כמה הערות על כנס אילת לעיתונות
יום ו', 30/11/2007 שעה 14:45
כנס אילת לעיתונות 2007 היה מרתק. המארגנים עשו עבודה נאה, הזירה הייתה נעימה, מזג האוויר אביבי ואפילו הדיונים היו, ברובם הגדול, מעניינים ואינטראקטיביים מאוד (למעט הפאנל על התקשורת הכלכלית, שבהיעדר כמה ממשתתפיו הוטלא מחדש במהירות והחמיץ חלק גדול מהדילמות המאפיינות אותה ביומיום). גם העובדה שלא כל המשתתפים היו עיתונאים (ובני משפחותיהם) צבעה את הכנס הזה בגוון רצוי. בין השאר היו שם דוברים, יועצי תקשורת, לוביסטים ועוד. מעין פסיפס מגוון של ענף התקשורת בארץ. אבל לא הכול היה מושלם. חלק מהנושאים הבוערים ביותר לא עלו כלל לדיון, וסביר להניח שיישארו כאלה גם במהלך השנה הקרובה. במקרים אחרים ניתנה תשומת לב יתרה להתנצחויות ההדדיות בין המשתתפים, לעתים על חשבון נושא הדיון עצמו. ובכן, הנה כמה הערות על האירוע הזה.









פסגת הוותיקים. ההרכב האנושי שהוצג בכנס הזה היה מוזר משהו. כמה מהמושבים דיסקסו בקדחתנות את סוגיית השכר הזעום שהוא מנת חלקם של עיתונאים רבים, בעיקר הצעירים שבהם. חלק מהדוברים סברו – בצדק, מן הסתם – שברמת שכר כזו אין למי שמרוויח אותו ביטחון בעבודה, הוא תמיד פוזל אל המשרה הבאה (והמכניסה יותר) וגם טיב עבודתו נפגע. אלא שמושא הדיון - עיתונאים צעירים - כמעט ולא יוצג שם. כמעט כל מי שנאם, דיבר או קיבל במה מסוג זה או אחר היה מגיל ארבעים ומעלה ועם הרבה מאוד שנות ותק בעיתונות. רוצים רשימה? בבקשה. ניצן הורוביץ, אורי בינדר, שמעון וילנאי, טלי ליפקין שחק, אהרל'ה גולדפינגר, אחיה גינוסר, דניאל בן סימון, כרמלה מנשה, מנחם הורוביץ, בן דרור ימיני, ניצן חן, חיים שיבי, שגיא בשן, ענת פלג, טובה צימוקי וכן הלאה. אפשר להמשיך עוד, אבל הכוונה ברורה. על אלה אפשר להוסיף עורכים ותיקים, מנכ''לי רשויות ובכירים נוספים בעמדות עריכה וניהול שנימרו את סדר היום. אמנון נדב, טומי לפיד, מוטי שקלאר, אריה מקל, יצחק לבני, משה ורדי, משה גביש, חגי גולן, הירש גודמן, גלעד עדין, יוסי בר-מוחא, יואב צור, חגי גולן ועוד ועוד.

כל האנשים שהזכרתי כאן צברו לא מעט הישגים מקצועיים בשנות פעילותם. גם השתתפותם הייתה, יש להניח, מבוססת על כוונות טובות. האיזכור של צבר השמות הזה לא נועד למתוח עליהם ביקורת כלשהי אלא רק להראות שמדובר, הלכה למעשה, במפגש פסגה של עיתונאים בעלי ניסיון. אפשר להניח שמצבם הכלכלי, כמו גם השקפתם האישית על עולם העיתונות, שונה לחלוטין מזו של כתבים,עורכים ומשכתבים צעירים שמרוויחים שכר שבקושי מנוכה ממנו מס הכנסה, אם בכלל.

כנס אילת לעיתונות 2007. הלוגו (מקור תמונה 1)

מותר להניח שמרבית הנעדרים לא היו מסוגלים לממן מהכנסתם הזעומה את הסכום הדרוש להשתתפות בכנס הזה. מלון הילטון מלכת שבא אינו מן הזולים בסביבה, שלא לדבר על מחירי הטיסות או הדלק לנסיעה במכונית עד אילת. למעשה, לו היו שם יתכן והיו מסבירים בצורה אותנטית יותר עד כמה העיסוק העיתונאי כיום הוא – איך לומר בעדינות – בלתי משתלם כלכלית וחסר כל עוגן של יציבות אישית לטווח ארוך.

אני מניח שניתן לטעון שעניינם הוצג באופן ברור ביותר ממילא. יוסי בר-מוחא, למשל, נקט קו תקיף מאוד בעימות שלו עם מו''ל ''הארץ'', עמוס שוקן, במהלך דיון שעסק במעמד העיתונאי. בר-מוחא החזיר שוב לסדר היום את הטענה שעמוס שוקן הוא אבי שיטת החוזים האישיים בעיתונות והאשים אותו שהוא משלם שכר רעב לרבים מעובדיו ושהוא מתחמק מסיכומים שהושגו עימו בעבר לשיפור המצב. בר-מוחא מקבל משכורת בתפקידו כמנכ''ל אגודת העיתונאים בתל אביב כדי לעשות בדיוק את זה. אבל דומה כי ייצוג יחידני כל כך של ציבור שאינו נמצא כלל במקום מדגיש עוד יותר את האנומליה שבהיעדרו.

במקום להשתתף בכנס מעדיפים העיתונאים הצעירים בכלי התקשורת המרכזיים לעסוק בשלב הזה של הקריירה שלהם בחיפוש אחר פרנסה. ואכן, במהלך אותו דיון עצמו שלף שוקן את הטלפון הסלולארי שלו וקרא מתוכו הודעה כתובה שקיבל שלושת רבעי השעה קודם לכן על ''גל גיוסים חדש, אגרסיבי ואלים מקודמיו, שמבצע ה'מיזם' בקרב עובדי גלובס ודה מרקר'' (הציטוט מהזיכרון, אבל מי שהיה שם יוכל להעיד ששמות התואר שהוזכרו כאן אכן בוטאו גם בזמן אמת). יש מי שמדבר על שכר העיתונאים ויש מי שעושה כל שביכולתו כדי להימלט אל חיקו החמים של נוני מוזס, שנכון לשעות אלה עדיין מוכן להוציא סכומים בלתי מבוטלים כדי להביא אליו שחקני חיזוק מוכשרים.









כשתהיה גדול. ד''ר יוני כהן פרופסור גבי ויימן הציגו, כל אחד בתורו, סקרים ומחקרים המראים כי מעמד העיתונאים בצניחה. האחד הראה שבטבלה של שבעה-שמונה בעלי מקצוע העיתונאים מצויים במקום טוב באמצע; האחר הסביר שעמדת הציבור לגבי מקצוע העיתונאי שלילית בהרבה. רוב הנוכחים נטו לראות את הדברים באופן הקרוב יותר לעמדה הפסימית שהציג ויימן. אבל דבר אחד בלבד בכל העבודות הללו היה חסר לי. שאלת השאלות: מה, לעזאזל, רוצה העיתונאי להיות כשיהיה גדול.

השאלה הזו אינה סתמית. דומה כי היא המפתח להבנת המשבר כולו. רוב האנשים העוסקים במקצוע הזה אינם רואים בו את עתידם. חלק גדול מאלה שהסתובבו באולמות הכנסים, במסדרונות ובמבואות היו עיתונאים שעשו הסבה לייעוץ תקשורתי, תכנון אסטרטגי או לובינג פרלמנטארי. חלק מהם החליפו דעות על חציית הקווים של גדי סוקניק מהגשת חדשות לתחום הפרסום והייעוץ ולקולם נשתרבבה נימה בלתי מסותרת של קנאה. רבים היו רוצים להיות מסודרים כלכלית כמותו.

ביומיום שלי אני עוסק בתקשורת כלכלית. התחלופה שם גבוהה למדי. נכון, ה'מיזם' של ידיעות אחרונות הוא קטליזטור לתזוזה משמעותית של כתבים ועורכים ממקום למקום, אבל המצב היה כזה עוד קודם לכן. ההעדפה הראשונית היא בכלל לצאת מהמקצוע. מי שיש לו הכשרה כלכלית מינימאלית (תואר ראשון לפחות בכלכלה, מינהל עסקים או חשבונאות) מחפש את מקומו בעולם העסקים. שי שלו מ''גלובס'' הלך לעבוד אצל טייקון הנדל''ן יצחק תשובה. אורי ויינברגר מ''הארץ'' עבר לתחום החיתום, בתחילה בלאומי ואחר כך בדיסקונט. ליאור כגן, פעם בדה מרקר ובמעריב, מנהל היום חברה מקבוצת כלל פיננסים המנפיקה תעודות סל. אורי שוסטר, עד לאחרונה ב''גלובס'', הולך לנהל את השקעות חברת הנדל''ן אזורים, שבשליטת שעיה בוימלגרין, בהודו. ואלה הן רק דוגמאות על קצה המזלג. העיתונות היא פלטפורמה לקבלת הכרה מהגרעין הקשה של בעלי ההשפעה. מכאן והלאה, העיתונאי מעמיד עצמו למכירה בשוק המשפיעים כמו כל מוצר אחר. הוא אינו רוצה לעסוק בעיתונות אלא במקצוע שיבטיח לו בסיס פיננסי איתן.

האלטרנטיבה הזוהרת פחות היא שיפור השכר בתוך המדיה עצמה. העיניים נשואות כל העת למקום שמתפנה במדיום כזה או אחר. אין גבולות. תוספת של אלפיים שקל בברוטו תבטל כל שריד של נאמנות למקום העבודה. למעשה, אין נאמנות כזו. במקום בו היחס לעובדים גוב בזלזול מקצועי והשכר אינו משהו להתגאות בו, סף הנאמנות נמוך ביותר. השאיפה אינה בהכרח להצטיין, אלא לעבור למקום מתגמל יותר.

לפני מספר שנים ישבתי עם עורך במדיום כלכלי גדול בבית קפה תל אביבי. שוחחנו על החיים. שאלתי אותו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול (הוא היה בן שלושים ומשהו). הוא היסס כמה שניות ואז אמר שהיה רוצה להתפתח במקצוע שלו, אבל זה לא הולך ולכן הוא מבקש לעזוב. למעשה, הוא ביקש ממני לסייע לו במציאת עבודה בתחום מסוים. עזרתי ככל יכולתי. היום הוא מאושר יותר, בין השאר משום שהוא מביא לידי ביטוי כישורים שבעיתונות נוצלו מעט מאוד. כששואלים אותו הוא אומר עדיין שהיה מת לחזור למקצועו הקודם, אבל בהיותו בעל משפחה הוא אינו להרשות לעצמו להתפרנס מעיתונות בלבד. השכר שלו, אגב, כמעט כפול מה שהרוויח אז.

הנה הצעה למחקר: בדקו נא, אקדמאים יקרים, את עמדותיהם של אלה שעובדים בתחום התקשורת פחות מחמש שנים. תגלו שרובם המכריע אינם חושבים על עיתונות כמקצוע עתידי לא משום שאינם אוהבים או מתעניינים בה, אלא משום שהזמן המועט שלהם במדיה הספיק להם כדי להבין שברוב המקרים יהיה עליהם להתפרנס ממשכורת ארבע-ספרתית, כזו שעדיין מחייבת חלטורות מהצד או קבלת תמיכה כלשהי מההורים. אחר כך תשאלו אותם תוך כמה זמן הם רואים את עצמם פורשים מעיתונות ומה בכוונתם לעשות בעתיד. התשובות תהיינה מפתיעות. לרעה, כמובן.









עיתונאי נגד יחצ''ן. אחת ההתכתשויות היותר ארסיות בכנס התקיימה ביומו הראשון. אל הזירה טיפס טייקון היחצ''נות רני רהב; מצידה האחר עלה ובא ד''ר יריב בן אליעזר. בן אליעזר גרס שמקצוע העיתונות עובר תהליך של הזניה, שהמסחור פושה בכול ושכל אלמנט השליחות נגוז ואיננו עוד. הדוגמאות הרלוונטיות שלו היא החדרת הפרסום אל תוך החדשות (במהלך מהדורת חדשות מתבצע פרומו לתוכנית הבידור שלאחיה), וכמובן היחסים הבעייתיים בין יחצן לעיתונאי שבמסגרתם מחלק יחצ''ן לעיתונאי מתנות ודורונים בנימוק המתחסד שעל העיתונאי להתנסות במוצר טרם שיכתוב עליו – ולמעשה כדי לטפח את נוחיותו של הלז כדי שהטקסט שלו יהיה אוהד ולא ביקורתי. רהב הגיב בחריפות תוך שהוא טוען שהיום הבעיות האתיות בעבודת העיתונאי מול היחצ''ן הן קטנות משהיו אי-פעם ושאין סיכוי שכתב יוטה מעמדותיו אם שולחים לו חטיף שוקולד כצ'ופר. הקרב התלהט עד כדי הטחת עלבונות אישיים (לשמחתם הגלויה של הנוכחים), אבל לא על כך רציתי לכתוב כאן.

רהב. מצב האתיקה העיתונאית טוב מאי-פעם? (מקור תמונה 2).

בין שני הקטבים אני מוצא עצמי יותר ויותר בצד של בן אליעזר. הלה טען בתוקף כי אין הוא בא בטענות כלפי היחצ''נים אלא כלפי העיתונאים המוכנים לאכול מכף ידם ובתמורה להעתיק את ההודעה לעיתונות שיצאה מטעמם כמעט כלשונה, ללא עריכה משמעותית וללא שום תוספת או ביקורת. עד כמה הם מוכנים לקבל? יועצת תקשורת שישבה סמוך אלי סיפרה לי שבימים בהם עבדה כשכירה במשרד יחסי ציבור שייצג חברה בתחום ההלבשה התחתונה התבקשה ליצור קשר עם כתבות הצרכנות, לברר את מידת החזייה שלהן ולשלוח לכל אחת מהן חמש חזיות, בכל צבע שתבחר העיתונאית. מיותר לציין ששום חזייה לא הוחזרה. במונחים של ימינו מדובר בהטבה של אלף שקל לפחות. פרופסור גבי ויימן הראה שבאחד המקרים קיבל עיתונאי יחיד במשך חודש ימים בלבד פריטי לבוש, מזון ושאר טובות הנאה בשווי כולל של קרוב לעשרים אלף שקל. זה כבר לא חטיף ה''טוויסט'' או הקרמבו שעליהם דיבר רהב. זה כבר שוחד ממש.

אני עצמי עוסק בשנים האחרונות בדוברות. בכל התפקידים שמילאתי מעולם לא חילקתי מתנות לעיתונאים מולם אני עובד. כששלחתי להם ברכת שנה טובה היא כמעט תמיד הייתה בטלפון או במייל. אף פעם לא נלווה אליה בגד, כרטיס להצגה בתיאטרון או חבילת נופש לחו''ל. תמיד השתדלתי לעניין את הכתבים במה שיש לי לומר. מצד אחד, אני שלם עם עצמי לחלוטין. מצד שני, כנראה שבדיוק בגלל העובדה הזאת לא הפכתי להיות עשיר ומקובל כרני רהב (או כל טייקון יחצ''נות אחר).









נסתדר בלי העולם. לטעמי, לפחות, חוטאת המדיה הישראלית בישראצנטריות מופרזת. כלי מי שפותח עיתון יומי, אתר אינטרנט, ערוץ טלוויזיה או תחנת רדיו מגיע מיד למסקנה שמלבד ישראל, ועוד אי-אלו עמים מזרח-תיכוניים, יש מעט מאוד עמים ומדינות בעולם. נכון, מדי פעם גם מדברים קצת על ג'ורג' בוש וקונדוליזה רייס, אבל גם זה בהקשר של תיחזוק הבייביסיטינג שהשנים עושים על הנייטיבס מהאוריינט. יש אפילו כמה אנשים שמעידים ששמעו פעם שמות כמו פוטין וסרקוזי, אבל בזה, פחות או יותר, זה מסתכם.

וברצינות לרגע. העיתונות הישראלית מתעלמת כמעט תמיד, מנושאי חוץ. בקול ישראל מוקדשת לכך שעת שידור יומית ברוטו. בשני העיתונים הגדולים אין הרבה התייחסות לנושאים אלה. ניצן הורוביץ עושה עבודה נאה בערוץ 10, אבל זוהי פינה בתוכניתן של לונדון וקירשנבאום וממילא הורוביץ מכור לדמויות ספציפיות בזירה הבינלאומית ומתמקד בעיקר בהן (ניקולא סרקוזי והוגו צ'אבז הם הכוכבים העיקריים). ב''הארץ'' המצב טוב יותר, אבל מועט זה אינו מחזיק את המרובה. מרבית המקרים המכוסים בתקשורת קשורים בשערוריות למיניהן, כגון נאפופי משפחת המלוכה הבריטית או הגירושין המתוקשרים של ניקולא וססיליה סרקוזי. בבריטניה החליף גורדון בראון את טוני בלייר כבר לפני מספר חודשים. יקום נא הקורא שיכול לומר בביטחון כי הוא יודע משהו על ראש הממשלה החדש, נטיותיו או מדיניותו. אותו הדבר נכון לגבי פול מרטין בקנדה או קווין ראד באוסטרליה. ארצות הברית וסין מנהלות מלחמת סחר אדירה שבה לסין, שיאנית הפיראטיות התעשייתית, יש יתרון בולט. זה לא קיים כמעט בשום מקום. ביפאן צומחת תנועה לאומנית גדולה שמשפיעה על יחסיה עם מדינות מתועשות אחרות באסיה, שלא לומר עם סין. נאדה. ביערות האמזונס משגשגת כרייה של זהב ויהלומים הנשענת על עבדים המועסקים בתנאים של הרעבה ואלימות. איש אינו יודע על כך דבר. חבל על הזמן ועל הכסף. במקרה הצורך תמיד אפשר להוריד מהאינטרנט או מהלוויין כמה תמונות של ילדים נפוחי בטן בדארפור.

הדבר נכון עוד יותר לגבי העולם הערבי. מי שרוצה לדעת משהו על המתרחש במדינות שמסביבנו מוזמן להציץ ב''אל-ג'זירה'', ''אל-ערביה'' או LBC. בעיתונות הישראלית לא תקבלו יותר מהצצות חפוזות ומשועשעות. לאיש מאיתנו אין מושג על הפוליטיקה הירדנית, הבום הכלכלי בסוריה או המירוץ לשיפור התשתיות במצרים. כל אלה משפיעים גם על ישראל, כלכלית ופוליטית, אבל ברור שחצי עמוד על בן זוגה התורן של בר רפאלי אינו ניתן לקיצוץ לטובת זוטות מהסוג הזה. גברותי ורבותי, בכנס אילת הנושא הזה לא הטריד איש. הדבר הקרוב ביותר לעיסוק בנושאי חוץ היה מושב שכותרתו ''העיתונות בעולם היהודי'' – והוא לא נגע כלל לנושאים אלה.









הבלוגים כמובילי חדשות. במושב היחיד שעסק בהשפעת אינטרנט והטכנולוגיה על עולם העיתונות (דבורית שרגל העירה כי בכנס הבא יהיה צורך ביותר ממושב אחד מסוג זה) התפתח דיון, מעניין כשלעצמו, בשאלת המשקל שיש לכל סוגי המדיה על התודעה. הגווארדיה העיתונאית הוותיקה, שבדיון זה יוצגה נאמנה על ידי חיים שיבי מ''ידיעות אחרונות'', אינה מוכנה לוותר על מקומה הבכיר של העיתונות המודפסת ומשדרת ביקורת בלתי מסותרת (ולעתים קרובות גם מוצדקת) ורמתם הנמוכה כלפי פחזותם של צעירי האינטרנט, המקדשים את הרדידות כדי למשוך קוראים. וכרגיל במקרים כאלה, הדיון עסק יותר בנושאים הקשורים לאתרי רשת מובילים ופחות בחדירת הבלוגים אל תוך המיינסטרים התקשורתי.

בעוד כמה שנים המגמה הזו תהיה ברורה מתמיד. בלוגרים עצמאיים יתחילו לפרסם ניוז. לאט לאט יתגבשו סביבם קהלי קוראים נאמנים, יתכן שגם כותבים נוספים באותו הבלוג עצמו. מה שהתחיל כפלטפורמה לביטוי עצמי יהפוך יתרחב ויהיה לכיכר עירונית. אחת מני רבות, אמנם, אבל הרבה יותר מדירת החדר הקטנטנה שהבלוג הממוצע מהווה כיום. ריבויים של הבלוגים אינה מייצג רק טרנד אינטרנטי אלא גם רצון אמיתי של אנשים פרטיים לבטא את עצמם או לתרום משהו לשיח הציבורי. הם אינם זקוקים לתשתית כלכלית משמעותית כדי להעביר את הביטוי הזה לזירה הכללית ולעתים קרובות יכולת הביטוי והעריכה של הטובים שבהם אינה נופלת מזו המקובלת בתקשורת הממוסדת. רק עניין של זמן הוא עד שסקופים משמעותיים יפורסמו בבלוגים ויהפכו אותם למוקד עניין של ממש. החשיפה תביא להצטרפות כותבים נוספים לבלוג החושף וכך תיווצר דינמיקה שמזכירה את מה שקרה למאט דראדג'.

מאט דראדג' יסד את drudgereport.com ב-‏1994, כמעין ניוזלטר מבוסס מייל שבו קישר לאתרים אחרים. עד מהרה התפתח הענין לאתר בפני עצמו, המהווה מעין פורטל חדשות המקשר לאחרים – אבל דראדג' עמל במקביל גם על סקופים משל עצמו. ב-‏1996 זכה לתומת לב ציבורית ראשונה כאשר פרסם את הידיעה לפיה ג'ק קמפ יהיה מועמדו של הסנאטור הרפובליקני בוב דול לתפקיד סגן הנשיא בבחירות הקרובות. ב-‏17 בינואר 1998 פרסם שה''ניוזוויק'' עובד על תחקיר הקשור בהתנהגות בלתי נאותה של הנשיא קלינטון כלפי מתמחה צעירה בשם מוניקה לווינסקי. השאר כבר הפך להיסטוריה. הפרשן הפוליטי של ''טיים'', מארק הלפרין, טוען כבר שנים שה''דראדג' ריפורט'' משפיע על הסיקור הפוליטי של מדיית המיינסטרים בארצות הברית. אחד מיועציו של הנשיא בוש אמר פעם כי הוא נכנס לאתר של מאט דראדג' שלושים עד ארבעים פעמים ביום. עורך ה''וושינגטון פוסט'', ליאונרד דאוני ג'וניור, הצהיר באוקטובר 2006 כי ה''דראדג' ריפורט'' גורם את הנזק הגדול ביותר לאתר הרשת של העיתון המהולל במונחים של כניסת גולשים. ונא לזכור שאחרי כל אלה מדובר בסך הכול באתר שהופעל במשך שנים על ידי אדם אחד בלבד ושיקף את סדר העדיפויות הפרטי שלו. למעט עניין הטוקבקים, האתר הזה הוא בלוג לכל דבר – שהפך, בתוקף הנסיבות, לאתר ניוז לגיטימי ומוכר.

מאט דראדג'. כשאתר אישי הופך למוקד חדשות (מקור תמונה 3).

הסממן התרבותי של מתן קרדיטים לכלי תקשורת קטנים ובלתי מוכרים כבלוגים לא חדר עדיין לישראל. אתרים גדולים ועיתונים מובילים יסחבו, אני מניח, סיפורים טובים מבלוגים מבלי להעניק להם את הקרדיט הראוי או לקשר אל האייטם המקורי. אבל בסופו של דבר היוזמה האישית בתחום כיסוי החדשות ברשת תפרוץ את המעגל הזה והעיתונים של הדור הבא יצוצו מתוך הכתיבה העצמאית. אין כל אפשרות אחרת.










הריחוק האישי כמשפר איכות. במהלך הדיון בפאנל על קשרי המדיה עם הצבא אמר דובר צה''ל, תא''ל אבי בניהו, שאין דעתו נוחה מהקשר הישיר הקיים בין עיתונאים לבין ראשי הפירמידה. לדבריו, במדינות מתוקנות כארצות הברית, למשל, אין זה מקובל שכתב צבאי ירים טלפון לרמטכ''ל. אצלנו, לעומת זאת, הוא יכול לחייג לסלולארי הישיר של ראש הממשלה ולקבל ממנו תשובות לשאלות. דניאל בן סימון החרה-החזיק אחריו כשסיפר שכדי להגיע לשיחה עם השר לאיכות הסביבה בצרפת היה עליו להמתין חודש וחצי, ואילו אצלנו – דקות ספורות בלבד.

הם צודקים.

אחת התוצאות הישירות של הקירבה הבלתי אמצעית הזו היא שיופו הכמעט מוחלט של הכבוד לסמכות. בחברה הישראלית הכבוד הזה אינו קיים יותר. כל עיתונאי משוכנע שהפקיד הבכיר, השר הזוטר או מפקד האוגדה עובד בשירותו. הוא חייב לו תשובה תמיד, בכל זמן, בכל שעה, בכל עניין, בכל מקום. כאשר טקסט כלשהו פוגע באותו איש ציבור הוא מתקשר בעצמו אל העיתונאי במטרה להעמיד אותו על מקומו. חישבו נא בעצמכם מה צריכה לחשוב מפיקה בת תשע עשרה מגל''צ כאשר ראש האופוזיציה, חבר כנסת עתיר ניסיון ומוניטין, מחפש אותה נואשות בטלפון הנייד כדי שתאפשר לו ברוב טובה לעלות לשתי דקות בתוכניתו של רזי ברקאי.

התוצאה החמורה יותר היא הפגיעה בעבודת איש הציבור. מי שעסוק רוב הזמן בתיקשור בלתי פוסק של עבודתו עושה זאת לעתים קרובות על חשבון אותה עבודה עצמה. מי שיוצא מדיון דחוף בישיבת ממשלה כדי להתראיין ליומן הצהריים של קול ישראל עושה זאת על חשבון הקשבתו והבנתו את הפרטים שבהם דנים עימו סביב השולחן החשוב ביותר במדינה. איש ציבור אינו יכול להיות בובה על חוט שאותה מרקיד העיתונאי לפי רצונו. מי שלא ממהר להתראיין לכל עיתון החפץ בכך או להשיב אישית לכל טלפון מכתב לחוץ אלא משיב באמצעות דובריו בלבד חוטף על כך ביקורת נוקבת בטורים היומיים.

הסימביוזה בין העיתונאי לבין האיש שאת פעילותו הוא מכסה הפכה להדוקה מדי. היא מפריעה לתפקוד ומטשטשת לחלוטין את התפקיד העיתונאי המקורי כמי שאמור להעביר דיווח מדויק על עובדות. חשיבותן של העובדות הפכה משנית לשימור הקשר בין העיתונאי למקור שלו. דיווח מדויק מדי, לא מחמיא מדי, עלול לפגוע באיכות הקשר, באספקת המידע וביכולת לספק כותרות בלעדיות. לפיכך, האינטרס החדש הוא לשמר את הקשר. כן, גם על חשבון הכיסוי הרציני והאחראי.

שימו לב, למשל, למתרחש בבית הלבן. מדי יום נערך תידרוך מסודר של דובר הבית לעיתונאים. מעבר לכך, הם יכולים לנסות לדובב את מקורותיהם כאוות נפשם. נדיר מאוד שעיתונאי מדבר עם המקור היושב במשרד הסגלגל בכבודו ובעצמו. איש מאותם כתבים אינו רואה בכך פחיתות כבוד. זה מאפשר לשפוט את הנשיאים באופן ברור וצלול יותר מאשר תוך כדי קיום ידידות אישית.

מצד שני, אני רוצה לראות את ראש הממשלה שיקבל טלפון מפובליציסט בכיר בעיתון יומי גדול ויגיד לו שיפנה לדוברו כדי לקבל תשובה מסודרת. את התשובה, אני מניח, יקבל ראש הממשלה עצמו, במאמר נוקב המגדיר אותו ו/או את מדיניותו ככישלון. למטבע הזה יש שני צדדים.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
כמה התייחסויות   רוני ה.   יום ו', 30/11/2007 שעה 18:10   [הצג]   [1291 תגובות]
איימת ואכן קיימת   עינת מירון   יום ו', 30/11/2007 שעה 21:02   [הצג]   [1059 תגובות]
לא הכל צפוי   יגאל לביב   שבת, 01/12/2007 שעה 9:58   [הצג]
כעיתונאי ותיק   דני בלוך   שבת, 01/12/2007 שעה 10:07   [הצג]   [1566 תגובות]
כמה הערות   שרגא עילם   שבת, 01/12/2007 שעה 14:29   [הצג]
כשאהיה גדול   אורי   שבת, 01/12/2007 שעה 23:42   [הצג]   [3609 תגובות]
YOU SAID IT ALL   דורון אובזנק   יום א', 02/12/2007 שעה 12:10   [הצג]   [748 תגובות]
הגרוש וחצי שלי   אסף שפריר   יום ב', 03/12/2007 שעה 3:57   [הצג]   [249 תגובות]
בנוגע לשוחד   טלי   יום ו', 07/12/2007 שעה 1:04   [הצג]   [246 תגובות]
היה אחד, אלווין טופלר, שחזה את האטומיזציה של המדיה התיקשורתית.   ויליאם גאן   שבת, 08/12/2007 שעה 20:02   [הצג]   [230 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©