לו אהבתיני, מרגליתי/ 'יגאל עמיר'
יום ג', 23/10/2007 שעה 16:21
מייד לאחר רצח יצחק רבין החלו לזרום דיווחים על מעורבותה של מרגלית הר-שפי בתכנונו. הוברר כי הסטודנטית הצעירה למשפטים, בת למשפחה ידועה בציבור הדתי-לאומי, שמעה לא אחת מחברה לספסל הלימודים, יגאל עמיר, על ההכרח שברציחתו של יצחק רבין. היא לא טרחה, כמובן, ליידע על כך מישהו מחוץ לחוגה הסגור. מעשה כזה הרי נחשב כבגידה, כהסגרת חברים לידי זרוע האכיפה של ממשלת הזדון השמאלנית. לאחר שנעצרה ונחקרה הוברר כי לא היה קשר ישיר בינה לבין הרצח, אבל היא נשפטה והורעשה באשמת אי-מניעת פשע. היחס המוקיר שגילה יגאל עמיר כלפי ידידתו משכבר הימים - אותה ידידה שהגדירה אותו לימים כ''שחקן'' וכ''פנטזיונר'' - כמו גם המכתב ששיגר לה מבין כותלי בית המעצר, הראו כי לקשר זה הייתה משמעות רבה עבורו. ובכן, הנה התיאוריה: יגאל עמיר, כמו ג'ון הינקלי, לא רצה לרצוח את רבין רק כדי לטרפד את מדיניותו אלא גם במטרה לעשות רושם על הר-שפי. עדות בדיונית של 'יגאל עמיר' עצמו.










שלום. אני שוב אתכם. יגאל עמיר.

אנחנו חוגגים בימים אלה תריסר שנים לתחילת הגאולה. כן, חוגגים. אתם מציינים. אנחנו חוגגים. כי מה שעשיתי בארבעה בנובמבר 1995 הוא אירוע היסטורי. כזה שיום אחד עוד אנשים יעריכו כתפנית בהיסטוריה של עם ישראל. כבר כתבתי לכם פעם שיום אחד עוד ישוו את יגאל עמיר לרוזן קלאוס פון שטאופנברג, ההוא שניסה לחסל את היטלר ימ''ש. ההשוואה לא זו בלבד שעושה עימי צדק היסטורי אלא שבחשבון הסופי היא מוציאה אותי מוצלח יותר. כי הוא נכשל ואני הצלחתי.

אבל לא על זה אני כותב לכם עכשיו. לפני כמה ימים קראתי באיזשהו מקום על מה שעוברת מרגלית הר-שפי. שהיא כבר בת 32 ולא מצליחה למצוא בעל. שהיא בקושי עובדת, אם בכלל. שהיא מדוכאת רוב הזמן וכנראה גם בוכה בלי הפסקה. שהחיים שלה הלכו קאפוט בגלל מה שעשיתי. ורציתי להגיד לה שלא תתייאש. שהמאבק שלי, אסיר ציון, נשא פירות. שבסוף לא הייתה לנבלים הללו כל ברירה והם היו חייבים להניח לי להתחתן ולהביא ילד לעולם ואם ירצה השם יבואו אחריו עוד ילדים, בנים ובנות. ושכפי שאני הצלחתי גם היא תצליח. בעזרת השם יהיה בסדר, מרגלית, תאמיני לי.

מושא ההערצה של הרוצח, שלא לומר פנטזיה (מקור תמונה 1).

אני רוצה לספר לכם כמה מלים על מרגלית. היא בחורה נהדרת. יפה, אינטליגנטית, צנועה. כל מה שגבר שמכבד את עצמו מחפש באישה. למדנו יחד משפטים בבר-אילן, היינו פעילים יחד ב''שבתות תמיכה'' ושוחחנו כמעט על כל דבר שבעולם, החל ממכירת ארץ ישראל לעמלקים על ידי השמאל הבוגדני וכלה בעניינים אישיים שעליהם נמנעתי משיחה במשך כל השנים האלה.

עם כל המחלוקות בינינו, רק היא הבינה לרוחי. היא, שמגשימה בכל הווייתה האצילית את הנשיות היהודית; שנולדה בארץ ישראל המובטחת וגדלה שם ולא ידעה מימיה אלא הגשמה לאומית והלכתית; שרק היא יכלה להבין במלאה את השאיפה שקיננה בי לשחרר את עם ישראל מעולו של איש המירמה והזדון ההוא, יצחק רבין. רק היא הבינה שרבין, יותר מכל, היה בכלל סוכן של המימשל האמריקני. כמוהו כאותו גדליה בן אחיקם, הנציב העליון ביהודה אחרי חורבן בית ראשון ועושה דברו של נבוכדנאצר מלך בבל. היה לנו ויכוח על זה. אני אמרתי שכפי שחיסולו של גדליה הבוגד היה מוצדק מכל בחינה מוסרית שהיא, כך יש הכרח גם בחיסולו של רבין. כי זו בדיוק אותה הסיטואציה. כי דינו של מי שמשרת כוח זר הוא כדין בוגד. ודין בוגד הוא מוות. לא יעזור כלום. היא לא חשבה ככה, אבל ידעתי שבליבה פנימה היא איתי.

אמרתי לה שאפילו על פי התפיסה הלגאלית שיש כיום במדינה זה מוצדק. כסטודנט למשפטים למדתי שעל פי המשפט בישראל כיום, העבירות שבית משפט אזרחי במדינת ישראל יכול להטיל עליהן עונש מוות (שיבוצע בתלייה) הן בגידה - מי שעשה בכוונה מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה של המדינה או כדי לגרום ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה (סעיף 97 בחוק העונשין); חרחור מלחמה - מי שעשה כדי להביא לידי פעולה צבאית נגד ישראל והתכוון לסייע לאויב (סעיף 98 בחוק העונשין); סיוע לאויב במלחמה - מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייעו לכך. (סעיף 99 בחוק העונשין). במלים אחרות, היינו בדעה אחת. רבין עשה מעשים שיש בהם כדי לסייע לאויב הפלסטיני: הוא נתן להם נשק. בנשק הזה הרגו יהודים. לפיכך, רבין בוגד. ודין בוגד, כפי שכבר אמרתי – מוות.

ורציתי אותה. אוי, כמה רציתי אותה. הייתי הופך עולם ומלואו כדי שתיעתר לי, כדי שתהיה אשת חיקי. באותם לילות זרועי כוכבים שבילינו על גגות הבתים בחברון הייתי נכנס לשק השינה שלי וכעבור כמה דקות חולם עליה. רק עליה. והחלום שב ועלה שוב ושוב: פניה המאירים, חיוכה הביישני והצמה המוטלת על כתפה – ממש כאותה חיילת בשיר ''בהיאחזות הנח''ל מסיני'' (אופס, גם שם – כמו בשיר ההוא ששרו בסוף העצרת בכיכר - הסולנית הייתה מירי אלוני; כשהיא שרה משהו הכוכבים ממש מאירים לי פנים). כל כך רציתי להיות חלק ממנה, ממשפחתה, מהשבט הנאצל שאליו היא משתייכת. כמה פעמים תכננתי בליבי כיצד אהיה יום אחד לעורך דין מפורסם ואלחם למען עצורי חברינו מהימין ומהישיבות. כמו שעושה, למשל, נפתלי ורצברגר הבלתי נלאה. ומרגלית, היא אולי תהיה מנהלת אולפנא ותוציא מתחת ידיה דורות של תלמידות חכמות ויפות כמותה, בנות ישראל שגדלו על ברכי המורשת האמונית והן אדוקות בדרכן ומצניעות לכת בהלכותיהן ומסורות בכל נימי נפשן לארץ ישראל ולעם ישראל. כמה אושר הייתה גורמת לי לו הייתה נעתרת לי. אז הייתי מוצא חום בין זרועותיה, טומן את ראשי בכתפה ויודע סוף סוף אישה טובה מהי.

אני זוכר את פניה העצובות, האומללות ממש, כשהיו מדווחים בתקשורת על יהודים שנרצחו בירי מהמארב או בהתפוצצות אוטובוס תופת. כאילו סבלה עבור העם כולו. ואכן, באותם לילות ארוכים התמזגה בנפשי דמותה של מרגלית עם עם ישראל כולו. לא פחות משרציתי להציל את העם מנוגשיו רציתי לגאול את התגלמותו האנושית. לא רציתי לאבד את כל הטוב והיפה הזה. לו יכולתי, ולו היה הדבר מקובל אצלנו, הייתי שולח לה מכתבי אהבה. כי הייתי מאוהב בה, ללא ספק. עם כל מה שמשתמע מכך. ואז גם עלה בראשי שיר ישן, שמשום מה נראה לי מתאים לה ביותר: ''שנים היא הסתתרה בחיק המשפחה/ ואת יופיה שמרה לא לי ולא לך/ בדשא הרחב, בשמש הזהב/ היתה כמו גרגיר של חשכה'' (נו, מה יהיה עם המירי אלוני הזאת?).

כל כך הייתי גאה בה כאשר לא נשברה בחקירות ולא נכנעה ללחצים שהופעלו עליה. היא סיפרה שלא לקחה אותי ברצינות, שנשמעתי לה כמו איזה מופרע, אבל זה בסדר מבחינתי. בפועל, כשהייתי בחברתה, היא חשבה בדיוק את אותם הדברים. אין זה מקרה שלא קמה לעמוד דום כשנשמעה הצפירה המטופשת הזאת לזכר רבין. לא כתבתי לה שהיא יכולה לדבר ולספר מה שהיא יודעת. אתם יכולים לקרוא את המכתב בעצמכם. השב''כ חרש אותו מכל הכיוונים ואחר כך הדליף לתקשורת. תיהנו.

אין זה מקרה שמרגלית לא ניסתה למצוא חן בעיני השמאלנים מהתקשורת ולא סיפרה לכל העיתונים כמה היא מתחרטת שבכלל הכירה אותי. כי היא לא מתחרטת. לא על זה ולא על שום דבר אחר. תאמינו לי. אני מכיר אותה טוב יותר מכם.

''לא יקרה לך כלום'', ניסה עמיר להרגיע את הר-שפי, ''להתראות בזמנים טובים יותר'' (מקור תמונה 2).

אני יודע שתשאלו, כי אתם הרי חטטנים חסרי גבולות, אבל אין לי שום חשק לספר לכם על ההזיות היותר כמוסות שלי בקשר למרגלית. אתם יכולים לדמיין בעצמכם את כל העניין עם הציפורים והדבורים. לא אתן לכם שום תיאור גרפי של זה. אתם גם יכולים להבין לבד עד כמה השתוקקתי לטבוע בבשרה. אבל די, מספיק עם זה.







חשבתי על כל זה אתמול כשהקרינו בכלא סרט ישן. אולי אתם מכירים אותו. קוראים לו ''נהג מונית''. הוא מספר על נהג מונית בשם טראוויס, שמחזר ללא הצלחה אחר בטסי, עובדת במטה הבחירות לנשיאות של הסנטור צ'ארלס פונטין. הוא עוקב אחריה וצופה בה מרחוק. הוא מתעניין בה משום שהיא שונה משאר האנשים והוא מרגיש שהיא דומה לו. אחר כך היא עוזבת אותו. עד שיום אחד נכנסת למונית שלו אייריס, זונה בת 12 שמנסה לברוח מהסרסור שלה מת'יו. טראוויס מרגיש ש''מישהו חייב לעשות משהו'', והוא מנסה להציל אותה. הוא לוקח אותה לארוחת בוקר והיא מספרת לו שהיא ברחה מהבית ומת'יו הוא אדם נחמד והוא לא רע אליה והיא הייתה מבולבלת כאשר היא ניסתה לברוח ובעצם אין לה מקום אחר. טראוויס מבין שמת'יו הוא אדם רע ושאייריס צריכה לחזור הביתה. כדי שהיא תבין עד כמה טראוויס הוא בעל אידיאלים, טראוויס מתכנן לחסל את פונטין, שהוא עתה המועמד לנשיאותן. הוא עושה את כל ההכנות, אבל בסוף בורח מסוכני השירות החשאי. שפן שכמותו. לי זה לא היה קורה. כשאדם מאמין במשהו הוא צריך להילחם עליו עד הסוף ולהכין את עצמו שישלם על כך בחייו.

אז נכון שמעולם לא הייתי נהג מונית ושאין סיכוי שמרגלית תהיה דומה לאייריס ההיא ושנינו בכלל היינו סטודנטים למשפטים, אבל הרעיון דומה. רציתי, כל כך רציתי, שמרגלית תעריך אותי – שהייתי מוכן לנסות ולהוריד עבורה את השמיים. השמיים? איזה שמיים? אפילו להוריד את יצחק רבין.

וידעתי, ממש ידעתי, שכאשר היא תשמע שהאיש שביצע את המצווה הזו אינו אלא יגאל עמיר, חברה הטוב לספסל הלימודים ולשבתות הקסומות ההן בחברון, היא לא תוכל להימנע מלהביע את הערצתה. ואז, כשתעריץ אותי, אוכל להציע לה להיות רעייתי. והיא, שבאה ממשפחה כה לוחמנית, שדודה הוא הרב בני אלון מ''זו ארצנו'' ושאביה הוא אחד מנאמניו של פייגלין בליכוד, לא תסרב.

יכול להיות שאם מרגלית הייתה מראה לי סימן כלשהו של חיבה, של רצון להתקרב אלי יותר מאשר במישור האינטלקטואלי, הדברים היו מתפתחים באופן שונה. אם הייתה לפחות נוגעת בי, חשה את הסומק שמתפשט עד אוזני, את הדם הבוער בכל עורקי, את היצר המבעבע בי ואני מתקשה לכבשו - אולי אז הייתי בא אל ביתה בבית אל כדי לעשות שבת. אולי אפילו באותה שבת עצמה. היינו יושבים מול הטלוויזיה ומקללים קצת את הבוגד הזה, אבל לא יותר מזה.

בכלא היה לי הרבה זמן לקרוא. פרויד אמר פעם ששני כוחות בסיסים פועלים בנפש האדם. מצד אחד, הארוס (כוח המין והרצון להתאחד עם האחר), ומצד שני, הטנטוס (כוח התוקפנות וההרס). כדי לשמור על קיומה נאלצת החברה לדכא כוחות אלה אצל היחיד, ומשום כך נידון האדם מעצם טבעו כיצור חברתי לחיות עם קונפליקטים. הדרך הטובה ביותר להתגבר על כך היא באמצעות תהליך העידון. לו הייתי יכול לגאול אותה, את מרגלית, אולי רבין היה נותר בחיים. אבל היא, אהובתי, נותרה בתומתה. ואני, מה לעשות, הייתי חייב להראות לה את אהבתי אליה בדרך אחרת. לו אהבתיני, מרגליתי, חיי לך ומותי.


שלכם,

יגאל עמיר








מאמר זה אינו אלא סאטירה פוליטית - וכך יש להתייחס אליו.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אגרוף בבטן   אריק   יום ג', 23/10/2007 שעה 16:50   [הצג]   [4 תגובות]
מאולץ   יוכי   יום ד', 24/10/2007 שעה 2:56   [הצג]   [2 תגובות]
דפקט   אבי   יום ד', 24/10/2007 שעה 9:34   [הצג]   [3 תגובות]
יפה   שיר-דמע   יום ד', 24/10/2007 שעה 19:06   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©