קסמו העממי של הדוד רמוס
יום ה', 31/05/2007 שעה 10:16
בשנות השבעים של המאה ה-‏19 החלו להתפרסם בארצות הברית כרכים שאיגדו עשרות מעשיות עממיות המסופרות, כביכול על ידי עבד קשיש המכונה הדוד רמוס. הסיפורים עסקו אמנם בניסיונותיו של שועל הערמומי לצוד ארנב זריז ובהצלחותיו של האחרון להערים כמעט תמיד על הראשון - אבל בפועל היוו משל הומוריסטי על היחסים המתוחים שבין שחורים ולבנים באמריקה של אמצע המאה התשע-עשרה. הסיפורים זכו להצלחה רבה ותורגמו לשפות רבות, כולל לעברית. אולפני דיסני אף הפיקו בהשראתם סרט מצליח. אבל בשנות הששים, בעיצומו של המאבק על זכויות האדם, ירדה הפופולאריות שלהם באופן משמעותי. שחורים רבים טענו שהסיפורים מתארים דמות של שחור פאסיווי, נוסח ''הדוד תום'' של הארייט ביצ'ר-סטואו. אני, אגב, חושב אחרת.









היה זה ליל קיץ דרומי חם במיוחד. הנוסעים פסעו שוב ושוב על הרציף, נועצים מבטם בקרקע המאובקת. האיש הצעיר בעל השער הכהה, הפסוקת המוקפדת והשפם המטופח נשען על קיר הרציף. הוא הציץ בשעונו. הרכבת בוששה לבוא. איחור מעין זה לא היה בלתי מקובל. הוא הציץ אל שורת בתי העץ שמאחורי התחנה. העיירה נורקרוס הייתה מרוחקת שלושים קילומטרים מאטלנטה ולאיש הצעיר, ג'ואל צ'נדלר האריס שמו, כבר נמאסה ההמתנה הזו. הוא רצה להגיע לאטלנטה, לאכול משהו, להתקלח וללכת לישון. מזה מספר חודשים שימש ככתב הנודד של ''אטלנטה קונסטיטושן'', ועתה היה בדרכו הביתה.

אחת ההוצאות הראשונות של ספרי ''הדוד רמוס'' (מקור תמונה)

הוא לא היה בודד בתחנה. קבוצה קטנה של פועל רכבת שחורים הייתה ישובה על הרציף. גם הם המתינו לבוא הרכבת. כיוון שלא היה להם דבר טוב יותר לעשותו, החלו מספרים זה לזה הלצות ומעשיות מבדחות באותו ניב דרומי מיוחד שהיה מקובל על השחורים בסביבה. מדי פעם פרצו היושבים בצחוק רועם. סקרנותו של האריס גברה. הוא התקרב אליהם, וכמעט בלי משים התיישב ליד אחד המספרים היותר פעילים בקבוצה. אותו פועל פתח וסיפר בשפתו הססגונית את הסיפור על השועל, הארנב ותינוק הזפת הנפלא. לאחר מכן, במשך יותר משעתיים, התחרו ביניהם כשלושים פועלים שחורים מי יספר בצורה מוצלחת יותר אגדה משעשעת על אותו ארנב תעלולן ורב תושייה.

האריס לא ידע זאת באותם רגעים, אבל ערב זה היה נקודת המפנה הגדולה של חייו. זמן מה לאחר אותו לילה, ב-‏26 באוקטובר 1876, פרסם האריס בעיתונו את הסיפור ''המחלה האחרונה של ג'יימס רובר'סון'', מעשיה שמספר עבד שחור ועתיר דמיון שאותו כינה הדוד רמוס, בניבו ה''משובש''. סיפור זה, ורבים שבאו אחריו זכו להצלחה ניכרת והדבר עודד את האריס לפרסם עוד ועוד מהם. את האגדות סיפר הדוד רמוס, כביכול, לילד קטן וחסר שם המתואר רק כ''בנה של גיברת סאלי''.כעבור ארבע שנים, בנובמבר 1880, הופיע ''הדוד רמוס: מזמוריו ומימרותיו, פולקלור מן המטעים הנושנים'', הספר הראשון שכלל צרור של מעשיות כאלה.

האריס גם לא ידע שכתיבתו הייתה הסנונית הראשונה של ז'אנר ספרותי חדש, ז'אנר של סיפורים הנכתבים בניב ובעגה המיוחדים של מספריה. ניב זה כולל במכוון את אותם ''שיבושי לשון'' וצורות כתיב שייראו מוזרות למי שאמון על הכתיב התקני. בצעירותי קראתי בשעשוע רב את ספרו של דן בן אמוץ, ''סיפורי אבו-נימר'' - אוסף סיפורים, פתגמים ומעשיות מן הפולקלור הערבי המסופרים, כביכול, על ידי ערבי קשיש ונשוא פנים. אם תרצו, ספר נוסף באותה סוגה.









סיפורי הדוד רמוס מתמקדים בתעלוליהם ובמאבקיהם של בעלי חיים ביער דמיוני. כאמור, הגיבורים העיקריים הם הארנב והשועל. הארנב, חלש פיסית אך מהיר ובעל המצאות, מצליח תמיד להיוותר בחיים תוך שהוא מערים על גדולים וחזקים ממנו באמצעות פיקחותו. במידה רבה עולה ובוקעת מסיפוריו של האריס את הזדהותם של השחורים עם הארנב הזה. כשסבל יומיומי בדמות עבדות מדכאת ומנוולת היא לחם חוקו של אדם, הרי שמציאת מפלט בסיפורים משעשעים מעין אלה היא אחת הנחמות היחידות שעוד נותרו ברשותו.

גיבור אחר הוא, כאמור, השועל הערמומי. ערמומיותו של השועל לובשת כאן נופך שלילי. כמעט תמיד הוא מנסה באמצעותו ללכוד את הארנב. לעתים הוא אף מנסה לשתף פעולה לשם כך עם אחרים. באחד הסיפורים, למשל, הוא רודף אחרי הארנב והלה נמלט אל תוך חור קטן בגזע עץ נבוב. השועל מטיל מצור על הגזע, אך בשל תאוותו ללכוד את הארנב הוא מאבד את חוש הזהירות שלו. במקום עובר במקרה הפֶּרֶס, עוף דורס שמופיע אף הוא בכמה מסיפורי הדוד רמוס. השועל עושה עיסקה עם הפרס: הוא, השועל, ילך לביתו כדי להביא משם את גרזנו ולחסל בעזרתו, אחת ועד, את אויבו הוותיק; ואילו הפרס ישמור למענו על הפתח עד שובו של השועל. המצור נמשך, אלא שהצרים מתחלפים. בהמשך מצליח הארנב – עדיין לכוד בתוך הגזע – לשכנע את הפרס שאם יעבור לצידו האחר של הגזע, שגם בו יש חור קטן, יוכל להעביר לידיו סנאי קטן שלכד עבורו. הפרס קונה את ההבטחה בשתי ידיים, עובר אל צידו האחר של העץ – ואז מזנק הארנב החוצה ונמלט מהמקום כל עוד רוחו בו. לשועל שמגיע למקום לא נותר אלא להתחשבן עם הפרס הרשלן, אך גם זה האחרון מצליח להימלט ממנו.

גיבורים אחרים המופיעים בסיפורים אלה הם דוב (שגם הוא מופיע לעתים כיריבו הגדול והמאיים של הארנב), צב, קרפד, זאב וכמה בעלי חיים קטנים נוספים. כמעט כולם נקלעים איכשהו אל תוך מזימותיו של השועל הערמומי. רובם גם מצליחים להיחלץ מהם.

אותם בעלי חיים פונים זה לזה בתואר Brer, מעין שיבוש ל-Brother. בדרך כלל תורגם Brer לעברית כ''אחא'', וכך אנו מתוודעים ל''אחא ארנב'', ''אחא שועל'', ''אחא דב'', וכדומה. אוריאל אופק, שתרגם את סיפורי הדוד רמוס לעברית, כתב כי התלבט כיצד לתרגם את ה-Brer הזה לעברית. ''בקשתי להעניק להם תואר שווה-ערך למקור האנגלי'', כתב, ''לאמר: שיהא משובש מעט, ועם זאת קל להיגוי, בעל צליל טבעי ובעל הברה אחת, וכיוון שמפעם לפעם החליף האריס לעתים את Brer ב-Mr. (בעיקר בכותרות, אך לא רק בהן), החלטתי לבסוף להעניק לארנב ולידידיו-יריביו את שם התואר 'דון' (קיצור של 'אדון'), העונה על כל אמות המידה הנזכרות לעיל''.










ג'ואל צ'נדלר האריס נולד באזור מטעי הכותנה של איטונטון שבמדינת ג'ורג'יה, ב-‏9 בדצמבר 1848. כשבוע לאחר שנולד נטש אביו, פועל אירי עני, את הבית ולא חזר עוד לעולם. אימו האנגליה של הרך הנולד העניקה לו את שם משפחתה שלה. ילדותו עברה עליו בעוני ובפריקת עול. הוא מיעט לבקר בבית הספר. ימים שלמים שוטט בין מטעי הכותנה והאזין לשיריהם של העבדים השחורים ולסיפורי האגדה שהחליפו ביניהם בשעות המנוחה. אותם סיפורים עממיים, על ניבם ה''משובש'', נחקקו היטב בזיכרונו. בערבים הייתה אימו קוראת באוזניו פרקים מן הספרות האנגלית שהעריצה, וכשגילה כי הסיפורים הללו מודפסים בספרים ניעורה בו השאיפה לכתוב בעצמו. בגיל 13 עבר לעיירה טרנוולד, החל לעבוד כעוזר למדפיס והתגורר בביתו של בעל הדפוס ועורכו של השבועו ''קאנטרימן''. ב-‏1864, בעיצומה של מלחמת האזרחים, הועלתה טרנוולד באש, ובעשר השנים הבאות נדד האריס מעיר לעיר – מייקון, סוואנה, ניו אורלינס, פורסיית' – כשהוא עובד כעיתונאי, מבקר, עוזר לעורך או בעל טור בעיתונים השונים. ב-‏1876 השתקע עם משפחתו באטלנטה וב-‏24 השנים הבאות עבד בעיתון ''אטלנטה קוינסטיטושן'', תחילה ככתב ומ-‏1888 כעורך העיתון. לאחר שזכו ספריו להצלחה, החל להוציא עוד ועוד קובצי מעשיות עממיות שמקורם בפולקלור הדרומי השחור. הספרים זכו להצלחה מסחרית רבה. ב-‏1905 ייסד וערך, יחד עם בנו ג'וליאן, את ''מגזין הדוד רמוס''. אותה שנה גם נבחר לאקדמיה האמריקנית לתרבות ולאמנות. הוא מת באטלנטה ב-‏3 ביולי 1908. במלאת 30 שנה למותו הנציחה ארצות הברית את דיוקנו על בול דואר.

האריס לא רק רשם את אותו פולקלור ששמע משחורי הדרום. ''הוא הנציח בכתיבתו לא רק את אופן דיבורם של הכושים בני הדרום, אלא גם את נשמתם, את הפיוט המקופל בלשון הססגונית'', כתב עליו אוריאל אופק. מבקר ספרות הילדים הידוע אף השווה את מפעלו איסוף המעשיות של האריס למפעלם של האחים גרים ושאר רושמי האגדות האירופיים.

בשנות הששים, שעה שהתחולל בארצות הברית מאבק מר וממושך על זכויות האדם של השחורים, קיבלה דמותו של ''הדוד הזקן'' דימוי שלילי למדי בעיני שחורים רבים באמריקה. את הטינה לדמויות שבסיפורי הדוד רמוס הזינו גם גישתו הפטרונית של האריס לאוכלוסיה השחורה ותמיכתו בעבדות בחלק מהמבואות לספריו. הפופולאריות של מעשיות הדוד רמוס ירדה לשפל. האריס עצמו אמר כי הוא רוחש אהדה לגישתה של הארייט ביצ'ר-סטואו, שלשיטתו גינתה את העבדות אך גילתה אהדה ליחסם של בעלי אחוזות בדרום לעבדיהם. זו הייתה גם הסיבה שהסרט הפופולארי “Song of the South”, שהתבסס על אגדות הדוד רמוס, שילב אנימציה ומשחק והיה פופולארי מאוד כשיצא למסכים ב-‏1946, לא הועבר מעולם להפצה באמצעות וידיאו או די.וי.די בצפון אמריקה. ברם, במונחים של בני תקופתו ושל הרוח ששררה אז בדרום ארצות הברית, גישתו של האריס לעבדות נחשבה מתונה למדי.

ביקורות חריפות על האריס וכתביו לא חסרות. העיתונאי והסאטיריקן הנרי לואיס מנקן אמר עליו שלא היה שונה בהרבה מלבלרם של השחורים ותקף את האריס על שהעז, כלבן, לנכס לעצמו את תרבותם של השחורים. הסופרת השחורה אליס ווקר פרסמה מאמר שכותרתו ''הדוד רמוס אינו חבר שלי'' בו כתבה על האריס ש''חמס חלק נכבד ממורשתי''. טוני מוריסון, שכתבה רומן שהתבסס על סיפור הזיפתינוק, סיפרה מאוחר יותר ששמעה אותו מבני משפחתה ולא למדה עליו מספרי הדוד רמוס. מארק טוויין, לעומת זאת, חיבב מאוד את הפולקלור השחור שהנציח האריס וקרא מסיפורי הדוד רמוס לילדיו. הללו אהבו את הסיפורים עד כדי כך שביקשו אף להיפגש עם הסופר עצמו. לימים תיאר טוויין את האריס כגבר ביישן מאוד, שהיה ברור כי אינו נהנה מחברת אורחים רבים מדי. הפולקלוריסט השחור ג'וליוס לסטר הצביע אף הוא על החשיבות שבהנצחת ההומור העממי של השחורים ואף שיכתב כמה מסיפורי הדוד רמוס באופן שמדגיש את מוסר ההשכל ומעלים כמעט לגמרי כל אלמנט שניתן לפרשו כגזעני.

אפס, בתרגום לעברית לא ניתן להבין כלל על מה המחלוקת, שכן אין בו כמעט כל טקסט שניתן לפרשו כגזעני, ולו בדוחק רב. מה שנותר הוא מציאות עליזה, חיננית ושובת לב שזוכה לאהדה רבה בקרב קהל הקוראים שלי, הלא הוא שני ילדי.

קל לדבר על סיפורי הדוד רמוס, אך קשה למדי להסביר במה המדובר. המקור עצמו קשה מאוד לקריאה, לפחות למי שאינו חי את הפולקלור האמריקני או את שפת הדיבור המיוחדת של תושבי הדרום. אופק עשה עבודה נאה בתרגום הסיפורים הללו, שיצאו לאור ב-‏1983 בספר ''הדוד רמוס''. לפיכך, ועל מנת להבהיר בדיוק סיפורי הדוד רמוס מהם, חשבתי להביא כאן את הידוע ביותר ביניהם – הלא הוא המעשה בשועל, בארנב ובתינוק הזפת המופלא (''זיפתינוק'', בתרגום לעברית).

 
 

 
 

 
 

 
 

 
 

 
 

 
 








חלק מהטקסט מקורו בלקסיקון אופק לספרות ילדים, מאת אוריאל אופק, שיצא לאור בשנת 1985 בהוצאת זמורה, ביתן. מקור התמונות (אלא אם צוין אחרת) והסיפורים המצורפים הוא בספר הדוד רמוס, מאת ג'ואל צ'נדלר האריס,, שיצא לאור בתרגומו של אוריאל אופק ובהוצאת זמורה, ביתן, בשנת 1983.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
כמה אלימות...   אבי   יום ה', 31/05/2007 שעה 10:26   [הצג]
גדלתי על הספר הזה   חזי   יום ה', 31/05/2007 שעה 13:00   [הצג]
הסיפור מאוד מוכר לי   שיר-דמע   יום ה', 31/05/2007 שעה 13:43   [הצג]   [2 תגובות]
סיפור מצחיק ומקסים   אורחת לרגע   יום ה', 31/05/2007 שעה 14:11   [הצג]
היה לזה גם תרגום רדיופוני   האיל המקורי   יום ו', 01/06/2007 שעה 8:12   [הצג]
גדלתי על הסיפורים האלה   ולדי   יום ו', 01/06/2007 שעה 10:28   [הצג]
(ללא כותרת)   ענת   יום ו', 03/08/2007 שעה 22:55   [הצג]   [3 תגובות]
ארנב קצוץ זנב   ליאור   יום ב', 11/04/2011 שעה 15:21   [הצג]
אלפונס החתול?   נעמי גולדבאום   יום ה', 13/12/2012 שעה 9:50   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©