סטירת לחי גורלית
יום ו', 26/10/2007 שעה 0:21
בשנת 1636 נערכה תהלוכה מוזרה בירושלים. ברחוב המוביל משער שכם אל שער האשפות עבר מצעד חגיגי ועליז של אנשים ובראשו נער רכוב על סוס נאה, מעוטר בשלל קישוטים ועדיים. אחרי הסוס הלכו הקאדי ונכבדי הדת המוסלמים של העיר. אחריהם קידו חלילנים ומתופפים, ובעקבותיהם אנשי צבא ופקידים עירוניים בכירים. במאסף קיפצו, כרגיל, הילדים. משני צידי הדרך עמדו ערביי העיר, מלאי סקרנות, והריעו לצועדים. היהודים בחרו להסתגר בבתיהם. ולא לחינם עשו כן. הנער היה עד לא מכבר יהודי כשר למהדרין. מכה (ואולי הרבה יותר ממכה אחת) שספג מאביו הביאה אותו לערוק אל שורות הדת האחרת, שעליה נמנו רוב יושבי ירושלים דאז. המצב אף החמיר כאשר החליט אחיו הצעיר לחקותו, מה שהביא למחול שדים ולסכסוך שלא היה רחוק מלהסתיים בפרעות קשות.









יש סיפורים שרק בגללם כדאי לפתוח ספר. סיפורים שאי אפשר למצוא ברשת. כאלה שכדאי להעלותם לרשת אך ורק כדי להנציח את מוזרותם, שלא לומר ייחודם. כזה הוא המעשה באותו מעשה שמביא שלמה שבא בספרו ארץ ישראל: אוטוביוגרפיה, מעשה שאירע ב-‏1636: סטירת לחי שהעניק אב לבנו ושהביאה לפרוץ מהומות בין יהודים לערבים בירושלים.

שבא עצמו אינו בטוח אם אכן הייתה זו סטירה בודדת או שמא סדרה שלמה של מכות. מכל מקום, המדובר באב שהיכה את בנו בן השתים-עשרה. לא ברור אם היו אלה מכות נדירות, או שמא התאכזר האב אל בנו דרך קבע. מכל מקום, הילד לא הגיב כדרכם של ילדים שסופגים מכות מאביהם. הוא לא התבודד, לא רץ לבקש מקלט אצל אימו ולא ברח מביתו כדי להדאיג את הוריו. במקום זאת הלך אצל הקאדי של ירושלים והודיע לו כי ברצונו להיות מוסלמי. הקאדי, כמובן, שמח על כל ילד המבקש להמיר את דתו לאסלאם וקיבלו בזרועות פתוחות. לא זו בלבד אלא שאף ערך לכבודו תהלוכה גדולה. תהלוכה זו עברה בעיר, כשהילד שבמרכזה לבוש בגדי פאר, רכוב על סוס וסביבו מנגנים ואנשי צבא שירו יריות שמחה באוויר. בנ העיר המוסלמים צפו בשמחה גלויה בצועדים. היהודים, לעומת זאת, הסתתרו בבתיהם, הגיפו את דלתותיהם וחלונותיהם והתאבלו.

אלא שבכך רק החלה הפרשה. אחיו של אותו נער, שהיה אז כבן שמונה שנים, קינא בכבוד שזכה לו אחיו. הלך האח הצעיר אצל הקאדי והודיע לו כי אף הוא מבקש להתאסלם. גם אותו שמח הקאדי לצרף אל המאמינים. הפעם ערכו המוסלמים תהלוכה לכבוד שני האחים ואלה רכבו בראשה. ושוב: המוסלמים עלזו, היהודים התאבלו והאב המכה איבד בתוך ימים ספורים את שני בניו.

ירושלים במפה ששירט פרנסיסקוס קווארסמיוס מאנטוורפן בשנת 1639, זמן קצר לאחר פרשת הנער המומר (מקור תמונה).

אז נכנסה סוף סוף מעט בינה בראשו של האב קשה הלב והוא הציע לראשי העיר סכומי כסף גדולים באם יחזירו לו את ילדיו. הללו סירבו להיפרד מאוצרם החדש. אז פנה האב אל מפקד מצודת ירושלים, שהחזיק בבן הקטן, ושיחד אותו בסכום גדול והלה השיב בחשאי את הצעיר לידי אביו – אבל בתנאי שהאב ובני משפחתו יסתלקו מייד מירושלים. האב בחר בצפת כבמקום המקלט המשפחתי, אבל את הבן הקטן שלח לקרובי משפחה בקהיר. ולא זו בלבד, אלא שאף הפיץ שמועה אכילו יהודי ירושלים הרגו את בנו בכעסם על שביקש להתאסלם וכדי להסביר את היעלמו סיפר שאותם יהודים ביתרו את גופת בנו נתחים-נתחים וחילקו אותם בין ילדיהם כדי להפחידם ולהרתיעם ממעשה דומה. שבא מספר כי ערביי ירושלים התכנסו על יהודי העיר וביקשו להרוג בהם ובשל נס כלשהו, שטיבו לא פורט, ניצלו היהודים מפורענות קשה זו. הדבר היה בז' באדר, דהיינו ימים ספורים לפני חג הפורים ורבים מיהודי ירושלים ראו בכך מעין שיחזור של מעשה המגילה המקורי.

הפאשא (מושל ירושלים) והקאדי הודיעו למפקד המצודה כי מאחר והילד הוחזק אצלו הם רואים בו אחראי להיעלמו ועליו להציגו מייד בפניהם, ולא – יעמוד למשפט. המפקד, שחשש לראשו, טען כי היהודים התנפלו על המצודה וחטפו את הילד, ועוד הוסיף כי עשה מאמצים רבים למצאו אבל בינתיים נטלו אותו בני משפחתו עימם ונמלטו עימו אל מחוץ לעיר ושוב אין הוא יודע היכן למצאם. בתגובה, עצר הפאשא שמונה מראשי הקהילה היהודית בעיר והודיע כי הללו יירקבו בכלא אלא אם כן יביאו היהודים את הילד. היהודים, שסמכו על נשק השוחד העתיק, אספו ששת אלפים פיאסטרים והעבירו אותם לידי הפאשא והקאדי. השמונה שוחררו מייד מכלאם.

כאשר שמעו על כך אנשי הדת המוסלמים הסיתו את התושבים נגד הקאדי. ביום שישי נקהל האספסוף ליד המסגד והאנשים המתינו לבוא הקאדי למסגד כדי לרגמו באבנים. משהועברה הידיעה על כך לקאדי, לא הלך אותו יום שישי להתפלל. כדי לשכך את סערת הרוחות נגדו, כלא שוב את ראשי היהודים והודיע כי אם לא יובא אליו הילד בתוך חודש יגורשו כל היהודים מירושלים. הלכו כמה יהודים, שאלו וחקרו ומצאו כי הילד מצוי אצל קרובי משפחה במצרים. אחר כך הודיעו כי כדי להשיבו העירה יזדקקו לזמן רב יותר. הקאדי והפאשא סירבו לתת להם ארכה. לפיכך, הפיצו היהודים שמועה כאילו מת הילד. הפאשא והקאדי לא האמינו לשמועה זו והוסיפו לרדוף את יהודי העיר. היהודים ניסו שוב ושוב לשחדם, אך בסופו של דבר לא הועיל גם אמצעי בדוק זה והם גורשו מהעיר. שבא מצטט מקור פרנציסקאני שלפיו גורשו מהעיר חמישה עשר אלף נפש ולא ורו בה אלא ארבעים בני דת משה בלבד. מספר זה, סבור שבא, הוא בלתי הגיוני בעליל, שכן אותה תקופה מנו יהודי העיר כאלף או אלפיים בלבד.

אבל לסיפור זה יתכן והיה סוף אחר. שבא גילה באוניברסיטה העברית מכתבים שמהם ניתן ללמוד כי האח הקטן שהלך בעקבות אחיו והתאסלם והוברח למצרים, הוחזר לירושלים ונמסר לידי אנשי הדת המוסלמים – מה ששיכך את חמת הפאשא. ''ותשקוט הארץ מרוגזה...'', הוא מצטט מאחד המכתבים, ''וכל הימים בינתיים נתקיים בנו אבל גדול ליהודים, צום ובכי, ונהפך לנו הפורים לתוגה ולאבל וחג הפסח על מצות ומרורים''. מכל מקום, לאחר מסירת הילד למוסלמים פסקו הרדיפות נגד היהודים. ואולם, אלה האחרונים עדיין היו שקועים בחובות כבדים בשל השוחד הכבד שנאלצו לשלם. אותו מכתב המדווח על סופה של הפרשה מפציר מבני קהילה יהודית באירופה לשלוח לירושלים כסף כדי שיוכלו להחזיר חובות אלה. על האח הבכור אין כל מידע נוסף וככל הנראה נותר בדתו החדשה ולא נאלץ להימלט מהעיר כאחיו הצעיר.

בסופו של דבר הצליחו היהודים להיפרע מהפאשא שגרם להם את כל הצרות הללו. שנה לאחר פרשת שני הנערים יצא הפאשא לקושטא. פרנסי היהודים שיגרו איגרת אל יהודי נכבד בעיר הבירה שידעו כי הוא מקורב לחצר הסולטן ובה סיפרו על הרדיפות הקשות שרדף אותם אותו מושל, על הכסף הרב שהוא סוחט מהם ועל המרת דתם של שני האחים. הם ביקשו ממנו לפעול כדי שאותו פאשא לא ישוב לכהן בתפקידו בירושלים. תמורת שתדלנות זו התחייבו ''ושכרו עד שמיים יגיע כי ישתדלעם הקהל הקדוש לחזק בדקי ההפסד אשר קרה לנו מצד הנער, ולמען ציון לא יחשה ולמען ירושלם לא ישקוט כי עת לחננה''.

אותו יהודי היה כנראה בקיא במלאכתו. הפאשא הוחלף ב אדם אחר ולא חזר עוד ירושלימה.








מקור: ארץ ישראל: אוטוביוגרפיה, מאת שלמה שבא. הספר יצא לאור בשנת 2001 בהוצאת דביר.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
דת   דוד קסירר   יום ו', 26/10/2007 שעה 9:27   [הצג]   [4 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©