חמש אנקדוטות בלתי מתוקשרות
שבת, 22/09/2007 שעה 0:38
ההידרדרות במצבה ובאיכותה של המדיה בישראל אינה זקוקה עוד לשום אישוש עובדתי. מדי יום ניתן למצוא עשרות דוגמאות לבחירת נושאים נחותה, לעריכה רשלנית, לעירוב בין עובדות לפרשנות, לקביעות בלתי אתיות ולהשצנה חסרת כל פרופורציות של סיטואציות יומיומיות. אריה קיזל, במאמר מנומק היטב, מסביר גם כיצד תרם דווקא עיתון שנחשב כמייצג רף איכות גבוה וכמזונו האינטלקטואלי של האליטיסט המשפיע, לתהליך הזה - בין השאר באמצעות היותו פורץ הדרך בתחום ביטול ההסכמים הקיבוציים והמעבר לשיטת העסקה שחסרונותיה מעיבים על יתרונותיה. בהמשך לכך, ואולי כחלק מדיון שכדאי לשוב אליו לעתים קרובות במטרה להעלות את המודעות לסטנדרטים הירודים בעבודת המדיה, אני מביא כאן כמה סיטואציות בעייתיות מחייו של העיתונאי או העורך. כולן מציבות בעיות אתיות ומקצועיות ממדרגה ראשונה.











אריה קיזל, בלוגר ואיש חינוך שתמיד כדאי להקדיש תשומת לב לאבחנות המדודות והמדויקות שלו, נגע שוב במאמרו האחרון בצניחת מעמדה של העיתונות בישראל. קיזל יודע על מה הוא מדבר. בעברו שימש כעיתונאי (בין השאר בתפקיד היוקרתי של כתב צבאי ב''ידיעות אחרונות'') וכעורך, והוא מכיר את הדילמות הנלוות אל התפקידים הללו מלגו ולא רק מלבר. בין היתר, שב קיזל ומזכיר בדבריו את נאום הפרידה של טוני בלייר במהלך הופעתו בכנס רויטרס בלונדון.

בלייר הצביע על חמש תוצאות של תהליך הרידוד וההצהבה של העיתונות: שערורייה או מחלוקת מביסות בקלות את הדיווח הרגיל; התקפה על מניע משפיעה יותר מהתקפה על שיקול דעת; כלי התקשורת מתנהגים כמו חיות פרא, הקורעים לגזרים את בני האדם והמוניטין שלהם; פרשנות של החדשות חשובה לפחות אם לא יותר מאשר הדיווח עליהן; ובלבול בין חדשות לפרשנות. ''התוצאה הסופית של כל זה היא שנדיר למצוא היום באיזון בכלי התקשורת'', אמר בלייר, ''דברים, בני אדם, נושאים, סיפורים – הכול בשחור לבן. הצבעים האפורים של החיים נעלמו. חלק מהדברים רעים, חלקם טובים, חלקם מצליחים, חלקים נכשלים. התפישה הזאת זרה לרבים בתקשורת היום. יש רק ניצחון או אסון, כל בעיה היא משבר, עיכוב הוא סחבת, ביקורת היא התקפה פראית''.

החשיבות שבמאמרו של קיזל (העוסק – נוסף על האבחנות הקשורות לדברי בלייר – גם בהתדרדרות תנאי ההעסקה של עיתונאים על ידי מו''לים ובקשר שבין תהליך זה לבין הפגיעה באיכות הכתבים ועבודתם), היא קודם כל בעצם פרסומו. אמת, לא חסרים מאמרים בתקשורת הישראלית הנוגעים למצבה העגום של תקשורת ההמונים, אבל רק מעטים מהם חורגים מעיסוק בבעיות ספציפיות ועוסקים בתיאור תופעות של ממש באופן שווה לכל נפש. יתר על כן, רבים מהכותבים מנהלים קשרים חברתיים עם ברנז'ה כזו או אחרת במדיה או שהם נגועים בעניין כזה או אחר שהיה לכותבם עם מושא המאמר. אצל קיזל המצב שונה מעט: הקריירה העיתונאית שלו כבר הרחק מאחוריו ולכן אין לו בעיה, למשל, לחלוק ביד אחת מחמאה לסובלנות שגילה עמוס שוקן כלפי הטקסטים שפירסם בעבר – וביד האחרת למתוח ביקורת על תרומתו להרס ההסכמים הקיבוציים ולקריסת מעמדו המקצועי של העיתונאי בחברה שבה הוא חי ופועל.

מאחר ואני מסכים עם אבחנותיו של קיזל, ובעבר אף השתדלתי להרים את תרומתי הצנועה באמצעות ניתוח פרטני משל עצמי, אני מבקש כאן לספר כמה סיפורים על עיתונות במירעה. בכל הסיפורים נתקלתי בעצמי במהלך עבודתי. גיבורי אותם סיפורים, כמו גם המקומות בהם עבדו, נזכרים כאן בשמות בדויים; אין בי שום רצון להלבין את פניהם ברבים. אם מאן דהוא סבור שהוא מזהה במי מדובר, הוא מתבקש בכל לשון של בקשה לשמור את ניחושיו לעצמו. מכל מקום, אני סבור שכל סיפור כשלעצמו יכול לעורר דיון בבעייה כלשהי הנוגעת למקצוע ולעיסוק בו.





האם כלבי השמירה באמת שומרים? לאילו מניפולציות הם נכנעים? שער של ''העין השביעית'' העוסק בנושא זה (מקור תמונה).



1. ספי היה מבסוט עד הגג. הוא הביא סיפור טוב ופירסם אותו. ספי היה כתב צעיר במקום שנקרא לו מדיום א'. מסוג המקומות שעיתונאים מתחילים בהם את הקריירה אבל לא נשארים שם לאורך שנים: חדר דחוס בבניין תל-אביבי מתקלף; מחשבים סדוקים ומוכתמים מרוב שימוש; שכר שרק איזכורו גורם לאנשים לגחך; והרבה מוטיבציה לבלוט ולהגיע למדיום בולט ומוכר יותר.

ספי הוא בחור מוכשר. נתקלתי בו כמה וכמה פעמים ובכל פעם הוא הרשים אותי באותה יורמיות בריאה שלו, המביאה אותו לחטט בפרטי פרטים של כל ידיעה ולבצע מי יודע כמה הצלבות ובירורים טרם שהוא מפרסם אותה. כשמסבירים לו עניין כלשהו הוא עושה משהו שרק עיתונאים מעטים מסוגלים לעשות: הוא מקשיב. במציאות שבה דעתו של העיתונאי על מושא הכתיבה שלו חשובה לא פחות מהעובדות עליהן הוא מדווח (ושהבעתה חשובה מבחינתו לא פחות משמיעת הצד השני), זה נדיר למדי.

ובכן, לספי היה באותו יום סקופ. אני לא זוכר בדיוק במה מדובר, וזה גם לא חשוב כרגע. כשלעצמו, אין זה שכיח שבמדיום א', זה שבו עובד ספי, מתפרסמים סיפורים בלעדיים רבים. מרבית המקורות מעדיפים, כדבר שבשיגרה, להעניק את האינפורמציה היקרה שבבסיס הסיפור הבלעדי דווקא למדיום ב', ג' או ד', שחשיפתם לציבור רבה יותר והם נחשבים לנקראים ולמשפיעים בהרבה.

כרבים אחרים, סורק גם ספי את מסכי כלי התקשורת המתחרים. הוא מכיר היטב את המציאות התחרותית הבלתי נסבלת הזו: אם באתר כלשהו נכתב משהו שלא פורסם עדיין על ידי מדיום א' עדיף מבחינתו להתעניין ולחפור בנושא הזה טרם שיבחין העורך באותה ידיעה וישגר לעברו כמה צעקות. ואז ראה ספי את הידיעה. באתר האינטרנט של מדיום ב' התנוססה כותרת ראשית שבצמוד אליה התגית ''פרסום ראשון''. ספי הקליק על הכותרת ומצא עצמו קורא, לא פחות ולא יותר, את אותה הידיעה שהוא עצמו פרסם לפני דקות אחדות באתר של מדיום א'. הקרדיט על הידיעה היה של שגית, עד לא מכבר קולגה של ספי במדיום א'. שנה קודם לכן עברה שגית לעבוד במדיום ב'. ומדיום ב', כבר אמרתי, נחשב קידום משמעותי מאוד לעומת עבודה במדיום א'.

הוא ידע היטב שאין כל סיכוי ששגית העלתה את הסיפור הזה לפניו. שעת העלאת הידיעה הייתה מאוחרת יותר (למרות שכולם יודעים שאפשר להקדים אותה באופן מלאכותי כדי לייצר רושם של ראשוניות). אבל מה שחשוב היה שחלק מהמשפטים בידיעה שפרסמה שגית אפילו לא עברו שינוי. שגית פשוט ביצעה ''קופי פייסט'' ולא טרחה להכניס מלים נרדפות או להחליף את סדר המשפטים כפי שעושים כשרוצים לטעת את הרושם שהמערכת המעתיקה מייצרת ידיעה עצמאית.

ספי רתח, אבל החליט לנהוג באיפוק. הוא שירבט במקלדתו הערה סונטת על אותו ''פרסום ראשון'' שקרי ושלח אותה במייל לשגית. בתוך דקות אחדות הגיעה התגובה במייל חוזר. ''אל תיתמם'', נאמר בה, ''כשאני עבדתי במדיום א' הייתי מתה שבמדיום ב' יעתיקו את הידיעות שלי. אתה יודע יפה מאוד שגם אתה היית מת שיעשו לך את זה, כי זו הכרה בכך שמישהו בכלל קורא את מה שאתה כותב. אתה סתם מקנא בי. במקום להתבכיין ולהעמיד פני אומלל אתה צריך להגיד לי יפה תודה''.

שגית עדיין עובדת באותו מקום. מעניין כמה כתבים נוספים חייבים להודות לה על שהעתיקה מהם או, במלים מעט יותר בוטות, פשוט גנבה את פרי עבודתם.







2. רמי התגעגע מאוד לעידית. הרבה זמן לא ראה אותה והיא הייתה חסרה לו מאוד. בימים האחרונים בילה בצפון הארץ, טרוד בענייניו וכל שרצה עכשיו היה לגמוא במהירות את המרחק עד לדירתם המשותפת שבאזור גוש דן, להעניק לה את אחד מאותם חיבוקים דוביים שכה אהבה ואחר כך לשבת עימה על המרפסת, לשאוף לריאותיו את אוויר הלילה החמים, לשתות עימה תה חריף ולתנות אהבים בניחותא, כדרכם של אנשים מבוגרים.

הוא כבר לא היה ילד. את הקריירה שלו עשה בצבא, הגיע לדרגה בכירה מאוד ולאחר שחרורו פנה לחיי ציבור. הוא נכנס לפוליטיקה, התברג בה היטב ואט-אט גיבש סביבו קהל מצביעים קטן ונאמן. את עידית פגש כמה שנים קודם לכן ומייד נוצרה ביניהם כימיה. מבנה האישיות של האחד היה שונה בתכלית מזה של רעותו, אבל הדבר לא הפריע להם. למעשה, דומה היה שדווקא הניגודים הרבים באופיים ובדעותיהם קירבו אותם עוד יותר והפכו את זוגיותם ליציבה יותר. עבור אנשים בשנות הששים לחייהם, כאלה שכבר חוו משברים וטרגדיות לא מעטות, היה בכך מפלט מהסערות שעימם אילצה אותם עבודתם להתמודד.

הוא חייג את מספר הטלפון שלה. היא ענתה מייד. בני הזוג נהגו להחליף ביניהם דברי אהבהבים שלעתים גלשו לשפה ציורית למדי. ''את יודעת'', אמר לה באותם רגעים בעודו נועץ את מבטו בכביש האפל המתפתל מולו, ''האשכים שלי כבר אדומים לגמרי וכמעט מתפוצצים מרוב חשק להיות איתך''. אתם יכולים להבין, אני מניח, שהוא לא השתמש בדיוק במילה ''אשכים'' אלא במילה בעלת צביון חקלאי יותר ושהאמירה שלו הייתה מעט יותר עסיסית, שלא לומר בוטה, אבל נעזוב את זה עכשיו.

אי-שם, באזור זכרון יעקב, עלה מאן דהוא על השיחה הזאת. כמעשה שבשיגרה, נהג האיש לעקוב, באמצעות סורק התדרים המשטרתי שלו, אחר השיחות השונות המנסרות בחלל האוויר. באופן מקרי לחלוטין התביית הפעם הסורק שלו על השיחה המסוימת הזאת. את קולו של הגבר זיהה מייד. לא היה קשה לו לנחש מי היא האישה שעימה שוחח הלה. הוא לחץ על כפתור ההקלטה. כמה שניות אחר כך, כששמע את המשפט שצוטט קודם לכן, ידע שיש לו סיפור טוב ביד.

למחרת יצר האלמוני קשר עם דורון. הוא לא הכיר אותו אישית, אבל איכשהו עלה בידו להשיג את מספר הטלפון של אותו עיתונאי בכיר שעשה לעצמו שם בשנות השבעים כשחשף פרשיות שזעזעו את אמות הסיפים של הפוליטיקה הלאומית. כשסיפר לו מה יש לו ביד, פרץ דורון בצחוק אדיר. ''תביא, תביא לי את זה'', דחק באלמוני.

ואכן, כמה ימים לאחר מכן צעד דורון אל משרדו של רמי כשבידיו הקלטת אותה שיחה. דורון לא העריך את רמי במיוחד, אבל רצה להפיק את המירב מהסיפור שהתגלגל לידיו. הוא נכנס אל המשרד, סגר אחריו את הדלת וסיפר לרמי בדיוק מה אמר לזוגתו באותה שיחת טלפון שהוקלטה. רמי החוויר. הוא לא היה רגיל להתחנן בפני אנשים, אבל הפעם לא נותרה לו ברירה. הוא ידע שאין לו ברירה; שפרסום השיחה יהפוך אותו למשל ולשנינה, אבל לא פחות מכך ישגר גלים של בוז ולעג גם אל עידית. ולכן, ככל שהדבר היה קשה לו, ביקש מדורון שלא יפרסם את ההקלטה.

- ''אתה יודע מה'', נעתר דורון כגומל חסד, ''בסדר. אני לא אפרסם את זה בשום מקום - אבל אדאג לכך שכולם ידעו''.

רמי לא הצליח לשכנע את דורון לחזור בו או למסור לידיו את הקלטת. כמה ימים לאחר מכן קיים דורון את הבטחתו. תמליל הקלטת המביכה לא פורסם בשום עיתון גדול או ערוץ טלוויזיה פופולארי, אבל הדאחקות המשועשעות שהיפנו לעברו חברי כנסת רבים כמו גם החיוכים יודעי הכול שהרעיפו עליו לוביסטים, עיתונאים וסתם עסקנים, הבהירו לו היטב שהם יודעים. שדורון סיפר להם. שהעיתונאי הוותיק נהנה, פשוט נהנה, להפוך אותו למושא לעג וקלס. סתם כך.

דורון עודנו עיתונאי בכיר ומוכר. אפשר לראות אותו בכל ערוץ, לשמוע אותו בכל תחנת רדיו, לקרוא את פרשנויותיו בכל עיתון. אין לי מושג מדוע עבד כה קשה כדי לארגן לעצמו ''הישג'' שכל כולו מבוסס על חדירה לפרטיותו של אדם ואין לו כל קשר לחייו הציבוריים. אני יכול רק להניח שהוא נהנה להיות שוב במרכז העניינים של השולחן הקבוע של כתבי הכנסת. מכל מקום, הוא עשה מעשה מכוער ביותר.







3. בחורף 2006 התקשרה סיגל, כתבת ובעלת טור בכירה בעיתון יומי משפיע, אל ארז. ארז שימש אז כדובר של אחת מזרועות האכיפה הידועות במדינה. סיגל התעניינה לדעת אם אותה זרוע מתכוונת לבדוק תופעה כלשהי הקשורה בפעילותו של אחד הבנקים. ארז ידע היטב שהנושא כבר נבדק מזה שבועות אחדים, אבל לפי הוראה מגבוה שמר על שתיקה בנושא זה.

ארז וסיגל שמרו במשך שנים על יחסים מקצועיים טובים. הוא נחשב לדובר מקצועי ורהוט, אחד שתמיד משתדל לספק לעיתונאים שמולם הוא עובד את החומר האמין ביותר. הוא לא חילק סקופים ביד נדיבה, אבל מעולם לא התחמק מתשובה ואף פעם לא עלה בידי כתב שעבד מולו למצוא טעות עובדתית כלשהי בחומרים שהעביר. סיגל, בעלת מקצוע פעלתנית וחמת מזג, נחשבה אף היא לכתבת הגונה ורצינית, אחת שאומרת את אשר על ליבה וגם מתכוונת לכך, מבלי לעשות חשבון לאיש.

ארז אמר לסיגל שיבדוק ויחזור אליה. אחר כך נכנס אל משרדו של מנהל הזרוע בה עבד ודיווח לו על העניין. השניים סיכמו בינם לבין עצמם לחזור לסיגל, להסביר לה שהבדיקה מצויה בעיצומה ושפרסום מוקדם רק עלול להכשיל אותה ולהבטיח לה בלעדיות לאחר שהעניין יסתיים. הם יצרו קשר עם העיתונאית, שוחחו עימה חצי שעה תוך שהם מרחיבים בהסברים מקצועיים – וקיבלו את הסכמתה לדיל. סיגל, בדרך כלל אישה חשדנית למדי, הכירה כבר את ארז וידעה שהוא לא מתכוון, למשל, ''להרדים'' אותה ולהעביר את הסיפור לעיתונאי מכלי תקשורת מתחרה. היא שמרה לעצמה את הסיכום הזה ולא סיפרה עליו לאיש במערכת בה עבדה.

כעבור זמן מה קיבל ארז טלפון מהגר, עיתונאית ותיקה אף היא וחברתה למערכת של סיגל. הגר כיסתה את פעילות הארגון בו עבד ארז באופן שוטף. ''סיגל יצאה לחופשה'', דיווחה לארז, ''ומכיוון שאני מחליפה אותה בתחומי הסיקור שלה, היא סיפרה לי על הבדיקה שאתם מבצעים. רציתי רק לבקש ממך שאם אתם מסיימים את הבדיקה בשבועיים שבהם היא נעדרת, תודיע לי על כך''. ארז הסכים מייד. מבחינתו, היה זה היינו הך אם סיגל תהיה חתומה על הידיעה הבלעדית או עיתונאית אחרת. הרי מדובר ממילא באותו עיתון.

אבל כבר למחרת התחולל המפנה. הגר התקשרה שוב לארז ואמרה לו שסיפרה על הבדיקה לאיציק, עורך החדשות בעיתון שבו היא עובדת.

- ''איציק רוצה לפרסם את זה מייד'', אמרה.
ארז קפץ ממקומו. ''זו הפרה של כל הסיכומים בינינו'', הגיב.
- ''אני יודעת'', אמרה הגר בעצב, ''לא התכוונתי שזה ייצא ככה, אבל...פשוט הייתי חייבת לספר לו. ואין לי שליטה על זה עכשיו''.
- ''זה לא מעניין אותי'', אמר ארז, ''המשמעות של כל מה שאת מספרת לי עכשיו היא שאני לא יכול לסמוך על שום סיכום עם מישהו במערכת שלכם. אם כך, אני אתנהג באותה צורה. תארי לעצמך שאת מבקשת ממני לאמת לך איזו ידיעה ואני אומר לך שאני בודק ובינתיים מוסר על הידיעה הזאת לעיתון המתחרה''.
- ''זה לא אותו דבר''.
- ''זה בדיוק אותו הדבר. אבל הוויכוח הזה מיותר עכשיו. עכשיו את חייבת לעשות שני דברים. הראשון, להשיג את סיגל...''
- ''היא בחו''ל עכשיו ו...''.
- ''זה לא מעניין אותי'', קטע אותה ארז. ''מבחינתי היא יכולה להיות עכשיו בניו זילנד, בנורבגיה או בהונולולו. זאת התחייבות שלה ואתם תקיימו אותה. הדבר השני שאת עושה זה להיכנס למשרד של איציק ולומר לו שפרסום משמעותו שהוא לא מקבל מאיתנו שום חומר מעבר להודעות השוטפות לעיתונות. אני לא מוכן לקבל מצב שבו המערכת לא מכבדת התחייבות שלה והארגון שלי נפגע. תשכחי מזה''.

הגר נכנעה ויצרה קשר עם סיגל. זו הרימה טלפון למערכת, שאגה על עורך החדשות שלא יעיז לעשות לה בושות ולהציג אותה כשקרנית ואפילו התקשרה לעורך הראשי כדי לקבל ממנו גיבוי. הלחץ הועיל. איציק נכנע והסכים לדחות את פרסום הידיעה.

כעבור ימים אחדים פירסם עיתון מתחרה ידיעה אחרת הקשורה לארגון בו עבד ארז. הידיעה הזו לא הייתה חשובה כל כך, ולמעשה לא הייתה אלא מיחזור של חומר ישן. אבל היא פורסמה בעיתון המתחרה בלבד ועובדה זו כשלעצמה היה בה די כדי להקפיץ את איציק. הוא הורה לסיגל ולהגר להודיע לארז שאם הארגון שלו נותן ידיעות בלעדיות למתחרים, אז הוא, איציק, לא חייב לשמור על שום סיכום. הוא הולך לתת את הידיעה הזו בכותרת ראשית ומבחינתו שכולם יקפצו.

ארז רתח. הוא ביקש לקשר את איציק עם מנהל הארגון והלה ניסה להסביר לעורך שאין שום קשר בין הדברים ושהבלעדיות שמורה למערכת שאיציק מנהל ממילא. איציק השתולל מעצבים והודיע שזה לא מעניין אותו בכלל ושלא יתכן שהמתחרים יפרסמו ידיעות בלעדיות על הארגון הזה ואילו העיתון שלו ישתוק. ארז עשה כמה שיחות טלפון נוספות, ניסה לשכנע אך העלה חרס בידו. הידיעה פורסמה למחרת בכותרות ענק.

כדאי להבין שמבחינה תדמיתית הידיעה על בדיקת אותו בנק רק הועילה לארז ולזרוע האכיפה שאותה ייצג. בנסיבות אחרות, יתכן מאוד שהיה מפרסם אותה ביוזמתו שלו. מבחינת העיתון, השאלה אם לעשות עסקה עם גוף מסוקר היא שאלה פתוחה: כולם עושים את זה. אם זה מצליח, העיתון יזכה לשבחים; אם לא - ילעגו לו על שבכלל היסס לפרסם מידע חדשותי עדכני והכפיף עצמו לסיכום עם מושא הידיעה. השאלה היותר מעניינת היא אם עורך יכול להפר התחייבות של כתב הכפוף לו.

ארז פרש זמן מה לאחר מכן ועבר לתפקיד ניהולי בחברת היי-טק. איציק, סיגל והגר עדיין ממלאים את תפקידיהם באותו עיתון.







4. ב-‏1999 שימש אוהד כעורך בדסק החדשות של אחד העיתונים היומיים. הוא הופקד, כמנהג היום, על עריכתם של שני עמודים. במהלך כל ערב עריכה שכזה קורה לעתים קרובות שידיעה חדשה ומפתיעה שנוחתת על שולחן המערכת דוחקת החוצה ידיעות שקודם לכן חשבו העורכים להכניסן לעיתון המחרת. גם אוהד עבר על בשרו את הריטואל הזה לא פעם ולא פעמיים.

מעל לפני השעה אחת-עשרה הודיע מנהל המשמרת לאוהד שעליו להוציא מאחד העמודים שלו ידיעה מסוימת ולהכניס במקומה אחרת. אוהד קרא את הידיעה שהגיעה למחשבו. הכתב שהעביר אותה סיפר שאישיות פוליטית מסוימת התבטאה באופן בוטה כלפי קבוצת אוכלוסיה מסוימת. מנהל המשמרת לא יכול היה להשחיל את ההתבטאות הזאת לאחד משלושת העמודים הראשונים אבל גם הוא הבין שמדובר בהתבטאות מהסוג שיכול לפגוע אנושות בקריירה פוליטית, כמו במקרה של אורי אור, למשל.

אוהד הרים טלפון לכתב שהעביר את הידיעה והתעניין אם ההתבטאות הועברה על ידי האישיות עצמה. הכתב הגיב בשלילה ואמר שהיא נמסרה לו על ידי מישהו ששמע אותה בשיחה פנימית. אוהד כבר ידע דבר או שניים על החיים; למשל, שאם השומע הוא מנאמני האישיות, אין לו כל אינטרס להעביר אותה לפרסום, משום שזו תגרום נזק – ושאם הוא אינו מנאמניו, אין לו מה לחפש ב''פגישה פנימית''. הוא חשד שיריב פוליטי העביר לידי הכתב את המידע כדי לפגוע באותה אישיות.

- ''לקחת תגובה מהאישיות?'' שאל אוהד
- ''לא'', הודה הכתב, ''השארתי הודעה לדוברת שלו אבל היא עדיין לא חזרה אלי''.
- ''תביא לי מייד התייחסות שלו'', הורה אוהד, ''אני לא מוכן לפרסם דבר כזה מבלי שאותה אישיות תסביר לי במה מדובר''

הכתב ציית. הוא השיג את הדוברת וכמה דקות לפני הסגירה העביר את תגובתה שהדברים לא נאמרו מעולם, ולא זו בלבד אלא שהאישיות שהתה בימים האחרונים בחופשה פרטית בחו''ל ולא קיימה שום פגישה, לא פנימית ולא אחרת. במלים אחרות – אין שום אימות לסיפור הזה.

אוהד הביט סביבו וראה שהמערכת כבר מתרוקנת. השעה הייתה מאוחרת מאוד, העורכים ירדו לדפוס עם הגיליונות הערוכים והמאושרים כדי לסגור קצוות לפני ההורדה הסופית וההדפסה. מנהל המשמרת ישב ליד שולחנו, מציץ בו במבט זועף. אוהד קם ממקומו והלך לקראתו.

- ''אני לא יכול להכניס את הידיעה הזו'', אמר בפשטות, ''אין לה שום אימות''.
- ''עכשיו אתה מספר לי את זה?'' קפץ המנהל, ''שנייה וחצי לפני הסגירה?''
- ''אני מצטער, זה לא היה בכוונה. רק עכשיו חזר אלי הכתב ואמר שההוא מכחיש את כל הסיפור''.
- ''נו, אז מה הבעיה? תן כותרת עם ההתבטאות ואחר מקף ו'האישיות מכחישה'. הם תמיד מכחישים, הנבלות האלה''.
- ''זה לא הגיוני. הוא אומר שהדברים לא נאמרו בכלל. שלא דובים ולא פגישות. אני לא רוצה לפרסם את הקשקוש הזה ואחר כך לתת הסברים. בדקתי עם הכתב ואני חושב שמישהו מנצל אותו כדי לדפוק את האישיות''.
- ''בוקר טוב אליהו'', שפתיו של מנהל המשמרת נקפצו וארשת פניו ביטאה זעם הולך וגובר, ''תגיד, אתה בכלל מבין איפה אתה חי? בטח שמישהו מנסה לדפוק אותו! ראית פעם פוליטיקאי שלא מנסה לדפוק פוליטיקאי אחר? מהלכלוכים האלה אנחנו חיים!''.
- ''אבל...''.
- ''בלי אבל ובלי בטיח. תכניס את הכותרת הזאת וזהו''.
- ''אני רוצה עוד זמן כדי לבדוק שוב'', אמר אוהד.
- ''תשכח מזה. כל העמודים כבר ירדו ואתה היחיד שמעכב את ההדפסה. אמרתי לך כבר מאה פעם: כשיש סתירה בין דיוק לבין עמידה בלוח הזמנים – הזמן קובע. הדבר האחרון שחסר לנו זה שמחר זה לא יתפרסם והוא יילך עם זה לעיתון המתחרה. ואז זה יהיה על הראש שלי, לא רק שלך. הבנת?''

אוהד סירב. הוא חזר למחשב שלו, החזיר את הידיעה המקורית והגיש את הנייר למנהל המשמרת. דו-קרב הצרחות שניהלו השניים הדהד בכל הסביבה. בשיאו, חטף מנהל המשמרת את העמוד הגורלי מבין ידיו של אוהד ונכנס עימו למשרד העורך הראשי. הוא יצא משם אחרי כמה דקות, אדום מזעם, ונשבע לחסל את החשבון עם אוהד האידיוט. העורך הראשי, התברר, החליט שלא לקחת סיכון. העמוד ירד במתכונתו המקורית, כלומר ללא הידיעה על אותה התבטאות בעייתית.

זמן קצר לאחר מכן פוטר אוהד מהעיתון בטענה של חוסר התאמה. כיום הוא עוסק בתחום אחר לחלוטין ואינו מתגורר עוד בארץ. מנהל המשמרת עובד היום באותו עיתון כעורך בכיר.







5. וסיפור קטן מעברי הפרטי. בנובמבר 1995 שימשתי ככתב המדיני של סוכנות עתי''ם, אללה ירחמה. כולנו זוכרים מה קרה ביום הרביעי באותו חודש. יומיים לאחר מכן, בתום הלווייתו של יצחק רבין, נשלחתי לכסות את המגעים המדיניים שקיים ראש הממשלה בפועל דאז, שמעון פרס, עם המדינאים הרבים שבאו ארצה.

פרס קיים את מפגשיו בסוויטה נאה במלון המלך דוד בירושלים. הבולטים שבין אותם מדינאים היו נשיא ארצות הברית, מנהיגי מדינות אירופיות שונות וגם פוליטיקאים בכירים ממדינות מוסלמיות רבות. את תשומת הלב המרכזית עוררו כמה נסיכויות מאזור המפרץ. אחרי הכול, תהליך אוסלו הביא להתקרבות מדינית וכלכלית עם כמה מהן; חלק מאותן מדינות נטו ''להנמיך פרופיל'' ביחסיהן עם ישראל בשל לחצים שהופעלו על ידי מדינות שהיו מסויגות מההתקרבות הזו, כולל סוריה ומצרים. שירותי הביטחון נקטו תגובה מוגזמת, אבל מובנת לחלוטין לאור נסיבות רצח רבין. הם פשוט מנעו מהעיתונאים להיכנס למלון ותחמו את גישתם לצידו השני של רחוב המלך דויד, סמוך למגדל ימק''א. אותו מיתחם גודר בחבל ואת החבל הזה לא היו רשאים הכתבים והצלמים לעבור. כלומר, לא נתנו להם אף לרדת לכביש. בצר להם, פתחו הכתבים את הטלפונים הניידים והתחילו להשאיר הודעות בביפרים לכל מקורותיהם בפמליית פרס. משתיקות הטלפונים הניידים ומדממת צלצולי וריטוטי הביפרים היה ברור שמידע חדש אינו דולף לכתבים המדיניים מהפגישות. ובכל זאת, היה צורך לדווח על משהו. לא יתכן שמערכות תקשורת שלמות יעבדו סביב השעון ולאיש לא יהיה מידע חדש, בלעדי אם אפשר, על פריצת הדרך המדינית הצפויה.

אחד הכתבים הזוטרים שהיו במקום החליט להלעיג על הקולגות שלו באמצעות הוכחה שמצוקת המידע שלהם תוביל אותם לפרסם כל בדל סיפור, ללא כל בדיקה והצלבה, ובלבד שיישמע סביר. הוא פרש הצידה בחשאי והשאיר לשניים או שלושה מהם הודעה בביפרים. ההודעה הייתה זהה. סופר בה, אם אני זוכר נכון, שבשיחות שקיים פרס עם נציגי מדינות המפרץ מתגבש סיכום לפיו ייצא הדיפלומט הישראלי ברוס קשדן (שבאותם ימים פיתח קשרי אמון עם רבים מבכירי מדינות המפרץ) לביקורים בכמה מהן כדי לגבש טיוטה להקמת קשרים דיפלומטיים ביניהן; כמו כן, נאמר בהודעה כי בינואר צפויה להתקיים מסיבת עיתונאים בה יודיעו קטאר, כוויית ובחריין במשותף על כינון קשרים דיפלומטיים מלאים עם ישראל.

הידיעה לא הייתה בלתי סבירה מבחינת הכיוון המדיני שאליו הובילה. אפס, כל מי שהיה מצוי אז בעניינים יכול היה לדעת כי יש בה כמה בעיות עובדתיות (ולא ניכנס אליהן כאן, ברשותכם, משום שזה יסיט את הסיפור מהמסר העיקרי שלו). הדבר הבא שאני זוכר הוא שכעבור עשר דקות קיבלתי טלפון בהול מחברתי, שחזרה כבר הביתה מיום עבודתה. כנוהל שבשיגרה, נהגה לדווח לי על כל מה שמשודר במהדורות החדשות של אותן שעות. ''עכשיו דיווחו בערוץ 2 שכוויית, קטאר ובחריין עומדות לכונן קשרים עם ישראל'', אמרה לי. הסתכלתי חליפות בעודד, הכתב הנמרץ של הערוץ שעמד מטרים ספורים ממני, ובכתב שהשאיר את ההודעות ושהוכיח בכך את הנקודה שלו. על פני עמיתי המפברק התפשט חיוך רחב. הוא צדק. עודד לא טרח לבדוק לשנייה את העניין. הוא שידר בלוף ללא כל הצלבה. היו לכך שתי סיבות: לא היה לו עם מי לבדוק – והוא רצה להקדים בכך את הערוץ המתחרה. זה הספיק.

עודד כבר לא עובד באותו ערוץ, אבל הוא עדיין עיתונאי מוכר ופופולארי וגם פרשן העוסק בענייני דיומא, מצבא ועד לספורט. איש מעולם לא טרח לבדוק את המידע ששידר שווה משהו. אף אחד גם לא הסתכל לאחור ולא נימק מדוע האירועים שאת קיומם העתידי שידר בוודאות רבה כל כך לא התקיימו. בדיקה עצמית אינה מתרחשת לעתים קרובות בהווה, קל וחומר שלא בדיעבד.







ושוב: הסיפורים הללו אינם החמורים ביותר שאפשר למצוא. אלה סיפורים שנתקלתי בהם בזמנים כאלה ואחרים, כאלה המייצגים דילמות של ממש שכמעט ואין עיתונאי שלא נתקל בהם ושבמידה רבה טיב טיפולו בהן מעיד על אישיותו, על יושרו ועל מקצועיותו. אתם מוזמנים להביע את דעתם.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
נו נו   בר שושני   שבת, 22/09/2007 שעה 1:28   [הצג]   [2 תגובות]
אז מה עושים?   ארגונאוט   שבת, 22/09/2007 שעה 19:58   [הצג]   [2 תגובות]
התקבל בבלוגדיבייט   בלוגדיבייט   שבת, 22/09/2007 שעה 22:45   [הצג]   [908 תגובות]
שני סנטים   צביקה   יום א', 23/09/2007 שעה 15:00   [הצג]
שמות, אורי. שמות   גדי שמשון   יום א', 23/09/2007 שעה 20:18   [הצג]   [2 תגובות]
בדיוק בשיבל זה יש בלוגים   כרמל   יום ה', 27/09/2007 שעה 15:00   [הצג]   [1956 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©