שניים בערבה
יום א', 10/06/2007 שעה 23:31
מבין חמישים המדינות המרכיבות את ארצות הברית צפון דקוטה היא המדינה הפחות מתויירת. ריחוקה ממרכזי הערים הגדולות, הדימוי שלה כמדינה חקלאית והנוף השטוח והרחב הרחיקו ממנה את התיירים. יאפים לא ימצאו בה את מקומם. ובכל זאת, כמו בשירו הידוע של חיים גורי על המדבר, נמצאו אי-אלו אלפים שהתיישבו בה, הקימו בה חוות ושימרו במידה רבה את תחושת הבראשיתיו המאפיינת את הטבע הרחבה שלה. ודווקא בערבות הגדולות הללו מצאנו את עצמנו דוהרים בהנאה, כשמוסיקת קאנטרי ברקע ואנחנו מביטים בהשתאות אל האחו הגדול שפעם שימש כמקום מרעה לעשרות מיליוני ביזונים חומי פרווה. מסע אל פסלי ענק של בני בקר, בתי עפר אינדיאניים, מבצר אמריקני נטוש, נופי ירח מדבריים ושמורה גדולה עם הרבה סוסי בר, נובחניות, דישונים ואיילים. גבירותי ורבותי, צפון דקוטה








ערבות העשב הענקיות משתרעות לכל עבר ומייצרות תחושה של אפסות אל מול ההוד הזה (מקור תמונה)

כשגלשנו אל הערבה הפתוחה הרגשנו שנינו כאילו חזרנו הביתה. כמה וכמה שנים חלפו מאז דהרנו על פני ערבה כזו, מתירים לרוח לנשוב דרך החלונות הפתוחים ולפרוע את השיער. חלפנו אז על פני נהרות שביתרו את הערבה המישורית, נועצים מבטים משתאים במישורים הכבירים שהשתרעו מסביב. היה בה המון כוח, בערבה ההיא. הרוחב הבלתי נתפס שלה, העשב הקצר והירוק המשתרע מאופק עד אופק ונע ברוח, הנחלים הרחבים – כל אלה נתנו תחושה של ביקור בעולם אחר, במציאות אחרת. רק כשרואים את המרחבים האלה אפשר להבין כיצד התקיימו בהם עשרות מיליוני ביזונים (בפאלו) במשך מאות שנים. במשך למעלה משמונה שעות דהרנו על פני כביש 85 היוצא מדרומה של ואיומינג, מעט צפונה מהבירה שאיין, מבתר את מזרחה של המדינה מדרום לצפון ופונה מזרחה, אל עבר הבלאק הילס של דרום דקוטה. עברנו עיירות זעירות ומשטחי אחו שבהם ראו אלפי פרות טובות מראה. מעלינו התעגל כובע עשוי שמיים, כמאמר שירה של נורית גלרון – כחול בהיר וצלול להפליא.

כל זה היה לפני אחת עשרה שנה, בראשיתו של ירח הדבש שלנו. השנים שחלפו מאז, כמו גם הטיולים שערכנו אל המערב התיכון של אמריקה, לא הקהו את הגעגועים לאותה ערבה מופלאה. יש משהו מזכך בשהות במקום שבמובנים רבים נותר בו טוהר בראשיתי קדום. לא השאון העירוני של מנועי מכוניות ומפעלי תעשיה ואנשים ממהרים ורכבות צופרות, אלא סביבה שלמרות גודלה – ואולי, בעצם, בשל גודלה – מאפשרת לאדם היחיד, הבודד, להיות קרוב אל עצמו יותר מאשר בכל סביבה גיאוגרפית אחרת.

הפעם נסענו אל צפון דקוטה. אם אינני טועה, זוהי המדינה הכי פחות מתויירת בארצות הברית, מה שהפך אותה למסקרנת מאוד עבורנו. במדריך הלונלי פלאנט שלנו נאמר שהיא נראית כאילו איזה ענק התיישב עליה ושיטח את כולה למישור אחד גדול. ומישורי ענק כאלה, מישורים שאין בהם אטרקציות אדריכליות, זואולוגיות או אחרות אלא הם עצמם אטרקציה שאין למעלה ממנה – לכאלה בדיוק רצינו לחזור. וזה גם היה עיקר התכנון שלנו: לחצות את צפון דקוטה כולה, מהנהר האדום, המהווה את גבולה של המדינה הזו עם מינסוטה, וכלה בפארק הלאומי תיאודור רוזוולט, המשתרע סמוך לגבולה עם מונטנה שבמערב. משם נעלה צפונה לאורך הפארק ואז נשוב בכביש צפוני, מקביל לזה שבו נסענו בתחילה, מזרחה.

בשעת בוקר מוקדמת חטפנו מאפין וכוס קפה בחדר האוכל של המוטל שלנו בעיר פארגו (שזכורה היטב מסרט הפשע של האחים ג'ואל ואיתן כהן), זרקנו את המזוודות לבגאז' ויצאנו לדרך. כעבור כמה דקות עלינו על כביש 94, השארנו מאחורינו את הפרברים הכפריים של פארגו ויצאנו אל המרחב הפתוח.

אל הערבה הזו ערגנו עוד מאז צפינו כילדים בלורה אינגלס הקטנה ובבני משפחתה מ''בית קטן בערבה''. יש מעט מאוד מקומות עלי אדמות שהתחושה במהלך ביקור בהם דומה מאוד לתחושה שחלפה בגופם של מבקרים מלפני מאה שנים ויותר. דומה כי הערבה האינסופית של צפון דקוטה היא בדיוק כזו.

''הגלים האינסופיים של מרחבי העשב הפורחים מתחת לשמיים המעוננים גרמנו לה להרגיש הרגשה מוזרה'', כתבה לימים לורה אינגלס ויילדר בספרה בית קטן על גדות אגם הכסף, ''היא לא יכולה הייתה לתאר בדיוק את מה שהרגישה היושבים בעגלה, והעגלה והסוסים, ואפילו אבא ואמא נראו קטנים כל כך. במשך כל שעות הבוקר נסע אבא באותה דרך עגלות מטושטשת, ודבר לא השתנה. ככל שהרחיקו למערב, כך נדמה היה שהם קטנים יותר, ופחות היה נדמה שהם נוסעים בעצם לאיזשהו מקום. הרוח המשיכה לערסל בעשב אדוות ללא סוף, פרסות הסוסים והאופנים הדורכים בעשב המשיכו להשמיע כל הזמן אותם קולות. טלטלת מושב-העץ הייתה כל הזמן אותה טלטלה עצמה, ולורה חשבה שהם ימשיכו לנסוע כך לנצח – אבל כל הזמן ימצאו בדיוק באותו מקום, אשר אפילו לא יכיר בכך שהיו בו''.

חווה סטנדרטית בערבה. בית מגורים, אסם, מיכלי תחמיץ, ערימות מספוא מגולגלות, ציוד מכני חקלאי וכמה עשרות ראשי בקר.

לאורך הכביש ניצבות חוות. יש רבבות כמותן באמריקה: בית מגורים גדול, אסם גבוה שגגו בצורת מתומן חצוי לשניים, מיכל תחמיץ, טרקטור או שניים, קומביין, מתקן השקיה נייד וכמה רכבי שטח. ערימות מספוא מספוא ענקיות מגולגלות ומוכנות לשימוש בימים הבאים. עשרות פרות רועות באחו החופשי שסובב כל חוה כזו. חוה כל כמה קילומטרים. ועוד אחת. ועוד אחת ועוד אחת. רצף בלתי נגמר של חקלאים לאורך הכביש הראשי החותך את המדינה לרוחבה.

ערבות מהסוג הזה הן מקום אידיאלי לאתרי שוליים המנסים לגוון את החוויה. האטרקציה הבולטת הראשונה נקרתה על דרכנו מאה וחמישים קילומטרים מפארגו, בעיר בשם ג'יימסטאון. שם, בימין הדרך, הבחנו לפתע בבעל חיים ענק העומד ובוהה בנו ארוכות. היה זה בפאלו ענק, עשוי בטון, שהוצב על גבעה נישאה המשקיפה אל האפרים הפרושים. סביב אותה אנדרטת ענק שוחזרה עיירת ספר קטנה בסגנון שהיה מקובל באותם ימים רחוקים. החלטנו לבדוק אותה מקרוב.



מונומנטים חקלאיים


מי שהיה בארצות הברית יותר מחודש יודע שהאמריקנים משוגעים על סטטיסטיקות ועל שיאים. פסל הבטון הענק היה דרכה של ג'יימסטאון להכריז שהיא על המפה. ובאמת ''פסל הבפאלו הגדול ביותר בעולם'' מצוי באותה עיירה בצפון דקוטה ולא בשום מקום אחר. הפסל מחזיק בשיא הזה משנת 1959 (ולא, אין לי כל מושג מי קדם לו בהחזקת התואר הנכבד). הוא מתנשא לגובה של שמונה מטרים בקירוב, אורכו כמעט ארבעה עשר מטרים ומשקלו כששים טון. הארולד ניומן, מי שהיה יושב ראש לשכת המסחר של העיירה בשנות החמישים, מביט עתה ודאי ממקומו ברקיע על מפעלו הגדול ומחייך לעצמו בסיפוק. 8500 הדולרים שהשקיעה הלשכה שלו במונומנט הזה הוכיחו את עצמם. נכון, לא בשביל זה באים תיירים לצפון דקוטה, אבל כמה עיירות בערבה הזו יכולות להתגאות בנוכחותו של נלסון רוקפלר (מי שהיה אז מושל מדינת ניו יורק והפך בשנות השבעים לסגנו של הנשיא ג'ראלד פורד) בטקס גזירת הסרט של הפסל הזה?

אני מניח שלא מעט תיירים יעדיפו להגדיר את הקמתו של מונומנט מעין זה על הסקאלה שבין נאיוויות לטיפשות. אותי זה דווקא שימח. יש משהו מרענן בעובדה שמדינה נזקקת ליוזמות כפריות מעין אלה כדי למשוך תיירים. המשמעות היא שהאזור הזה עדיין לא איבד מאופיו הכפרי המקורי. הוא אינו מנוקד בעיירות שמתפקעות מחנויות מזכרות וממזללות מזון מהיר ואינו משמש כמטרופולין שעשועים אולטרה-ממוסחר נוסח אורלנדו שבפלורידה או אנאהיים שבקליפורניה.

בנייתו של פסל היא עניין פשוט למדי: משרטטים דמות, מחליטים מאילו חומרים יבנו אותה ולפי איזה קנה מידה וניגשים לעבודה. ככל שהוא גדול יותר כך הוא מרשים יותר. לפיכך, פיסול הוא גם שיטה מוכרת לשיווק העיירות שמעוניינות בכך. היא תואמת במידה רבה את אופיים הישיר והענייני של תושבי הסביבה. זו גם הייתה הסיבה שהנרי לוהר, שחוות הבקר שלו שכנה כמה מילין צפונה לג'יימסטאון, החליט לעשות מעשה דומה. בהשראת פסל הבפאלו של ג'יימסטאון בנה לוהר פסל עץ של פר מזן הרפורד סמוך לביתו. הפר הענק, תשעה מטרים גובהו וחמישה עשר מטרים אורכו, הוא תמצית הבנייה הכפרית הפשוטה. לוהר נטל קרשים, הניחם זה על גבי זה והדביק אותם זה לזה במלט. אחר כך גילף בעצמו את קווי המיתאר של הפר. מאחר ופנים הפסל היה חלול, התקין סולם עץ שאיפשר לעלות אל בטן הפר. משם הוביל סולם נוסף אל פיו של הפר. כך יכלו הנוסעים בכביש לעצור לכמה דקות, להצטלם כשהם עומדים מתחת לפר או בתוכו וגם להתוודע אל תוצרת המשק של לוהר תמורת כמה דולרים.

הפסל, שלפי ההגדרות האמריניות היה כנראה ''פסל הפר מזן הרפורד הגדול ביותר בעולם'' אינו קיים עוד. הנרי לוהר הלך לעולמו ב-‏1996, ומאז שוב לא היה מי שיתחזק את היצירה החביבה הזו. ב-‏1998 נטל ריימונד, בנו של הנרי, את הפסל והעבירו לעיירה ביוקנן (64 קילומטר מהמקום המקורי בו הוצב הפר), בה התגורר הוא עצמו. בינתיים הלך הפסל והתפורר, קרשים ניתקו ממקומם ואחרים הלכו והרקיבו. בתחילת השנה נודע שהפסל סולק מביוקנן והושלך היכנשהוא ככלי אין חפץ בו.

פסל הבפאלו בג'יימסטאון. סמלה המיתולוגי של הערבה הוא גם האובדן הגדול ביותר שלה.

את סיילם סו, לעומת זאת, דווקא מטפחים שכניה בהתמדה רבה. העלמה המלבבת הזו ניצבת בגאון על גבעה בעיירה ניו סיילם, כמה שעות נסיעה מערבה משם. סיילם סו, שימו לב, היא ''פסל הפרה מזן הולשטיין הגדול בעולם''. בין היצירות המתנוססות לצדי הכבישים של צפון דקוטה היא כנראה הידועה ביותר. יותר מחמישה טונות משקלה של הגברת עתירת העטינים והיא בנויה כולה מפיברגלס (ולפיכך חלולה מבפנים). ב-‏1974 בנה אותה מועדון מקומי שנרתם לסייע לקידום תעשיית גידול הפרות מהזן הזה ושאב אף הוא השראה מהבפאלו האימתני של ג'יימסטאון. חברי המועדון אספו תרומות מרפתנים, חוואים, חוות, אנשי עסקים וסתם תושבים של האיזור והשקיעו ארבעים אלף דולר ביצירה הנאה הזו. מטרתה, כך נאמר בפרסום הרשמי, ''לשמש כאות עבוד לרפתני האזור, לעדריהם המצוינים ולתנובת החלב האיכותית''. גודלה ומיקומה, כמו גם אופייה המישורי כל כך של הערבה, מאפשרים להבחין בה כבר ממרחק של שמונה קילומטרים. יתר על כן, מסתבר שיש מי שמתפרנס לא רע מהקמת אטרקציות כאלה. אותו פסל שבנה את סיילם סו אחראי גם להקמת וואפר, פסל השפמנון (Catfish) הגדול ביותר בעולם, המתנוסס לתפארה סמוך לעיירה וואפטון, על גדות הנהר האדום.

עד כדי כך גאים תושביה המעטים של הערבה במקור פרנסתם שהם טורחים להקים אנדרטאות לזני הבקר השונים. מצד שני, אם חושבים על זה, זה לא ייחודי דווקא לצפון דקוטה. מעבר לגבול, בעיירה מיטצ'ל שבדרום דקוטה, קיים בניין המצופה ב-‏275 אלף קלחי תירס, בכל גוון וצבע. את ה''קורן פאלאס'' הקימו תושבים שרצו להניף אצבע משולשת כלפי הערכות שפורסמו בראשית ימי ההתיישבות באיזור, לפיהן הקרקע המקומית לא תצלח לשום שימוש חקלאי של ממש. ציפויו של בניין האדמיניסטרציה העירוני המרכזי בכמות כזו של תירס הייתה מבחינתם התרסה רבתי, משהו בנוסח ''לא זו בלבד שהצלחנו לגדל פה יבולים ראויים לשמם, אלא שיש לנו די והותר כדי לעשות בו שימוש שאינו קשור למזון''. בעצם, אולי לא ניסחתי זאת כהלכה- בהתחשב בעובדה שלאותו בניין במיטצ'ל מגיע מספיר אדיר של ציפורים כדי לנסות ולחטוף גרגרים מהתצוגה ושהוא נקרא בפי המקומיים ''מאכיל הציפורים הגדול בעולם''.

בקיצור, זהו העיקרון המנחה. עיירה כפרית קטנה המבקשת לחרוג מאלמוניותה ולקדם את ענייניה מחליטה לשבור שיא עולמי כלשהו ומקימה את המונומנט הנדרש כדי להיכנס לפנתיאון השיאים. יש אלפים כאלה ברחבי ארצות הברית. כשמדברים על ''רודסייד אמריקה'' מתכוונים בדיוק לזה.



מחנהו של קאסטר ובתי העפר באון-א-סלאנט


באמצע הערבה יושבת העיירה ביסמארק, המשמשת כבירת המדינה, כדחליל במרכזו של שדה חיטה. כמו ערי בירה רבות בארצות הברית, היא אינה המקום בו פועם ליבה של המדינה בה היא נמצאת. היא גם הבירה היחידה בארצות הברית שמושב הסנאט ובית הנבחרים שלה אינו מוכתר בכיפה מעוגלת. במקום זאת, יושבהקונגרס של צפון דקוטה בבניין רב קומות שפעם היה קרוי ''גורד השחקים של הערבה'' וכיום, כך מציין לונלי פלאנט, הוא מזכיר יותר בית ספר סטליניסטי לרפואת שיניים.

סמוך לביסמארק משתרע פארק המדינה פורט אברהם לינקולן. גבעות מוריקות שביניהן מתפתל נהר רחב ורדוד. בעונת היובש הגברות מצהיבות משהו והמראה כולו מזכיר צילום פנורמי מתוך ''ריו בראבו'' או ''המחפשים''. הנוף הפסטורלי מסתיר מאחוריו כמה מהדראמות הגדולות ביותר שידעה ההיסטוריה של ארצות הברית.

אנו שמים פעמינו אל און-א-סלאנט, כפרם המשוחזר של בני שבט המאנדן. בני שבט זה עלו במעלה המיזורי, התיישבו בערבות של דקוטה ופיתחו חקלאות יציבה ומשגשגת. הם עסקו במסחר עם אומות אינדיאניות שכנות והגיעו להישגים תרבותיים שהותירו רושם עמוק על כל המבקר בכפריהם. בני המאנדן צדו בפאלו, גידלו תירס, שעועית ודלעת וסללו נתיבי מסחר עם שבטים ונוסעים שעברו בסביבה. בחלוקת העבודה המסורתית נהגו הגברים לצוד ואילו הנשים עסקו בעבודות האדמה, בעיבוד עורות, בליקוט פירות בר ובייצור כלי חרס. ב-‏1575 הקימו כפר במדרון פורה הסמוך למקום בו נשפך נהר הארט (שהמאנדן האמינו כי הוא מרכז היקום) למיזורי. בתי הכפר, שזכה לשם און-א-סלאנט (על מדרון) היו עשויים עפר. בשיאו היו בו 75 בתים, בהם התגוררו כאלף איש.

בית עפר של בני המאנדן בכפר המשוחזר און-א-סלאנט. בנייה פשוטה, מרחב פנימי נאה ובידוד נוח. המאנדן עזבו את הכפר לאחר שמגיפת אבעבועות קשה פגעה בהם ב-‏1781.

התיישבות המאנדן שגשגה במשך יותר ממאתיים שנה. המפנה הטראגי בא ב-‏1781, שעה שמגיפה קשה של אבעבועות רוח הביאה למות רבים מהם. ההתיישבות באיזור נהר הארט נפגעה קשות. על כך נוספה צרה נוספת בדמות לוחמי סו שפשטו על הגבר ופגעו בו קשות. הניצולים המעטים נדדו צפונה, לאזור הנהר נייף, שם הצטרפו לתושבים משבט ההידאטסה והקימו קהילה חדשה. ב-‏1804, כשהגיעו לואיס וקלארק בראשות משלחת הסיור והמחקר שלהם לדקוטה, הם מצאו את הכפר און-א-סלאנט נטוש והבחינו בכך שהבתים בו היו בתהליך התפוררות. צאצאי המאנדן של אז, יחד עם שבטי הידאטסה ואקירארה, מתגוררים כיום לא רחוק משם, סמוך לאגם סאקאקאווי שבשמורת פורט ברטולד.

כיום מהווה הכפר און-א-סלאנט מעין מצבה לקיום המפואר של המאנדן בסביבה הזו בעבר. חמישה בתי עפר שוחזרו במלואם ואפשר להיכנס ולבקר בהם. קוטרו של בית ממוצע היה שישה עד שנים עשר מטרים וגובהו – בין ארבעה וחצי לשישה מטרים. שלד הבית נבנה ממסגרת פשוטה של קורות עץ, שעליה הושענו קורות רבות נוספות באופן שיצר מעגל חרוטי, כשבתקרת החרוט הושאר פתח. פתח מעוגל זה שימש לאוורור, לתאורה וכן ליציאת העשן שהתאבך מעל מדורת הבישול. לאחר בניית השלד כוסו הקורות בעורות ועליהם נערמו כמויות גדולות של עפר, רצועות עשב וענפי ערבה. הבית קיבל צורה מעוגלת וסביבו נמתחו קורות חיצוניות שנועדו למנוע מפולות עפר. החלל הפנימי הספיק לייבוש מזון, בישול, אירוח, לינה ופעילויות פנאי. לו היה אפשר לבנות בתים כאלה בישראל, זה בוודאי היה מוזיל עלויות ומייצר יחסים בריאים יותר בין אדם וסביבה.

אנו עוברים בניחותא בין הבתים. על רצפתו הנקייה של אחד מהם פרושה מחצלת ועליה כלי תפירה. בסמוך, שטח מתוחם באבנים למדורה. על הקירות תלויים עורות ופרוות. אפשר להשתמש בהם ככסות, כשטיח לישיבה או ככסות לגוף בזמן שינה. אפשר גם לעשות מהם בגדים, אם יש בכך צורך. אפשר לשמרם למקרה שאחד העורות המהווים את המעטפת הפנימית של הבית מתפורר ויש להחליפו. לא מעט שימושים יכולים להיות לעור או לפרווה באזורים האלה.

אני מנסה להעלות בדמיוני את חייהם של אלה שהתגוררו כאן במשך אותן מאתיים שנות מאנדן. האוויר הנקי, הנהר האיטי, עדרי הצבאים החולפים, העשב הרמוס שבו דהרו סוסי הציידים. נערים מתבגרים נושאים מבטי הערצה אל צייד הבפאלו השבים לעת ערב מיום מפרך של מרדף בערבות. ילדים משחקים במחבואים בין הגבעות. קשישים יושבים בפתח הבית ומגלפים לנכדיהם צעצועים מעצם של בעל חיים שנאכל זה מכבר או מפיסת עץ שגרף הנהר אל הגדה. אם קוראת לבנה לעטות עליו פרווה נוספת, משום שהערב יורד והסתיו כבר הגיע והאוויר צונן למדי. נערה מגרדת קלחי תירס לקערה או מבשלת דלעת למרק. אב מלמד את בנו כיצד לרסן סוס צוהל.

כמה סמלי הדבר שאת מקומה של ההתיישבות האינדיאנית החליף מחנה צבאי. ב-‏1872, כשמסילות הברזל של חברת נורת'רן פאסיפיק פרצו את דרכן מערבה והעימותים עם האינדיאנים גברו והלכו, הוקמה ליד הנהר עמדה צבאית קדמית שאוישה על ידי שתי פלוגות רגלים וזכתה לשם פורט מק'קין. עד מהרה שונה השם לפורט אברהם לינקולן. בשנת 1873 אישר הקונגרס תוספת של מחנה שנועד לפרשים. כוחות צבאיים שוגרו לדקוטה במטרה להגן על הפועלים ועל צוותי המודדים. בסתיו 1873 הגיע חיל הפרשים השביעי לפורט אברהם לינקולן. בראש היחידה הזו עמד ליטננט-קולונל (סגן אלוף) ג'ורג' ארמסטרונג קאסטר. המשימה שהוטלה עליו ועל פרשיו הייתה לזרז את קצב בניית המסילה ולפלס דרך מערבה, עמוק אל תוך הספר האמריקני. ב-‏1874 כבר נחשב פורט אברהם לינקולן למוצב האמריקני הגדול והחשוב ביותר בצפון המישורים הגדולים ובאורח סדיר שהו בו 650 חיילים ופרשים. באביב 1876 יצא קאסטר בראש כמה מאות חיילים ופרשים למרדף אחר כוחות משבטי הלאקוטה והשאיין שעזבו את השמורות שהקצה להם המימשל והתכוננו לעימות מזוין. קאסטר לא ידע שיותר משלושת אלפים אינדיאנים התרכזו באזור, תחת הנהגתו של סיטינג בול. הלה שילהב את לוחמיו בספרו להם על חיזיון שפקד אותו ובו ראה חיילים אמריקניים נהרגים בנסותם לכבוש כפר אינדיאני. האינדיאנים טמנו לכוח קאסטר מארב בעמק ליטל ביגהורן, הסתערו על האמריקנים ובתוך שלוש שעות השמידו כמעט לחלוטין את כל הכוח שהיה שם. זה היה ניצחונם הגדול האחרון. כמה שנים מאוחר יותר נכנעו מנהיגי הלאקוטה והשאיין, בהם סיטינג בול וקרייזי הורס, לכוחות אמריקניים עדיפים והשתלטות האדם הלבן על הערבות הגדולות ומישורי הענק הושלמה. ב-‏1883 כבר הגיעה מסילת הברזל עד מונטנה וחשיבותו של פורט אברהם לינקולן כמוצב קדמי פחתה. ב-‏1891 הורה הקונגרס על פינוי המבצר. ב-‏1907 הורה הנשיא תיאודור רוזוולט – אדם בעל תודעה מפותחת בנושאים של שימור היסטורי וסביבתי - לשקם את המבצר המתפורר ולהפכו לאתר למבקרים.

ביתם של ג'ורג' וליבי קאסטר במיתחם פורט אברהם לינקולן. מכאן יצא קאסטר לקרב שממנו לא חזר עוד.

הבית בו התגורר קאסטר לפני שיצא לקרב שממנו לא שב עדיין נמצא שם במלוא הדרו. הוא בנוי בסגנון ויקטוריאני והרהיטים ויתר הפריטים שבו שוחזרו במלואם בסוף שנות השמונים. העיצוב המקורי נעשה ברובו על ידי ליבי, אשתו של הגנרל קאסטר. כמה וכמה אחים לחימום יש בבית, כמו גם חלונות גבוהים ומרפסת רחבה ומדרגות שעולות אל מבואת הכניסה. הוא מתנשא הרבה מעל לשרידי מגוריהם של החיילים ששירתו כאן. כמעט ולא נותר ממגורים אלה דבר. השרידים היחידים לקיומם הם חלקם התחתון של העמודים שעליהם נסמכו אותם בתי מגורים. הם בולטים מהאדמה ומציינים את מקום הימצאם המקורי. מעט צפונה לאותם בתי לבנים היו השתרע איזור ובו שיחים סבוכים. לוחמי הסו נהגו להסתנן לכאן מדי פעם, לזחול בין השיחים, להמתין בסבלנות עד שייקרה חייל כלשהו על דרכם – ואז לנסות ולפגוע בו.



אזור זמן אחר


אנו מטיילים על השביל העובר על קו הרכס של הגבעות, מטפסים במדרגות לקומה העליונה של עמדת התצפית הבנויה קרשים חומים ולאחר מכן נפרדים מהמקום בנסיעה איטית ומדודה. עוזבים ומפליגים שוב מערבה. מעבר לנהר המיזורי אנו חוצים קו זמן ועוברים לאזור זמן אחר. הקו המפריד בין אזור ההרים לאזור המרכזי. מ' ואני מתבדחים על כך ש''הרווחנו שעה'' במסענו מערבה ושנוכל להעביר עוד זמן בטיול מהנה לפני שנצטרך להתחיל ולחפש מקום להעביר בו את הלילה. הערבה חולפת סביבנו ואנו חשים כמו בתפאורה של סרט ישן, כזה שעובד על צילום ''הפוך'' (שחקן המגלם נוסע יושב במכונית העומדת על מקומה באתר הצילום, בעוד שברקע מראים נופים החולפים במהירות). הדרך כבר אינה מנומרת בחוות באותה תדירות של פעם. ככל שמעריבים כך הולך המקום ומתרחק מהציוויליזציה המוכרת לנו.

''האדמה המישורית והעצומה השתרעה גלים-גלים בצבעים רבים מתחת לשמיים הדהויים'' כתבה על הנופים הללו לורה אינגלס ויילדר, ''גבעולי העשב הזהיבו וכיסו את הערבה בגוני חום-צהבהב וחום-בז' וחום-אפרפר. רק הביצות בלטו כהות יותר בצבען הירוק. הציפורים התמעטו ומיעטו לצאת לדרך. לעתים קרובות, לעת השקיעה, שוחחו חברי הלהקה בדאגה, גבוה מעל לאגם הכסף, ובמקום לנחות כדי לאכול ולנוח על פני המים, שבוודאי היו פיתוי גדול בעבורם – פנה המנהיג העייף לאחור. ומישהו אחר נטל את מקומו, והלהקה המשיכה לעוף דרומה. הקור של החורף בא בעקבותיהם, והם לא יכלו לעצור ולנוח''.

השמיים הגדולים נראים כמעט כמו ציור. הם נקיים כל כך, תכולים כל כך, חסרי כל ענני עשן, אבק פיח או גוונים כהים של עבי גשם, שהם נראים כאילו צוירו על ידי ילד שמרח נייר גדול בצבע אחיד. העננים הקלים שמפוזרים אי פה אי שם רק מחזקים את התחושה הזו. הם לבנים לחלוטין, חפים מכל מטען כבד של טיפות מים, שוליהם מעוגלים מאוד והם קלים ואינם מתחברים זה אל זה. מי שנוסע מדי בוקר מכיוון ירושלים לתל אביב ומבחין כבר מגבעות בן שמן בפס הערפיח העבה התלוי מעל בתיה ומלונותיה של תל אביב, לא יכול שלא לאהוב את השמיים האלה.

אנו חולפים על פני העיר דיקינסון וממשיכים הלאה, למדורה. מדורה היא העיר היושבת בפתחו של הפארק הלאומי תיאודור רוזוולט, שאליו אנו מתכוונים להגיע ביום הבא. הפארק הלאומי הפחות מתוייר מבין כל אלה המנקדים את אמריקה הוא גם אחד המעניינים ביותר. דווקא ריחוקו היחסי ממוקדי התיירות המרכזיים ומיעוטם של בני האדם היושבים דרך קבע בסביבתו הפכו אותו למקום מועדף על בעלי חיים.

הבאדלנדס של צפון דקוטה. התחתרות הנהר וגשמי החורף סחפו שכבות עפר וחשפו את המינרלים שהעניקו לסלעים הללו גוונים צבעוניים.

הנוף משתנה. הגבעות הירוקות-זהובות הופכות לגבעות מסולעות בשלל גוונים. זרימה של מאות שנים הסירה מהסלעים את הציפוי החיצוני שלהם וחשפה את עורקי המתכת המשתרגים בקרבם. אנו עוצרים כדי להעיף מבט. הקרקע החשופה, שחלק מהמקומיים מכנים אותה ''הארץ שאלוהים זנח'', נוסכת על הצופים בה נופך שלמסתורין. כאילו בתוך הסלעים הגדולים שוכן משהו נוסף, טמיר, בלתי מושג. אלה הן הן הבאדלנדס של צפון דקוטה, הידועות אמנם פחות מאחיותיהן שבדרום דקוטה, אבל מרשימות ביופיין לא פחות. באופן כלשהו הן מזכירות את המכתשים בנגב, ואני מוצא עצמי מקווה שלכאן לא מגיעים המוני אוטובוסים הפולטים ילדים מצוידים בצנצנות זכוכית ופלסטיק שמזנקים על הצוקים ומתחילים לגרד את החול הצבעוני הטמון בהם.

האדמה השלווה אינה אלא אשליה. הגשמים יורדים כאן לעתים רחוקות, אבל הם עזים למדי וכוח הסחף שלהם עצום. מדי שנה הם מסירים עשרה סנטימטרים של עפר מהסלעים החשופים ופוערים עוד ועוד צוהרים גיאולוגיים. נהר הליטל מיזורי מכרסם אף הוא בגבעות. תכופות מתרחשות שם מפולות עפר קטנות. השטח משתנה בהתמדה. בעתיד הוא יהיה חלק ומעוגל, כפי שקורה לכל המכתשים שבהם מתקיימת זרימה יציבה ואדמתם נוחה לעיצוב וללישה.

אנו עוברים כמה פיתולים בכבישים הנחשיים שחודרים אל תוך הגבעות ומעבר לאחד מהם מציצה אלינו העיירה הקטנה מדורה. העיירה הזו נולדה בסוף המאה ה-‏19 כמעין שיגיון של בן אצולה צרפתי. המרקיז דה מורס, שלימים עשה קריירה פוליטית והתהדר במצע אנטישמי גלוי, סייר בהיותו בן 24 בסביבה והתלהב מהאפשרויות הגלומות בה, לדעתו, לגידול בקר. הוא החליט להקים כאן עיר שבמרכזה תעשיית בשר גדולה ונתן לה את שמה של כלתו הטרייה, מדורה פון הופמן, ביתו של בנקאי ניו-יורקי עשיר. הרעיון היה לרכוש את הבקר המובחר של חוואי האזור, לשחוט אותו, לעבדו ולהפיצו לכל רחבי אמריקה. בעזרת כספו של החותן, בנה המרקיז מפעל לאריזת בשר, בית מטבחיים, מלון, חנויות וגם בית אחוזה גדול שזכה לכינוי שאטו דה מורס. הכסף הרבה שהזרים המרקיז למדורה חיסל, למעשה, את כלכלתה של העיירה ליטל מיזורי ששכנה בעברו האחר של הנהר. רבים מאנשי העסקים של ליטל מיזורי העבירו את מגוריהם ואת פעילותם אל מדורה שבצידו המזרחי של הנהר. אבל על אף החזון מרחיק הלכת והאנרגיה הרבה שהשקיע המרקיז בפרויקט הזה הוא נדון לכישלון. מפעל הבשר נסגר ב-‏1886 והמרקיז ובני משפחתו עזבו את המקום ונסעו לצרפת.

אחת הדמויות הבולטות שפעלו בסביבה זו בשנים שלאחר מכן היה עתיד להפוך לאחד מנשיאיה הגדולים של ארצות הברית. טדי רוזוולט, אז צעיר בראשית דרכו בפוליטיקה הניו-יורקית, הגיע לראשונה לבאדלנדס בסתיו 1883 במסגרת מסע לציד בפאלו. הוא התאהב במקום והחליט להשקיע הון מסוים בגידול בקר שם. הוא רכש שתי חוות, ה''מאלטיז קרוס'', הממוקמת 11 קילומטרים דרומית למדורה; וה''אלקהורן'', 56 קילומטרים מצפון לעיר. בשנת 1901, בגיל 42 וקצת, היה רוזוולט לאיש הצעיר ביותר שנבחר אי-פעם כנשיא ארצות הברית. את החוויה שלו בבאדלנדס נהג לכנות ''הרומן של חיי'' ולתקופת שהותו בדקוטה ייחס חלק מהכישורים שרכש בדרך לנשיאות.

העובדה שהמרקיז דה מורס חיסל את עסקיו באזור לא שינתה במאומה את היותו מתאים מאוד לגידול בקר. חוות רבות נבנו במרחבים הגדולים והרבה פרות ליחכו את העשב הירוק הצומח בערבה. עשרות אלפי ראשי בקר עשו את דרכם אל העיירה כשנשמתם בקרבם ויצאו ממנה כסטייקים ונקניקים. במקביל, נפתחו במקום שלושה מכרות פחם, ובשנות השלושים הפך ''חיל השימור האזרחי'' (ה-Civilian Conservation Corps, או בקיצורו המקובל CCC, היה אחד הפרויקטים שנועדו להתמודד עם האבטלה הגואה בשנות השלושים והעסיק אלפי מובטלים בעבודות תשתית ושימור סביבתי) את שאטו דה מורס לפארק היסטורי המוכר על ידי מדינת צפון דקוטה. ה-CCC גם סלל כבישים חדשים, שיפץ ישנים וחידש ובנה מבנים במה שעתיד היה להיקרא הפארק הלאומי על שם תיאודור רוזוולט. בראשית שנות הששים הוסיף היזם הארולד שייפר כמה אטרקציות בידוריות לעיירה. כיום היא מושכת לא מעט תיירים בזכות מחזות הזמר המוצגים בה ואווירת הספר הידידותית השוררת בתחומיה.

בפאלו (ביזון) רועה הנחת בערבות העשב של הפארק הלאומי תיאודור רוזוולט. אוכלוסיית היונקים הללו מתאוששת באיטיות מטראומת ההרג של המאה ה-‏19.

אבל כשהגענו למדורה נתקלנו בשקט מוזר. החנויות היו סגורות. בתי המלון נראו בלתי פעילים. ברחוב לא הייתה נפש חיה. נזכרתי לרגע בסצנה מתוך סדרת המדע הבדיוני ''גולשים'' (Sliders) בה מגיעים הגיבורים לעיירה שנראית נטושה ובדיעבד מתברר שנכבשה על ידי חייזרים כלשהם והתושבים ברחו ממנה (או הסתתרו מפני הכובשים). חשדנו שהסיבה לעיירת הרפאים הזו היא שעונת התיירות טרם החלה. אבל רק לאחר מכן, כששבנו לדיקינסון כדי לבלות בה את הלילה ופגשנו מישהי המתגוררת במדורה, התברר לנו שצדקנו: המיוזיקל המפורסם על תולדות מדורה, שמושך המוני סקרנים לעיירה, יחל רק בעוד חודש וחצי (תחילת יוני). גם הפארק הלאומי אינו הומה אדם בימים אלה. יש שם, כמובן, חוות סוסים המציעות רכיבה מודרכת בבאדלנדס בתשלום וזו פעילות חביבה בפני עצמה, אבל אין בה כדי למשוך תיירים לעיר במספר רב מדי כשחיי הבידור אינם פעילים. הצעתי למ' לעשות סיור רכוב שכזה, אבל כאן היא מתחה קו אדום. ''לא בא בחשבון'', פסקה. ניסיונות שכנוע לא הועילו. מ' מוכנה לעשות הרבה מאוד דברים בחיים, כולל שתיית חבית שלמה של חומץ תוך שהיא עומדת על ראשה – אבל לעלות על גבו של סוס זה קצת יותר מדי בשבילה.



ערבות עשב ומושבת נובחניות


הבוקר הנאה שקידם את פנינו למחרת היה סימן מבשר טובות לבאות. תוך חצי שעה גמאנו את הדרך אל הפארק הלאומי תיאודור רוזוולט, פנינת הטבע הידועה ביותר של צפון דקוטה. מי שנסיעה אינסופית על פני המישורים הגדולים משעממת אותו יכול לראות בפארק הזה תגמול ראוי למאמץ. עבור טיפוסים כמונו, שדווקא נהנו מנסיעה שכזו, זהו המשך טבעי של אותה הנאה – ואף גדול ממנה.

מאה עשרים ואחד אלף הדונמים של הפארק מלאים בבעלי חיים שרועים שם ללא הפרעה. מאה עשרים ואחד אלף הדונמים של הפארק מלאים בבעלי חיים שרועים שם ללא הפרעה. השפע המרהיב של סוסי בר, ביזונים, כבשים, דישונים, יחמורים ואיילים לבני-זנב יכול להשאיר כל אחד פעור פה. הרחק ממרכזי התעשייה הגדולים של המערב התיכון משגשגת לה בשלווה מושבת בעלי חיים מרתקת מאין כמוה.

אנו מוצאים עצמנו מרותקים למושבות כלבי הערבה. יש הקוראים לבעל החיים הזה נובחנית. לואיס וקלארק כינו אותם ''הסנאים הנובחים''. פעם, לפני הרבה שנים, מילאו בעלי החים הללו את כל המרחב האדיר שבין סאסקצ'וואן שבצפון לבין מכסיקו שבדרום (ב-‏1901 נספרו 400 מיליון נובחניות בשטח של 64 אלף קילומטרים רבועים בטקסאס לבדה). הם קרובי משפחה של הסנאים והמרמיטות ובפארק עצמו מתגורר צבא שלם של נובחניות שחורות-זנב. קטני גוף הם (35-45 סנטימטרים) וקצרי זנב וזוג אוזניים מחודדות מציץ מעל ראשם. פרוותם החומה-בהירה משתלבת היטב עם גווני הקרקע. האדמה עצמה מנומרת במחילות על גבי מחילות שבעלי חיים אלה חפרו. לכל נובחנית מחילה משלה וכולן יחד מקושרות זו לזו באופן המזכיר עיר תת-קרקעית. לכל מחילה כזו יש כמה פתחי כניסה ויציאה, כדי שיוכלו בעת הצורך להימלט מפני טורפים מזדמנים.

זהו אחד מבעלי החיים הקהילתיים ביותר הידועים בטבע. יחידת השטח הבסיסית שלהם מורכבת מארבעה דונם שאותה מרשתות 50-60 מחילות ובה מתגוררת משפחה אחת. יחידה שכזו מורכבת מזכר בוגר אחד, כמה נקבות בוגרות וכל צאצאיהם המשותפים. הם מגדלים יחדיו את הגורים, חופרים בצוותא מנהרות, מלחכים עשב בקבוצה, משחקים כחבורה ומשתפים פעולה בהגנה על הטריטוריה מפני פולשים. כשמבחינים השומרים התורנים בזר מתקרב הם מזהירים מפניו באמצעות אותה סידרה של קולות נביחה שנתנו לבעל החיים הזה את שמו. האחרים, הנזעקים למשמע קולות האזהרה, נעלמים מייד במעבה האדמה.

סוס בר על גבעה בפארק קוזוולט. סוסי השמורה הם צאצאי סוסים שגודלו בחוות שבאזור החל מאמצע המאה התשע-עשרה.

אנו נוסעים בשלווה בין פינות החמדה השוכנות ברחבי הפארק. לא חסרות כאלה. מסקייליין ויסטה אפשר לראות נוף פנורמי מרהיב של הגבעות. הכביש חולף לאורך נתיבו של נהר הליטל מיזורי, פונה מזרחה ואחרי כמה שעות משלים סיבוב מלא. זו היחידה הדרומית של הפארק. אנו יוצאים ממנה ונוסעים אל היחידה הצפונית, שהגישה הנפרדת אליה מצויה במרחק של למעלה ממאה קילומטרים משם. הכביש חולף דרך ערבות העשב המפורסמות של דקוטה, שטח המצוי כולו תחת משטר שימור קפדני. הנוף אולי חדגוני משהו, אבל מלא עוצמה בדרכו שלו. לו היו פועלים כאן יזמי נדל''ן ישראליים, ודאי היו מקימים ערים שלמות על גבי השטח הזה, שהוא כל כך נוח לבנייה וקל לגישה. כביש חד-כיווני מוביל אותנו אל נופיו הצפוניים של הפארק. הנוף מסולע יותר. הנקיקים עמוקים יותר. עדרי הבפאלו מפוזרים על פני הגבעות. לעתים צועד יונק גדול כזה על הכביש ואנו מאיטים או עוצרים וממתינים לו בסבלנות שיעבור.

כשאנו יוצאים מהפארק ונוסעים לעיירה וויליסטון כדי להעביר שם את הלילה, אנו חולפים שוב בערבות העשב הגדולות. אני נזכר בשירו של חיים גורי על המדבר הישראלי, או יותר נכון על האנשים המיוחדים הבאים להתגורר בו. ''יש אנשים שאינם יכולים לחיות במקום הזה'', כתב גורי פעם, ''שקט להם מדיי, צהוב שאפשר להשתגע. יש אנשים שאלוהים גדול עליהם במדבר הזה המפחיד, המשתיק. אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות מדברים. אבל, יש גם אנשים שנדבקים לשקט הזה ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו. אלה נשארים כאן''.

צריך הרבה אורך רוח כדי להתגורר במקום כזה. המרחבים העצומים, המרחקים הגדולים, החורפים הקפואים, הרוח הזורמת בעשב הצפוף – כל אלה אינם בדיוק כוס התה של העירונים. מי שבא מחנויות המותגים של כיכר המדינה או, להבדיל, מזירת ההתרחשות של ''חברים'', יתקשה קצת להתחבר ליופי הנדיר הזה, העצום בגודלו. ובלי להכיר אותם, התחלתי לפתח מידה רבה של חיבה והערכה לאותם חוואים גבוהים ובהירים, צאצאיהם של המהגרים הסקנדינביים שהתיישבו בדקוטה בסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים. הם אנשים שלא יכולים להיפרד מהשקט הזה ואלוהים אינו גדול עליהם בערבה האדירה הזו.








מקור כל התמונות הוא באלבום המשפחתי, אלא אם כן צוין במפורש אחרת.




[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
צריך להיות בדואי כדי לגור שם   אבי   יום ב', 11/06/2007 שעה 5:49   [הצג]   [49 תגובות]
הפרחת השיממון: הטבע או מדעי הטבע?   אלדד   יום ב', 11/06/2007 שעה 15:32   [הצג]   [20 תגובות]
כתבה מצויינת ובזמן   שייקה להב   יום ה', 14/05/2009 שעה 8:20   [הצג]   [10 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©