היסטוריה קצרה של בגידת האינטלקטואלים/ יוסי גורביץ
יום ב', 18/06/2007 שעה 14:34
בשנים האחרונות, באיטיות אך בהחלטיות, מגבשים אינטלקטואלים בראשות פרופ' סו בלקוול מאוניברסיטת בירמינגהאם (ובשיתוף דמויות מוכרות בישראל כמו פרופ' חיים בראשית, לשעבר מרצה במכללת ספיר שבנגב) הטלת חרם אקדמי כולל על ישראל. חרם זה, כך הם מקווים, יתפשט לא רק למדינות אחרות אלא גם לתחומים שונים. זהו, כנראה, שיאה של תופעה הידועה כ''בגידת האינטלקטואלים'': נכונותם של משכילים להילחם בתופעות שהם רואים כשליליות באמצעות צידוד בפעולות אלימות ותוך שיתוף פעולה עם רודנים מהגרועים בהיסטוריה של העת החדשה. יוסי גורביץ, במאמר אורח, עומד על שורשיה וקורותיה של התופעה הזו. ''מי שסבור שג‘ורג‘ בוש גרוע מאוסמה בן לאדן...ושיש מעשים שהם מותרים למדוכאים אך אסורים על חברות נורמטיביות – איננו איש שמאל'' הוא כותב, ''...הוא עורג אל הדיקטטורה ואל הטוטאליות של האלימות, והוא משמש, כביטויו של לנין, 'אידיוט מועיל' של אויבי החברה החופשית''.










בעולם מושלם, לא היה אי צדק. בעולם מושלם, לא היו מלחמות. בעולם מושלם, לעולם לא היה צורך בשימוש באלימות. העולם לא מושלם. בני האדם הם גזע פגום קשות. אם לצטט את קיקרו, אנחנו לא חיים ברפובליקה של אפלטון, אלא בין החיריונים של רומולוס.

הפועלים רצו להפוך לבורגנים. אדוארד ברנשטיין (מקור תמונה 1)

אם הנטיה האינסטינקטיבית של הימין היא שימור הקיים, שמרנות - עמדתם של אלה שהסטטוס קוו נוח להם - - הרי שהשמאל, עוד מתקופת המהפכה הצרפתית, גרס שהעולם דורש תיקון.

אין גם ספק שבכך צדק השמאל. חלוקת העושר וחלוקת הכוח בחברה היתה מעוותת בקיצוניות לצד אחד. וזה בלי לומר מילה על הקולוניאליזם, ששעבד ארבע יבשות של העולם לצאצאיה של אחת הקטנות שביבשות.

התוצאה היתה שעם תחילת המאה ה-‏20, האינטלקטואלים השמאלנים, רבים מהם אכולי חרטה בשל הפריבילגיות של בני מעמדם, נקטו יותר ויותר בגישה של תיעוב כלפי כל מה שהוא מערבי.

המהפכה המיוחלת לא פרצה באירופה. ההמונים לא רצו בה. כפי שידע ברנשטיין עוד במאה ה-‏19, הפועלים לא רצו להיות פועלים.- הם רצו להיות בורגנים. במקום היחיד שבו פרצה מהפכה, ההמונים לא רצו בה. קבוצה קנאית תפסה את השלטון בשל נכונותה להשתמש בכל אמצעי כדי להחזיק בו. במשך כל שנות קיומה. תפסה עצמה ברית המועצות כנמצאת במלחמה מול אוכלוסייתה-שלה, ולא בחלה באמצעים כדי לנצח בה.

הגולאגים והטיהורים לא הצליחו לגרום לרוב השמאלנים להתפכח, ההערצה למהפכה ול“גן העדן הסוציאליסטי” נשארה בעינה עשרות שנים. עשרות, לפחות, מבין האינטלקטואלים ואנשי האליטות במערב בגדו במולדתם ושירתו את העריצות הסטליניסטית. הזיגזגים הקבועים של המדיניות הסטליניסטית, והצורך לעקם מחדש כל פעם את התיאוריה כדי שתתאים לתפנית החדה החדשה, הפריעו למעט מאד. הסכם ריבנטרופ-מולוטוב - שהביא לכך שברה“מ נכנסה למלחמת העולם השניה כבעלת ברית של הנאצים, עובדה שאוהבים לשכוח - גרם למשבר אמון בקרב האינטליגנציה, אבל היא התאוששה לאחר שהיטלר בגד בבעל בריתו ופלש לברית המועצות.

סטאלין חזר להיות שמש העמים, ונותר כזה גם לאחר שעבודה האלים של פולין, גם לאחר רצח מסריק ונפילתה של צ‘כוסלובקיה ב-‏1948, גם לאחר המצור על ברלין באותה שנה, בם אחרי שנת הטיהורים הנוראה 1949, גם אחרי המשבר עם טיטו, גם לאחר שהאנטישמיות הפכה למדיניות הרשמית של משטרו. חרושצ‘ב היה זה ששבר את קסמה של ברית המועצות: הוא חשף חלק מן האמת על סטאלין בנאום ב-‏1956, ובאותה שנה הוא דיכא באלימות את ההתקוממות ההונגרית.

אחרי חרושצ‘ב, אף אחד – פרט לעבדים הנרצעים שבמפלגות הקומוניסטיות - לא התייחס עוד לברה“מ כאל מאור העתיד, כיבושה השני של צ‘כוסלובקיה, ב-‏1968, סתם את הגולל על הטענה שאפשר להתייחס לאימפריית הרשע הזו כאל משהו מתקדם.

האינטליגנציה החלה, בשנות השישים, לחפש אליל אחר: חלק מצאו אותו במאו, שהתעלה אפילו על סטאלין במספר הביצים ששבר בדרך אל החביתה הבלתי קיימת. אחרים החלו להעריץ “שיטות אחרות“, שיובאו מן העולם השלישי. קובה, עוד דוגמא נהדרת לגן עדן סוציאליסטי שתושביו שואפים להמלט אל הגיהנום הקפיטליסטי, זכתה להערצתם של רבים. השוטים עדיין מסתובבים עם חולצה ועליה הדפס דמותו של אותו רוצח המונים, ארנסטה גווארה.

מחריב את ארצו. רוברט מוגאבה (מקור תמונה 29

בשנות השישים החלה הדה-קולוניזציה לתפוס תאוצה, ורבים ממנהיגיה הגדירו עצמם כסוציאליסטים או קומוניסטים, וזכו לאהדת השמאל ובדרך כלל גם לתמיכה סובייטית מאסיבית. כאן נפלו רוב אנשי השמאל למלכודת קלאסית - התפיסה שהמדוכא הוא גם צודק ונאור. לא היה שום דבר נאור ברוב הדיקטטורים שקמו בעקבות הדה-קולוניזציה. “היא רפובליקה עממית דמוקרטית“, אמר סר המפרי ב“כן, אדוני ראש הממשלה“, “וכמו כל הרפובליקות העממיות הדמוקרטיות, גם היא דיקטטורה קומוניסטית“.

אבל הם לא היו מערביים. וככל שקרסה האידיאולוגיה הקומוניסטית, כך התמקדו הקומוניסטים המאוכזבים והפוסט-קומוניסטים בשנאת המערב, ובמיוחד שנאת ארצות הברית. שנאה, כידוע, היא כלי מצוין לליכוד שורות. האויב הנוכחי של ארצות הברית או המערב יזכה לאהדה אוטומטית, או לפחות לשתיקה; ואם הוא גם “מדוכא“, או מדוכא בעברו, מה טוב.

כך ממשיכים אנשי שמאל רבים לעשות הנחות לדיקטטורים בשקל כמו קסטרו, מוגאבה, פוטין, נאצר, ולאחרונה צ‘אווז (ולפני שתתחיל המקהלה של “הוא לא דיקטטור” - הוא שוקל מינוי לתפקיד נשיא לכל החיים, העביר חוק שאוסר למתוח עליו ביקורת בפומבי, ועוסק במרץ בחקיקת חוק שישבור סופית את הפרלמנט ויעניק לו את הזכות לקבוע את חבריו. את בית המשפט העליון הוא כבר סירס. שאלה: איך היה השמאל הרדיקלי מתייחס לבוש, אילו היה נוקט בחלק מן הצעדים הללו?).

רבים בקרב האינטלינגציה והתקשורת נשארו אוהדים לברית המועצות בשנותיה האחרונות, ואף כיום. לא במודע; הם לא תמכו בברית המועצות. אבל, באורח מוזר, הם נטו להגן עליה. רוב העיתונות המערבית לא התייחסה אל ברז‘נייב, כובש ומחריב אפגניסטן, כמחרחר מלחמה או כפושע מלחמה, תואר שמיהרה להדביק לרונלד רייגן, שלא כבש אף מדינה. מני זהבי כתב כאן משפט בלתי נתפס לפני כחודש: “עבור הסובייטים, תקיפת ארצות שכנות, שלא היו מלכתחילה כפופות לשלטונם, הייתה פרקטיקה חריגה.” כלומר, הוא מכיר בזכותה של ברית המועצות לתקוף מדינות שהיו “כפופות לשלטונה” – כמו פולין, המדינות הבלטיות ויש להניח שמדינות ברית ווארשה. יש כאן שני טיעונים: האחד, שובניזם רוסי קלאסי, שמניח מרחב מחיה רוסי; השני, הטענה שמותר לברית המועצות לפלוש למדינות אחרות על פי שיקוליה והאינטרסים שלה. איך היה השמאל הרדיקלי מתייחס לפוליטיקאי אמריקני שהיה אומר שלארצות הברית מותר לפלוש למדינות אחרות, בהתאם לשיקוליה והאינטרסים שלה?

הרדיקלים העתיקו את תמיכתם, באופן משונה במיוחד, גם ליורשתה של ברית המועצות, רוסיה הפוטיניסטית. מלחמת ההשמדה שמנהלת רוסיה בצ‘צ‘ניה – גרועה בהרבה מהמלחמה המתרחשת בעיראק, גרועה לאין שיעור מהסכסוך הקליל בין הישראלים לפלסטינים – זוכה לשתיקה. הרדיקלים תמכו בצד הרוסי – סרביה – במלחמת האזרחים ביוגוסלביה, התנגדו למעורבות האמריקנית במלחמה שהפסיקה את רצח העם, והגורו הרדיקלי נועם חומסקי אף הכחיש את עצם קיומו של טבח סרברניצה. כשהתפרסמה העובדה הלא נעימה הזו – לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שבה חומסקי ינתק מגע עם המציאות – הוא פתח בקמפיין תקשורתי, שהצליח לגרום לגארדיאן הבריטי למשוך את הידיעה שפרסם. באותה הזדמנות, מחק הגארדיאן גם מכתב זועם של ניצול מחנה ריכוז סרבי. אגב, הראיון עם חומסקי נסב סביב הגנתו של חומסקי על זכות הדיבור של מכחיש שואה. מסתבר שלניצולי הטבח שחומסקי תמך בו אין זכות דיבור.

עיתונאית רוסית בכירה, אנה פוליטקובסקיה, נרצחה. ככל הנראה על ידי שלוחי פוטין. זה היה נסיון ההתנקשות השני בה. פוליטקובסקיה כתבה על זוועות השלטון הרוסי בצ‘צ‘ניה. השמאל הרדיקלי שתק. המחאות באו מן הליברלים, השמרנים והשמאל המתון. תחת שלטונו של פוטין, נרצחו עד כה 19 עיתונאים.

ממשל פוטין ביצע פיגוע גרעיני בלונדון ורצח מתנגד משטר, ויקטור ליטוויננקו. התביעה הבריטית דורשת את הסגרתו של בריןן ק.ג.ב. לשעבר. המעשה, אם יקושר ישירות לפוטין – ואני, אילו הייתי סוכן ביטוח, לא הייתי מוציא פוליסת ביטוח חיים לחשוד ברצח – הוא פעולת מלחמה, דומה לזו שביצע המוסד בירדן ב-‏1997. והשמאל הרדיקלי? שתיקה.

אינטלקטואל התומך ברודנות הוא 'אידיוט מועיל'. ולדימיר איליץ' לנין (מקור תמונה 3)

סין כובשת את טיבט מאז 1949, באלימות ואכזריות העולים על הכיבוש הישראלי בגדה וברצועה. הטיבטים, יש לציין, נמנעים מצידם מטרור. והשמאל הרדיקלי? שותק. סין תמכה במשטר החמר רוז‘ בקמבודיה, שהשמיד שלושה מיליונים מבני עמו, וגזר עונש מוות על חובשי המשקפיים. סין פלשה לוויאטנם כשזו פלשה לקמבודיה כדי להפסיק את שלטון החמר רוז‘ הקניבליסטי. והשמאל הרדיקלי? הוא מחה על כך שארה“ב בנתה טילים חדשים.

השמאל הרדיקלי מוחה על ההוצאות להורג בארצות הברית, במקרים רבים בצדק; אבל בסין מוציאים אנשים להורג ללא משפט כלל, ולעיתים כדי שהמדינה תוכל למכור את אבריהם; סין מייצאת מוצרים קוסמטיים העשויים מעור אסירים; והשמאל הרדיקלי שותק. הצבע האדום מחפה על הכל, גם על הקפיטליזם הפראי בתחום הרפואה הסינית.

מוגאבה, לוחם חירות בעבר, משמיד את ארצו, זימבאבוואה. השמאל הרדיקלי מסתכל הצידה. רצח עם מתרחש בדארפור, אבל הוא מתרחש על ידי האנשים הלא נכונים: מוסלמים ערבים. בניז‘ר עדיין יש עבדות, בפועל ממש, אבל הרדיקלים מעדיפים לדבר על העבדות שבתרבות הצריכה. תושביה של ניז‘ר הם אפריקנים ומוסלמים, וכידוע, אין שום קשר בין עבדות ובין אפריקנים ומוסלמים. מעולם לא היה. אם לשפוט על פי התיאולוגיה הרדיקלית, עבדות היא משהו שקרה בארצות הברית, ובה בלבד. ערבים מעולם לא סחרו בעבדים ואפריקנים מעולם לא מכרו את בני השבט הסמוך לעבדות.

מכאן ניתן להסביר את הברית המשונה כל כך בין אנשי שמאל ובין איסלמיסטים. פמיניסטיות צעדו לצד נשים רעולות, הומוסקסואלים לצד אימאמים שקוראים לסקילתם, כי היתה להם מטרה קדושה משותפת: התנגדות לארצות הברית. איזו מתנה גדולה נתנו לאנשים האלה ג‘ורג‘ בוש והקרקס המעופף שמשמש אותו כממשל!

את הטרוריסטים שפוצצו עצמם ברכבת התחתית בלונדון בשביעי ביולי צריך להבין, אבל שום הבנה שכזו אינה מוצעת לבלייר – ששגה, ושגיאה גדולה שגה, אבל טרוריסט בכל זאת איננו. איגודי האקדמאים הבריטים מחרימים את ישראל – אותה, ולא את רוסיה, אותה ולא את סין. אותה, ולא את מולדתם עצמה, שכובשת כרגע את עיראק.

אבל מי שסבור שג‘ורג‘ בוש גרוע מאוסמה בן לאדן, ושאהוד אולמרט גרוע מאיסמעיל הנייה, ושיש מעשים שהם מותרים למדוכאים אך אסורים על חברות נורמטיביות – איננו איש שמאל. הוא איננו מאמין בשוויון. הוא עורג אל הדיקטטורה ואל הטוטאליות של האלימות, והוא משמש, כביטויו של לנין, “אידיוט מועיל” של אויבי החברה החופשית.

להתפכחות מברית המועצות נדרשו 40 שנים. לא ברור כמה זמן יידרש להתפכח מרעל האנטי מערבי ומן התפיסה הפוסט-קולוניאליסטית השקרית. לא בטוח שיש לנו 40 שנים.


ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.








יוסי גורביץ הוא מתרגם ועורך. המאמר פורסם במקור בבלוג החברים של ג'ורג'.




[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
בסדר, אבל...   David   יום ב', 18/06/2007 שעה 15:15   [הצג]   [8 תגובות]
לא ,גובה ממש עניינית -   אורן צור   יום ב', 18/06/2007 שעה 23:42   [הצג]
אינטלקטואלים ?   דודו   יום ג', 19/06/2007 שעה 0:06   [הצג]
שאלות ליוסי   דוד סיון   יום ג', 19/06/2007 שעה 17:39   [הצג]   [6 תגובות]
רגש   אלדד   יום ה', 21/06/2007 שעה 12:56   [הצג]   [5 תגובות]
חוסר פרופורציות   אבי   יום א', 24/06/2007 שעה 20:51   [הצג]   [2 תגובות]
באיחור...   בעז   יום ג', 10/07/2007 שעה 11:30   [הצג]
התקרנפות   אורי מילשטיין   יום ו', 20/02/2009 שעה 13:18   [הצג]
יוסי גורביץ?! מה נסגר איתך לעזעזל?   ריאליסט   יום ו', 27/04/2012 שעה 14:35   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©