כפייה חרדית לפי מודל אבו-נוואס/ אמיר ליברמן
שבת, 17/11/2007 שעה 1:08
בימים אלה, בהם הארץ סוערת בשל מלחמת היתרי השמיטה, נשכח משהו המאבק היומיומי שנהלים גורמים חרדיים בכל רחבי הארץ כדי לתקוע יתד בתוך שכונות חילוניות, לפתוח שם בפעילות אגרסיבית של החזרה בתשובה ולהשתלט אט-אט על המבנים הציבורים ועל בתי המגורים. מודיעין, עיר חילונית שבה מיעוט סרוג כיפה גדול, נקלעת בימים אלה למצב דומה. החלטה שהתקבלה על ידי הגורמים הקובעים בעירייה, בניגוד להמלצת הדרג המקצועי, עומדת לאפשר לחרדים להשתלט על מבנה ציבור בשכונה חילונית-דתית ולהפוך אותו לבית ספר חרדי - על אף שבשכונה זו אין ולו משפחה חרדית אחת. קצת מזכיר את המעשייה הנודעת על המסמר שהשאיר אבו-נוואס בקיר סלונו לאחר שמכר את ביתו. וגם סיפור מקומם על הדרך בה אילצה קבוצת כדורסל דתית את מתחרתה החילונית לוותר על שתי השחקניות הטובות ביותר שלה. מאמר אורח של אמיר ליברמן המתאר חוויות שהפכו בשנים האחרונות מוכרות מדי לכולנו.










אם יצא לכם להכיר מספר סיפורים כלשהו תוכלו תמיד לשאול אותו על אבו-נוואס. חזקה עליו ששמע על חכם מחוכם זה, מעין לץ עממי בפולקלור הערבי, שאין תעלול בעולם שאינו עולה בידו. מספרים שפעם בא אליו סוחר ארמני וביקש ממנו, מאבו-נוואס, למכור לו את ביתו. מצבו הפיננסי של אבו-נוואס היה אז בכי רע, אבל כללי המשא ומתן היו נהירים לו, ולכן אמר שצואת אביו היא לא למכור את הבית אפילו תמורת אלף מג'ידות. הארמני היה מוכן לתת שש מאות. בסוף הסכים אבו-נוואס למכור בשמונה מאות, אבל בתנאי אחד: שמסמר גדול, התקוע בקיר הסלון, ישאר ברשותו. הארמני חשב שאבו-נוואס קצת מג'נון, אבל הסכים. החוזה נחתם, הכסף שולם והבית נמכר.

יום אחד, אחרי שרכש בית חדש (וזול מקודמו), הגיע אבו-נוואס ודפק בדלת הסוחר הארמני. כששאל אותו הלה מה רצונו אמר שלבקר את המסמר שלו. הארמי, נאמן להסכם, הכניס אותו – ואבו-נוואס נעץ בו עיניו, ראה שהכול בסדר והלך. למחרת הופיע שוב, הפעם בשעת לילה מאוחרת. הארמני הנרגז פתח – ואבו-נוואס נכנס בטענה שעליו לתלות על המסמר את העבאיה שלו. למן אותו יום לא ידע האמרני שקט. פעם הגיע אבו-נוואס כדי לתלות על המסמר אוכף של חמור ופעם זוג נעלים; פעם הניח על המסמר את בגדיו ופעם התדפק לפני עלות השחר כדי לתלות שם תרנגול שחוט. בסופו של דבר נמאס לארמני ששנתו מופרעת כל לילה ובני ביתו אינם יודעים מנוחה, והוא קנה מאבו-נוואס את המסמר בארבע מאות מג'ידות זהב. כלומר, שילם במחיר המסמר סכום השווה בערכו למחצית הסכום בו רכש את הבית כולו.

נער מפגין נגד פלישה חרדית לשכונה חילונית ברמת גן. בקרוב גם במודיעין? (מקור תמונה 1)









נזכרתי במעשייה הישנה הזו כשהתבשרתי, יחד עם שאר תושבי שכונת קייזר במודיעין, על הקצאת קרקע לבית הספר החרדי ''למען אחיי'', בדיוק במגרש בו היה אמור לקום בית ספר ממלכתי דתי. את הקצאת הקרקע אישרה מועצת עיריית מודיעין. אלא שיש בעיה: מרבית תושבי קייזר הם חילונים; מיעוטם – דתיים סרוגי כיפה. אי אפשר למצוא בשכונה שלנו ולו משפחה חרדית אחת. אין כאן בכלל ויכוח על העובדות: אף תלמיד בבית הספר החרדי אינו מתגורר בשכונת קייזר; אחוז חד-ספרתי (במקרה הטוב; נדמה לי שבכלל מדובר בפרומילים) מתגורר בכל במודיעין – וכמעט כל האחרים מתגוררים מחוץ לעיר.

מבחינה עקרונית, כל עוד ''למען אחיי'', עומדים בקריטריונים של משרד החינוך, הם יכולים לפתוח בית ספר. השאלה היא למה דווקא במודיעין, שבה מספר התושבים החרדים הוא בטל בשישים. אני משאיר לכם לנחש בעצמכם אילו קומבינות וחצים הופעלו על ידי אלה שהיו מעוניינים בהקמת בית הספר הזה דווקא בשכונה חילונית-דתית מובהקת כל כך. וכאילו כדי להעצים את הבעיה, הנה נתון נוסף: לילדים הדתיים המתגוררים בקייזר אין בית ספר משל עצמם. ומספרם, כבר אמרתי, משמעותי למדי – וללא ספק אינו עומד בשום פרופורציה לחוסר הייצוג החרדי בין התושבים.

מינהל החינוך המקומי הוא בדרך כלל הכתובת הראשונה לשאלות על פעולות כאלה. בראש מינהל החינוך במודיעין עמד בשלוש וחצי השנים האחרונות אדם בשם מאיר שמעוני. אותו שמעוני מונה לאחרונה למנהל מחוז ירושלים של משרד החינוך. בראיון לעיתונות המקומית המתפרסם בסוף השבוע, הוא נשאל על הקצאת הקרקע עבור ביה''ס החרדי פרטי ''למען אחיי''. שמעוני ענה, שימו לב: ''חברי הנהלת העירייה והמועצה החליטו לאשר הקצאת קרקע זו לשנה, והחלטה זו היא פוליטית ולא מקצועית והתקבלה בניגוד לעמדת הדרג המקצועי בעירייה''.

אחת התגובות היותר צפויות שבהן נתקלתי הייתה ''מדוע לשנוא מבלי להכיר? מעט סובלנות לא תזיק''. המשפט הזה שרף לי פיוז קטן – הדרישה לסובלנות היא תמיד, אבל תמיד, חד צדדית. לשם המחשה, בואו ונהפוך לרגע את הסיטואציה – תארו לכם שעמותה חילונית מוצהרת, תבקש לפתוח בית ספר ממלכתי בבני ברק או במודיעין עילית. בוודאי תגידו - ''זאת פרובוקציה. ייהרג ובל יעבור''. אתם יודעים מה? כנראה שאתם צודקים. אבל הדבר נכון גם כשהופכים שוב את חרב הפיפיות הזו – אין שום סיבה לפתוח בית ספר חרדי באזור שאינו חרדי. הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא רצון לתקוע טריז בלב איזור מגורים חילוני על מנת לבסס בו פעילות מוגברת של החזרה בתשובה ושל השתלטות הדרגתית על בתי המגורים בעקבות עזיבה החילונים והדתיים שימאסו בכפייה הזו.

אלה המבקשים לקדם את הנוכחות החרדית באזורים חילוניים (וגם אותם תמימים המאמינים לכל מוצא פיהם של החרדים) מספרים ש''מדובר בסך הכול בבית ספר אחד קטן'' ושואלים בהיתממות ובגלגול עיניים כלפי מעלה ''כמה נזק הוא כבר יכול לגרום''. אז זהו, שהניסיון שנצבר כבר ביבנאל ובפרדס חנה ובגבעת עדה ובצורן ובשאר מקומות שלא ידעו כפייה חרדית קודם לכן, אינו מבטיח עתיד אופטימי במיוחד. מי יכול להבטיח לנו שלא מדובר כאן במדיניות של ''הכנסת רגל'' או, אם תרצו, הכנסת מסמר בקיר כפי שעשה אבו-נוואס לאותו סוחר ארמני?










המקרה הזה מייצג נאמנה את נושא הסובלנות החד-כיוונית. הנושא השני שעליו רציתי לספר כאן קשור יותר לצביעות הכרוכה בהתנהלותם של חוגים דתיים מסוימים – וברפיון האוחז במי שנאלץ להתמודד איתם. מי שמכיר אותי יודע שאחד השגעונות החביבים עלי הוא הכדורסל. אני צופה בכדורסל, הולך למשחקים וכותב בעיתונות המקומית ובכל מיני אתרי רשת. אחת הפעילויות החביבות עלי היא דווקא צפייה במשחקי ילדים ונוער. יש הנאה מיוחדת בזיהוי כישרונות ספורטיביים צעירים כשבע-שמונה שנים לפני שישימו עליהם עין בבתי הספר התיכוניים או בקבוצות הנוער של המועדונים הגדולים.

איגוד הכדורסל, המפעיל את מרבית פעילות הכדורסל הסדירה בארץ , פירסם את החוזר הרשמי מספר 1 לעונת המשחקים 2007-2008. בחוזר זה הודיע האיגוד, בין שאר הדברים, כי ''גם בעונה זו לא יפעיל איגוד הכדורסל ליגה לקט-סל בנות וליגה לילדות'' וש''בליגה קט-סל בנים רשאית כל קבוצה לרשום 2 בנות בקבוצה''. כלומר, שיתוף שחקניות בליגת קט-סל בנים מותר על פי החוקה. יש לכך לא מעט סיבות; המרכזית שבהן היא הרצון לעודד בנות בגילאים צעירים לשחק כדורסל ובמקביל להתמודד עם העובדה שמספר השחקניות הפעילות התחום זה אינו מצדיק, לפי שעה, הקמת ליגה נפרדת לבנות.

והנה, שימו לב, השבוע נודע כי קבוצת קט סל שבה מופיעים שחקנים דתיים, לא הייתה מוכנה לשחק מול קבוצה יריבה, שבה משחקות שתי בנות. הטענה: השחקנים הדתיים, תלמידי כיתות ה', עלולים להיפגע מנוכחותן של בנות חוה על המגרש. רגשותיהם המעודנים יהיו למרמס. הקבוצה החילונית נכנעה – וסיפסלה את השחקניות שלה לכל אורך המשחק.

אירוע כמעט זהה התרחש לפני שלוש שנים במהלך בחופשת הפסח. במסגרת המתנסיאדה ה- 13 של ירושלים נערך טורניר כדורסל. קבוצת הכדורסל של מכבים-רעות כללה, מלבד השחקנים הרגילים מתחום הקט-סל, גם שתי שחקניות האגודה: ים גל ושני פרידמן. בשלב המוקדם ובחצי הגמר הפגינו ים ושני יכולת מעוררת התפעלות, שסחטה לא מעט קריאות הערכה מהמאמנים הרבים שהיו במקום. בגמר פגשה מכבים-רעות את קבוצת פסגת זאב. ראשי פסגת זאב הודיעו שלא יעלו לשחק נגד קבוצה שמשתפת בנות במשחק. היה ברור כי להתנגדות זו יש קשר מקרי בלבד לאמונותיהם הדתיות של המשתתפים. יתר על כן, קבוצות דתיות אחריות שהשתתפו בטורניר לא הביעו שום התנגדות למשחק מול קבוצה מעורבת. אבל מכבים-רעות נכנעה ושיתפה בגמר רק שחקנים ממין זכר. שתי השחקניות המצטיינות היו זועמות ומתוסכלות - ובצדק. ''הם פשוט פחדו מאיתנו'', אמרה לי ים גל לאחר מכן (נחמה פורתא לאירוע המקומם הזה ניתן למצוא בעובדה שמכבים-רעות ניצחה במשחק).

אין לי שום בעיה עם צרכי הצניעות של המגזר הדתי או החרדי, אבל כל עוד כללי המשחק מאפשרים קבוצות מעורבות – עליהם לכבד זאת ולהתנהג בהתאם. רוצים ליגה לבנים בלבד? לבריאות. הקימו נא ליגה משלכם ושחקו בה כאוות נפשכם. אבל התניית הנכונות להשתתף במשחקים בהדחת שחקנים (ובמקרה הזה שחקניות) מהרכבה היא פעולה בריונית ואלימה. לטעמי, לפחות, יש להעמיד קבוצה כזו לדיון, לקבוע לה הפסד טכני, להרחיק אותה ממספר משחקים או להפחית ממאזנה כמה נקודות ליגה. קבוצה שמסרבת לשחק מול קבוצה אחרת, משיקולים כאלו ואחרים, צריכה להיענש (הפסד טכני, הרחקה למספר משחקים) ולא לקבל פרס על התנהגותה.

רחוב במאה שערים. האם יגיעו משמרות הצניעות בקרוב גם לעיר החופשית ביותר בישראל? (מקור תמונה 2).

בואו נשנה גם הפעם את המשוואה - תארו לכם שקבוצה תסרב לשחק נגד קבוצה אחרת, בגלל שזו משתפת שחקנים יהודים או ישראלים. ''אנו נשחק נגדכם רק אם הישראלי/יהודי לא ישותף''. אני מניח שהתגובה שלנו תכלול שימוש מסיבי במילים כמו ''גזענות'' ו''אנטישמיות''. מה פתאום שמישהו אחר יכתיב לנו את מי לשתף במשחק?

כאשר ספורטאים ממדינות ערב מסרבים להתחרות מול מתחרים מישראל בטורנירים בינלאומיים, הם נפסלים ומסיימים את חלקם בתחרות. לעתים אף נוקטים גופי הספורט הבינלאומיים סנקציות נוספות נגד רשויות הספורט של המדינה הסרבנית. אם זה לא יקרה, הרי שנקים זעקה גדולה. עלינו לעשות זאת גם כאשר נציגות המין הנשי אינן יכולות ליטול חלק בקבוצה שלה הן שייכות.









ולסיום, אני רוצה להציג לכם וריאציה אישית לנושא היחסים בין חובשי כיפה לחופשיי כיפה. אבי מולידי נולד וגדל בבית במאה שערים והתחנך על ברכי נטורי קרתא. אביו – כלומר, סבי - היה קפדן עד כדי כפייתיות בכל הנוגע לנושא הדת, מה שלימים יצר תגובת נגד חזקה במיוחד אצל בניו, שהפכו כולם לחילונים. לאחר מותו של סבי הלך אבי לבית הכנסת כדי להגיד קדיש. החוויה הזו הותירה בו רושם חזק למדי ועד מהרה פתח הוא עצמו בתהליך של חזרה בתשובה. אבי הפך להיות איש חרדי, אבל לא שכח את העולם הקודם שבו חי ופעל. הוא לחם בשורות אצ''ל, החזיק בעמדות ציוניות מאוד, היה מזוהה עם תנועת החרות ולא החמיץ אף שידור טלוויזיוני של משחקי מכבי ת''א בגביע אירופה בכדורסל ושל משחקי בית''ר ירושלים בכדורגל (כל עוד המשחקים לא התקיימו בשבת).

לכל אחד מאיתנו הייתה דרך חיים משלו, אבל הוא כיבד את הדרך שבה חי האחר. אבי ''עשה שבת'' מספר פעמים אצלנו במודיעין - ואין הרבה חרדים שאני מכיר, שהיו מסכימים להתארח אצל חילונים לשבת. לכבוד המאורע היינו קונים כלים חד פעמיים, אוכל מיוחד, ויתרנו על הצפייה בטלוויזיה ואף ''שידכנו'' לאבי את השכן הדתי שלנו וביחד הם הלכו להתפלל בבית הכנסת.


אבל ברוב השבתות נהגנו אנו מגיעים לירושלים. אחותו של אבי שאלה אותו פעם: ''זה לא מפריע לך שהבנים שלך נוסעים אלייך בשבת''? ואבי ענה לה, מניה וביה: ''ודאי שזה מפריע לי, אבל כיוון ששניהם לא גרים בירושלים ולשניהם יש עבודה וילדים, הרי שההזדמנות היחידה שיש לי לראות אותם ואת הנכדים, היא בסופי שבוע. אם אני אעיר להם על כך שהם נוסעים בשבת, הם ייעלבו ולא יבואו בכלל ואז לא אראה אותם ולא את הנכדים''.

המסקנה שלי מכל זה ברורה ופשוטה: סובלנות וכבוד לזולת, הם ערכים מאוד חשובים, אבל מדובר במערכת דו-כיוונית. שלא יצפו מאיתנו להיות סובלניים כלפי אלו שאינם מוכנים להיות סובלניים כלפינו.









למאמרים נוספים מאת אמיר ליברמן:


- יומו המופלא של סטיבן ברדבורי
- רשימת ה-‏20: הכדורסלנים הטובים ביותר שלא קיבלו טבעת אליפות של ה-NBA
- יהודים עם דגל צלב קרס








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ועל זה לא נותר לי אלא להגיד   דוד קסירר   שבת, 17/11/2007 שעה 10:28   [הצג]   [3 תגובות]
בעייה   יקי   יום א', 18/11/2007 שעה 0:17   [הצג]   [11 תגובות]
שינוי מירקם האוכלוסיה   אורן צור   יום א', 18/11/2007 שעה 14:20   [הצג]   [11 תגובות]
איזה סיוט...   אורחת לרגע   יום א', 18/11/2007 שעה 15:24   [הצג]   [5 תגובות]
מה הסיפור של הכדורסל?   יהושע   יום א', 18/11/2007 שעה 22:01   [הצג]   [3 תגובות]
עדכון...   אורחת לרגע   יום ב', 19/11/2007 שעה 14:02   [הצג]
דוגמת פרדס חנה   דב   יום ב', 19/11/2007 שעה 22:36   [הצג]
גם ירושלים   אורן   יום ג', 20/11/2007 שעה 11:54   [הצג]
(ללא כותרת)   גרה במודיעין..   יום ה', 22/11/2007 שעה 17:51   [הצג]   [4 תגובות]
נושא קשה   ארז   יום ו', 30/11/2007 שעה 2:22   [הצג]
הדרישה לסובלנות   תגובת הדובר   יום ג', 18/12/2007 שעה 13:53   [הצג]
(ללא כותרת)   אבי   יום ב', 11/02/2008 שעה 20:57   [הצג]
כפייה חרדית   ברסלב   יום א', 24/04/2011 שעה 12:26   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©