הנסיך
יום ו', 02/11/2007 שעה 22:56
אדם שנהנה מכל העולמות - מתמיכה עממית, מעושר אישי, מברית משפחתית עם מעצמה ידידותית, אפילו מיפי תוארו - מדוע עליו לצאת ולמרוד כדי להשיג את שלו? האם אין דחיקת קץ זו בגדקר לוקסוס שניתן לוותר עליו? ואם יוותר - האם יירש את השליטה במדינה שהוא נמנה על אצולתה? האם הייתה הסתבכותו של הנסיך הצעיר ברצח פרי נקמה על חילול כבודה של אחותו בידי אחיהם-למחצה - או שמא ראה באותו אונס אמתלה בלבד להסרת מכשול ראשון מעל דרכו אל השלטון? ומדוע ביקש בכלל מאביו להיות נוכח בזירת הרצח? וכיצד פרש את אנשיו במקומות הנכונים כדי שהללו ימלאו תפקידי מפתח ברגעיה הגורליים של ההפיכה הקרבה ובאה? ובכן, ניסיון למלא את החללים החסרים בפרשה שהסעירה שהרעידה את אדמת ישראל לפני שנים והולידה אינספור שירים, סיפורים ופרשנויות משל עצמה.









לאחרונה אני מוצא עצמי מהרהר לא מעט באבשלום. אינני יכול לזכור במדויק מתי נולדה תשומת הלב המיוחדת הזו לאותו נסיך סורר ומרדני שעמד במרכז אחד האירועים המרתקים והטראגיים ביותר בסוף מלכות דויד. דומני שהיה זה כאשר בישר לי מאן דהוא שהחברה בה הוא עובד משגרת אותו לכנס בינלאומי חשוב בדובאי. מייד לאחר מכן עברנו לדיון קצר במודרניזציה המהירה העוברת עתה על מדינות המפרץ (מהפכה שהופכת את דובאי לאחד ממרכזי הפיננסים החשובים בעולם) והוא הזכיר את קטאר דווקא. האמיר הנוכחי הדיח את אביו מתפקידו בשנת 1995 ושילחו לגלות עתירת נשים ואלכוהול בצרפת. ההפיכה הובילה להרחבת חופש העיתונות, ותחנת הטלוויזיה אלג'זירה, שבסיסה בקטאר, צברה מוניטין ייחודי כמקור חדשות חופשי ובלתי מצונזר בארצות ערב. שלא לדבר על הזינוק הכלכלי המרשים שנרשם בה מאז.







אונס תמר ורצח אמנון


בן הקם על אביו להדיחו (או אף לרצחו נפש) אינו בדיוק נושא חדש בהיסטוריה ובפסיכולוגיה. זיגמונד פרויד ניסח בזמנו את תסביך אדיפוס, אותה תופעה של בן המתאהב באימו ומקנא באביו, שנתפס על ידו כמתחרה שלו. ובכל זאת, דומה שפרשת אבשלום היא בעלת מאפיינים ייחודיים משל עצמה. נראה שבדמותו של הנסיך נמזגו תכונות שונות ויצרו תרכובת אישיותית מזן בלתי-שכיח: גבר נאה, כובש לבבות, כריזמטי, אולי גם בעל חוש צדק; ויחד עם זאת גם תככן, חתרן, רמאי שאינו מהסס להציע שוחד תמורת תמיכה פוליטית ואף לנקוט את הצעד החמור מכולם - התקוממות אלימה נגד אביו מולידו תוך ניצול ציני של חולשתו הפיסית והשלטונית.

המציאות ששררה באותה תקופה קשה בבית המלך דויד הייתה רחוקה מאחווה נעימה ושלווה. בין האחים שררה תחרות על כסאו של האב הגוסס, שלא השכיל להעמיד יורש לכתרו עוד בחייו. לו היה עושה כן, יתכן וחלק גדול מהמזימות והתככים היו נחסכים מאיתנו. איך, למשל, ניתן לקבל את חיסולו של אמנון על ידי אבשלום?

והנה סיפור המעשה: אמנון היה מאוהב בתמר, אחותו מאב וביתה של מעכה, וחשק בה. בעצת רעהו, יונדב בן שמעה, התחזה אמנון לחולה, הוביל את תמר למגוריו ושם אנס אותה, כשהוא אוטם את אוזניו לתחנוניה. לאחר מכן גירש אמנון את תמר מעליו וזו שמה אפר על ראשה כמתאבלת וקרעה את כתונת הפסים שלה – בגד שלבשו בנות המלך ושהעיד על היותן בבתוליהן. אבשלום, שכנראה שוטט בסביבה, נתקל באחותו, שמע ממנה את פרטי האירוע ורתח מזעם. ''ויאמר אליה אבשלום אחיה, האמינון אחיך היה עימך, ועתה אחותי החרישי אחיך הוא, אל-תשיתי את-ליבך לדבר הזה; ותשב תמר ושוממה, בית אבשלום אחיה. והמלך דויד--שמע, את כל-הדברים האלה; וייחר לו, מאוד. ולא-דיבר אבשלום עם-אמנון, למרע ועד-טוב: כי-שנא אבשלום, את-אמנון, על-דבר אשר עינה, את תמר אחותו''.

המלך דויד. בימי זקנתו מלאה חצר ארמונו תככים ומזימות. אמהות פעלו לשכענו להעידף את צאצאיהם בירושתו והבנים עצמם לא היססו אף לחסל הזה את זה בדרכם לשלטון (מקור תמונה 1).

הפעם הבאה שאנו פוגשים באבשלום היא בחלוף שנתיים מהאונס. המקרא אינו מוסר לנו כל תיאור לגבי המתרחש בשנתיים אלה במשולש אמנן-אבשלום-תמר. מכל מקום, בחלוף אותו פרק זמן מזמין אבשלום אל חגיגות הגז בבעל חצור את אביו, דויד. המלך מסרב, אך לבסוף נענה להפצרות אבשלום ומשגר לשם את כל בניו. היחיד מכל הנסיכים שיש לו משמעות כלשהי הוא אמנון. במהלך המסיבה מורה אבשלום לאנשיו לוודא שאמנון שיכור מיין ואז לחסלו. הנערים עושים כדבריו. שאר הנסיכים, מבוהלים ומפוחדים מהרצח, נמלטים על נפשם מהמקום.

החיסול הפומבי והממוקד הזה מראה לנו לראשונה צד שהיה עד כה סמוי באופיו של אבשלום. במשך שנתיים ישב עלם החמודות ותיכנן בסבלנות את רצח אחיו. יתכן שעשה זאת בשל רצון לקחת ממנו נקם בשל אונס תמר – שגם אבשלום עצמה ראה עצמו כנפגע ממנו. אולי, אבל מדוע עשה זאת במקום ציבורי ולא במסתרים? מדוע טרח (לשווא) להביא את אביו לחינגא זו ולוודא שכל אחיו ואחיותיו (והיו כעשרים כאלה) יפגינו שם נוכחות אף הם? האם היה מורה לרצוח את אמנון גם אם דויד בכבודו ובעצמו היה מגיע לאירוע?

במקרא אין תשובה לכל התהיות הללו, ולכן לא נותר לנו אלא לפענח אותן בעצמנו. אבשלום, כך ידוע לנו מפעולותיו המאוחרות יותר, ראה עצמו כיורש ראוי לאביו. מאחר והעברת המלוכה המקובלת ביותר התבצעה באמצעות הורשתה לבן הבכור, ברור שאמנון היה המכשול הראשון בדרכו של אבשלום, שהיה השלישי בסדר הירושה. כאשר יסולק אמנון מן הדרך, קל יהיה להתמודד עם הבא אחריו. האונס המחריד שביצע אמנון באחותו נפל לידיו של אבשלום כפרי בשל. ברור מהטקסט המקראי כי לאבשלום היו יחסים קרובים עם תמר, שהרי מייד עם גירושה על ידי אמנון היא הלכה לשפוך בפניו את ליבה ועברה להתגורר אצלו. ברור כי האונס סיפק לאבשלום את הצידוק המוסרי לרצח אחיו. אבל האם הייתה זו הסיבה היחידה לרצח – או שמא רק אמתלה לסלקו מהדרך לעמדת הבכורה בקרב על הירושה?

ומדוע רצה אבשלום בנוכחות אביו באותה חגיגת גז גורלית? יתכן כי ביקש להתעמת עם אמנון מול עיני דויד ולהטיח בו שוב את אשמת האונס, הפעם באופן שיבהיר למשפחה המלכותית כולה כי המעשה פוסל את אמנון מלכהן כמלך בעתיד. אם תעמוד תמר מול המלך ומול כל אחיה ואחיותיה ובמעמד פומבי כל כך תזכיר את נוראות הלילה ההוא בחדריו של אמנון, לא תהיה לדויד ברירה בלתי אם להכריז על בנו בכורו כבלתי כשיר למלוכה. יתכן שהיה נמנע ממעשה זה אם היה דויד מעניש אותו בעצמו. סביר להניח שאבשלום הפעיל במהלך אותן שתי שנות המתנה לא מעט ללחצים על המלך כדי שיעשה כן – אבל מעמדו של אמנון לא נפגע בעקבות האונס כהוא זה.

ויתכן גם שאבשלום ביקש לבודד את דויד באזור בו שלטו תומכיו שלו. ככל הנראה הרגיש בבית באותו אתר בבעל חצור, עד כדי כך שיכול היה להרשות לעצמו להסתכן בביצוע רצח לעיני כל מבלי שמישהו מאנשי המקום יתערב כדי לעצרו. אם היה דויד מגיע לשם בליווי פמליה סטנדרטית, יתכן שאבשלום היא יכול לקחתו כבןיכול היה אבשלום לקחתו בשבי, להכניסו למעצר בית, לשוב ירושלימה ולהשתלט על מוקדי הכוח בעזרת נאמניו בארמון והתמיכה העממית הרבה לה זכה.

אחרי אמנון לא היה אבשלום היורש הטבעי. בין השניים עמדה דמותו של כלאב, בנו של דויד מאביגיל הכרמלית, המוזכר במקומות אחרים גם בשם דניאל. לכאורה טבעי היה שעם חיסול אמנון יסומן בן זה כיורש העצר. אבל הדבר אינו כך: כלאב-דניאל זה אינו מוזכר בשום מקום בטקסט המקראי כמי שבכלל מתמודד על המלוכה. ככל הנראה היה בו מום כלשהו שהפך אותו פסול למלכות, אלא שאיננו יודעים מום זה מה טיבו.

תגובתו של המלך הזקן לידיעה על הירצח בנו בכורו מראה עד כמה שקד אבשלום לפרוש את רשתו בדרך לתכנון הרצח. אל המלך מגיעה השמועה כי אבשלום לא הסתפק ברצח אמנון אלא אף דאג לחיסול כל הנסיכים האחרים. מי שדואג להפריכה הוא יונדב בן שמעה, יועצו ומקורבו של אבשלום והאיש שתכנן למענו את נסיבות בידודה ואינוסה של תמר. ''ויען יונדב בן-שמעה אחי-דויד ויאמר, אל-יאמר אדוני את כל-הנערים בני-המלך המיתו--כי-אמנון לבדו, מת: כי-על-פי אבשלום, הייתה שומה, מיום ענותו, את תמר אחותו. ועתה אל-ישם אדוני המלך אל-ליבו, דבר לאמור, כל-בני המלך, מתו: כי-אמנון לבדו, מת''. ליונדב, מתברר, יש גישה חופשית אל המלך. הוא אינו רק יועצו של הבן אלא אף אדם שהמלך בכבודו ובעצמו מאזין לדבריו בכובד ראש. לא ברור אם יונדב דהר מבעל חצור היישר אל הארמון בירושלים כדי לעדכן את דויד או שנשאר שם מלכתחילה בהוראת אבשלום. אבל אין זה משנה כלל וכלל. ברור שלאבשלום היה עניין רב בכך שהמלך יקבל את האינפורמציה המהימנה הראשונה על הפרשה ממקורבו שלו. הוא ידע שהרושם הראשוני קובע לא מעט מדפוסי ההתנהגות בהמשך ולכן רצה לנווט את התנהגות השליט הקשיש בהתאם לתוכניתו שלו.

ואכן, יונדב סיפק את הסחורה. הוא דאג להבהיר כי ההתנקשות הייתה מכוונת נגד אמנון לבדו ושימשה כגמול יאה לנבל על אונס אחותו. דברים אלה נועדו להפיג אצל המלך את החשש שמא מבקש אבשלום להכחיד את כל צאצאי דויד פרט לו עצמו. יונדב תיאר את מעשי פטרונו באופן ברור: הבן הזועם אינו יכול לשאת עוד את השפלת אחותו והוא מבקש להשיב את כבודה האבוד באמצעות חיסולו של האנס הנתעב. עבור האב הדואב גם רצח המתבצע מסיבות מוסריות אינו קל לעיכול – אבל הוא עדיף בהרבה על רצח פוליטי.



מגשור לירושלים


ובכל זאת, העדיף אבשלום להימלט על נפשו. הכתוב אינו מספר לנו מדוע הוא עושה כן. יתכן שדויד לא השתכנע מדברי החלקות של יונדב ובכל זאת ראה ברצח אמנון ניסיון לקבוע עובדות פוליטיות בשטח ולכן נמנע מביטויי סליחה ורחמים. יתכן וידע גם הוא כי בנו השני אינו כשיר למלוכה ואילו אבשלום נהנה מאהדה עממית רבה, שאולי אף תגבר לאחר שייוודעו נסיבות הרצח.

ולא זו בלבד אלא שלאבשלום היה בידיו נכס פוליטי שלא היה כלל ברשות יריביו: תמיכה מצד מדינה שכנה. אימו, מעכה, הייתה ביתו של תלמי מלך גשור, ממלכה קטנה בגולן. המקרא מספר לנו שאבשלום נולד עוד כאשר מלך דויד בחברון. אחרי מות שאול, מוכתר דוד למלך ''בְּחֶבְרֹון עַל־בֵּית יְהוּדָה'' ומולך שם שבע שנים ושישה חודשים. ככל הנראה, אותו בית יהודה הייתה ממלכה מצומצמת תחת שליטה חלקית או מלאה של הפלשתים ותחומה היה ככל הנראה סביב חברון וזיף בדרום גב ההר. ברי כי לא הגיעה צפונה עד ירושלים ובמזרח בוודאי שלא משלה בעקרון, עזקה ולכיש ששכנו לבטח בידי הפלשתים. בשטחה של ישראל מלך אז אשבעל (או איש בושת, כפי שהוא קרוי בחלק מהמקומות), קרוב משפחתו של שאול שירש אותו לאחר מותו של המלך בקרב הגלבוע. באותה תקופה שלו בחברון נולדו לו שישה ילדים. אמנון היה בנה של אחינועם היזרעאלית; כלאב - בנה של אביגיל, אשת חוואי עשיר מהר חברון שנכבשה בקסמו של דויד, רצחה את בעלה ונישאה לפורע החוק אדום השיער. אבל אבשלום הוא צאצאה של נסיכה זרה שאביה שולט על ממלכה קטנה ועצמאית. ככל הנראה ראה תלמי, סבו של אבשלום, השקעה טובה בהשאת ביתו לשליטה הצעיר של חברון. האם כיוון הסב את צעדי נכדו בחצר המלוכה של דויד?

אונס תמר על ידי אמנון. מעשה מזעזע זה הביא לשרשרת אירועים שבסופם רצח אבשלום את אמנון. האם הייתה זו אכן נקמה או שמא רק אמתלה לסילוקו של אמנון מהדרך לירושת דויד? (מקור תמונה 2).

סברה זו אינה מנותקת בהכרח מן המציאות. ידוע לנו היטב כי בת-שבע, אולי הידועה ביותר בין נשותיו של דויד, פעלה ללא ליאות כדי להבטיח שבנה שלה, שלמה, יהיה מלך ישראל אחרי דויד. לשם כך אף כרתה ברית עם בניה בן יהוידע ועם נתן הנביא והצליחה להשפיע על דויד שיכתיר את שלמה למלך עוד בחייו – מה שמנע את הכתרתו של היורש החוקי באותה תקופה, אדוניהו. לא ברור אם גם חגית, אם אדוניהו, שיחקה תפקיד במלודרמת התככים והנכלולים שרחשה חצר המלך. סביר שכן. אבל כל אלה נועדו רק להראות שאמהות הנסיכים לא דגלו בהכרח בפאסיביות פוליטית. נהפוך הוא. כך שבהחלט יתכן שגם אימו של אבשלום, מעכה, הייתה שותפה לתוכניותיו של הנסיך יפה התואר.

בת-ברית נוספת בארמון הייתה האחות תמר. תמר, כאבשלום עצמו, הייתה ביתם של דוד ומעכה. מבחינה רגשית, מסבירה קירבה זו היטב את זעמו של אבשלום על אמנון. יתכן שייחס לאונס זה גם משמעות נוספת, כמו הרצון להשפיל את תמר בשל זרות מוצאה. אבל לעניין זה יש חשיבות משנית. החשוב יותר הוא שתמר נותרה בארמון המלוכה בירושלים ויחד עם עימה הייתה, ככל הנראה, בקשר רצוף עם אחיה הגולה. מכל מקום, היא יכלה להפעיל את השפעתה בארמון כדי לרכך את כעס המלך על אבשלום - וגם להעביר מידע על המתרחש אל אבשלום עצמו.

מכל מקום, הטקסט המקראי מספר לנו שלאחר רצח אמנון נמלט אבשלום אל סבו תלמי. שלוש שנים ישב שם, ממתין שזכר הרצח יתעמעם משהו והוא יוכל לשוב ירושלימה. ברור היה לו, לפוליטיקאי ערמומי זה, שלא יוכל להשתלט על ממלכת ישראל אלא אם ישוב מגלותו. בינתיים, פעל הלובי הפרו-אבשלומי את פעולתו. המקרא אינו מספר לנו מה עשו תלמי, מעכה, תמר ויונדב כדי לרכך את לב דויד. סביר מאוד שהביאו בפניו כמה וכמה נימוקים. האחד, שבבסיס יחסו של דויד לאבשלום הייתה אהבה גדולה. דויד העריך את כישוריו של הבחור ונהנה אף הוא מהכריזמה הבלתי-רגילה שלו ומיפי תוארו. יתכן שבאבשלום ראה את דמותו שלו, ארבעים שנה קודם לכן. הנימוק השני האפשרי הוא על דרך השלילה: דויד אינו יכול להרשות לעצמו להעביר את השלטון לידי נסיך מוכשר פחות מאבשלום. המדובר, כאמור, באדוניהו בן חגית. לחגית לא היו מאחוריה, כנראה, גייסות פוליטיים מהסוג שעמד לרשות מעכה. לפיכך, יכלה זו להרשות לעצמה להעלות את הנימוק השלישי: הכשרת אבשלום למלכות תביא להידוק של היחסים עם גשור; והאם אין זה חשוב לממלכת ישראל לקיים יחסים ידידותיים עם מדינה הגובלת בה?

מה שברור הוא שמכבש הלחצים הצליח לשכנע את רמטכ''ל צבא המלך בצורך להתיר את שובו של אבשלום מהגולה. היה זה יואב בן צרויה, אולי נאמנו הבולט ביותר של המלך עד אז. לא ברור אם יואב שוכנע מהנימוקים האישיים או שמא פעלה עליו ההכרה ששובו של אבשלום יסייע בהתקרבות נוספת בין ישראל לגשור. יתכן גם שלא עמד עדיין על טיבו האמיתי של אבשלום – או על השחתת מידותיו, כפי שבאה לידי ביטוי מאוחר יותר. ברור שבין השניים היו יחסי קירבה מסוימים. אחרי הכול, יואב הכיר את אבשלום עוד מיום היוולדו והיה בן בית בארמון המלך.

יואב נקט דרך מתוחכמת כדי לבצע מניפולציה רגשית על ליבו של המלך הזקן. הוא שלח אישה שתפנה אל דוד בבקשת שווא: בנה רצח את אחיו, וכעת אנשי העיר רוצים לדון גם אותו למוות. היא לא רוצה לאבד גם את בנה השני ומבקשת מדוד למנוע את מותו. כשדוד הסכים איתה, הראה לו יואב שלפי אותו עיקרון עצמו אל לו להרחיק את בנו אבשלום. דוד הבין כי יואב הוא ששיגר את האישה אליו, אך נעתר לבקשת רעו הוותיק - ובכך הכשיר סופית את הדרך לשיבת אבשלום לירושלים. למשימת ההחזרה שיגר את יואב בכבודו ובעצמו.

כששב ירושלימה נוכח כי אביו מסרב לדבר איתו או לראותו. הוא ניסה לשקם את ההריסות, נשא אישה, הוליד שלושה בנים ובת (שלה קרא תמר) והשתדל להראות כאחד האדם. ובכל זאת, השאיפה להשתלט על ארמון המלוכה לא נטשה אותו אף לא לרגע. לאחר שנתיים, משהבין שדעת אביו על מעשיו לא השתנתה כמלוא הנימה, קרא ליואב וביקש ממנו להסדיר פגישה עם דויד. יואב מיאן לבוא - וסירובו לקבל הנחיות מהנסיך הסורר עלה לו ביוקר. ''וישלח אבשלום אל-יואב, לשלוח אותו אל-המלך, ולא אבה, לבוא אליו; וישלח עוד שנית, ולא אבה לבוא. ויאמר אל-עבדיו ראו חלקת יואב אל-ידי, ולו-שם שעורים--לכו, והציתוה באש; ויציתו עבדי אבשלום, את-החלקה—באש''.

האיש שהשתמש פעם במשרתיו כדי לחסל את אחיו שיגר אותם עתה כדי לסחוט את הגנרל המעוטר והמקשיש שהלך עם אביו לאורך כל הדרך. מי ששורף את רכוש הזולת כדי לסחוט ממנו דבר מה אינו אלא פושע. אבשלום זלזל ביואב. הוא ראה בו משרת של אביו ולפיכך גם משרתו שלו. לא עלה כלל על דעתו שחובת הנאמנות של יואב היא בראש ובראשונה לדויד עצמו. ''ויקם יואב, ויבוא אל-אבשלום הביתה; ויאמר אליו, למה הציתו עבדיך את-החלקה אשר-לי באש. ויאמר אבשלום אל-יואב הנה שלחתי אליך לאמור בוא הנה ואשלחה אותך אל-המלך לאמור, למה באתי מגשור--טוב לי, עוד אני-שם; ועתה, אראה פני המלך, ואם-יש-בי עוון, והמיתני''. במונחים של ''הסנדק'', ספרו של מריו פוזו, זוהי הצעה שאין לסרב לה: סדר לי פגישה מיידית עם אבי או שאגרום לרכושך נזקים נוספים. יואב הנסחט מצא עצמו בין הפטיש לסדן. הוא תיווך בקיומה של פגישה כזו ובה – סוף סוף – נשק דויד לאבשלום וביטא בכך השלמה גמורה עימו.

סיפור זה מעורר כמה וכמה שאלות. הן דויד והן אבשלום היו פוליטיקאים מנוסים. שניהם היו צריכים לדעת שאין טעם לקיומו של מפגש מעין זה אלא אם תוצאותיו החיוביות ידועות מראש. אבשלום לא רצה להסתכן בדחייה משפילה מצד אביו ואילו דויד לא רצה לראות את אבשלום כל עוד לא סלח לו לחלוטין. במלים אחרות, יתכן מאוד שתוצאות הפגישה נקבעו עוד לפני קיומו. בהתחשב בעובדה שמעכה, תמר ויונדב פעלו כל אותה עת בחצר הארמון כדי לרכך את עמדתו הנוקשה של דויד כלפי אבשלום, ברור שאבשלום לא נזקק למתווכים נוספים. אם כך, מדוע הפעיל סחטנות על יואב כדי שדווקא זה יתווך בינו לבין דויד?

התשובה לשאלה זו אינה קשה מדי. מעכה, תמר ויונדב ''סומנו'' בארמון כמקורביו של אבשלום. כולם ידעו שנאמנותם אליו נותרה כשהייתה ושהם עומדים עימו בקשר רציף. גם דויד הבין זאת, ולכן בכל עת שדיברו הללו על ליבו להקל ביחסו כלפי אבשלום ידע כי הם מדברים, הלכה למעשה, בשמו. לעומתם, נחשב יואב בן צרויה לדמות המקורבת ביותר אל המלך. הוא הלך עימו שנים ארוכות, במדבר ובגלות, לחם לצידו בתקופת יריבותו עם שאול ונאמנותו כלפיו לא הוטלה מעולם בספק. אבשלום הבין כי דויד יתייחס לעצה שיקבל מיואב אחרת לגמרי מכפי שיתייחס לשתדלנותן של אימו או אחותו. חשוב לא פחות, לאחר שיואב שכנע את דויד להתיר לשלום לשוב לירושלים ולהשלים עימו, יהיה קשה לו להתייצב לצד דויד אם הוא, אבשלום, יחליט לצאת נגדו. שכן, אם יעשה זאת כיצד יוכל להסביר לדויד מדוע תמך בפשרה עם אבשלום מלכתחילה?

אבשלום גם הבין כי מתן לגיטימציה מחודשת למעמדו מצד דויד תשקם עוד יותר את מעמדו בקרב העם. אבל כל הפעילות הענפה שחולל סביב הניסיון לזכות באותה סליחה מצידו רק הראתה לו כי המלך התרכך לעת זקנה, כי הוא אינו עמיד עוד בפני לחצים פנימיים ומכאן, שיש לנצל את המצב ולבצע השתלטות מהירה על המדינה טרם תיפתח מלחמת ירושה רצינית יותר.

ממלכת ישראל בתקופת המלך דויד. הממלכה, שהתפשטה על שתי גדות הירדן, היוותה פיתוי עצום לאבשלום - כמו גם למלך גשור שתמך בו (מקור תמונה 3)




המרד


מעשהו הבא של אבשלום היה להטות את לב העם אחריו ולהשיב לעצמו את האהדה שלה זכה בעבר. ראשית, סידר לעצמו פמליה גדולה ומרכבה וסוסים וכך הצטייר כבעל מעמד נעלה על זה של שאר הנסיכים. לאחר מכן החליט ליטול לעצמו סמכויות שיפוט – פריבילגיה שהייתה בידי המלך, שבפניו היו באים ההמונים להתדיין על ענייניהם. אלא שהוא לא הסתפק בהכרזה על עצמו כעל שופט אלא שידל את ההמונים להישפט אצלו תוך הבטחה שצדיק את עניינם בכל מקרה. ''ויהי, מאחרי כן, ויעש לו אבשלום, מרכבה וסוסים; וחמישים איש, רצים לפניו. והשכים, אבשלום, ועמד, על-יד דרך השער; ויהי כל-האיש אשר-יהיה-לו-ריב לבוא אל-המלך למשפט, ויקרא אבשלום אליו ויאמר אי-מזה עיר אתה, ויאמר, מאחד שבטי-ישראל עבדך. ויאמר אליו אבשלום, ראה דבריך טובים ונכוחים; ושומע אין-לך, מאת המלך. ויאמר, אבשלום, מי-ישימני שופט, בארץ; ועליי, יבוא כל-איש אשר-יהיה-לו-ריב ומשפט--והצדקתיו. והיה, בקרוב-איש, להשתחוות, לו; ושלח את-ידו והחזיק לו, ונשק לו. ויעש אבשלום כדבר הזה, לכל-ישראל, אשר-יבואו למשפט, אל-המלך; ויגנב, אבשלום, את-לב, אנשי ישראל.''

המידע על גיוס גלוי זה של תומכים נודע לדויד באיחור רב. עוד קודם לכן נעתר לבקשתו של אבשלום והתיר לו לרדת חברונה ולהתמסר שם לעבודה בעלת אופי דתי. יתכן גם שנמאס לו מתככיו של בנו ולכן ראה בהצעתו דרך טובה להיפטר ממנו. אלא שאבשלום שיקר. הוא תכנן להפוך את חברון לבסיסו המבצעי ולהשתמש בה כנקודת הזינוק לכיבוש הארץ כולה – ממש כפי שעשה אביו עשרות שנים קודם לכן. לא ברור מדוע בחר בחברון דווקא. יתכן שהיה לו שם בסיס תמיכה רחב. יתכן גם שביקש לשחזר את התסריט ההיסטורי שלפיו תחילתו של מלך גדול בשליטה על חברון והפריפריה היהודאית שסביבה. מכל מקום, ברור שאבשלום האמין כי אם יתרחק מירושלים יוכל לפעול ביתר חופשיות.

ואכן, הדבר הראשון שעשה אבשלום לאחר שהתמקם בחברון היה לגייס את אותם המונים שגילו כלפיו אהדה מזה שנים. אחד הבולטים שבתומכיו היה יועץ בכיר בחצר דויד שהעביר את נאמנותו מהמלך הזקן אל הנסיך המתחזק. ''וישלח אבשלום מרגלים, בכל-שבטי ישראל לאמור: כשומעכם, את-קול השופר, ואמרתם, מלך אבשלום בחברון. ואת-אבשלום, הלכו מאתיים איש מירושלים, קרואים, והולכים לתומם; ולא ידעו, כל-דבר. וישלח אבשלום את-אחיתופל הגילוני יועץ דויד, מעירו מגילה, בזובחו, את-הזבחים; ויהי הקשר אמיץ, והעם הולך ורב את-אבשלום''.

צריך לשים לב לאותם מאתיים תומכים הנוהרים אל אבשלום מירושלים. הם הולכים לתומם ואינם יודעים דבר. כלומר, הם אינם יודעים כלל שאבשלום מתכנן לבצע הפיכה בסיועם. כל שהם עושים הוא להביע את אהדתם לנסיך המעתיק את משכנו חברונה. את סוד ההפיכה מתכנן אבשלום לחשוף רק ברגע האחרון. זו גם הסיבה לכך ששליחיו אל שבטי ישראל אינם רצים בעלמא כי אם מרגלים, סוכני חרש. אבשלום טווה בחשאי את קורי העכביש שלו שבהם – כך הוא מקווה – יוכל להפיל את דויד מייד עם פרוץ המרד.

אבשלום, אפשר כבר להבין, היה בחור יסודי. למוד ניסיון, הוא לא רצה להותיר דבר ליד המקרה. אם פעם עלה בידיו להסמיך את אחד ממקורביו שלו אל אוזן המלך, הרי שתוכניתו הנוכחית התבססה על שניים ממקורביו הגדולים של המלך עצמו. הוא חדר אל חוג היועצים הקרוב ביותר לדויד, אילץ את יואב באיומים לשתף עימו פעולה וקנה אף את ליבו של אחיתופל.

פרט אחרון זה דורש הסבר. אחיתופל היה אביו של אליעם, אחד משלושים הגיבורים שהיוו את המטה הכללי של צבא דויד. ביתו של אליעם הייתה לא אחרת מאשר בת שבע, אשת אוריה החיתי (גם הוא משלושים גיבורי דויד, וככל הנראה חברו הקרוב של אליעם) – מה שהופך אותו לסבא-רבא של שלמה, בנה של בת שבע. תמיכת אחיתופל באבשלום אינה מתיישבת עם האינטרס הטבעי שלו לקדם את מעמדו של שלמה כטוען לכתר. יתכן, איפוא, שמקורה בכעס רב-שנים של אחיתופל על החרפה שהמיט דויד על בית משפחתו כשזכה בידה של בת שבע באמצעות שיגור בעלה הנבגד למשימת התאבדות בשדה הקרב. אוריה נהרג בחרב בני עמון. אליעם אבי בת שבע הודח מן המטכ''ל: הוא מופיע ברשימת הגבורים בשמואל ב' כ''ג, אבל שמו נמחק מרשימת הגבורים בדברי הימים י''א. לא ברור עד כמה ביטא אחיתופל בגלוי את סלידתו מהתנהגות דויד באותה פרשה. סביר להניח שהעדיף לשתוק, שהרי אם היה אומר את עמדתו בנושא זה היה דויד מרחיקו מעליו. מאידך גיסא, גם נתן הנביא נזף קשות בדויד בעקבות אותה פרשה (משל כבשת הרש) ונותר בתפקידו. דויד השכיל, אם כן, להתמודד עם ביקורת על פשעיו שנשמעה בחוגו הקרוב – אבל לא ראה בביקורת זו גורם סיכון המצדיק הרחקת המבקרים ממוקדי ההשפעה שלהם. עד כדי כך זכתה להערכה רמתו המקצועית של אחיתופל הן בחוגי בית המלוכה והן בין ההמונים שנאמר עליה ''ועצת אחיתפל אשר יעץ בימים ההם, כאשר ישאל איש בדבר האלהים, כן כל-עצת אחיתפל גם לדוד, גם לאבשלום''. מכל מקום, אחיתופל לא שכח ולא סלח.

השמועה על נהירת ההמונים אל חברון ועל תמיכתם באבשלום עשתה לה כנפיים. דויד נאלץ להסתמך על המקורות שסיפרו לו כי לב העם נוטה אחר הנסיך המורד. סקרי דעת קהל לא היו אז בנמצא וקשה היה לבדוק אם תמיכה זו היא ברמת שורשי העשב או שמא היא מייצגת אך ורק מעגלים מצומצמים. דויד, מכל מקום, היה בטוח שבמשחק הזה הוא נמצא בצד המפסיד. ''ויאמר דויד לכל-עבדיו אשר-איתו בירושלים, קומו ונברחה--כי לא-תהיה-לנו פליטה, מפני אבשלום; מהרו ללכת, פן-ימהר והשיגנו והדיח עלינו את-הרעה, והכה העיר, לפי-חרב. ויאמרו עבדי-המלך, אל-המלך: ככול אשר-יבחר אדוני המלך, הנה עבדיך. וייצא המלך וכל-ביתו, ברגליו; ויעזוב המלך, את עשר נשים פילגשים--לשמור הבית. וייצא המלך וכל-העם, ברגליו; ויעמדו, בית המרחק. וכל-עבדיו עוברים על-ידו, וכל-הכרתי וכל-הפלתי; וכל-הגיתים שש-מאות איש, אשר-באו ברגלו מגת, עוברים, על-פני המלך''.

נקודה מעניינת שעליה כדאי להתעכב כאן היא נאמנותם של חיילים זרים – כרתים, פלתים וגיתים – לדויד. דויד החזיק לגיון זרים לא קטן, אבל דווקא לגיון זה היה נאמן לו יותר מאנשיו היהודים. יש לכך כנראה סיבה טובה. אבשלום עשה מאמץ לגייס תמיכה יהודית נרחבת, במטרה להגביר את הלגיטימיות של חתירתו לשלטון. לו היה נשען על תמיכתם של שכירי חרב לא-יהודים היה נתקל כנראה בטענה השכיחה במקומותינו שלפיה אין לו ''רוב יהודי''. נכון, אין מדובר במשטר דמוקרטי, אבל דומני שתסכימו עימי כי מלך יהודי הכופה את שלטונו על עמו באמצעות לגיון זרים לא נהנה מאהדה רבה מדי בקרב בני עמו. מי שאינו מאמין יכול לקרוא על תולדות חייו ומפעלותיו של המלך הורדוס.

נחזור לדויד. כשנודע לו על פרוץ המרד, העריך כי לא יוכל לעמוד מול צבא המורדים ולכן בחר למלט את עצמו ואת אנשיו מירושלים. הוא לא נשא תפילה, אף לא בעת בריחתו מהעיר. כל התנהגותו – הוא בוכה בעלותו בהר הזיתים – מעידה על השלמה שקטה עם תבוסתו. רק משמגיעה אליו השמועה כי גם אחיתופל בקושרים עם אבשלום, נקרעת דממת הכאב ודוד מתפרץ בתפילה: ''סכל נא את עצת אחיתופל''. אם עצתו אחיתופל מושווית לעצת האלוהים, ברור שדויד יזדקק ללא מעט תושייה וערמומיות כדי להפר עצה זו.



ההטעייה


דויד נטל עימו אמנם לא מעט מנאמניו, אבל טרח להותיר בעיר הבירה נאמנים שבהם, כך העריך, לא יפגע אבשלום. אלה הן עשר מפילגשיו שאותן השאיר לשמור על הארמון, וכן הכוהנים צדוק ואביתר, שבנאמנותם הרבה כבר הוציאו את ארון הקודש מבית המקדש ורצו לשאת אותו עימם. נשיאת הארון הייתה פוגעת בלגיטימציה הדתית לשלטון אבשלום בירושלים, אבל לדויד היות תוכניות אחרות. הוא הורה לצדוק ולאביתר להישאר בירושלים, לפעול שם כמרגלים ולהפעיל את בניהם, ע ויהונתן, כאנשי קשר עימו. בנוסף, הטיל שליחות מיוחדת על חושי הארכי.

יואב תוקע שלושה שלחים בלב אבשלום, התלוי בשערותיו על עץ האלה. ציור מאת גוסטב דורה (מקור תמונה 4).


חושי נשא את התואר ''רֵעַ המלך'', וברשימות שרי דוד בספר דברי הימים הופיע מיד לאחר אחיתופל: ''ואחיתופל יועץ למלך וחושי הארכי רֵעַ המלך''. ככל הנראה היה ''רֵעַ המלך'' תפקיד רם, בדרגה הקרובה למדי לו של יועץ המלך. יתכן שהיועץ היה מינוי מקצועי נטו בעוד שרֵעַ המלך היה תמיד גם חבר קרוב, כלומר אדם שהמלך הכיר מימים ימימה והקשרים עימו היו גם חבריים ולא רק מקצועיים. מכל מקום, דויד הטיל על חושי תפקיד קלאסי של גיס חמישי: להצטרף אל מחנה אבשלום, להגיע אל חוגו הקרוב ולסכל את מזימות אחיתופל.
הצטרפותו של חושי אל אבשלום לא נראתה למורד הצעיר טבעית כל כך. ככל הנראה, סבר אף הוא כי ידידותו ארוכת השנים של חושי עם דויד תותיר אותו במחנה המלך. לכן, כשראה את חושי בא לקראתו ומכריז ''יחי המלך, יחי המלך'' (במשמעות שמזכירה את הביטוי הצרפתי הידוע ''המלך מת, יחי המלך'') קרא לעברו בעוקצנות: ''זה חסדך את רעך, למה לא הלכת את רעך?''

עצתו הראשונה של אחיתופל לאבשלום הראתה עד כמה הייתה חזקה הזיקה שראה בין פרשת אוריה לבין המרד הנוכחי בדויד. לאחר פרשת אוריה תקף נתן הנביא בחריפות את דויד, קבע כי גזל את כבשת הרש של אוריה המת. ''מדוע בזית את דבר יהוה לעשות הרע בעינו את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה ואתו הרגת בחרב בני עמון ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם עקב כי בזתני ותקח את אשת אוריה החתי להיות לך לאשה. כה אמר יהוה הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש''. אחיתופל יעץ לאבשלום לשכב עם אותן פילגשים שהותיר דויד לשמור על הארמון. ''ויאמר אחיתופל, אל-אבשלום, בוא אל-פילגשי אביך, אשר הניח לשמור הבית; ושמע כל-ישראל, כי-נבאשת את-אביך, וחזקו, ידי כל-אשר איתך. ויטו לאבשלום האוהל, על-הגג; ויבוא אבשלום אל-פילגשי אביו, לעיני כל-ישראל''.

יש כמה רבדים בעצה זו של אחיתופל. מטרתה היא לנתק את הקשר הרופף המחבר עדיין את אבשלום לאביו. בן השוכב עם פילגשי אביו הוא מעשה שאין עליו כפרה. במעשה זה הוא מעיד שלמעשה אין דויד מסוגל עוד אף לבוא על פילגשיו בעצמו. ומאחר והמגע המיני מתפרש סמלית כהוכחת בעלות על גוף האישה, מדובר בהשפלה של ממש. ולא זו בלבד אלא שאבשלום מבצע את האורגיה שלו ''לעיני כל ישראל''. כבוד המלך וכבוד פילגשיו מחוללים בפרהסיה. מה שמחבר אותנו לרובד הנוסף בעצת אחיתופל, זה הקשור לדעת הקהל. בתפיסה העממית אבשלום הוא אכן מרדן כרוני, אבל הניסיון מוכיח שאם מרידתו נכשלת הוא מעדיף לשוב ולהשלים עם אביו, לפחות למראית עין. אם יאמינו ההמונים שגם הפעם יתקיים תרחיש דומה, ישפיע הדבר לרעה על נכונותם לתמוך באבשלום. לפיכך, על אבשלום להנפיק הוכחה ניצחת כי הפעם לא ישלים עם אביו ולא ייסוג בו ממרידתו. בעילת הפילגשים לעיני הקהל הרב (ולא בחדר המיטות, כמתבקש מאקט אינטימי כל כך) נועדה לייצר בדיוק את הרושם הזה: אבשלום אינו מתכוון להימלט הפעם מאביו; הוא הולך בדרכו עד הסוף ולא יסתפק בפחות משליטה מלאה על כל ממלכת דויד.

משום מה אין אנו שומעים בנקודה זו על התערבותו של חושי הארכי. יש בכך עניין רב, משום שדויד שיגר אותו במטרה ברורה להפר את עצות אחיתופל. ברור כי חושי שמע את העצה הזו, שהרי התייחס אליה בעקיפים כשהציע אחיתופל את הצעתו הבאה, שנגעה להתמודדות הצבאית בין שני הצבאות: ''לא-טובה העצה אשר-יעץ אחיתופל, בפעם הזאת''. שתי המלים האחרונות הן החשובות כאן. אליבא דחושי, עצתו הקודמת של אחיתופל הייתה סבירה בהחלט. אפשר להבין מכך כמה דברים: ראשית, אם נניח שיועצי אבשלום השמיעו את דבריהם במהלך ישיבה סגורה, ברור כי חושי צורף כמעט לאלתר אל חוגו הקרוב. שנית, כנראה סבר שכבודן של אותן עשר פילגשים אומללות אינו יכול להוות עילה מספקת להתמודדות מול אחיתופל והעדיף לדחות את העימות לנושא חשוב יותר. אם יפתח בקרב מוחות גלוי לאלתר, עלול הדבר לעורר את חשדו של אבשלום.

עצתו הבאה של אחיתופל הייתה חשובה יותר משום שעברה מן ההשפלה הסמלית אל שדה המערכה. הוא הציע לאבשלום לשגר כוח צבאי גדול למרדף אחר דויד הנסוג: ''אבחרה נא, שנים-עשר אלף איש, ואקומה וארדפה אחרי-דויד, הלילה. ואבוא עליו, והוא יגע ורפה ידיים, והחרדתי אותו, ונס כל-העם אשר-איתו; והכיתי את-המלך, לבדו. ואשיבה כל-העם, אליך: כשוב הכול--האיש אשר אתה מבקש, כל-העם יהיה שלום. ויישר הדבר, בעיני אבשלום, ובעיני, כל-זקני ישראל''. במלים אחרות, די שהמירדף יביא למותו של דויד לבדו כדי לגרום לתומכיו לעבור אל צד אבשלום. בכך, למעשה, תסתיים המלחמה הקצרה בניצחונו המוחלט של הבן.

אבשלום היסס. יכול היה להסתמך על המוניטין המצוינים שיצאו לאחיתופל כיועץ בעל שכל ישר ולפעול על פי רעיונו של האחרון. אבל הוא רצה גם לשמוע את עמדת חושי. ככל הנראה ידע אבשלום היטב שחושי אינו רק רֵעַ המלך אלא גם אדם נבון ורציני בפני עצמו. ברור כי אבשלום לא ראה בחושי את בחיר יועציו; מעמד זה היה שמור עדיין לאחיתופל, והדבר ניכר גם בכך שבחר לשמוע קודם כל את דעתו של זה. אבל הוא לא רצה לוותר על שכלו הבהיר של רֵעַ המלך הוותיק וקרא לו אליו.

זו היתה ההזדמנות לה ציפה חושי. ''אתה ידעת את-אביך ואת-אנשיו כי גיבורים המה ומרי נפש המה, כדוב שכול, בשדה; ואביך איש מלחמה, ולא ילין את-העם'', אמר לאבשלום, ''הנה עתה הוא-נחבא באחת הפחתים, או באחד המקומות; והיה, כנפול בהם בתחילה, ושמע השומע ואמר, הייתה מגפה בעם אשר אחרי אבשלום. והוא גם-בן-חיל, אשר ליבו כלב האריה--הימס יימס: כי-יודע כל-ישראל כי-גיבור אביך, ובני-חיל אשר איתו. כי יעצתי, היאסוף ייאסף עליך כל-ישראל מדן ועד-באר שבע, כחול אשר-על-הים, לרוב; ופניך הולכים, בקרב. ובאנו אליו, באחד המקומות אשר נמצא שם, ונחנו עליו, כאשר ייפול הטל על-האדמה; ולא-נותר בו ובכל-האנשים אשר-איתו, גם-אחד. ואם-אל-עיר, ייאסף--והשיאו כל-ישראל אל-העיר ההיא, חבלים; וסחבנו אותו עד-הנחל, עד אשר-לא-נמצא שם גם-צרור''.

למעשה, פנה חושי אל היכרותו האישית של אבשלום עם אביו. הוא הזכיר לו שאין לזלזל בשועל הקרבות הוותיק, שלדויד יש עדיין יחידות מובחרות המאוישות בלוחמים אמיצי לב ושהדרך הנכונה להביסו היא באמצעות השגת יתרון מספרי מובהק. ההדגשה בדברי חושי שלפיה דויד, גם בנסיגתו החפוזה, הוא עדיין אויב מסוכן, העניקה להם משנה רצינות. חושי הצטייר אצל אבשלום כמי שמבקש לפעול לא בחופזה אלא מתוך שיקול דעת ובהסתמך על למידת הרגליו ואופן חשיבתו של אביו. הוא החליט, איפוא, לקבל את עצתו ולהעדיפה על עצת אחיתופל. בכך, למעשה, נפל במלכודת שטמן לו רֵעַ המלך. אשר לאחיתופל, הוא הבין בשלב זה כי המתנה משמעותה הפסד במערכה כולה. הוא נטש את אבשלום, הלך לביתו ומאוחר יותר שלח יד בנפשו.

עתה היה על חושי ליצור קשר עם מלכו ולהודיע לו על תוכניותיו העתידיות של אבשלום. אנשי הקשר, כזכור, היו אחימעץ ויהונתן, בניהם של הכוהנים צדוק ואביתר. המסר שהעביר חושי לדויד באמצעותם היה ברור: הצלחתי לעכב את אבשלום מביצוע התקפה מיידית עליך ועל אנשיך, אבל עליך להתרחק בכל מקרה ממקום בו להתקפה כזו יכולה להיות משמעות גורלית. או, במלים אחרות: התרחק מהמדבר. חושי דחק בדויד להוביל את אנשיו אל מעבר לנהר הירדן. מאחר ובאותן שנים המעבר בירדן התבצע שלא באמצעות גשרים אלא באזורים בהם היו פני המים נמוכים, יקל על דויד להעביר את אנשיו המעטים שם. לעומת זאת, כשיבוא אבשלום יחד עם צבאו הגדול אל הירדן, יהיה עליו להתעכב שם זמן רב בהרבה. כל אלה, בנוסף על הזמן שיידרש לאבשלום כדי לקבץ את תומכיו ולהגדיל את מספר לוחמיו, יעניקו זמן התארגנות יקר לדויד. יתר על כן, לרמטכ''ל צבא דויד, יואב בן צרויה, היה קשר משפחתי אל העמונים שבעבר הירדן. ביתו של נחש העמוני, אביגל, הייתה גם אחות צרויה אם יואב. בנו של נחש, שובי, היה אחד מקבוצת נוכרים שהגישו סיוע ומזון רב לדויד ולאנשיו בעבר הירדן.

דויד מתאבל על בנו אבשלום. יואב הזהיר אותו כי המשך האבל יגרום להתפוררות צבאו. ציור מאת גוסטב דורה (מקור תמונה 5).


(העלילה המרתקת הזו רצופה בלא מעט סיפורים מסמרי שיער, המהווים חומר מצוין לספר מתח. הסתכנותם של אחימעץ ויהונתן היא אחד הסיפורים האלה. חושי לא יכול היה להרשות לעצמו להיראות בחברתם, הן בשל מחויבותו לשהות בקרבת אבשלום ולהאזין לנאמר שם והן בשל החשש אם ייראה כשהוא מסתודד עם שני צעירים ממשפחות הידועות כנאמנות לדויד, יחשוד בו אבשלום, יעצור אותו ויוציאו להורג כבוגד ומרגל. חושי שיגר את אחת משפחותיו כדי להודיע לשניים שייצאו לכיוון מחנה דויד. השפחה לא עוררה כל חשד. היא פגשה בהם מחוץ לעיר, בעין רוגל, מעיין שאינו אלא באר המצויה במורד הקדרון, במרחק כ- 500 מ' מהקצה הדרומי של עיר דוד. כשיצאו אחימעץ ויהונתן לדרכם הבחין בהם מאן דהוא ודיווח על כך לאבשלום. הלה שיגר כמה מעבדיו לוכדם, אך אלה נכנסו אל חצר בית פרטי והתחבאו במעמקי הבאר שבחצרו עד יעבור זעם.)

עתה, משהחליפו אנשיו כוח, יכול היה דויד לפתוח בארגונם הצבאי. הוא חילק את צבאו לשלוש אוגדות, ועליהן הפקיד את יואב, את אחיו אבישי ואת איתי הגיתי. כוח רביעי נשאר עימו בעורף. מאחר ואחד המפקדים המועדפים על דויד, בניהו בן יהוידע, לא נזכר בכתובים כמשויך לאחת משלוש האוגדות הקדמיות, יתכן כי נשאר עם דוד בעורף. בנוסף, מינה דויד מפקדים לחטיבות, לגדודים ולפלוגות. הוא אף רצה לצאת בעצמו לקרב, אלא שאנשיו הפצירו בו שלא לעשות כן והוא נעתר להם. אחר כך, במחווה שהעידה כמה למרות הכול שרדה בו האהבה לבנו, קרא אליו את שלושת מפקדי האוגדות ונוכח כל אנשיו הורה להם שלא לפגוע באבשלום. אולי רצה דויד להטיל בעצמו את העונש על בנו; אולי היה מוכן לסלוח לו אף הפעם. מכל מקום, פקודתו הייתה ברורה ומפורשת: אין מניעה לפגוע בכל לוחם מצבא אבשלום – אבל באבשלום עצמו אין לפגוע לרעה.

לרשות דויד עמד צבא קטן מזה שבראשו עמד אבשלום, אבל צבא זה היה מאומן היטב וחדור נאמנות בלתי מסויגת למלך. לאבשלום, שריכז את מאמציו באיסופם של לוחמים רבים מכל קצווי הארץ, כמעט ולא נותר זמן לאמנם ולתרגלם לקראת המערכה הקרבה – מה גם שלו עצמו לא היה ניסיון צבאי של ממש. בראש צבאו העמיד אבשלום את דודנו של יואב, עמשא - קצין מנוסה למדי אך לא נערץ כיואב.

מאחר וגם דויד וגם אבשלום עברו את הירדן אל צידו המזרחי ברור כי הקרב התחולל בחבל ארץ זה. מקום הקרב מוזכר כ''יער אפרים''. שלא כבעבר-הירדן המערבי, שהיער היה בו גורם מוגבל, הרי בעבר-הירדן המזרחי, במיוחד בגלעד, בבשן ובגולן, היו יערות רבים. כאן היו ''אלוני הבשן'' הנישאים (יחזקאל, כ''ז, ו; זכריה, י''א, ב). זה היה היער שנשלחו בני יוסף לבראו (יהושע, י''ז, יד-יח). בפרשה זו נאמר ''וידברו בני יוסף את יהושע לאמר מדוע נתתה לי נחלה, גורל אחד'' (יד) - לאמתו של דבר קיבל חצי שבט מנשה נחלה בעבר הירדן; ברם בני יוסף, תושבי ארץ ישראל המערבית, ניסו להתעלם מהזכרת נחלה זו שהייתה נידחת למדי. לאחר מכן היפנה אותם יהושע לעובדה זו: ''אם עם רב אתה, עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים'' – דהיינו, אם דחוק לך הר אפרים שבמרכז הארץ, לך לנחלתך שם, הרחק בארץ הפרזי וב''ארץ רפאים'' - מונחים שבהם כונו צפון הגלעד והבשן (דברים, ב', כ; ג', יג). במקומות אלו יש יערות שניתן לברא אותם ולהכשיר את אדמתם לחקלאות. בהמשך העלו בני יוסף את הטענה ''לא ימצא לנו ההר'' - הר אפרים אינו מספיק לנו; ''ורכב ברזל בכל הכנעני הישב בארץ העמק'' וכו' - ובינינו לבין הנחלה שבעבר הירדן מפרידים העמקים המיושבים על-ידי הכנענים בעלי רכב. על כך משיב יהושע: ''עם רב אתה וכח גדול לך, לא יהיה לך גורל אחד. כי הר יהיה לך, כי יער הוא ובראתו''. כלומר, אכן הנחלה שם בעבר הירדן, שעדיין מיוערת היא, ממתינה לכם שתבראו את היער ותיישבוה; ''והיה לך תצאתיו, כי תוריש את הכנעני'' - ובסופו של דבר יתאפשר הקשר בין שתי הנחלות, על-ידי כיבוש העמקים המפרידים ביניהן.

ובכן, ביער זה התחולל הקרב בין הצבא המלוכני לצבא המורדים. היה זה שיאה של מלחמת אזרחים קצרה אך מרובת אבידות. ''וייצא העם השדה, לקראת ישראל; ותהי המלחמה, ביער אפריים. ויינגפו שם עם ישראל, לפני עבדי דויד; ותהי-שם המגפה גדולה, ביום ההוא--עשרים אלף. ותהי-שם המלחמה נפוצת, על-פני כל-הארץ; וירב היער לאכול בעם, מאשר אכלה החרב ביום ההוא''. לא ברור מהו הגורם שהביא על רבים כל כך את מותם ולא בחרב. מכל מקום, ברי כי צבא המורדים התפורר ואבשלום עצמו נמלט על נפשו. בנקודה זו התחוללה התקרית שהפכה את אבשלום לגיבורן הטראגי של אינספור בלדות.

כמו בסיפורו של שמשון, גם אצל אבשלום נקשרו לבלי היפרד אורך שערו בנסיבות לכידתו. אבל בעוד שאצל שמשון היה שיערו הארוך מקור של עוצמה פיסית, הרי שאצל אבשלום היה מקור לצרות. כששב מגלות גשור גילח אבשלום את שערו כאחד האדם. אבל מאז חלפו למעלה משנתיים ושיערו צמח מחדש. ''ואבשלום רוכב על-הפרד, ויבוא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויותן בין השמיים ובין הארץ, והפרד אשר-תחתיו, עבר''. הפרשנות המקובלת היא ששערו של אבשלום נתפש באחד מענפיה הנמוכים של האלה. הפרד חמק מתחת לגוף רוכבו והלה נותר תלוי בשערותיו העל העץ.

נקל לשער את תחושותיו הקשות של אבשלום באותן דקות מכאיבות ביער. יממה אחת בלבד קודם לכן דהר בראש רבבות לוחמיו הנלהבים, חצה עימם את הירדן ועמד בפני חיסול צבאו הנסוג של דויד. והנה, תוך שעות ספורות בלבד נהפך עליו עולמו. יואב ואבישי, האחים שראוי היה זה מכבר ללמדם לקח מר במיוחד, הם ששמו קץ לחלומו. וכן, היה שם גם אותו פלישתי ארור, איתי הגיתי. ועתה, בין העצים, שמע את קולות הרודפים והנרדפים. פה ושם נשמעו אנקות הפצועים, חרחורי הגוססים ונשימתם הכבדה של הסוסים המתרוצצים אנה ואנה. היער נמלא קולות של מוות. הוא ידע היטב כי בדקות אלה ממש מזנבים אנשי דויד בחייליו שלו. היטב הבין כי גורלו שלו יהיה המר מכולם.

ואולי, אולי בכל זאת, הרהר בכאב, אולי יצליח איכשהו למלט את נפשו. אם יצליח להימלט הפעם יתיישב לו פעם נוספת בארמון סבו שבגולן ואחר כך ימתין בסבלנות עד מות דויד. הרי לא נותרו לו, לזקן הזה, עוד שנים הרבה. עם שובו, ודאי יהיה עליו להתמודד עם אדוניהו, אחיו הצעיר ממנו, אבל לא, עם אדוניהו לא צריכה להיות לו בעיה מיוחדת. הוא הכיר את שאפתנותו של אחיו, אבל אדוניהו לא היה יפה תואר כמוהו. הוא לא ידע להתחבב על אנשים כמותו. חסר היה את אותו ביטחון עצמי, את אותן הליכות חסרות פחד, שאפיינו את צאצאיה של מעכה. אולי אף אכרות איתו ברית ואתן לו תפקיד כלשהו. נציב המס, למשל. כן, מדוע לא? יהא אדוניהו אחראי על ההתעמרות בכספם של בני ישראל. עד מהרה יתאהב בשררה, בעוצמה, ביכולת האוטומטית שיש לבעל עמדה שכזו להשפיע על חייהם ומותם של בני אדם. אלא שבהתעמרות זו ישניא עצמו על העם, כפי שקרה עם כל נציבי המס האחרים. ועד שיבין את משמעותם של התיעוב והמיאוס שירחשו לו ההמונים כבר יהיה מאוחר מדי. העם לא יראה אותו כמתחרה לכסאו של אבשלום.

ידיו בחשו בשערו. אצבעותיו חפרו בסבך וניסו לחלץ מתוכו את זיזי הענפים.אלא שאלה העמיקו חדור. הוא פלט קללה עסיסית כשנמשכו שערותיו עד כאב. כל שנייה הייתה יקרה, כל רגע שקול לזהב. כשישחרר את עצמו ייאלץ לנוע רגלית, לפחות עד שימצא את פרדו הנאמן, או איזה סוס תועה. פרדו שלו הרי נעלם ממנו כבר מזמן.

ואז נשמע הרחש. מעבר לקבוצת השיחים הקרובה הופיע מאן דהוא ונעץ בו מבט. פניו של האיש לבשו ארשת נדהמת כשהבין את מי מצא לפתע, ללא כל התראה מוקדמת. מזווית עינו יכול היה אבשלום להבחין בו. הוא לא זיהה את פני הבא, אבל העובדה שהלה לא ניגש אליו כדי לחלצו בישרה רעות. במהירות מטורפת החל שוב לנסות לתלוש את שערותיו מהענף. ידיו נשרטו מהענפים המושחזים ודם החל זב מהן. הוא היה על סף ייאוש.

האיש פנה לאחוריו ונעלם. כעבור מספר דקות הבחין באדם שאותו חיפש. מוקף בכמה מחייליו, רכב יואב בן צרויה על סוס גדול וחזק. האיש ניגש אליו וסיפר לו את אשר ראה. פניו של הקצין הוותיק לבשו הבעה של זעם. הוא ידע כי הגיעה שעתו להיפרע מהנבל שהציק לו זמן רב כל כך.

יד אבשלום בנחל קדרון שבירושלים. לפי הכתוב, הקים לעצמו אבשלום את המצבה הזו עוד בחייו (מקור תמונה 6).


גם תחושותיו של יואב אינן בדיוק סוד לנו. הוא, ששוכנע על ידי מעכה הגשורית וביתה תמר לחלות את פני דויד בבקשה שיתיר סוף סוף את שובו של אבשלום – דווקא בו בחר אבשלום לבגוד ראשונה. את שדהו העלה באש כשסירב יואב להסתכן במריבה נוספת עם דויד ולהסדיר לו פגישה עימו. לו רק סיפר לו כי הספיק כבר לרכך את לב דויד לסלוח לו, לאבשלום, אולי היו הדברים אחרת. אבל לא, אבשלום זה נהג כפושע, כליסטים, כמי שמתגנב באישון לילה אל אדם כדי לבזוז את רכושו. קודם שכנעו לגנוב את לב דויד ואחר בגד באביו ועשה אותו, את יואב, לחוכא ואיטלולא. בעומק ליבו ידע יואב שכל מלך אחר היה משליך אותו מעל פניו בשל הטעות האיומה הזו בשיקול הדעת שהביאה את הבן הבוגד לשוב ירושלימה ולטוות את קוריו משם.

''וירא איש אחד, ויגד ליואב; ויאמר, הנה ראיתי את-אבשלום, תלוי, באלה. ויאמר יואב, לאיש המגיד לו, והנה ראית, ומדוע לא-הכיתו שם ארצה; ועליי, לתת לך עשרה כסף, וחגורה, אחת. ויאמר האיש, אל-יואב, ולו אנוכי שוקל על-כפיי אלף כסף, לא-אשלח ידי אל-בן-המלך: כי באוזנינו ציווה המלך, אותך ואת-אבישי ואת-איתיי לאמור, שמרו-מי, בנער באבשלום. או-עשיתי בנפשי שקר, וכל-דבר לא-ייכחד מן-המלך; ואתה, תתייצב מנגד. ויאמר יואב, לא-כן אוחילה לפניך; וייקח שלושה שבטים בכפו, ויתקעם בלב אבשלום--עודנו חי, בלב האלה. ויסובו עשרה נערים, נושאי כלי יואב; ויכו את-אבשלום, וימיתוהו. ויתקע יואב, בשופר, וישב העם, מרדוף אחרי ישראל: כי-חשך יואב, את-העם. ויקחו את-אבשלום, וישליכו אותו ביער אל-הפחת הגדול, ויציבו עליו גל-אבנים, גדול מאוד; וכל-ישראל--נסו, איש לאוהליו''.

אותו איש שראה את אבשלום בצרתו היה, ככל הנראה, מאנשי דויד. אין להסביר אחרת את העובדה שפנה אל יואב ולאחר מכן גם הוכיח בדברו כי הכיר את האיסור שהטיל דויד על רצח בנו. יואב, שמעולם לא ניסה להיפטר מאחריות למעשיו, כל זה לא שינה דבר. למרות שידע כי ישלם מחיר יקר בעד מעשיו, לא היסס לחסל את אבשלום בעצמו ותקע שלושה שלחים בליבו. אחר כך אמר לנעריו שיגמרו את המלאכה, שייקחו את הגוסס, ימיתוהו סופית וישליכוהו בבור כלשהו. מבחינת יואב, תמה המלחמה. הקרב הסתיים בניצחונו ומנהיג המורדים מת.

כששב ירושלימה, מצא את דויד מתאבל על בנו. ''אבשלום בני בני אבשלום, מי-ייתן מותי אני תחתיך'', בכה המלך. ויואב, שסלד מגינוני אבל פומביים כאלה ובוודאי שלא סבר שאבשלום ראוי להם בנסיבות הנוכחיות, גער במלך ואמר לו דברים קשים ביותר.

''הובשת היום את-פני כל-עבדיך, הממלטים את-נפשך היום, ואת נפש בניך ובנותיך, ונפש נשיך ונפש פילגשיך'', הטיח בו, ''לאהבה, את-שונאיך, ולשנוא, את-אוהביך: כי הגדת היום, כי אין לך שרים ועבדים--כי ידעתי היום כי לו אבשלום חי וכולנו היום מתים, כי-אז ישר בעיניך''. כיום היינו מתרגמים זאת בערך כך: תתבייש לך, דויד. אתה מבייש את כל אוהביך. אתה אוהב את האדם ששנא אותך שנאה עזה ושונא את אוהביך ונאמניך. הדבר נראה כאילו אם היית יכול לשנות את מהלך העניינים היית שולח את כולנו למות ובלבד שאבשלום יופיע בפניך כשהוא חי ושלם. זה הגמול שמגיע לנו, נאמניך, על שהלכנו אחריך באש ובמים? שתשנא אותנו על שדיכאנו את המרד והסרנו המדרך את אותו בן שלך שלא היסס להתקיפך ורצה לרצחך נפש?

יואב, שצלח עם דויד את השנים הקשות במדבר, את ההתמודדות מול שאול המלך, את הקרבות נגד הפלישתים ואת השנים הארוכות בהן לחם בשירותו נגד אויבי ישראל – רק יואב זה יכול היה לומר לדויד דברים קשים מנשוא לאחר שובו לירושלים.

דויד, סביר להניח, שתק. הוא הבין היטב כי הצדק עם יואב. כי עליו להוקיר תודה לאנשיו ולהוקיע את בנו. אבל כאבו העצום על הבן הזה, על ההחמצה האנושית האיומה הזו, על האיש שיכול היה להיות גירסה משופרת שלו עצמו – יתכן בהחלט שדויד ראה בו את הממשיך הראוי ביותר לדרכו שלו. שקיווה כי יום אחד יצליח להניא אותו מדרכיו הנלוזות. ועתה, דווקא ילד זה שלו שילם בחייו על השטויות שעשה.

כשדמדומי הערפל עוטפים את מוחו, כשגרונו חונק את הדמעות המבקשות להתפרץ ולכבוש לעצמן דרך במורד לחייו וזקנו, שמע דויד כהד את דבריו הפסקניים של יואב. ''עתה קום צא, ודבר על-לב עבדיך. כי ביהוה נשבעתי כי-אינך יוצא, אם-ילין איש איתך הלילה, ורעה לך זאת מכל-הרעה אשר-באה עליך, מנעוריך עד-עתה''. או, במילותינו שלנו: אם לא תצא ותדבר עם אנשי כדי להפסיק את הדמורליזציה הפושה בקרבם, נעזוב אותך כולנו – ובהיעדרנו מצבך עלול להתדרדר עוד יותר. רק איום מפורש זה הצליח להוציא את המלך מאבלו ולהביאו לדבר אל העם ולעודדו. ואכן, בעקבות זאת התכנסו שוב תומכי אבשלום תחת דגל דויד והממלכה השסועה החלה להחלים לאיטה מן הקרע הגדול שניבע בה.

שירים רבים נכתבו על הטרגדיה הזו. רות חשמן, שכתבה את מילות השיר שביצע מוטי פליישר, תיארה אותו כ''חסון כאלון ויפה עד חמדה ואין עוד כמוהו בכל יהודה'', ועל נשות ההרמון כתבה שלמרות נאמנותן לדויד ''טוו חלומן'' על הנסיך הנאה. אבל דומה כי דווקא הטקסט של נתן יונתן (''עוד שיר על אבשלום'') מתאר אותו טוב יותר, ושוב – מנקודת מבטו של דויד מוכה היגון.

ערום כאישה, יפה כנחש, ביישן כאליל
תמיד עם חבר מרעיו, בסוסים, בזהב,
ועכשיו, אמרו, איפה עורמת נשיו
יפי נחשיו, אלילו הביישן,
חלומות מלכותו איים?
עץ ביער, זה מה שנשאר מכל אבשלום
ובכיו של האב, המאהב הזקן, איש המלחמות
אפילו רכבו פונה הצדה לבכות;
ככה לשבור גב של אב,
לעשות צחוק מהמוות, מהכול!
אבשלום, בני, בני, אבשלום,
לא יכולת לחכות,
ילד מפונק - עד שנזקין,
שהכתר יורידנו ביגון.
ותלתליך מה, תלתליך -
לא ידעת איזו סכנה טמונה בכאלה תלתלים?

ולמה דרך היער דווקא
שכחת מה קרה ליונתן?
אינך מכיר את האלות?
אביך אהב בך כל מה שהוא לא,
תראו איך הגבר רועד כולו, למה
אתה חושב לא נתתי לך מלוכה -
מרוב דאגה לעם? בגלל גילך?
לו יכולנו לדבר על כך בשקט
היית מבין שאני כבר לא אותו דוד
תוגת אמך, רק מלך בא בימים
שאל מותו הולך בלי שמחה
ועוד כמס בלבו מזימה אחרונה
להציל לפחות, ילד אחד שלו
מהכתר, מהמלחמות.
רציתי, טיפשון שלי, רק אותך, אבשלום.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תענוג היה לקרוא את המאמר   סורנטו   שבת, 03/11/2007 שעה 5:23   [הצג]   [4 תגובות]
כלאב / דניאל   שיר-דמע   יום א', 04/11/2007 שעה 10:16   [הצג]   [3 תגובות]
מרתק   רן   יום ב', 05/11/2007 שעה 18:20   [הצג]
מרתק   דולי   יום ג', 06/11/2007 שעה 20:29   [הצג]
סקופ   חיים   יום ו', 09/11/2007 שעה 22:38   [הצג]
תודה!!   ליאור   יום א', 11/01/2009 שעה 15:14   [הצג]   [2 תגובות]
כמה בעיות במאמר הזה   אחיתופל :)   יום ו', 25/05/2012 שעה 0:21   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©