נקמה משמיים
יום ד', 31/10/2007 שעה 20:09
זהו סיפורה של גאולת דם, כפי שסופרה על ידי סוחר אנגלי לאחיינו הצעיר פיליפ וממנו עבר אל כוורן הארצישראלי ממוצא שווייצרי שפרסם אותו בספרו. והנה הסיפור בתמצית: יום אחד גילו בני שבט עדואן עקבות חשודים. מעקב קצר הראה להם כי חשדותיהם היו מוצדקים: בני שבט הראשדיה מעברו המזרחי של הירדן התגנבו אל צידו המערבי של ים המלח כדי לגנוב מהם ראשי בקר. בין השבטים התפתח קרב , שבמהלכו הרג מוחמד אל-ראשידי אחד מבני עדואן. בני שבטו של ההרוג נשבעו לקחת נקם. שנים רבות לאחר מכן קרה המקרה וסלים עלי-אל-ד'יאב, בנו של ראש שבט עדואן, מצא עצמו מתנהל בוואדי קלט. לפתע ראה פרצוף מציץ אליו מתוך פתח מערה שבאחד מקירות הוואדי. הוא זיהה בו את רוצח קרובו. ולמרות זאת, מסיבה טמירה כלשהי, הודיע לו כי לא ייקח את נפשו ממנו - לא ברובה ולא בחרב. מדוע?









את הסיפור הבא קראתי בספרו של פיליפ באלדנספרגר (Philip J. Baldensperger), המזרח הבלתי משתנה. פיליפ נולד בירושלים ב-‏1856. אביו, הנרי, הגיע ארצה שמונה שנים קודם לכן, במסגרת המיסיון השווייצרי מבאזל. ארוסתו באה בעקבותיו והם נישאו בירושלים. לאחר תקופה קצרה, החליטו השניים לעזוב את המיסיון, רכשו חלקת אדמה בכפר ארטס, סמוך לבית לחם, ובנו שם בית. למרות הפוריותו היחסית של האיזור וכמויות המים הגדולות שהתברך בו, היה הכפר כמעט הרוס באותם ימים - בעיקר בשל פשיטות שבטי התעאמרה.

פיליפ נולד בבית הספר בהר ציון. שם הוא קיבל גם את חינוכו הבסיסי. חבריו לכיתה היו ילדים יתומים מערביי הארץ. בבית הספר דיברו ולימדו בשפה האנגלית, עם חבריו לכיתה הוא דיבר ערבית ואילו בבית המשפחה דיברו גרמנית וצרפתית. לפיכך, שלטו פיליפ ואחיו בארבע שפות. כנראה היתה לו גם ידיעה קלושה בעברית. כשהיה נער, נהג לצאת בשליחות אביו לסקור את אדמות המשפחה ןלפקח על העיבודים בארטס, בעמק הירדן ובמואב. כך גם התוודע אל בני הארץ - הבדואים, הפלאחים ובני העיר.

ב-‏1875 התנדב פיליפ לשרת בחיל הפרשים של צרפת, בה נולדו הוריו. עם תום השירות, ב-‏1880, הוא שב לארץ ישראל והחל לעסוק בגידול דבורים. הוא פיתח את ענף הכוורנות הרועית, כלומר נדד עם כוורות הדבורים בארץ לפי עונות הפריחה: לשפלת יהודה ולמישור החוף בעת פריחת ההדרים; לסביבות רמלה - בפריחת הצברים; לעזה - בפריחת עצי השיטה; וכן הלאה. אגב, הנרי האב עסק כבר שנים רבות קודם לכן בענף גידול הדבורים, אך בניו הם ששיכללו ופיתחו אותו על ידי הכנסת הכוורנות הרועית. הם החכירו את אדמותיהם לאחרים והתרכזו בנדידה עם הדבורים והכוורות.

שיירה בהרי המדבר. החום היה בלתי נסבל, כמעט כמו הגהינום.

הרווחים היפים שהפיקו האחים באלדנספרגר מעסקי הכוורנות הביאה את השלטון הטורקי לתבוע מהם מסים גבוהים. שניים מהאחים עזבו לאלג'יריה ונטלו עימם חלק מהכוורות ומהציוד. אח שלישי טבע בימה של יפו. פיליפ עצמו נשא לו לאישה אמריקנית בשם דברה סטיב. מאוחר יותר עברו השניים, בצוותא עם ילדיהם, להתגורר בניס שבריביירה הצרפתית. אחד אחר, אמיל, נשאר בארץ והמשיך בגידול דבורים. שני האחים שעברו לאלג'יריה שבו ממנה מאוכזבים וחזרו לעסוק בדבורים כאן. אחותו של פיליפ, לואיז, החליטה עם פטירת הוריה לשוב ולהתגורר בביתם שבארטס. הכפריים קראו לה ''סת לואיז''. היא כתבה ספר על הפולקלור של צמחי ארץ ישראל, בשם מהארז עד האזוב. ב-‏1938 נפטרה, ונקברה בהר ציון, סמוך להוריה. פיליפ באלדנספרגר העביר, כאמור, את שנותיו האחרונות בדרום צרפת. לא ברור באיזו שנה הלך לעולמו והיכן נקבר.

את המזרח הבלתי משתנה כתב פיליפ באלדנספרגר במשותף עם פרידריך ליס (Frederic Lees). ביחד כתבו השניים 15 רשימות, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה. הרשימות הן בעלות אופי שונה: יש בהן אגדות-עם, פרקי הווי ופולקלור מעניינים של תושבי הארץ במחצית השנייה של המאה ה-‏19, פרקי טבע וגיאוגרפיה וכן נופך אוטוביוגרפי של המחבר. הספר יצא לאור במקור ב-‏1913 בלונדון, בעריכת פרידריך ליס.

אבל הבה נניח לכותב ונעבור לנכתב, שהרי הוא מעניין לא פחות.







ב-‏1874 הגיע פיליפ ראלסטון לביקור בארץ הקודש. כבוגר אוקספורד טרי בא לארץ ישראל על פי הזמנת דודו, תיאודור ראלסטון, סוחר אנגלי מצליח ותושב ותיק של ירושלים, כדי לשפר את ידיעותיו בערבית ולחקור את אותה ארץ מסתורית שבה התחוללו אותן דראמות תנ''כיות שעליהן למד בילדותו. הוא רצה להכיר את הארץ באותו אופן בה עשה זאת הדוד מירושלים: לחצות לאורכן ולרוחבן את רמות ארץ ישראל, לנדוד על פני כיכר הירדן ולנסוע במישורים הפוריים של רצועת החוף, לראות את הירדן הנובע למרגלות החרמון ולעקוב אחר נתיבו עד ים המלח.

ב-‏8 במרץ 1874 עשתה השיירה שעליה נמנה ראלסטון הצעיר את דרכה אל יריחו. בשעות הבוקר יצאו מירושלים, ובדרכם התעכבו אצל הר הזיתים והשקיפו ממנו על הרכס המכחיל של הרי מואב שמעבר לנהר הירדן. אותו יום גם הבין פיליפ מדוע אמר מאן דהוא על יריחו כי היא המקום החם ביותר בעולם אחרי הגיהינום: באותו יום נרשמו שם למעלה מארבעים ושלוש מעלות צלסיוס בצל. האוויר היה מחניק, השמש נראתה כאילו אין בכוונתה לסור מן השמיים לנצח. כאשר הגיעו אל עיר התמרים הנושנה נראו בתיה הקטנים והעניים כפיסה בודדה של ירק בנוף המצהיב. בשעות הלילה, כשעלה על יצועו, שמע את התנים מייללים במרחק ואת מקהלת הצפרדעים מזמרת מבין השיחים.

כשעלה השחר כבר היו הדוד ואחיינו רכובים על אוכפיהם ומתנהלים בואכה נהר הירדן. בטרם עשו שעה בחציית העמק רחב הידיים התחוללה תקרית דרכים קטנה שהרנינה את ליבו של פיליפ ראלסטון. בעיקול הדרך הלבנה, המאובקת, הבחינו בנכבד בדואי יפה תואר שבא לקראתם על סוסת רכיבה ערבית גזעית. הוא רכב לאיטו, כדרך הבדואים בעיתות שקט, והוא לבוש ומזוין כהלכה. על ידית אוכפו תלוי היה רובה קרבין, בחגורו הייתה תקועה חרב דמשקאית מעוטרת בכסף ועל כתפו נשא חנית כבדה, למעלה משלושה מטרים וחצי אורכה, שקושטה בפאתי הלהב בכתר נוצות יען שחורות, שגודלן כמעט כגודל ראש אדם. חזה ובטנה של סוסתו היו מכוסים כליל בגדילים ארוכים בצעי אדום, ירוק לבן וצהוב, לגרש בהם את הזבובים. קישוטים אלה התנדנדו ופיזזו, מנצנצים בזוהר קרני השמש, כאשר פסעה הסוסה באיטיות על פני העמק.

תיאודור ראלסטון היה הראשון שזיהה את הרוכב.

- ''אה! ידיד ותיק שלי!'' קרא לעומתו והדהיר את סוסו אל הבא. כשהגיע לקרבתו קרא בערבית: ''סלאם עליכ!''
- ''עליכ א-סלאם!'' השיב הבדואי ברוח טובה.
- ''סלים עלי-אל-ד'יאב, זהו אחייני, פיליפ ראלסטון, שבא מרחוק להיות אחד מאיתנו'', המשיך הדוד בערבית שוטפת, ''ואנו עתה בדרכנו להזין עינינו במימיו הקדושים של הירדן''.

והוא הושיט אל הערבי את שקיק הטבק שלו, במעין מחווה שכל בדואי מקבלה בתודה. סלים מילא את מקטרתו הארוכה בטבק והחזיר את השקית בברכת ''יהי רצון ותהיה תמיד מלאה''. ראלסטון בירך אף הוא והשניים הציתו את מקטרותיהם ושאפו את העשן הריחני אל קרבם.

כאשר יצא סלים עלי-אל-ד'יאב לדרכו, לאחר שתיאר בפניהם את העסקים שיש בדעתו לעשות ביריחו ואיחל להם נסיעה טובה וברכת אללה על ראשם, סיפר תיאודור ראלסטון לפיליפ היכן ובאילו נסיבות פגש את האיש נשוא הפנים. הסיפור היה מוזר משהו. פיליפ באלדנספרגר, המביא אותו בספרו המזרח הבלתי משתנה, אומר כי זוהי ''הרפתקאה נוגה בחייו של הבדואי המיוחס, שמצויות היו בה במלואן כל אותן עובדות אתנולוגיות ומדעיות הידועות אך מעט, שאפשר לקבצן רק לאחר שנים רבות של מגעים-קרובים עם הארץ ועם אנשיה''.


צפע מסוג דאבויה קסאנטינה. אחד הנחשים המסוכנים ביותר במזרח התיכון.






הדבר היה בשעת בוקר מוקדמת בתחילת אפריל 1847, שעה שראה תיאודור ראלסטון לראשונה את סלים עלי-אל-ד'יאב. הוא רכב לאיטו בדרך המובילה מיריחו אל הירדן. ראלסטון, שרכב באותו כיוון, עצר לידו ובירכו לשלום. הערבי, מופתע מבקיאותו של האירופי בהלכות המזרח ובשפת הארץ, גילגל עימו שיחה ארוכה. הוא סיפר כי אביו הוא סלים עלי-אל-ד'יאב משבט עדואן. בני שבט עדואן היו לוחמים אמיצי לב מן האזורים שמעבר לירדן, הנוהגים לחרוף במישורי שטים (זוהים כיום עם תל כפרין שבעבר הירדן, או עם תל אל-חמאם שבקרבתו) ומבלים את רוב ימות הקיץ והסתיו ברמות מואב. חלק זה של הארץ שופע אדמה פוריה הראויה לעיבוד חקלאי ויש בו מגוון גדול של עצי אשחר, הידועים בקרב הערבים גם כעצי דום או סידר ומפורסמים בתפוחיהם הקוצניים שהבדואים נוהגים לייבשם ולאחר מכן להתענג על מתיקותם.

ראלסטון וסלים עלי-אל-ד'יאב רכבו לאורך שדות חיטה. הקמה הלכה והבשילה ועוד מעט יבואו הפלאחים לקצרה. בסיום הקציר ייקחו לביתם את התבואה ויפרישו רבע ממנו לבעל האדמה. סלים עלי-אל-ד'יאב דיבר בתיעוב על הפלאחים המעבדים את שדותיו. כבדואי אמיתי בז לעובדי האדמה. כפי הנראה גם האמין אמונה שלמה באותה מסורת עתיקה שלפיה ברא אללה את הבדואי מעפר הארץ ואחר כך ברא לצידו את הגמל כדי שישמשו לרכיבה וגם לצמר לעשות ממנו מלבושים ושמיכות וחלב נאקות לעשות ממנו גבינה ושאר מיני מאכל ושימושים אחרים לאין מספר – ולאחר שהטיל הגמל את גלליו על האדמה עשה מהם אללה את הפלאח. האיכר, אם כן, אינו טוב בעיני הבדואי מגללי הגמל, ולפיכך הוא רוחש לו בוז רב כל כך.

מעבר לשדות החיטה וליערות שכן מדבר חולי, לוהט, שורץ זוחלים ועכברים. סלים סיפר לתיאודור על הסכנות האורבות בין הגבעות לעוברי אורח בודדים. לא חזירי בר בלבד, כי אם גם שודדים שנוהגים להתחבא במערות הסביבה ולהניח מארבים לעוברים ולשבים. הוא הביט לצדדיו בחשדנות, כמבקש להבחין בפיסת בגד המשתרבבת מעבר לסלע כלשהו או בעקבותיו הבלתי נראים של מאן דהוא שחלף בסביבה וכוונותיו רעות. השניים הגיעו אתה אל יער עצי צפצפה, ערבה ושוש, ושם עצר סלים באחת את סוסתו.

- ''עשה כמוני!'' קרא אל תיאודור.

ראלסטון בלם את סוסו ועמד דומם במקומו. אחר העיף מבט בסלים. הלה ישב זקוף ונעץ את מבטו בדרך העפר.

- ''טרשה!'' קרא סלים לפתע.

ממש מולם חצה את הדרך נחש צפע גדול. פעם אחת עצר את התקדמותו והגביה את ראשו, אולם עד מהרה הוסיף לזחול ונעלם בסבך. ראלסטון זיהה את הנחש כ''דאבויה קסאנטינה'', אחד הזוחלים המסוכנים ביותר במזרח התיכון.

ראלסטון רצה לרדוף אחר הצפע ולחסלו, אך סלים עצר בו מייד.

- ''אל לך לעשות זאת'', אמר לאנגלי, ''רק לדרווישים, או לנזירים המשתייכים אל הקבוצה הקדושה שח שייח' חמד אל-אפרע'י, שחיו בתקופת הפאר של החליפים בארם נהריים, הייתה סמכות, כמשביעי נחשים, לבוא בקרבתם. ואתה, תיאודור, אל תשים לב לטרשה זה, החרש. הכבוד הוא לאלוהים. האם לא מצווה משביע הנחשים על כולם להניח לנחשים לנפשם? הרי החרש הזה, ידידי, אינו שומע!''

ראלסטון החליט לנהוג כעצת סלים. הוא ידע היטב כי מין זה של נחש הוא יצור מסוכן במיוחד. שריטה בלבד בשיני ההכשה שלו דיה לגרום למוות בטוח. לרוב אין אורכו עולה על מטר אחד, אבל גופו עבה כאותו נחש נחושת מקראי שיצר משה במדבר.

דומה היה כי המפגש עם אותו צפע העטנה ארשת של קדרות על פניו של סלים עלי-אל-ד'יאב. הוא התמיד בשתיקתו עד שחצו השניים את הירדן. באותם ימים לא היה גשר מעל הנהר ומאחר וסלים עלי-אל-ד'יאב לא ידע לשחות, היה על ראלסטון לחצות את המים הזורמים ארבע פעמים: פעמיים עבורו ועבור סוסתו ופעמיים עבור סוסו של ראלסטון עצמו ועבור בגדיו. חצייה מסורבלת זו של הנהר ארכה לא פחות משעה ומחצה.

השניים התנהלו עתה למרגלות הרי מואב. סלים עלי-אל-ד'יאב נשא את מבטו מעלה והבחין במערות הפעורות בדופן ההר.

- ''אללה יקללהו'', פלט לפתע ללא כל הקדמה.
- ''יקלל את מי?'' תמה האנגלי.

ואז שטח באוזניו סלים עלי-אל-ד'יאב את סיפורו.







שנים הרבה קודם לכן הגיעו בדואים משבט הראשידה שלחופיו המערביים של ים המלח אל חופיו המזרחיים כדי לגנוב שם בקר. בני שבט עדואן הדביקו אותם וקרב פרץ בין הצדדים. העדואנים החלו גוברים על יריביהם, אך תוך כדי נסיגת הראשידה הרג אחד מהם, מוחמד אל-ראשידי שמו, את אחד העדואנים. בהתאם לחוקי האסלאם חב מוחמד את דמו לסלים ולכל בני משפחת ד'יאב. באלדנספרגר מסביר כי במובן זה אין המוסלמים שונים במאום מן היהודים, שהרי גם במקרא נאמר במפורש כי ''מכה איש ומת מות יומת'' (שמות, כ''א, 12) וכמובן ש''עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל, כוויה תחת כוויה, פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה'' (שמות, כ''א, 24-25). ואף הקוראן מורה במפורש למאמינים: ''...גמול וכופר בעד רצח נקבעו לכם כך: נפש בן-חורין תחת נפש בן-חורין, עבד תחת עבד ואישה תחת אישה, וכן הלאה'' (קוראן, סורה 2, 173).

מאז אותה התנגשות חלפו שנים. מוחמד אל-ראשידי עשה רוב זמנו הרחק מביתו וכמעט שכח כי בני עדואן עלולים לשוטט בסביבה. בכל זאת, באותו חוש טבעי האופייני לבני עמו, חצה בזהירות את הדרך מירושלים ליריחו והסתתר במערה מעל למדרון ואדי קלט, הוא נחל כרית המקראי. בדרכו הביתה היה אמור לעבור דרך מקום משכנם של בני צ'חר בכיכר הירדן. הוא החליט ללון במערה ולהמשיך למחרת בבוקר ממסעו. מעט לפני שירדה השמש הציץ ממקום מחבואו. למגינת ליבו עבר ממש באותו רגע איש מבני עדואן והבחין בו. היה זה סלים בנו של עלי-אל-ד'יאב.

מפגש עם בדואי נשוא פנים. לבוש הדור, כלי נשק לרוב, סוסה אצילה ומקושטת.

- ''יא מלעון אל ואלדיין!'' קרא סלים בראותו את הרוצח במערה. הוא שלח את ידו אל חרבו והנחה את סוסתו להעפיל במעלה המדרון. כשהתקרב, קרא לעומתו: ''האם נפלת סוף סוף בידיהם של גברים?''
- ''אנא פי ד'חלכ (אני תחת הגנתך)!'' קרא אליו מוחמד בפחד.

החוק הבלתי כתוב השורר בקרב הבדואים קובעי כי אל לו לבדואי המכבד את עצמו להתחנן, אפילו על חייו. יתרה מזו, סלים, בנו של ראש שבט נכבד שלרשותו עמדו שלוש מאות פרשים לפחות, על סוסיהם ונשקם, לא יעול היה לסרב ממעמדו הרם לבקשת רחמים כה כנועה. ובכל זאת, רתח בו דמו על שאבדה לו שעת הכושר לנקום את נקמתו ולגאול את דמו השפוך של קרובו.

אבל אז קלטה אינו החדה תנועה קלה סמוך לתקרת המערה. היה זה צפע ענקי שהתפתל חזרה אל תוך כוך בסלע שמעל ראשו של מוחמד. הדבר העלה בו רעיון חדש.

- ''מוחמד אל-ראשידי'', אמר לאיטו, ''קום על רגליך והמתן לגורלך''
- ''לא'', השיב הבדואי הרועד, ''עד שתישבע כי לא תיגע בי לרעה''.
- ''קום, מקולל!'', קרא סלים בחומרה, ''אני נשבע באללה ובחיי אללה שאני, בנו של ד'יאב, לא אבקש את חייך, לא בכלי הירי ולא בפלדה זו'' – והוא נגע בידו ברובהו ובחרבו – ''אבל אשאיר אותך למות כרצון האלוהים ובמועד שיקבע. עכשיו, מוחמד, הישבע לי כי בתמורה שוב לא תנסה לעולם לעשות דבר נגד משפחתי, מקטון ועד גדול; וכיוון שאין בסביבה כוך תפילה או מקום קדוש אחר, הכנס ידך לכוך זה שישמש לנו כמח'ראב (שקערורית בקיר המסגד המסמלת את כיוון הפנייה למכה) – הוא הצביע על מקום נסיגתו של הצפיע – ''והישבע''.

מוחמד אל-ראשידי קם והושיט בנכונות את ידע אל תוך הכוך. הכשת המוות באה מייד, מהירה ואכזרית, והוא צנח ארצה חיוור כסיד.

- ''המשפט נכתב! המשפט נכתב!'' זעק מוחמד, שעוויתות הפחד שלו כבר החלו לשנות את צורת פניו, ''גורלי הועיד לי למות כאן והיום!''.
- ''זה רצון אלוהים! זה גורלך!'', קרא סלים בזעם כשהוא מתבונן בסבל אויבו בקור רוח.

רבע שעה לאחר מכן הסב הבדואי את רסן סוסתו ובהניחו את הראשידי הגוסס לתנים ולצבועים דהר במלוא המהירות אל מאהל שבטו. הוא רצה מאוד לספר להם את דבר החדשות, הטובות אך הרות האסון. וכשהגיע וסיפרן לאנשיו פתחו הנשים ביללות השמחה הקולניות שלהן ועליזות רבה מילאה את המחנה על שסוף סוף הגיעה שעת הנקמה על העדואני המת''.

''את הסיפור הזה שמעתי מסלים עלי-אל-ד'יאב כשרכבתי עימו אל מחנה בני שבטו'', סיים תיאודור ראלסטון, ''כשהגענו אל אוהלי קידר השחורים, עליהם מספר לנו המקרא, כבר ירד הלילה והכלבים קידמו אותנו בנביחותיהם. מדורות הודלקו בפתחי האוהלים לארוחת הערב והנשים עסקו באפייה. ילדים עירומים-למחצה התרוצצו סביב לכל עבר. סוסים מן הגזע המשובח ביותר, שאוכפם נחבש כבר לגבם, נקשרו באפסריהם במרחק-מה. פרות וגמלים העלו גרה במרכז המחנה. ומאוחר יותר, התאספו הגברים בפתח אוהל האירוח, לוגמים מספלי הקפה ומעשנים מקטרותיהם, לשוחח על אירועי היום ולנהל דיון על הע'אזו (פשיטת שוד) שהתכוננו לבצע מייד לאחר תום הקציר, כאשר התבואה תאוחסן בבארות התבואה''.







מקור כל התמונות: הספר המזרח הבלתי משתנה, מאת פיליפ ג'. באלדנספרגר. הספר יצא לאור בעברית ב-‏1982 בהוצאת משרד הביטחון. תרגם: דוד קרסיק. ההדיר: רחבעם זאבי.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מדהים   עדו   יום ד', 31/10/2007 שעה 20:28   [הצג]
היופי שבאגדות עם   אלדד   יום ה', 01/11/2007 שעה 10:29   [הצג]
Is it hot or not? :-)   Kobi   יום ד', 14/11/2007 שעה 5:23   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©