הפסדת? לך הביתה!
יום ו', 01/06/2007 שעה 21:24
מה היה קורה לו נאלצו בנימין נתניהו ואהוד ברק לפנות את מקומם כמנהיגי מפלגותיהם לאחר התבוסות המרות שלהם ב-‏1999 וב-‏2001? סביר להניח שמשיכבת הפוליטיקאים הבכירים הבאה במפלגותיהם הייתה צומחת ההנהגה החדשה. למעשה, אין זה דמיוני כל כך. בחלק מהדמוקרטיות המערביות (ארצות הברית, בריטניה, אוסטרליה, גרמניה, צרפת) מקובל שמנהיג שמפסיד את תפקידו בבחירות פורש לאלתר ואינו מתמודד עוד על משרת הנשיא או ראש הממשלה. שערו בנפשכם איך הייתה נראית ההיסטוריה הפוליטית של ישראל אילו היה נוהג זה מקובל גם כאן. מצד שני, במדינה בה מחפשים הפוליטיקאים דבק יעיל שיוכל לחבר ביתר עוצמה את עכוזם אל הכסא הממשלתי, הסיכוי שהדבר יקרה שווה, פחות או יותר, להסתברות שדונאלד דאק ייבחר לתפקיד הרב הראשי לישראל.










זה קורה כל העת: פוליטיקאים שהודחו על ידי הבוחרים מתפקידים בכירים שמילאו שבים ומבקשים את אמון הבוחרים במטרה להיבחר לאותו תפקיד עצמו – או לתפקיד בכיר ממנו. זוהי נורמה שמנוגדת לכל היגיון, שלא לדבר על התרבות האלקטוראלית המקובלת במדינות המערב.

קארטר. לא התמודד שוב, למרות הרזומה הנשיאותי שכבר היה לו (מקור תמונה 1)

הנה דוגמה פשוטה. חוקת ארצות הברית קובעת כי ''לא ייבחר אדם לכהונת נשיא יותר מפעמיים''. ג'ימי קארטר שימש כנשיא ארצות הברית בשנים 1977-1981. בנובמבר 1976 ניצח את קודמו בתפקיד, בנובמבר 1980 התמודד מול הרפובליקני רונלד רייגן ונחל את אחת התבוסות האלקטוראליות הקשות ביותר במאה העשרים. קארטר היה אז בן 56, גיל שבמונחים פוליטיים נחשב לקרוב יותר לצעיר מאשר לקשיש (לשם השוואה, פוליטיקאים ישראליים כמו דליה איציק או אבי דיכטר הם בני 55). קארטר נחשב לנשיא בלתי-מוצלח, אבל לאדם ישר דרך. אף אחד מעולם לא האשים אותו בשחיתות אישית או פוליטית. לימים החל בפעילות בינלאומית ענפה ליישוב סכסוכים, פיקוח על בחירות בעולם השלישי, קידום זכויות אדם, פרויקטים לחיסון נגד מחלות, ופרויקטים להגברת התוצרת החקלאית. עם הרזומה שלו כמושל ג'ורג'יה, מנצח בחירות 1976, שותף בכיר להסכם השלום בין ישראל ומצרים והרקורד הבינלאומי שצבר, יכול היה קארטר בקלות להתמודד שוב על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות. לא לנצח אולי, אבל להתמודד בוודאי.

זה אפילו לא עלה על דעתו.

במדינות רבות בעולם העניין ברור בתכלית: נשיא (או ראש ממשלה) המפסיד בהתמודדות על קדנציה שנייה אינו מגיש אותה פעם נוספת. הנחת היסוד היא שאדם זכאי להזדמנות נוספת רק אם הצליח בהזדמנות שקדמה לה. לעומת זאת, אם לא עולה בידו להיבחר, אין כל סיבה שישוב וייבחר למרות כישלונו. אחרי הכול, הדבר רק מעיד על כך שלציבור אין בו אמון מלא.

הנה עוד דוגמה: ג'ון מייג'ור היה ראש ממשלת בריטניה בשנים במשך שבע שנים. במהלך אותן שנים גבר על יריבו מהלייבור, ניל קינוק, וסידר למפלגה השמרנית עוד קדנציה בהנהגת המדינה. ב-‏1997, בגיל 54, הובס על ידי טוני בלייר, ועל אף שנבחר בעצמו במחוז הבחירה שלו לא טיפח שום שאיפות לשוב לשלטון. ב-‏2001 סיים את הקדנציה הפרלמנטרית שלו ופרש לעיסוקים שמקדם הלחץ הכרוך בהם נמוך בהרבה, כמו נשיאות מועדון הקריקט של סארי וחברות בפורום הייעוץ האירופי היוקרתי ''קארלייל גרופ''.

אפשר להפליג בדוגמאות נשיאותיות ומיניסטריאליות הנטולות מהדמוקרטיות המערביות עוד כהנה וכהנה כדי להוכיח את הטענה הזו. אבל דומה כי אין בכך צורך והנקודה מובנת לחלוטין. את התפיסה הזו ראוי שהמפלגות הפעילות בישראל יפנימו בהקדם. לו היו עושות כן, יתכן שהיינו חוסכים לעצמנו את מה שנראה עתה כתסריט בלהות – קרב על ראשות הממשלה בהשתתפות בנימין נתניהו ואהוד ברק.

שני האנשים הללו היו ראשי הממשלה הגרועים ביותר בישראל מאז ומעולם (גם ליצחק שמיר יש מקום ברשימה הזו, אבל בניגוד לשניים אלה, לאחר שהובס על ידי יצחק רבין ב-‏1992 ויתר שמיר על כל ניסיון להיבחר מחדש לראשות הממשלה). הם פוררו את מפלגותיהם, הקימו קואליציות גרועות, נסחטו על ידי מפלגות קטנות ושמם נקשר בפרשיות שחיתות. הם הפריחו יומרות חסרות כיסוי לבצע מהפכות היסטוריות, סיבכו את ישראל בהתנגשויות אלימות עם הפלסטינים, החמיצו הזדמנויות היסטוריות להגיע להסכם עם סוריה, הפקידו את האנשים הכי פחות מתאימים על ניהול תחומים רגישים ומקצועיים, הפרו התחייבויות אינספור לבוחריהם והפכו שם נרדף לפוליטיקאים שאין לתת בהם אמון. בשום מדינה מתוקנת אחרת לא היו יכולים ראשי ממשלה כושלים כל כך להתמודד על ההנהגה פעם נוספת לאחר קדנציה ''מפוארת'' כל כך.








מייג'ור. נוצח בבחירות, פרש מהפרלמנט והלך לשחק קריקט (מקור תמונה 2)

עובדה ידועה היא שבמדינת ישראל לא נבחר אדם לראשות ממשלה על פי כישוריו, עברו וחזונו. יש לקריטריונים אלה רלוונטיות מסוימת, אבל משקלם בסך השיקולים של הבוחר הממוצע נמוך למדי. במדינת ישראל נבחר ראש ממשלה בהתאם למקדם הסלידה שחש הבוחר כלפי המועמד המתחרה. ולסלידה זו יש קשר רופף מאוד לאידיאות שמייצג אותו מועמד. היא תוצר של סביבה חברתית שבה חי ופועל הבוחר ושל אורח החיים שהוא מנהל. גורמים אלה מעצבים את זהותו ומשפיעים על יכולתו (או אי-יכולתו) להזדהות עם גורמים פוליטיים. שינויים בסביבה החברתית יביאו, בטווח הארוך, גם לשינוי דפוסי ההצבעה של חבריה. חברה שמרנית, המבקשת לשמר את מאפייניה בכל מחיר וממעילה קודים קשוחים של התנהגות ופיקוח על הפרט, תייצר כמעט בהגדרה הצבעה שמרנית כמעט אחידה. האוכלוסייה החרדית עונה, במידה רבה, על המאפיין הזה: נדיר למצוא חרד אשכנזי שלא ישלשל פתק של יהדות התורה לקלפי או חרדי ספרדי שלא יעשה כן עם פתק של ש''ס. עד שנות השמונים אפשר היה לאפיין כך גם את החברה הקיבוצית. אלא שהתפוררות השיטה הקיבוצית, הפיכתם של קיבוצים רבים ליישובים קהילתיים שאופיים אינו שיתופי וגורמים נוספים, רופפו את האחידות הזו והביאו לגיוון דפוסי ההצבעה שם.

דפוסים אלה הביאו לכך שעמדתו של המצביע היחיד נסוגה כמעט תמיד מפני עמדת הרוב או – במקרה החרדי – עמדת הרב. נדיר מאוד למצוא ''הצבעות בפקודה'' מעין אלה במדינות המערב, גם בקרב קהילות שמרניות במיוחד. לפיכך, למועמד המתחרה על מינוי או על תפקיד אין תמריץ מיוחד לשכנע קבוצה גדולה של אינדיבידואלים או משפחות להצביע עבורו. די לו שיגיע להסכמה עם אדמו''ר, שייח' או סתם קבלן קולות כדי להגביר משמעותית את סיכוייו לנצח. התמורה שהוא משלם עבור ההצבעה הזו היא לב ליבה של השחיתות הפוליטית. מדוע שיתאמץ, למשל, לשלב את הקהילה החרדית המתרחבת בשוק העבודה? הרי שילוב זה יביא להצבעה נגדו. מצד שני, הוא לא יועיל לו בהרבה עם בוחריו ה''בטוחים''. הללו יצביעו עבורו בכל מקרה, בעיקר בשל אותו מקדם סלידה מהמועמד המתחרה. מדוע לו לפעול למענם אם יצביעו עבורו ממילא?

אם נוסיף על כך את קבלנות הקולות הפנים-מפלגתית, נקבל רשת פוליטית נרחבת שבין האג'נדה שלה לבין צרכי הקולקטיב ששמו מדינת ישראל יש מכנה משותף הולך ומתמעט. כשהפיצול המפלגתי אינו מאפשר משילות יעילה והצורך בגיבוש קואליציה מרסיסים פוליטיים הופך דוחק במיוחד, נפרצים כל הסכרים. למועמדים עצמם זה ממילא לא משנה. הם סומכים על זיכרון ציבורי קצר מאוד וגמיש מאוד. במקרה הגרוע ייקחו פרסומאי שיעבוד על תדמיתם הגרועה ויהפוך אותה למשהו נסבל, אולי אפילו אטרקטיבי.









כל אלה סיבות שניתן אולי להסבירן, אבל שום דבר בהן אינו מצדיק ביצועים גרועים כל כך כפי שראינו מחלק מראשי הממשלה באחת עשרה השנים האחרונות. פעם אחר פעם הביעו הבוחרים אי-אמון בראשי הממשלה שלהם. בנימין נתניהו נחל תבוסה מוחצת לאחר שלאזרחי המדינה נמאס מהזלזול בשלטון החוק, מהאטימות לצרכים החברתיים ומההתנגשות המיותרת עם הפלסטינים בפרשת מנהרת הכותל. התבוסה שלו הייתה חסרת תקדים במונחים של התמודדות בין ראשי שתי מפלגות גדולות מאז 1977 (ולעניין זה אין זה משנה אם מדובר בבחירות אישיות או מפלגתיות) – הפרש של תריסר אחוזים. את השיא הזה שבר לא אחר ממנצחו של נתניהו, אהוד ברק, שהובס על ידי אריאל שרון בהפרש כפול. פעמיים הודיעה מדינת ישראל לראשי הממשלות שלה שאין היא רוצה בהם ופעמיים החליטו הללו לצפצף על אזרחי המדינה ולשוב ולהתמודד על ראשות הממשלה. נתניהו כבר השתלט על מפלגתו חסרת האונים; סיכויי ברק לבצע מהלך דומה במפלגתו שלו נראים טובים למדי. חברי הליכוד והעבודה היו צריכים כבר מזמן להורות לשניים הללו את הדרך החוצה.

תארו לעצמכם מה היה מצבן של הליכוד והעבודה אילו היה צילם של נתניהו וברק מתפוגג. תארו לעצמכם מה היה גורלו של דור הביניים האבוד של מפלגת העבודה (דור מקשיש והולך, שחלקו כבר לא עימנו: משה שחל, עוזי ברעם, מוטה גור, גד יעקובי, בייגה שוחט, מיכה חריש, אורה נמיר ואחרים) אילו כבר ב-‏1981 היה אחד מהם יכול להתמודד מול מנחם בגין על ראשות הממשלה כתחליף למפסיד מטעם העבודה בבחירות שקדמו לכך, שמעון פרס. הצורך הבסיסי של כל נבחר חדש כזה היה להוכיח את עצמו כמי שיכול לא רק להיבחר אלא גם למשול ולבצע את הרפורמות הדרושות לשיפור מצב אזרחיו ולהגדלת סיכוייו להיבחר שוב. דינאמיקה פוליטית שכזו הייתה מדרבנת את המפלגות לפעילות פוליטית ומתסיסה את ההתדיינות האידיאולוגית. היא הייתה מייצרת את התחושה ההפוכה מאותו ''כולם אותו דבר'' דכאוני ששורה עלינו כשאנו מתלבטים בסוגיה האזרחית הקריטית איזה פתק לשלשל הפעם לקלפי.

מפלגת עבודה נטולת פרס, לפחות באותן בחירות בהן נוצח, הייתה נמנעת מארבע תבוסות צורבות בבחירות הכלליות (1981, 1984, 1988, 1996), שכן כל אחת מהן די היה בה כדי להביא לבחירת מנהיג חדש. זה נכון לגבי הליכוד ממש כפי שזה נכון לגבי מפלגת העבודה(בגין ושרון לא הפסידו מעולם בבחירות כלליות כאשר התמודדו בהן כראשי ממשלה מכהנים; שמיר, כפי שציינתי, נוצח על ידי רבין אך לא התמודד שוב). אישים כרוני מילוא, מאיר שטרית וציפי לבני היו יכולים להתמודד על ההנהגה. בכלל, פוליטיקאים שכישוריהם עולים לעתים כמה מונים על אלה שנבחרו בסופו של דבר לתפקיד הרם הזה, היו מקבלים הזדמנות להוכיח כישורים אלה. רובם היה ודאי נשאר במפלגתו ולא פורש ממנה לאיזו הרפתקה פוליטית מפוקפקת נוסח קדימה או מפלגת המרכז. מחנות שלמים של פעילים מפלגתיים היו נאלצים לחשוב שוב למי נתונה תמיכתם משום שאין הם יכולים לסמוך על מנהיגם המנוצח שישוב להתמודד ולקדם את ענייניהם הפרטיים.

נתניהו. ראש ממשלה כושל, איבד אמון במהירות - ובכל זאת מתמודד שוב (מקור תמונה 3)

הדוגמה הרלוונטית היא עמרם מצנע. ב-‏2003 ספגה העבודה בראשותו את אחת התבוסות הצורבות בתולדותיה, כשזכתה ב-‏19 מנדטים בלבד, לעומת 38 של הליכוד. הוא לא הודיע שיתמודד שוב ויותר מאוחר פרש מהכנסת והלך לשקם את העיירה המדברית ירוחם מהמשבר הקשה שאליו נקלעה תחת ראש העירייה ברוך אלמקייס, שהודח מכהונתו על ידי משרד הפנים. לא שאני משלה את עצמי שברק ונתניהו היו עושים דבר כזה. סביר להניח שהיו מתמקדים בייעוץ ובפתיחת דלתות עבור תאגידים כלכליים גדולים. אבל סביר לא פחות להניח שהאילוץ לפרוש לצמיתות לאחר נחילת תבוסה אלקטוראלית היה מיטיב גם איתם וגם עם מפלגותיהם.









אגב, מה שנכון לראשי ממשלה מכהנים יכול להיות נכון גם לגבי מנהיגי אופוזיציה. בארצות הברית, בבריטניה, בגרמניה ובצרפת נהוג להחליף גם מנהיג מפלגת אופוזיציה גדולה שנכשל בבחירות מול המנהיג המכהן מהמפלגה היריבה. זו אינו חובה לגאלית, אבל בהחלט מנהג מקובל.

נשוב, ברשותכם, לדוגמה הבריטית. במהלך כהונתה של מרגרט ת'אצ'ר השמרנית כראש ממשלת בריטניה, היא התמודדה שלוש פעמים מול מפלגת הלייבור להחליפה, ובכולם ניצחה. ב-‏1979 גברה על ראש הממשלה המכהן, ג'יימס קאלאהאן, שנקלע לסכסוך מתמשך עם איגודי העובדים. קאלאהאן הוחלף במייקל פוט, שהוביל לבחירות מפלגה שדגלה בקו סוציאליסטי חזק, העלאת מסים, מעורבות ממשלתית גוברת בכלכלה, ביטול בית הלורדים ופרישה מהשוק האירופי המשותף (האיחוד האירופי של היום). פוט נוצח בבחירות 1983, פרש מהנהגת המפלגה והוחלף על ידי ניל קינוק הצעיר. הלה התמודד מול ת'אצ'ר ב-‏1987 והפסיד, כשהישגו העיקרי מתבטא בצמצום מסוים של הרוב השמרני (אגב, קינוק דווקא הוכיח שיש יוצאים מן הכלל כשהתמודד פעם נוספת כמנהיג הלייבור, הפעם ב-‏1992, והפסיד לשמרן ג'ון מייג'ור, יורשה של ת'אצ'ר כראש הממשלה. לאחר מכן פרש מהפרלמנט ומונה כנציג בריטניה באיחוד האירופי).

פרישתו של מנהיג שהפסיד בהתמודדות על התפקיד הביצועי מספר אחד היא לא עניין שרצוי לעגנו בחקיקה כלשהי. היא עניין של תרבות פוליטית. בישראל לא התפתחה תרבות כזו. הגם שהדבר רצוי, הרי שאין לי יותר מדי אשליות לגבי התרחשותו העתידית. במדינה בה מחפשים הפוליטיקאים דבק יעיל שיוכל לחבר ביתר עוצמה את עכוזם אל הכסא הממשלתי, הסיכוי שהדבר יקרה באורח וולונטרי שווה, פחות או יותר, להסתברות שדונאלד דאק יכהן כרב הראשי לישראל.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
כמה הערות   אלון   יום ו', 01/06/2007 שעה 22:26   [הצג]   [2 תגובות]
ניקסון...   אמיר   יום ו', 01/06/2007 שעה 22:31   [הצג]   [2 תגובות]
מדינה בעייתית   של ברמן   שבת, 02/06/2007 שעה 16:30   [הצג]   [3 תגובות]
שכחת את רבין ושרון   דרומי   שבת, 02/06/2007 שעה 21:57   [הצג]   [2 תגובות]
nברק ונתניהו לא צריך לעשות כלל   צבי גיל   יום א', 03/06/2007 שעה 0:03   [הצג]   [2 תגובות]
אולי זו פשוט השיטה.   David   יום א', 03/06/2007 שעה 1:33   [הצג]   [3 תגובות]
''...שמלה לך? קצין תהיה לנו!''   אילן   יום א', 03/06/2007 שעה 9:59   [הצג]   [2 תגובות]
שאלה של יישום   אבי   יום א', 03/06/2007 שעה 10:00   [הצג]   [2 תגובות]
מחשבת כפירה   צביקה   יום א', 03/06/2007 שעה 11:13   [הצג]   [7 תגובות]
סתם הערה   אסף   יום א', 03/06/2007 שעה 22:24   [הצג]   [6 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©