנו תישא את שם הכבוד של הרצל ותנציח את השם הנערץ של האיש, אשר חייו היו קודש לגאולת עמו ואשר לעולמים יהיה קשור שמו עם תקוות ישראל ותקומתו בארצו''.

הנימוק השני הוא מצבה המשופר של המושבה מבחינה ביטחונית. סביבתה שקטה לאורך זמן, האיזור מיושב ברובו ביהודים ובשל כך ''הבירה תימצא איפוא במקום שקט, בסביבה בלתי עויינת, והיא גם רחוקה מן הגבול של המדינה הערבית''.

נימוק שלישי הוא ''הקשר עם העיר''. הרצליה הייתה אז, כזכור, מושבה לא גדולה (אם כי מבוססת למדי). הרצליה קרובה לתל אביב והנסיעה אליה ''נמשכת בטקסי כדי עשרים דקה בלבד''. מאידך גיסא, היא מרוחקת דיה מרעש העיר ו''המוני אדם העלולים להכביד בדרך בלתי רצויה על בתי הבירה. יתכן שבכך רמז מיכאלי שבניגוד לתל אביב, הרצליה חופשייה מלחצי דיור למיניהם אבל גם מתופעות מוסריות שליליות הקשורות בהכרח בערים גדולות, כמו פשיעה וזנות.

הנימוק הרביעי משרטט את דיוקנה החברתי החיובי של הרצליה. ''הרצליה היא מושבה פרוגרסיבית וחיי הזרמים בה מפכים תוך יחסי הבנה'', מתגאה מיכאלי, ''אני מביא גורם זה כנימוק חיובי, שחיי הבירה לא יופרעו על ידי התנגשות של ארגונים ציבוריים מקומיים''.

נימוק חמישי מתאר את המצאי הרחב של הרצליה, בקרקע ובמבנים, מה שמאפשר לה להעמיד לרשות הממשלה המוקמת בניינים גדולים לצורך שיכון מיידי של המשרדים הראשיים'' עד אשר ייבנו בנייני קריית הממשלה באתר הקבע שייקבע לשם כך. מיכאלי רצה להקים את בניין הממשלה הראשון במבנה החדש של בית הספר היסודי (או העממי, כפי שנקרא אז) שלימים נקרא על שמו של חיים וייצמן. בית הספר ניצב על גבעה בולטת, בצל מגדל המים הגבוה של הרצליה ונחשב באותה תקופה ל''בית גדול''. יתר על כן, גבעה זו הייתה אתר ייסודה של הרצליה. על אותה גבעה טיפסו בנובמבר 1924 שמעון זאב לוין, יצחק בינדר, יוסף דוד בוהוקוב, משה כהני, יהושע אבני, יעקב גוטהרץ ונחמיה גינצבורג והקימו צריף ראשון למגוריהם בצלע המערבית של אחת הגבעות. סביר להניח כי מיכאלי לא הבין עד כמה גדול צריך להיות בניין שיכיל את כל המנגנונים הממשלתיים שינהלו את ענייניה של המדינה החדשה.

הנימוק השישי מתאר במלים עזות מבע את תולדות המושבה, מספר על ענפיה הכלכליים ומציין שתקציב המועצה לשנת 1947/8 מגיע כבר לסך של 80 אלף לירות ארצישראליות. מיכאלי סיים את דבריו בניסיון להראות כי להצעתו יש כבר בסיס תמיכה של ממש . ''אף כי הנימוק העיקרי שלנו מבוסס על הסנטימנט, ששמו של הרצל נקרא על מושבתנו, הרי הוכחתי כי קיימים גם נתונים אחרים המקלים על הקמת הבירה במושבתנו. ידוע לי, כי גם בקרב חברי הנהלת הסוכנות הושמעה הצעה זאת בעבר. אם כך, הרי כיונתי לדעת גדולים ממני והנני לחזק את ידיהם''.

בית הספר הממי על שם חיים וייצמן בהרצליה. מיכאלי תיכנן להפוך אותו לבניין מוסדות הממשלה (מקור תמונה 2).

ככל הנראה הבין בן גוריון כי כניסה לדיון מפורט על מעלותיה וחסרונותיה של הרצליה כבירה עתידית לא תצמיח לו כל טובה. שישה ימים לאחר ששלח מיכאלי את תזכירו, השיב בן גוריון במכתב משלו. ''קראתי תזכירכם בעיון'', כתב, ''לפי שעה אין עדין מוסד מוסמך להחליט בשאלה שעוררתם. כשיוקם מוסד כזה – יובא בפניו תזכירכם לעיון והחלטה''.

במקביל, הועלו שתי הצעות נוספות. האחת הייתה להקים את הבירה בשטח מחנות הצבא שמדרום לנתניה, שאותם מפנים הבריטים; והשנייה – במושבה הגרמנית לשעבר, שרונה, הסמוכה לתל אביב. ההחלטה נפלה לטובת שרונה, ושם אכן הוקמו משרדי הממשלה הראשונים. הקריה, כפי שנקרא המקום, שימשה מקום מושב הממשלה במשך כשנה וחצי. בסוף 1949, לאחר סיום מלחמת העצמאות, החליטו הממשלה והכנסת, בלחצו של בן גוריון, להעביר את הבירה לירושלים. חלקה המערבי של העיר היה כבר בשליטה ישראלית, כך שמבחינה גיאוגרפית הדבר היה אפשרי. העולם הגיב בזעם, נשמעו גם איומים בהטלת סנקציות על ישראל, אבל בן גוריון התעקש – וירושלים משמשת בירת ישראל עד היום.









מקור החומר הוא בספריו של מרדכי נאור מסיפורי ארץ אהבתי שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון בשנת 1979; ועוד מסיפורי ארץ אהבתי שיצא לאור בהוצאת כנרת בשנת 1994.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תודה!   נתי יפת   יום א', 16/12/2007 שעה 0:06   [הצג]   [3 תגובות]
מספר בירות   אלדד   יום א', 16/12/2007 שעה 10:00   [הצג]   [2 תגובות]
משעשע   של ברמן   יום ב', 17/12/2007 שעה 18:10   [הצג]   [7 תגובות]
שאפו.   אסף   יום ב', 15/06/2009 שעה 23:50   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©