לקפל את רשימת החלומות ולרצות רק אהבה/ הזוייה
יום א', 07/10/2007 שעה 23:46
''היא תמיד נפגשת איתם בבית קפה ליד הבית, ואחרי כל פגישה היא חוזרת עם סיפורים מוזרים. לזה יש ריח של פורמלין, וההוא היה חמוד אבל לא מושך, אחד יורק, השני עם חטטים בפרצוף, ההוא שמן, השני נמוך, השלישי קמצן. ואני אומרת לה, די, אין דבר כזה דמות אידיאלית שתאבק בדרקון ובמשוכות הקוצים, תמצא את חדרך שבמרומי הצריח ותעיר אותך בנשיקה על השפתיים ואת תהיי שלו לעולמים. והיא לא מקשיבה לי ומספרת שהיא ממשיכה לגשש באתרי ההיכרויות כמו מישהו שידיו מגששת במקרר עמוס וראשו תחוב בפנים וחצי גופו יוצא בסוף עם חיוך כמוצא שלל רב''. הבלוגרית הזוייה, חלק אינטגרלי מסצינת הרווקות התל-אביבית, במאמר אורח(ת) המספר בכנות יוצאת דופן על ההתחבטויות המתסכלות בניסיון הנושא למצוא בן זוג בעיר החטאים.











כולם הסתכלו על העובדת החדשה שנכנסה בחן ובטבעיות והציפה בחיוכה את המחלקה ההייטקית כמשב רוח מרענן המעורר רוח פטפטנית עליזה וחמה. רגליה הנהדרות הגרובות גרבי רשת מפתים ושחורים היו משוכלות בגנדרנות זו על גבי זו, והיא צחקקה בקול רם ועדין של ילדה ביישנית. להבדיל ממך שישבת מרוחקת והשמעת חרחורי בכי שנחנקו בגרון. השיער שלך קצת פרוע, את לא מאופרת, תמיד קצת סמוקה וקצת מתנשפת. ומלווה אותך המבט האפל והעצוב הזה שגורם לחשוב שאת סנובית יהירה. כל האנשים שעמדו מסביבה והסתכלו עליה הסתירו לך את זה שאהבה נפשך. כעת את מסתובבת רוטנת, שותקת ומאיימת בעצם על אף אחד כאם על עצמך בגלל שנדב, זה שעובד אתך, היה גם זה שזיין אותך ועם הזמן הפכתם לזוג שכל אחד צריך את השני בגלל משהו ספציפי. את חיפשת חום וביטחון והוא חיפש חור לתקוע את הזין שלו. ועכשיו הוא כבר במקום אחר אחרי שרבתם. לגברים אין סבלנות לברוגזים ומשחקי כבוד, הם מוצאים את עצמם מהר מאד בזרועות אחרת בזמן שאת עוד תקועה בסערת הרגשות. תפנימי, הוא השתחרר ממך.

''...בגיל שלושים פלוס את כבר לא הנערה שישבת ליד סוכת המציל עם הח`ברה מהגרעין או מהצבא ובלטת בייחודיות שלך כמו תמרור אזהרה אדום'' (מקור תמונה).

אף אחד לא יודע מה קרה ביום ההוא שלאחריו הוא הפסיק לדבר איתך, וכשכמה שעות לפני כן במקרה הוא הזמין אותך לאכול איתו ארוחת צהרים ברחוב משכית בהרצלייה ואז הוא ראה את הבוס שלו, ששפתיו מתוקות כמו ילד מתבגר, מגיע בדיוק כשסיימתם לאכול. וכשהבוס אמר מה, לא חיכיתם לי. לא האמנת שנדב כבר התחיל להתנצל ולהתחנחן שלא הזמין אותו לאכול, והאנחה שלו הסתירה את האכזבה שלך והנשימות החורקות שלו פתאום הגעילו אותך. ואז שניהם החלו בחילופי דברים שגרמו לך לאי נוחות לא ברורה, עד שהרגשת שנוטשים אותך. ראית איך הם מתרחקים ומשאירים אותך מאחור כמו גלגל שנשחק מרוב שימוש. מבחוץ הם נראו כמו עוד שני קולגות שעובדים ביחד, כי מבחוץ לא רואים שקרים ואף אחד בעצם לא שם לב שקרה פה דבר מוזר. ואני אומרת, אין אסון גדול יותר מלהיות בן זוג או לפתח מערכת יחסים עם מישהו שעובד אתך. הנס הזה שהגיע בצורה שטומנת בחובה הבטחות והתרגשויות הופך להיות דביק מרוב שנמצאים בתחת של השני עשרים וארבע שעות ביממה. ואם מישהי חלילה מדברת איתו במשרד, זה הופך להיות פחד שקודח לך בבטן ומייאש אותך מרוב שאת מתאמצת לעקוב אחריו ולוודא שאף אחת לא לוקחת לך אותו.

אתמול נפגשו כולם במקום הקטן ההוא שרק נפתח וסימל התחדשות ודינאמיקה שחסרה למחלקה ההיטקית הזו שכל היום מתעסקת בבניית הדבר הבא, והחדשה עם נעלי הבובה האדומות שקנתה בשנקין נעלמה איתו. את מדקלמת לי כמו במשחק מסירות מדויק שכלליו אינם ידועים לי ואני מקשיבה ואומרת הממ. הממ. כדי שתדעי שאני שומעת הכל. הסתכלתי עליהם מעבר למסגרת הזהובה של המשקפים החדשים שלי והרגשתי כמו אחת שנשמטה לה רשימת הטענות מתחת לרגליים. אני רואה אותו מפלרטט עם העובדת החדשה וזה עושה לי רע. יש לי בחילה נוראית. למה שלא יגיע לי פעם אחת להיות מאושרת את שואלת אותי אחוזת טירוף בטלפון, איך זה שלכולם יש בני זוג ולי אין. ובא לי להגיד לה, תפסיקי כבר עם הבררנות המוגזמת הזו אבל בסוף, הצלחתי לכבוש את הדחף ואמרתי לה, את חייבת לשחרר אותו מהתודעה שלך אחרת לעולם לא תוכלי להכיל גבר חדש בחייך. מצד שני לדעתי שניכם בהכחשה, או שאת לפחות, מאז שאני מכירה אותך הוא אהבת חייך ואת ממשיכה לראות אותו כלוזר עם קוקו, שמתאים לגבר חנון עם משקפים וג`ינס שעובד בהייטק ורק בגלל שהוא לא מושך אותך חיצונית את מתעקשת לקבוע שהוא לעולם לא יהיה הבן זוג שלך, אבל מצד שני את לא מפסיקה לדבר עליו. והיא ממשיכה להתעקש שאין לה כבר כלום כלפיו.

אני נזכרת שסיפרת לי איך ישבתם בערב החג מול הג`יי-דייט, כל אחד במחשב הביתי שלו עם עוד אלפי רווקים ורווקות שרוצים את אותו הדבר. ראית אותו און ליין ושמחת לאידו שגם הוא לבד ומחפש, בדיוק כמו שאת לבד ומחפשת. חשבתי שתתחילי להרצות לי על טלפתיות ותחושות בטן, אבל ניערת את המחשבות שלי במילים ערלות שאומרת שרק כשתמצאי גבר זה יסיט ממך את המחשבות שלך עליו. מעל שנתיים אני מכירה אותה, היא נפגשה עם עשרות גברים יותר ממה שאני אי פעם חלמתי לפגוש. גברים רואים בחורה רזה ובלונדינית בתמונה שעובדת בהייטק ועוסקת בספורט, מיד האנטנה שלהם מתחדדת והם מטופפים עם אצבעותיהם על המקלדת במשפט מגניב ומהפנטים אותה להיפגש. לנשים שמנות אין סיכוי לקבל כזו כמות של פניות. גבר רואה בהגדרת מבנה הגוף –שמנה, הוא מיד עובר לכרטיס הבא. היא תמיד נפגשת איתם בבית קפה ליד הבית, ואחרי כל פגישה היא חוזרת עם סיפורים מוזרים. לזה יש ריח של פורמלין, וההוא היה חמוד אבל לא מושך, אחד יורק, השני עם חטטים בפרצוף, ההוא שמן, השני נמוך, השלישי קמצן. ואני אומרת לה, די, אין דבר כזה דמות אידיאלית שתאבק בדרקון ובמשוכות הקוצים, תמצא את חדרך שבמרומי הצריח ותעיר אותך בנשיקה על השפתיים ואת תהיי שלו לעולמים. והיא לא מקשיבה לי ומספרת שהיא ממשיכה לגשש באתרי ההיכרויות כמו מישהו שידיו מגששת במקרר עמוס וראשו תחוב בפנים וחצי גופו יוצא בסוף עם חיוך כמוצא שלל רב.







עוד שבוע בדיוק, באחד-עשר באוקטובר, יש לי יום הולדת. משום מה פחדתי שגם השנה בגיל שלושים ושש אני אהיה כמו תקליט שבור ואבכה על רווקותי האומללה שגורמת לי להיות תקועה, ושלא אמצא אף אחד שיכול להתאים לתפקיד הזוגי. וכך יֶצא שאדבר כמו שחברה שלי מדברת ומרגישה כאילו רובצת עלייה קללה. אני עושה לעצמי בראש סימולציות מנטאליות ומנסה לחשוב מה להגיד לה שיגרום לה להבין שברגע שרוצים משהו, זה פשוט קורה. הנה גם לי זה קרה, קיפלתי את רשימת החלומות הדמיונית שלי, אזרתי את כל כוחי ואמרתי בקול רם מול המראה, אני רוצה אהבה. אבל אין לי מה להגיד לה, זה משהו מאד פנימי ואישי שתלוי רק בך ולא באחרים.



החורף מתקרב. חורף זה רע לרווקים בדיוק כמו חגי ישראל שבכל מקום מזכירים את חרפת הרווקות כאילו היינו בתולים ולא גאלו אותנו בזמן. וככה אתה תקוע במשך רבעון שלם עם שמיכת פוך שכבדה כמו עופרת, שוקו חם, קערית קורנפלקס, נעלי בית עם ריץ`-רץ' משובצות או בצורת כלבים, כי אם כבר להרגיש דביל –בודד- ואומלל אז שיהיה עד הסוף. אתה מוזג לך מים משישית ''מי עדן'' שקנית ביחד עם קרטון חלב שמחמיץ במקרר מהפיצוצייה השכונתית. מאזין לקולות החתולים שבביתך או שבחוץ ומביט על הסלולארי כאילו ממנו תגיע הישועה. אבל הוא דומם. אתה הולך עם קפוצ`ון וטרנינג דהוי ומאבד את עצמך לדעת ושוקע בתוך תהום שחורה המשכיחה את כל חדוות החיים שפעם ידעת אותה. וכשאתה נכנס הביתה הראי שבכניסה מחזיר אלייך שוב ושוב, איש רזה או אישה שמנה, דחויה ועייפה במעיל ישן, ולפניך מסתחרר הבית, קצת ריק, קצת מבולגן, כי מותר לא לשמור על הסדר כשאתה רווק. ובזמן שאתה מקפץ על רגל אחת להסיר את הנעל והגרביים ורץ להדליק את המחשב, כמו שבכל ערב אתה מתיישב בכבדות ליד השולחן קהוי ותשוש מעצמך ומהלחיצות על הכפתור באתר ההיכרויות שמעניק לך מבט של השתתפות בצער. אתה בעצם חורץ עוד שרטת בקרום הפצע הישן שנקרא בדידות שנפרם והחל מדמם.

ואני אומרת, רווקות זו מחלה איומה שהתרופה לרפא אותה לא נמצאת בשום בית מרקחת, בשום סמינר לפנויים ופנויות שאפשר להעתיק את התשובה הנכונה מהמחברת של השכן ולהעביר אותה הלאה. אין פסיכולוגים שיפייסו וירצו את מצפוננו ויצרו איתך שפה אינטימית כדי להגיד לך ש - הי זה בסדר, אתה בחברה טובה. וברחוב כשאתה הולך נדמה לך שאנשים מצביעים עלייך, על החולה המדומה שברוב חוצפתך בדית מחלה מדומה דווקא עכשיו, שעה שידי הרופאים מלאות עבודה.

והנה, בגיל שלושים פלוס את כבר לא הנערה שישבת ליד סוכת המציל עם הח`ברה מהגרעין או מהצבא, ובלטת בייחודיות שלך כמו תמרור אזהרה אדום. היום את סתם עוד רווקה שנכנסת לסטטיסטיקה ולהבנה שכן, גברים מעדיפים צעירות ופוריות. וכששואלים אותך מה נשמע, כל הסכרים נפתחים ואת יכולה להגיד רק, בסדר. במקום נפלא. בחג סיפרתי לבן דוד שלי איך אימא שלי חשבה שאחותי שלא היה לה חבר עד גיל שלושים ושלוש, שהיא לסבית, וסיפרתי לו איך אבא שלו, שהוא דוד שלי חשב שעד גיל שלושים ושתיים בגלל שלא הייתה לו בת זוג שהוא מוטציה. ואותי ראו כשמנה מרירה עד שעשיתי תפנים פנימית וחיצונית. אני חושבת על חברה שלי ומנסה לחשוב, אז מהי - פיקציה.

אני עדיין מאמינה שזה שיש לך שותף אוהב בחיים, זה לא רלוונטי בכלל להעצמה האישית שלך. גבר או אישה שחוברים אלייך הם חלק ממך. הם לא הלב שלך, לא הנשמה, לא הייעוד ולא העצמה. הם מן חיבור לא צפוי שיד מכוונת רקמה תוכנית שטנית ועשתה הכל כדי שניפגש. הרי אהבה יכולה להתחיל בבום. מלאת הבטחות, נדמת כמו האמ-אמא של המילוי שיסתום את החורים, ואז ברגע אחד אתה מתעורר ומבין שהחורים במקום להתמלא נשארו ריקים, כי לא טיפלת בעצמך.







האורות ידלקו והמדורה תבער, מוקד הטינה יהפוך למוקד של התפעלות. והקורבן שהוא אותו רווק המכוסה בטלית מֵגֵנה יחליט סוף סוף להפשיל אותה. רק אז הוא יצליח להסיר מעצמו את קללת הבדידות והרווקות.







המאמר פורסם לראשונה בבלוג של הזוייה תחת הכותרת את בטח לסבית או שמנה מכוערת. הזוייה, בת 36, מתגוררת בתל-אביב, עוסקת בתחום ניהול משאבי אנוש והדרכה וייעוץ ארגוני.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
נפלא, מזדהה   שושי   יום ה', 11/10/2007 שעה 14:21   [הצג]
חורף זה הזמן הטוב ביותר בעולם לרווקים   בועז כהן   יום א', 14/10/2007 שעה 10:15   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©