האיש שנאכל על ידי עץ תפוח
יום ד', 26/09/2007 שעה 0:18
שמו של הכומר, המדינאי והוגה הדעות רוג'ר ויליאמס חקוק בתודעה האמריקנית קרוב לארבע מאות שנה. האיש שהיגר מאנגליה למושבה הפוריטנית הקשוחה מסצ'וסטס ביי בראשית המאה ה-‏17, סלד מניסיונה של הכנסייה לכפות את אמונותיה על הפרט ולהצר את צעדיו במטרה לחזק את שליטתו בה. הוא נעצר, גורש מהמושבה, נדד עם כמה מחסידיו והקים את העיר פרובידנס, לימים בירתה והגדולה בעריה של רוד איילנד. אל האינדיאנים בני שבט הנאראגאנסט התייחס כאל אחים - עניין נדיר מאוד בהיסטוריה האמריקנית. לאחר שהלך לעולמו זכרו תושבי המקום את שמו באהבה וגאווה, אך זנחו את מקום קבורתו. כשרצו לתקן את המעוות ולהקים אנדרטה על קברו, נתגלה כי עץ תפוח שצמח שם שלח שורשים עמוקים ש''פלשו'' אל גופו של האיש ולמעשה עיכלו כל חומר שהיה בגוף זה. מרוג'ר ויליאמס לא נותר כיום אלא חלק משורש עץ.










אם מתעלמים לרגע מסגולותיהם הביולוגיים ומתרכזים בעלילות שסביבם, הרי שעצים מסוגלים להיות יצורים מופלאים ביותר. זה מתחיל, כמובן, מעץ החיים ועץ הדעת שגדלו בגן העדן הקדום ושבגין קטיף פריו של אחד מהם נחסך מאיתנו אותו גן עדן עד עצם היום הזה. העץ הנדיב, פרי יצירתו של סילברסטיין, עסק מרבית שנות קיומו בהענקת אהבה ללא תנאי לילד קטן. אגדת חורף פינית נאה מספרת על שני עצי ענק שהישרו אווירת אביב על אח ואחות שהייטיבו עימם. נורית הירש כתבה שיר יפה על סב שבחצרו גדל עץ שפירותיו כוכבים נוצצים והוא מנסה למכרם בעיר ללא הצלחה. שלא לדבר, ברוח הימים האלה, על הערבה המפליקה הצומחת בחצר בית הספר לקוסמים הוגוורטס; ערבה שעימה הסתבכו פעם הארי פוטר וחברו רון וויזלי כשנחתו בין ענפיה לאחר טיסה מטורפת במכוניתו של אביו של רון. אבל האם שמעתם פעם על עץ שאכל אדם?

מצה שנשאר מהאב המייסד. חלק משורש של עץ שבזמנו פשוט שאב אל תוכו אל רוג'ר ויליאמס (מקור תמונה 1).

אני לא ממציא את זה וזו אינה גירסה של ''חנות קטנה ומטריפה''. אם תבקרו אי פעם באולמות התצוגה של האגודה ההיסטורית של רוד איילנד שבעיר פרובידנס, תוכלו לראות כמעט כל מה שנותר מרוג'ר ויליאמס, מייסדה של המושבה השלישית בגודלה בניו אינגלנד. וכל מה שנותר נראה, פחות או יותר, כמו דמות מצויירת של גוף אנושי, כולל קווי מיתאר עמומים של גב, רגליים, כפות רגליים זרוע וכף יד. למעשה, זהו אינו אלא גזר עץ מאורך, אחד משורשיו של עץ תפוח עתיק. אבל ככל שהדבר נשמע בלתי הגיוני שורש זה היה פעם בשר ודם, עור ועצמות. הוא היה רוג'ר ויליאמס. והסיפור על הפיכתו של רוג'ר ויליאמס לחלק אינטגראלי מאותו עץ תפוח אינו אלא דוגמה ביזארית למה שיכול לעבור גופו של אדם לאחר שהלך בדרך כל בשר.

רוג'ר ויליאמס, שנולד בבריטניה ב-‏1603, היגר ב-‏1631 למושבה שנקראה אז מסצ'וסטס ביי, כשהמניע העיקרי להגירתו הוא רצונו להתיישב במקום שבו תהיה לו חירות דתית ופולחנית. כעבור שישה חודשים בלבד כבר סיבכה אותו תביעתו לחירות דתית ולחופש ביטוי אישי עם התיאוקרטיה של בוסטון. ב-‏1636 הועמד לדין בגין הבעת עמדות אסורות נגד השלטון, הורשע וגורש מהמושבה. יחד עם כמה מנאמניו נדד ויליאמס דרומה ולאחר שמצא אדמה מתאימה במפרץ נאראגאנסט ייסד בה את המושבה ''שלו'', פרובידנס פלאנטיישן, שלימים הורחב שיטחה ושמה שונה לרוד איילנד. ויליאמס עירער על סמכותו של מידרג אזרחי או כנסייתי על מצפונו של אדם. ''פולחן כפוי'', טען, ''מעלה צחנה בנחירי האל''. חדור רוח אהבה נוצרית, התייחס ויליאמס אל האינדיאנים כאל אחים. תחת הנהגתו הייתה רוד איילנד למקום מקלט לנרדפים, ורעיונותיו של פוריטן זה מהמאה השבע-עשרה נתנו השראה לחסידים חילוניים של זכויות האזרח במאה העשרים, אף כי השקפותיהם על היקום שונות מאוד מאלו של איש-דת מרשים זה.

כאשר החלו מהגרים מאנגליה וממושבות אחרות בצפון אמריקה להגר לפרובידנס פלאנטיישן בבקשם אחר חירות דתית וחופש ביטוי רחב יותר, היא החלה לשגשג כלכלית. רעיונותיו של ויליאמס חלחלו אל ההוויה המקומית, התפשטו אל מעבר לגבולות המושבה וקנו להם שביתה בקרב אנשי-דת, מנהיגי קהילות, הוגי דעות ומדינאים. כיום הם נחשבים לחלק מהמסד הרעיוני שעליו מבוססת חוקת ארצות הברית.

רוג'ר ויליאמס הגיע לשיבה טובה והלך לעולמו בפרובידנס ב-‏1683, והוא כבן שמונים שנה. במושבה לא היה קיים אז בית עלמין ציבורי וגופתו נטמנה על גבעה נישאה בצידו האחורי של ביתו הכפרי, באדמה שהייתה בבעלות משפחתו. בני הקהילה שייסד הוא עצמו ארבעים ושמונה שנים קודם לכן, ערכו לו טקס אשכבה מרשים מאוד (במונחי אותה תקופה), שכלל הספדים נרגשים ומסדר הצדעה של יחידה צבאית.

לימים, כשהלכה לעולמה אשתו, מרי, נטמנה גופתה לצידו. גופתו של רוג'ר נחה לצידה בשלווה עד 1739. באותה שנה הלך לעולמו אחד מצאצאיו והקברן שכרה את קברו חפר, ככל הנראה, סמוך מדי לקברו של רוג'ר ושבר במעדרו את המכסה העליון של ארון הקבורה שלו. סרן אסא פאקארד, אז ילד בן עשר, כתב על כך בזיכרונותיו וציין כיצד עמד משתאה נוכח האפשרות שדבר כזה בכלל ניתן לביצוע, בפרט כשמדובר באישיות דוגמת ויליאמס.

ככל הנראה מייד לאחר מקרה זה החלו שורשיו של עץ התפוח לחדור אל תוך ארון הקבורה. במשך 121 שנים נוספות לא הפריע איש את מנוחת הנקבר. ב-‏1860 עשתה זאת עיריית פרובידנס. בעירייה החליט שמקום קבורתו של רוג'ר ויליאמס אינו מונצח בצורה מכובדת דיה. דא עקא שלאחר כל כך הרבה שנות פיתוח עירוני וחלוקה מחדש של אדמות החווה המקוריות, כבר לא היה מיקומו המדויק של הקבר ברור כל כך. הוא היה עתה ממוקם בנקודה כלשהי בחצר האחורית של בית סאליבן דור, סמוך לפינת הרחובות בואן ופראט.

העירייה החליטה להציב אנדרטה בצורת עמוד שיש נאה לזכר האיש שייסד את פרובידנס. צוות מטעמה ערך תחקיר יסודי כדי שלא להחטיא ולו במילימטר את מקום קבורתו של האיש. חלק מהתחקיר כלל ביצוע חפירות של ממש. ג'יי דורמן סטיל, תושב המקום שב-‏1868 פרסם ספר בשם ''קורס של ארבעה עשר שבועות בכימיה, נתן מושג מסוים על מה שמצאו החופרים, כאשר ביקש להדגים בספרו את התלות הביולוגית ההדדית המתקיימת בין ממלכות הצומח והחי:

ויליאמס. חירות האמונה האישית, יחס שוויוני לאינדיאנים, מקלט לנרדפים ברוד איילנד (מקור תמונה 2).

''כדי להקים אנדרטה ראויה לשמה לזכר רוג'ר ויליאמס, מייסדה של רוד איילנד, נחפרה הקרקע בה נקבר במטרה לאתר את קברו וקבר רעייתו. התברר כי המקום הוזנח במשך השנים בצורה מחפירה. ארונות הקבורה כמעט שנעלמו לחלוטין; כמה מסמרים חלודים, מפרקים עתיקים ואי-אלו שרידים דומים היו הדברים היחידים שנמצאו. בקבר הסמוך, בו נטמנה מרי ויליאמס, נמצאו שרידי שיער שיבה.

ליד הקבר עמד עץ התפוח. העץ שלח למעמקי האדמה שני שורשים עבותים ואלה חדרו ממש אל גופו של האיש שבארון ומצצו את לשדו. השורש הגדול שבין השניים עשה את דרכו היישר אל חלל גולגולתו של רוג'ר ויליאמס, עבר משם אל חלל החזה, התפשט ברחבי הגוףף, עשה עיקול ועקב אחר הצד האחורי של הירכיים. כאן התפצל השורש לשני שורשי משנה, כאשר כל אחד מהם מעמיק בתוואי של רגל אחרת, ממש עד לעקבים ומשם שוב עיקול ועד לבהונות כפות הרגליים. אחד השורשים סדק את הברך, מה שגרם לכך שהוא התפשט באופן שיצר קווי מיתאר של גוף אדם. במלים אחרות, הקברים היו שם, אבל שוכניהם פשוט נעלמו. אפילו העצמות לא שרדו, כאילו התאיידו ממש. ושם, ממש שם, ניצב השודד: עץ התפוח, שנלכד ממש במהלך ביצוע האקט הנפשע. הפשע הושלם.

החומר האורגאני ממנו עשוי הגוף, העור, עצמותיו של רוג'ר ויליאמס, כל אלה עברו אל עץ התפוח והפכו לחלק אינטגראלי מהחומר ממנו הוא עשוי, שלא לומר מחילוף החומרים שלו. השורשים מצצו ושאבו את החומרים הכימיים מהם נבנה הגוף, הזרימו אותם אל מעמקי הצמח והפכו אותם לחלק מהריקמה בעלת המירקם העצי – שאותה ניתן היה לשרוף כחומר בעירה לכל דבר או להכין ממנה קישוט נאה. הגוף הפך לחלק מפרחי העץ, שעוברים ושבים שאפו לריאותיהם את ניחוחם המתוק. יתרה מזאת, גופו של ויליאמס אף הפך להיות חלק מבשרם הטעים של התפוחים שמדי שנה נקטפו בעשרותיהם על ידי דיירי הסביבה ונאכלו בתאווה, כתפוחים, כמיץ או כחלק מפשטידות החג המסורתיות.

הרושם שעשתה מערכת השורשים שעיכלה את גופו של ויליאמס על החופרים היה בוודאי גדול לאין שיעור מכפי שעושים המקלות הכמעט-סתמיים המוצגים כיום במוזיאון ההיסטורי של רוד איילנד על המבקרים בו. הענפים הקטנים יותר, החוטרים, שורשי המשנה – כל אלה נפגעו קשות במהלך החפירות עצמן ומאז כבר הספיקו להיעלם ולהותיר אחריהם רק חלק מהשורש העיקרי, שבמעורפל ניתן אולי לזהות בו את חלקו התחתון של השלד, מעמוד השידרה ועד כף הרגל, וכן חלק נוסף של זרוע ויד. יש צורך בדמיון יצירתי במיוחד כדי להפנים את העובדה שחתיכת עץ זו שונה במשהו מכל ענף או שורש שניתן למצוא ביער. אבל זו אינה הנקודה. הנקודה היא ששורשים אלה הם, למעשה, תמצית מהותו של רוג'ר ויליאמס.

מאחר ומרוג'ר ויליאמס לא נותר שריד פרט לאותו שורש של עץ התפוח,אספה ועדת האיתור של 1860 כמה חופנים של אדמה מקברו של רוג'ר ויליאמס, בהנחה המוצדקת שככל הנראה כמה מולקולות שלו עדיין שוכנות כבוד בין רגבי העפר. העפר הועבר אל חלקה שבצפון בית העלמין, מעל קברו של סטפן ראנדאל, צאצא של ויליאמס שאף הוביל את משלחת החופרים. מאוחר יותר הוכנסה האדמה אל מיכל מתכת, שנשמר היטב בכספת המרכזית של בית העלמין. בסוף שנות השלושים של המאה העשרים הועבר המיכל אל האתר בפרוספקט טראס, בו מצוי פסלו הגדול של רוג'ר ויליאמס ונטמן בתוך כן הגרניט שהוצב למראשותיו.








חלק מהטקסט במאמר מקורו בספרו של אדווין מרפי After the Funeral, שיצא לאור בשנת 1995 בהוצאת ''בארנס אנד נובל'' בניו יורק.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הכל יחסי   אתון עיוורת   יום ד', 26/09/2007 שעה 14:15   [הצג]   [8 תגובות]
מעניין עד כמה   חיים   יום ה', 04/10/2007 שעה 17:47   [הצג]
וואו, אני חושבת שמבחינת סמליות קבלית   כרמל   יום ו', 05/10/2007 שעה 9:57   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©