אחרי עשרים שנה
שבת, 16/06/2007 שעה 3:41
אדם צובר זיכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ. כך, אם זוכרני נכון, כתבה פעם יונה וולך (ושרה דורית ראובני). אז הנה זיכרון אחד: היום לפני עשרים שנה פגשתי את ע'. זה החל בהתכתבות תמימה, המשיך בקביעת פגישה שלא היו ממנה יותר מדי ציפיות והסתיים בזוגיות שעל אף שלא ארכה זמן רב זכורה לי עד היום כאחת המהנות שהיו לי. רומן בין חייל צעיר לתיכוניסטית נלהבת שדומים לו נרקמים מדי יום במדינה שלנו. כמה פיסות מציאות קטנות נותרו בכל זאת בזיכרוני ועכשיו אני מנסה לעשות בהן סדר. ועשרים שנה הוא גם פרק זמן מספיק כדי לשכוח, לסלוח ולנסות לגשר על פערי המידע. בעשרים שנה יכולים להיווצר חיים שלמים וגם אפשר לשחזר מפרספקטיבה בטוחה את הדברים שקרו אז ולנסות להבין אותם קצת יותר - או לפחות לזכור אותם טוב יותר.










16 ביוני 1987.


על אף שהצהריים היו, לפחות רשמית, מאחורינו, השמש עדיין זהרה במלוא חומה כשיצאתי מהמקלחת והתחלתי להתלבש. זה היה יום שלישי, יום שבבסיס בו שירתי היה נהוג לצאת בו לאפטרים. האפטר, חופשה צבאית קצרה, נמשך שם מיום שלישי בארבע אחר הצהריים ועד ליום רביעי בבוקר. נכנסתי למדי האל''ף שלי, השתדלתי שלא להזיע יותר מדי בשמש, לקחתי אישור יציאה מהרס''ר ויצאתי.

כמי שהיה בהמתנה לקורס חוי''ה, שהיתי אז בבה''ד החינוך במסמיה. היו לבסיס הזה לא מעט יתרונות, החל ממיקומו על ציר מרכזי ולא נורא רחוק ממרכז הארץ וכלה בעובדה שהוחזק ותוחזק על ידי האגודה למען החייל. הפרט האחרון משמעותו שהדודות החביבות היו מכינות ממולאים לארוחת צהריים, שוטפות את מגורי החיילים ונותנות צביטות חיבה בלחיים. תוסיפו על זה את הדשא הירוק, את משחקי הכדורסל בערבים ואת האווירה הכללית שהזכירה יותר קיבוץ בסדר גודל בינוני מאשר בסיס צבאי סטנדרטי, ותקבלו את הסיבה לכך זה נחשב כמקום לא רע לשרת בו.

אפטרים היו, מבחינתי, משהו כמעט בלתי שמיש. באותה תקופה נהגתי לחזור לסופי שבוע להורים בזכרון יעקב, מרבית חברי התגוררו בכלל בחיפה ולמעט מקרים נדירים במיוחד לא ניצלתי כלל את החופשות הקצרות הללו. מה כבר יכולתי לחפש במקומות כמו אשדוד, קרית מלאכי או נס ציונה, כשלא הכרתי שם אף אחד?

אלא שצירוף נסיבות הביא אותי לחרוג מהכלל הזה. אינני זוכר במדויק היכן מצאתי את המודעה, אבל היא משכה את תשומת ליבי. תלמידת תיכון מעיירה סמוכה ביקשה להתכתב עם בחורים בגילה פלוס כמה שנים. היא הייתה אז בת 16 וקצת; אני – כמעט בן 19. ההפרש היה סביר, אם כי העולמות כבר היו שונים מעט. מזה חצי שנה הייתי חייל בשירות חובה. מצד שני, אמרתי לעצמי, לך תדע; אולי תיפול על מישהי שמכירה את ההוויה הזו ויהיה לכם על מה לשוחח.

הומור, חריפות, שמחת חיים. ע' ואני ברגע של ביחד על הדשא, בבסיס בו שירתי. התמונה טושטשה כדי למנוע אי-נעימות אפשרית (מקור התמונה: אלבום התמונות המשפחתי).

היה לי ניסיון מסוים בהתכתבות מהסוג הזה. כשהייתי בן 15 פרסמתי מודעת התכתבות ב''מעריב לנוער''. לא היה שם הרבה: שם, גיל, כמה תחביבים (מוסיקה, קריאה, טיולים) ואת כתובת הדואר שלי בחיפה. אחרי שלושה ימים קיבלתי מכתב ממישהי. למחרת הגיעו עוד שלושה. ביום הבא - תשעה. לאחריו – ארבעה עשר. בים החמישי כבר נחתו 22 מכתבים בתיבה. מעתה והלאה, במשך שבוע תמים, לא פחת מספר המכתבים היומי מ-‏30, ולאחר מכן הלך והצטמצם עד שנפסק לגמרי. הדוור, שהיה פוגש אותי ליד התיבה, התעניין לדעת מי האישיות החשובה שזוכה לקבל דואר בכמויות כאלה. כשאמרתי לו שזה אני הוא התקשה להאמין ושאל אותי בצחוק אם התמניתי לשר בממשלה או משהו דומה. הסך הכול הסתכם במאתיים וחמישים מכתבים בערך.

היה קצת מוזר לי שעל כל המכתבים היו חתומות בנות. אחרי הכול, קודם לכן התכתבתי בעיקר עם ילדים בני גילי. למשל, עמית שנסע עם הוריו לשליחות בלונדון; או יאיר, שעזב את חיפה ועבר למושב בשרון. אבל עם כל כך הרבה כותבות קצת היה קשה לי להתמודד. אחרי שסיננתי את המכתבים העילגים ואת אלה שהעידו בעליל על הנרקיסיזם או על השטחיות של הכותבות, נותרתי עם 18 שהחלטתי להשיב להן. עכשיו תארו לעצמכם התכתבות עם שמונה עשרה נפשות במקביל וכמה אנרגיה זה צורך. בתקופה שקדמה לעידן הסלולר ולהתפתחותה של תרבות ההיכרויות ברשת, מכתבים דרשו השקעה מסוימת והשתדלתי להקפיד על כך שיהיה בהם יותר מאשר מריחה שטחית של ''ראיתי סרט מגניב'' או משהו מעין זה. בקיצור, זה דרש ממני לא פחות זמן מכפי שדרשו ממני הלימודים, ובתקופה כלשהי אף נהגתי לכתוב חלק מאותם מכתבים במהלך השיעורים עצמם. צריכת הנייר שלי הייתה במימדים כאלה שניתן להעריך שבאותן שנים הייתי אחד האחראים העיקריים לכריתת יערות האמזונס. המכתבים הללו לא התפתחו מעולם לכלל היכרות רומנטית כלשהי, אבל היו חוויה מעניינת בפני עצמה.

עתה, כשאני בשירות צבאי וכמה שנים אחרי אותה התכתבות המונית, לקחתי נייר ועט וכתבתי כמה שורות לנערה שפרסמה את המודעה. אולי הייתה זו הבדידות היחסית שבה הייתי שרוי, בעיקר כשהבחנתי בזוגות שלובי הידיים המסתובבים בבסיס. לא ניסיתי אף פעם לפענח את הסיבה שהביאה אותי לנסח את השורות הספורות הללו. גם לא היה בזה יותר מדי טעם. אין יותר מדי צעירים בגיל הזה שהיכרות עם המין האחר אינה מושכת אותם.

התשובה הראשונה שהגיעה ממנה הייתה פורמאלית משהו, אבל כתובה ביד קלה. השנייה כבר הייתה מבודחת, אבל נשאה נימה של ידענות והדיפה קורטוב של אכפתיות - שני אלמנטים שלא היו שכיחים בקרב הנערות שהכרתי עד אז. ע' הייתה בת לאיש קבע במילואים, פעילה בתנועת נוער שהשקפתה הייתה מנוגדת לשלי ובעלת חיבה בלתי מסותרת להיסטוריה ולטיולים. היה בה משהו מרתק, בנערה הזו. הקרבה הגיאוגרפית בין מקום מגוריה לבסיס דרבנה אותנו לקבוע מקום מפגש.









עליתי על אוטובוס ותוך פחות מחצי שעה ירדתי בתחנת האוטובוס שבה קבענו שניפגש. היא הופיעה אחרי כמה דקות. דקה, חייכנית, שערה הארוך והבלתי מסורק נופל על גבה. היא הובילה אותי ברחובות העיר ותוך דקות אחדות התפוגגה תחושת הזרות והתחלנו להרגיש נוח זה במחיצת זו.

הימים, כאמור, היו ימי יוני. שבוע הספר הגיעה ושנינו, שקריאה הייתה חלק מזהותנו המוצהרת, הלכנו אל רחבה גדולה שבה נפרשו לאורך ולרוחב דוכני הספרים. מי שמסוגל להסתובב שעות בין הספרים הללו, להתלהב מהטקסטים, לנסות להסביר את הקסם שבספר כלשהו לרעהו, להשוות בין גירסאות – אדם כזה הוא איש כלבבי. ע', התברר מייד, הייתה בדיוק מה שכתבה לי שהיא. סקרנית מאוד, מוכנה תמיד להקשיב, חריפה מאוד, ידענית גדולה, מתדיינת בלהט, מכניסה חידוד פה ושם. תענוג.

התפרנות שלי, שהתבטאה בתקציב שהספיק בערך לנסיעה הלוך ושוב באוטובוס ולבקבוק קוקה קולה, הביאה אותי לרכש זול במיוחד. אין מקום שהוא רחוק מדי, ספרו הדקיק של ריצ'ארד באך, עלה שישה שקלים בלבד, והיווה את הרכישה היחידה לאותו יום. אני מניח שאתם מכירים את באך, ההוא שכתב את ג'ונתן ליווינגסטון השחף ואת תעתועים. אותו באך שטען בספריו שטבע האדם אינו מוכוון על ידי המרחב או הזמן ושהוא חי ומתפקד כדי ליהנות, ללמוד ולחלוק חוויות עם אחרים, שהעיקרית שבהן היא חוויית האהבה.

משם המשכנו אליה הביתה. הכרתי את משפחתה: אב כסוף שיער בעל ארשת רצינית, אם חייכנית ועגלגלה, אחות גדולה ואחות קטנה. הייתי בטוח שזה יסתיים בכך שאחזור הביתה באותו יום ולכן גם לא הבאתי איתי שום דבר מלבד ארנק. כשע' הציעה לי להישאר לישון בביתה הופתעתי. ידעתי שחשנו נוח זה במחיצת זו, אבל לא תיארתי לעצמי שהצעה כזו אכן תגיע. איכשהו דמיינתי לעצמי את אותו אחר צהריים כהיכרות קצרה, הסתובבות משותפת ובלתי מחייבת, שיחת גישוש ונסיעה הביתה. להישאר לישון בעיר שאינני מכיר כשאין ברשותי אפילו מברשת שיניים או תחתונים להחלפה – על כך לא חשבתי מראש.

זו הייתה ראשיתה של מערכת יחסים בלתי נשכחת. באותו לילה ישנו באותו חדר, דיברנו אל תוך הלילה, מצאנו נקודות משותפות וגם בדקנו עד כמה מפותח חוש המישוש שלנו. כשיצאתי בבוקר לתחנת האוטובוס בדרך חזרה לבסיס, הרגשתי כמו מרווין יודול, הסופר המיזנטרופ שמגלם ג'ק ניקולסון ב''הכי טוב שיש'', לאחר שיריבתו לשעבר וידידתו בהווה, קרול קונלי (הלן האנט) מגדירה אותו כ''בוי פריינד'' שלה. ''יש לי חברה'', הוא עולץ כשהוא עושה לבדו את דרכו הביתה. דומה שזה משפט שהאיש העצור והבלתי-נסבל הזה מעולם לא הצליח להגות. ואוי, כמה שהמשפט הזה עושה טוב על הנשמה.

ע' התחבבה עד מהרה על כל חברי והפכה לחלק מהם. הפרשי הגילים כמעט ולא הורגשו. היא הייתה בוגרת לגילה, נמרצת, בעלת הומור שופע ומתפרץ ויכולת ביטוי בלתי מצויה. טיילנו יחד, כתבנו יחד, נהנינו מכל רגע. היא חדרה אל תוך משפחתי באותה טבעיות שבה התנהגה בתיכון בו למדה. אני, לעומת זאת, הפכתי פתאום למושא התעניינות מסקרן במיוחד מצד החוג החברתי שלה. אחרי שבמשך שנים ראיתי את בנות כיתתי מסתודדות עם חיילים שבאו לבקרן, הייתי עכשיו בעצמי החייל שבא לראות את נערתו במהלך ההפסקה הגדולה. יכולתי לראות מזווית העין את ההתלחשויות שהתעוררו בעקבות הופעתו של הגבר במדים שנשקו מתלכסן על גופו.

היה כיף למתוח את ע'. פעם סיכמנו שאגיע אליה לסופשבוע. ירדתי בתחנת האוטובוס הסמוכה לביתה, הלכתי לתא טלפון ציבורי, שלשלתי אסימון (היה פעם דבר כזה) בחריץ והתקשרתי. אמרתי לה בקול עצוב שחטפתי ריתוק בעקבות איזו עבירת משמעת ולא אוכל להגיע. האנחה העצובה מצידו השני של הקו הייתה אמיתית לגמרי. שלושים שניות מאוחר יותר, כשפניתי בעיקול הכביש ונכנסתי אל תוך שדה הראייה שלה, יכולתי לשמוע את הספק צרחה ספק צחוק משוחרר ''מגעיל אחד!!''; ותוך שניות ספורות היא הסתערה לכיווני, הטילה את עצמה אל תוך זרועותיי וכמעט ריסקה את עצמותיי בחיבוק עז.

ע' הייתה חובבת גדולה של שירים ארצישראליים ישנים. פעם לקחה אותי למופע של ניסן כהן-הברון. זו הייתה אולי השירה בציבור הכיפית ביותר שאי פעם ביקרתי בה. דומה שהיינו צעירים בעשרים שנה מהצעירים ביותר שהיו שם. זה לא שינה לה דבר. העובדה שבני גילה העדיפו לראות בסוג זה של בילוי חוויה אנכרוניסטית המתאימה אולי להוריהם, הייתה מבחינתה חשובה כקליפת השום. בפעם אחרת הלכנו שנינו להופעה של ''הכול עובר חביבי''. חטפתי שם התקף אסטמה רציני, אבל הדבר לא מנע משנינו ליהנות מהמוסיקה, מהשילוב הווקאלי המצוין, מהקהל הנלהב.

והייתה את אותה פעם שבה ישבנו, שמונה צעירים, אצל אחת מחברותיה ושיחקנו בקלפים. ואז הציע מאן דהוא שנהפוך את זה לסטריפ פוקר. ובסופו של דבר לא נותרה פיסת אריג אחת על הגוף וידענו שקורה לנו משהו מסתורי, מסקרן ונעים בפעם הראשונה. ואז נשמע קול מכונית חונה וכולם זינקו אל תוך בגדיהם במהירות ואחרי שניות ספורות הופיעו בפתח הוריה של אותה חברה. עד היום אין לי מושג אם הבינו מה קרה שם ועד כמה היו קרובים לתפוס את כולנו עירומים בסלון ביתם.

והיה גם אותו אחר צהריים שבו ישבנו והאזנו לקלטת האחרונה שקנתה, ''פנים ושמות'' של דני רובס. ע' סיפרה לי שקראה באיזה מקום שהמלים של ''מחר הוא יחזור'' (אולי השיר המרגש ביותר שכתב רובס בקריירה שלו) נכתבו על אחיו המת של רובס. ומשם גלשנו אל המנגינה הקפואה והסיפורים המדוקלמים על רקע האקורדיאון ב''גבעת התחמושת'' וכמה שהשיר הזה מצמרר.

וכשהחל הקורס הצבאי שלי חולקנו לשלושה צוותים. והחיילים (שלמעשה, היו בעיקר חיילות) בצוות שלי נצטוו לענוד סרטים אדומים על כותפות מדיהם. וע', שבאה לבקר אותי בבסיס בפעם הראשונה שבה הותר הדבר מאז תחילת הקורב, הביאה לי סרטים מבד אדום קשיח והתעקשה לענוד אותם על כותפותיי. על הימני שבהם כתבה ''אני אוהבת אותך'', ועל השמאלי – ''גם בצד הזה אני אוהבת אותך''. אחר כך, ביודעה את אהבתי להרי הכרמל ולשביליהם, הביאה לי מפת סימון שבילים שעליה כתבה בטוש חום ''שנלך בעוד הרבה שבילים (גם בלתי מסומנים)''. והמפה הזו נמצאת איתי עד היום. לא נפטרים כל כך מהר ממזכרות כאלה.

וכל אלה היו מעין פיסות מציאות שנקרעו ממקומן וחדרו אל זכרוני והתערבבו שם זו בזו ועתה אני שוב עוסק בהפרדתן זו מזו ובניסיון לסדר אותן לפי רצף כלשהו – של זמן, של דיאלוג, של רומנטיקה.









אחרי שבעה חודשים וקצת זה נגמר. לא חשוב למה, אבל נגמר. שמרנו קצת על קשר, אבל באחת השיחות האחרונות היא אמרה לי כמה דברים שפגעו בי מאוד ולא יכולתי יותר לדבר איתה. זו הייתה תקופה קשה, מייסרת, עמוסת לבטים. הטבעתי את עצמי בים של דייטים אחרים ובהרבה ספרים ומוסיקה. לפצעים עצמם לקח כמה שנים טובות להגליד. לימים יצאתי לקורס קצינים ונודע לי שהחבר הנוכחי שלה נמצא שם גם הוא. היא הגיעה לטקס הסיום שלו וראתה אותי משוחח עם מישהו על מגרש המסדרים ואפילו התקרבה אלי בחיוך, אבל לא יכולתי לדבר איתה. התעלמתי. ראיתי את פניה המתכרכמות. היא לא אמרה דבר והסתלקה משם. יותר לא ראיתיה מעולם.









שנים חלפו. התבגרנו. כל אחד מאיתנו הלך לדרכו שלו. מדי פעם שמעתי עליה. בצבא שירתה עם קרובת משפחה שלי ביחידה קטנה מאוד ואינטימית מאוד. אותה קרובה סיפרה לי ששמי עלה לא פעם ולא פעמיים בשיחות ההן. לימים נודע לי שנישאה לאותו ברנש מהקורס קצינים, הקימה משפחה ועשתה שני תארים בפסיכולוגיה. פעם, באופן בלתי צפוי, נתקלתי בשמה באינטרנט. התברר לי שהיא גרה ביישוב כלשהו במרכז הארץ שבו התגורר גם אחד מחברי הקרובים ביותר. הרמתי טלפון לאותו חבר ושאלתי אותו אם הוא מכיר את הגברת. הוא ענה שבוודאי, שביתה היא החברה הטובה ביותר של ביתו. שהיא ומשפחתה מתגוררים שתי דקות הליכה מביתו שלו. שהיא נחמדה מאוד. כשאמרתי לו שזו חברתי לשעבר פלט מייד: ''לא יכול להיות! איזה צירוף מקרים!!''.

מדי פעם אני מוצא עצמי חושב עליה. לו ניתן, הייתי שמח לשבת איתה לכוס קפה ולנסות לסגור את פערי הזמנים. מה עשתה כל השנים האלה. לספר גם קצת על עצמי, על הדברים שאני עושה. זה בוודאי לא יחזיר את הזוגיות האבודה ההיא (וזו גם לא הכוונה, כמובן) אבל זה יעניק תחושה של מילוי למרחק הגדול שנפער בינינו מאז.









16 ביוני 2007.


עשרים שנה חלפו. ''אחרי עשרים שנה'' הוא ביטוי טעון משמעויות. אצל או הנרי זהו שמו של סיפור על שני צעירים שערב פרידתם קובעים להיפגש בעוד עשרים שנה בפתחה של מסעדה בה נהגו לבלות. בחלוף שני עשורים מתברר כי אחד מהם הוא שוטר מקוף, והאחר – עבריין צמרת מבוקש. השוטר מזהה את חברו משכבר הימים, מתלבט לרגע, מוצא תירוץ כלשהו להסתלק ושולח שוטר חרש לעצור אותו במקומו. הוא עצמו אינו מסוגל לבצע זאת.

''אחרי עשרים שנה'' הוא אחת מיצירותיו של נגיב מחפוז. מתקן אוכפים עני נשדד על ידי חבורת בריונים אלימים המכריחים אותו לגרש את אשתו הטרייה. הוא עוזב את השכונה האלימה, הופך בעצמו לעבריין אלים, מתעשר וכל אותה עת חולם על נקמה. כשהוא שב לבצע אותה, עשרים שנה אחרי, הוא מגלה שראש החבורה מת ממילא כבר לפני חמש שנים כך ששוב אין חלום הנקמה שלו בעל ערך כלשהו. והנערה שאהב הפכה להיות מישהי אחרת, שונה מאוד מזו שזכר. מיואש ובודד, הוא עוזב את השכונה שלא על מנת לשוב אליה לעולם.

עשרים שנה הם פרק הזמן שלאחריו החליט הבמאי קלוד ללוש לבדוק מה קרה לאן גוטייה ולז'אן לואי דורוק, שני הנאהבים שנפרדו בסוף סרטו המופלא הראשון ''גבר ואישה''. הוא מגלה שכל אחד מהם עדיין ממשיך במירוץ העכברים של החיים. וגוטייה, שהפכה לבמאית אבל סרטה האחרון היה כישלון צורב, מבקשת לעשות סרט על סיפור אהבה שיינוק את תמציתו ואופיו מהרומן שלה עם דורוק. והיא מוצאת שהשחזור הזה אינו רק קשה לביצוע, אלא בעצם בלתי אפשרי לחלוטין. כי כל סיפור אהבה הוא חד-פעמי נסיבותיו ובהתפתחותו והוא בעצם חלק מז'אנר ענק אבל חלק כזה שלא ניתן לשכפל כי הוא ייחודי לעצמו ואין אחר כמותו.

''אחרי עשרים שנה'', שר פעם שמוליק קראוס, ''שוב אינני ילד, תמו נעורי, שיבה זרקה במלך. רק את עודך עימי, איתך שוב אל עצמי אני חוזר''. אז ע' כבר לא בדיוק עימי, וגם אני אינני (ומעולם לא הייתי) מלך, אבל הזיכרון עודנו שם ודומה שאחרי ששרד תקופה שכזו לא ייעלם עוד למשך שארית חיי. ואין לי כל דרך לדעת מהם זיכרונותיה של ע' מאותה תקופה. הלוואי וידעתי.









אז ע', אם ייצא לך אי-פעם לקרוא את הטקסט הזה, תרימי טלפון. או תשלחי מייל. ואם תרצי, בואי נשב בבית קפה כלשהו ונחליף זיכרונות. תאמיני לי, עשרים שנה זה הרבה זמן ויש לי הרבה זיכרונות להחלפה. כי אדם, כפי שכתבה פעם יונה וולך, צובר זיכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ. וקיץ עכשיו, ע', ממש כפי שהיה אז, לפני עשרים שנה, כשנפגשנו באותה תחנת אוטובוס. וזה זמן טוב לסגירת מעגל שכזו. והקפה, או כל מה שזה לא יהיה - עלי.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
זה היה נהדר ונוגע ללב   מניה שוחד   שבת, 16/06/2007 שעה 9:38   [הצג]   [2 תגובות]
נהניתי   אלי תל אביב   שבת, 16/06/2007 שעה 13:43   [הצג]
מרתק ומרגש   רועי   יום א', 17/06/2007 שעה 2:47   [הצג]
מקסים ונוגע ללב   דפנה   יום א', 17/06/2007 שעה 9:22   [הצג]
נוגע ומחמם   עדו   יום א', 17/06/2007 שעה 11:17   [הצג]   [2 תגובות]
ניחוחות עבר   חלפה עם הרוח   יום ב', 18/06/2007 שעה 0:04   [הצג]   [2 תגובות]
מרגש   רן   יום ב', 18/06/2007 שעה 11:27   [הצג]   [2 תגובות]
שוב הצלחת לקלוע בול, אורי.   שרה שורצשילד (שרי)   יום ד', 20/06/2007 שעה 2:12   [הצג]   [3 תגובות]
היא הגיבה לך בYNET   האור   יום ד', 20/06/2007 שעה 15:54   [הצג]   [2 תגובות]
לפני 20 שנה.........   תמר   יום ה', 21/06/2007 שעה 14:58   [הצג]   [2 תגובות]
שלום אורי   מונס   יום ב', 13/08/2007 שעה 15:05   [הצג]   [2 תגובות]
עוד לא מאוחר מדי   ש.ר.ה   יום ד', 11/02/2009 שעה 9:50   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©